Skip to content

הנורמלי החדש

גולי דולב-השילוני

משבר הקורונה החריף עוולות שמלוות אותנו כבר זמן רב. אבל הוא גם מזמן חשיבה קונקרטית על איך להתמודד איתן ולדמיין אוטופיות ריאליות

משבר הקורונה גרר שלל התייחסויות מהוגים וחוקרי מדיניות מובילים שגזרו ניתוחים שונים מהמשבר. ג'ורג'יו אגמבן, נועם חומסקי, סלבוי ז'יז'ק, נעמי קליין, ברונו לאטור – כל אחד מההוגים החשובים האלה, ועוד רבים אחרים, הראה באותות ובסרטונים איך המשבר הוכיח דווקא את התיאוריה שלו, למרות השוני הרב ביניהן. ובכל זאת, למרות ההבדלים הקבועים בין העמדות השמאליות השונות, נדמה שיש כמה לקחים ברורים ממשבר הקורונה עליהם כולם מסכימים.

הלקחים הללו, הנוגעים לתפקיד המערכות הציבוריות בהתמודדות עם משברים לאומיים וליסודות התכנון הכלכלי, צפים מתוך בחינת אופני ההתמודדות השונים עם המגיפה והתמקדות בקהילות שנפגעו ממנה במיוחד. דרך ניסוחן של תופעות אלו, ניתן יהיה להמשיג את העוולות שנחשפו לאחרונה כדרישות פוליטיות, להיאבק עליהן, ואולי גם לממש אותן.

ברגע המשברי בו אנחנו נמצאים – או לכל הפחות בו נמצאנו עד לא מזמן – יש חשיבות גדולה דווקא למכנה המשותף, ולא לפלפולים ולדיוקים התיאורטיים. כרגע, נראה שהלקחים הברורים־כביכול במעגלי השמאל ברורים גם למעגלים פחות ביקורתיים, ומדברים לציבורים רחבים בהרבה. הדרישות למעורבות ממשלתית גבוהה יותר, לסולידריות חברתית ולכלכלה שתימדד לפי ביצועים אנושיים במקום שאנשים ימדדו לפי ביצועים כלכליים, כל אלו מאחדות כבר עכשיו עצמאים, מפעילות פעוטונים, מובטלים ומובטלות בקצוות גילאי התעסוקה, הורים ובעלות עסקים קטנים.

סדרת מאמרים שפרסמו לאחרונה פרופ'  הנדריק ואגנאר (Wagenaar) ופרופ' ברברה פריינסק (Prainsack), שני מדעני מדינה בולטים ומעורבים בשמאל האירופי, מוקדשת בדיוק ללקחים הברורים של המשבר. הסקירה הקולחת שלהם קרויה "הנורמלי החדש: העולם אחרי וירוס הקורונה", ומחולקת לארבעה חלקים. הראשון הוא ניתוח הוליסטי של המשבר הכלכלי־חברתי של הנאו־ליברליזם, שאיפשר לקורונה לשתק ולפגוע באופן כה עמוק בכל מדינות העולם. שלושת החלקים הבאים הם צעדים מנומקים וקונקרטיים ליצירת תשתית סולידרית שתמנע הישנות אירועים דומים, תוך מינוף לקחי המגיפה לכדי הצעות ברורות. יחד, המאמרים מציעים אסטרטגיית יציאה שמאלית ממשבר הקורונה, צבועה אדום־ירוק, שניתן – ורצוי – לממש או לפחות לקדם כמעט בכל מקום בעולם.

משבר הקורונה כהזדמנות לשינוי

לפני הצגת הניתוח והפתרונות שלהם, חשוב להתמקד בעניין שנעלם מהמאמרים של ואגנאר ופריינסק – גודל השעה. העובדה שמשבר הקורונה משנה את אורח חיינו בהווה למשך כמה חודשים היא לא סיבה מספיק טובה לחשוב שהמשבר ישנה משמעותית את הכלכלה והחברה שלנו בעתיד. גם הצעות אחרות לפתרון המשבר, כמו העצומה עליה חתמו בין השאר ההוגים תומא פיקטי וננסי פרייזר, נמנעות משום מה מלנמק מדוע וירוס ביולוגי, שכביכול לא קשור בפעולות חברתיות, מזמין חשיבה מחודשת. במלחמה האחרונה בעזה מיליוני ישראלים חיו במשך יותר מחודש תחת איום טילים, תוך שיתוק חלקי של החיים החברתיים והכלכליים. המלחמה בהחלט השפיעה על חיינו במשך תקופה, אבל מעט מאוד נשאר ממנה אחר כך – כלכלית, חברתית ואפילו ביטחונית. כך שברור שלא כל רגע משברי בכלל מוביל לשינוי.

יש סיבה לכך שהקורונה מכילה בתוכה פוטנציאל לשינוי גדול: היא שמטה את הקרקע מתחת להנחת היסוד של הסדר הקיים – ההנחה שאי אפשר לעצור אותו. משפט שמיוחס לפרדריק ג'יימסון אומר שקל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סוף הקפיטליזם. גם מרגרט תאצ'ר, המקדמת האגרסיבית ביותר של הסדר הנאו־ליברלי לו אנו כפופים, אמרה שוב ושוב, בזמן שהפריטה והרחיבה פערים חברתיים, שאין שום אפשרות אחרת (TINA – There is no alternative). הורגלנו לחשוב שאם לא נקנה, לא נייצר, לא נעבוד – הכלכלה תקרוס. אמרו לנו שאם הכלכלה תקרוס – העולם יתמוטט, ולא הצלחנו לדמיין מציאות שונה.

עם זאת, בשנים האחרונות משהו כבר נסדק. השיח הסביבתי הזהיר שכיליון המשאבים יוביל לחורבן, והציב את שינוי הכיוון לא רק כאופציה, אלא כהכרח. עליית מנהיגי הימין הפופוליסטי בהונגריה, בפיליפינים ובברזיל, הוכיחה שכבר יש מי שמערער את הסדר הקיים, חמוש במיזוגניה, גזענות ושנאת זרים. ההתפתחויות הטכנולוגיות, בתיווך סרטי המדע הבדיוני, אפשרו לדמיין עתיד פוסט־הומני בו נהפוך למכונות או מחשבים ('כנס העתידנים'), או דיקטטורות נוראיות מבוססות חדשנות ורובוטים ('סיפורה של שפחה', 'בלייד ראנר'). בעולם האקדמי, שלושת תודעות השינוי האלו הוכיחו שלא מעט מהביקורת השמאלית על הפוסטמודרניזם, מבית היוצר של פרדריק ג'יימסון ודומיו, אינה רלוונטית, ושיש צורך במחשבה משותפת. ברמה הפוליטית, למרות שנעשו בעולם ניסיונות לחיבורים בין הנושאים השונים – הקמפיינים של סנדרס וקורבין הן דוגמאות בולטות – בארץ ובמקומות רבים נוספים הן נותרו נחלתם של מעטים, מבלי שהצליחו להדהד באופן נרחב.

ואז הגיעה הקורונה, שהתיכה וחיברה בין כל הדרישות והמאבקים, והוכיחה שאפשר אחרת. מי חשב שמה שקורה עכשיו אפשרי – שאפשר פשוט לחלק כסף מהאוצר לעצמאים, או להפסיק את כל המפעלים המזהמים, כפי שכבר שנים דורשים הסביבתנים. מהצד השני, מי דימיין שהממשלה תנסה לעקוב אחרי אזרחיה דרך אפליקציות כמו שהציע ברצינות שר הבטחון היוצא שלנו בנט, או שמנהיגי מדינות כמו ארה"ב וברזיל יכחישו את המדע תוך כדי המשבר, ויגזרו קטסטרופה על אומות שלמות. גם אם הכל יחזור לקדמותו, לכולם ברור שלא רק שאפשר להקפיא את הזמן, אפשר גם לשנות כיוון.

הבעיות בנורמלי הישן

כאן נכנסים מאמריהם של ואגנאר ופריינסק לתמונה – ברגע הקריטי הזה, שטומן בחובו פוטנציאל להרס אך גם לשינוי משחרר, אנחנו צריכים להתחיל לעבוד. עלינו להבטיח שפרקטיקות דכאניות שיושמו בשוק העבודה במהלך המשבר יעברו מהעולם יחד עם הוירוס, כמו הגבלת היכולת להשתמש בימי חופשה (הגבלה שעליה חתמה ההסתדרות) או הרחבת העבודה מהבית, פרקטיקה שכשהיא נכפית על עובדים מאפשרת למעבידים לחסוך עלויות תוך טשטוש האבחנה המעורערת ממילא בין זמן פנוי לעבודה. עלינו להבטיח שלמשבר הבא נגיע מוכנים, עלינו להבטיח כלכלה שתתחשב בסביבה ובאנשים – ובשל כך אנחנו צריכים לדעת מה אנחנו דורשים. אך בטרם אדרש לפתרונות שואגנאר ופריינסק מציעים, אפנה לסקירת המצב שלהם.

הדיאגנוזה של ואגנאר ופריינסק נפתחת בגרפיטי מהונג קונג: "אי אפשר לחזור לנורמלי – כי מראש הנורמלי היה הבעיה". הבעיות שמתקיימות, לדידם, ב"נורמלי הישן", הן מרובות – בין השאר הן כוללות את הרס הסביבה, אי־שיוויון מאמיר, תנאי עבודה נצלניים ושחיקת הדמוקרטיה בשלל מדינות. לרשימה האוניברסלית הזו אפשר להוסיף אצלנו גם את הכיבוש, את ייבוש השירותים הציבוריים, את אפליית הקהילה הגאה – כולם חלק מהנורמלי הישן והרע.

אמנם ואגנאר ופריינסק לא מציינים זאת במפורש בחיבורם, אך ברור למי יש אינטרס ביצירת "הנורמלי הישן" – התאגידים והחברות הפיננסיות, שמרוויחות ממנו. כמו כן, ברור לגמרי ש"הנורמלי הישן" משמעתו ניצול וחוסר ביטחון עבור רובנו. לכן, במקום לשאול מי עומד מאחורי "הנורמלי הישן", המחברים מפנים את הזרקור לנקודה הרבה יותר כואבת – איך זה שאנחנו לא מצליחים, ולמעשה גם לא ממש מנסים, לערער עליו. במילותיהם שלהם, "למה אנחנו ממשיכים להצביע למפלגות ולאנשים בעלי עצמה שמגדילים את הבעיה במקום לטפל בה". המנהיגים הנוכחיים שלנו, לשעבר מתחרים וכרגע שותפים, מדגימים זאת נהדר: למרות עמדתם השונה ביחס למערכת המשפט או לפונדמנטליזם דתי,  המחלוקות ביניהם מחווירות מול העמדה האחידה שהם מציגים כשהם מתעלמים באותה צורה מההתחממות הגלובלית ומהשאיפות הלאומיות של העם הפלסטיני.

ואגנאר ופריינסק מונים שתי סיבות לשיתוק הציבורי שמשמר את השיטה: מורכבות יתר והרדמת החוש המוסרי, שיוצרים יחד הגמוניה. המורכבות היא הקושי לקשור בין הבעיות המגוונות לבין הבעיה המערכתית הכוללת. היא היעדר התקשורת בין התחומים הרבים – חלוקת התקציב, זכויות נשים, אלימות משטרתית, שמורות טבע, חופש עיתונות ועוד. בדימוי כמעט רומנטי, הכותבים משווים את החברה האנושית לעולם הטבע של כדור הארץ, בו ברור למדענים שכל המערכות האקולוגיות וההיבטים הסביבתיים השונים – מצב האוקיינוסים, טיב האדמה ביערות הגשם, המגוון הביולוגי והחום במדבריות – קשורים אחד בשני ומשפיעים זה על זה. במונחים אקולוגיים, גם כלל הפעילות האנושית היא ביוספרה.

כרוניקות המחאה בישראל של עידן הקורונה מראות בצורה כואבת את הפיצול שנובע ממורכבות היתר. נראה שבכל שבוע נערכו חמש הפגנות שונות של קבוצות לחץ כאלה ואחרות: עובדי תרבות, מתנגדי שחיתות, מתמחי רפואה ועוד. אקטיביסטיות וארגונים מתאמצים לחבר בין מחאות בתחומים דומים – בזירה הכלכלית ניסו לאחד בין העצמאים למובטלים בדרישה לתמיכה מוגדלת, וביום השבעת הממשלה התקבצו כל מיני קבוצות קטנות שבאו להפגין לבד – הדרוזים, חד"ש, נגד השחיתות, עומדים ביחד והתנועה לאיכות השלטון – להפגנה גדולה אחת. החיבורים האלו הם כמובן מבורכים, אך נראה שהפגנות חד-נושאיות, כמו מאבק המתמחים, משכו יותר אנשים והתייחסות מרוב ניסיונות החיבור, כך שניכר שהשיח הציבורי קשוב פחות לחיבורים חלקיים מאשר למאבקים ממוקדים.

יתר על כן, הפיצול האמיתי משתקף בכך שחיבורים כלליים, בין־מאבקיים ואנטי־מערכתיים, כלל לא נתפסים כאפשרות. שילוב בין ההפגנות נגד רצח נשים להפגנות נגד הסיפוח, בין ההפגנות בעד הסביבה להפגנות העצמאים, או בין ההפגנה נגד הרג מוסטפא יונס בכניסה לתל השומר למחאת המתמחים מתל השומר, כולם נשמעים כחלומות אופטימיים ולא כצעדים פוליטיים ריאליים.

ואגנאר ופריינסק אומרים שלמוח האנושי יש אמנם יכולת מוגבלת לתפוס קשרים, אך לא פוטרים את הפוליטיקאים והפקידים מאשמתם בטשטוש החיבורים. לדידם, מספיק להסתכל על התבטאויות הנבחרים, שזורקים הבטחות שונות בלי שום הסבר על ההשלכות הרוחביות של המדיניות שהם מקדמים, השלכות שספק אם הציבור היה תומך בהן. ניקח לדוגמא את הסיפוח הבא עלינו לרעה – האם מישהו מהמנהיגים שרוקמים אותו הציג את המשמעויות הצבאיות, הכלכליות והבינלאומיות שלו, שכוללות את ביטול הסכם השלום עם ירדן והתיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית?

הסיבה השנייה לשיתוק הציבורי היא מה שואגנאר ופריינסק מכנים הרדמת החוש המוסרי: עליית האדישות והיעדר האכפתיות ביחסנו אחד עם השנייה, במקום ההדדיות והסולידריות. הקפיטליזם בגרסתו הנאו־ליברלית והטכנוקרטית מרדד את החוויה האנושית לאוסף מדדים כמותיים, גם בתחומים מופשטים כמו חינוך או הצלחה. האיגודים המקצועיים נחלשים, והשירותים הציבוריים – מנגנונים אזרחיים של סולידריות – נמכרים לטייקונים מקורבים. במקביל, הדיון הציבורי מרודד לסטטוסים מתלהמים בפייסבוק, שמוגבלים לכמה שורות, נגמרים בסימן קריאה ומעודדים שנאה.

מחברי המאמרים טוענים שההתמודדות עם משבר הקורונה שיפרה מעט את המצב. בחודשים האחרונים היינו עדים לגילויים רבים של סולידריות, דרך יוזמות התנדבותיות רחבות היקף. עם זאת, לא קשה למצוא גם את ההפך. הטיפול הממשלתי במשבר הקורונה, דרך ועדה שהורכבה רק מגברים יהודים, סב סביב איזון בין עקומות ההדבקה של הרופאים לעקומות הצמיחה של הכלכלנים. גם הדיון הציבורי קיבל משוואה זו, שמשאירה מקום למורכבות וליחס ביקורתי כלפי הרפואה בשם הכלכלה (למשל, יורם לס) או ליחס ביקורתי כלפי פעילות כלכלית בשם הרפואה (למשל, ביקורת על פתיחת איקאה), אך מתעלמת מכל המורכבות האנושית הכרוכה במצב. נושאים כמו בדידות קשישים, הנגשת מידע לקהילות מוחלשות, מצבן של קורבנות אלימות, שעבורן הכי מסוכן בבית, או ההשלכות החברתיות של סגירת מקומות התפילה – לא נשמעו. במקום שיתייחסו אלינו כאל אנשים שמעוגנים דרך קרבה וסולידריות למשפחות, לקהילות ולחברה, נראה שבמסגרת תפיסה אינדיבידואליסטית מידי של האדם השאלה המרכזית ששאלו בכל מקום הייתה מה אנחנו יותר, נשאי נגיפים פוטנציאליים או כוח עבודה יצרני.

לקראת הנורמלי החדש

לאחר הצגת השיתוק הציבורי ששימר את הנורמלי הישן עד המשבר, ואגנאר ופריינסק מדלגים מעל ההווה וקופצים אל העתיד כפי שירצו לראותו, עם שבע הצעות קונסטרוקטיביות. כפי שהמחברים מציינים בעצמם, החידוש העיקרי שלהם איננו תוכן ההצעות, שחלקן מהדהדות בשמאל האקדמי כבר שנים. חשיבות מאמריהם היא בסידור הקוהרנטי והברור של ההצעות השונות, תוך הבהרת הקשר בין סביבה וחברה, ושילוב בין תחומים שונים. הדבר קשור ברקעים השונים של המחברים: הנדריק ואגנאר עוסק בתכנון מדיניות ציבורית התאגדותית וירוקה, וברברה פריינסק, ראש המכון לחקר סולידריות עכשווית באוניברסיטת וינה, היא ביו־אתיקנית שחברה בשלל ועדות מומחים, בהן פאנל הקורונה האוסטרי, גוף מייעץ לממשלה האוסטרית שניתן להקבילו למומחים שמייעצים למל"ל אצלנו. ראוי לציין גם שרבים ממחקריה של פריינסק קשורים בישראל.

שבעת הפתרונות המוצגים במאמרים הם נרחבים ומנומקים. הראשון בהם הוא חיזוק התשתיות הציבוריות. הפתרון הזה הוא לכאורה כללי ומובן מאליו, אך הנימוקים שהשניים מעלים אינם מוסרניים אלא כלכליים, ובכך כוחם וייחודם. בשנים האחרונות השמאל ויתר על טיעוני היעילות הכלכלית, שכיכבו בכתבי הכלכלנים הסוציאליסטיים הקלאסיים, ועבר לדבר על החשיבות הערכית של חינוך ציבורי או של שירותי בריאות שווים לכל. אפשר אולי לומר שהדבר נעשה מתוך מחויבות אידיאולוגית יוקדת, אך בתהליך הזה, שנובע בעיניי דווקא ממחויבות אידיאולוגית פחותה לניתוח עקבי של המציאות, השמאל איבד מיכולת השכנוע וההשפעה שלו. למרות הדחייה והביקורת המוצדקים של חלק משיטות המדידה וההערכה הנאו־ליברליות, שיח היעילות יסייע לנו לשכנע מעצבי מדיניות וקהלים נרחבים שאין מנוס מתכנון ציבורי נרחב. ואגנאר ופריינסק אמנם מציינים שהם מכירים בחשיבות הנורמטיבית של שירותים ציבוריים כמקור לסולידריות חברתית – נושא בו פריינסק עוסקת תכופות – אך מדגישים בכתיבתם את טיעוני היעילות הפרקטיים.

השניים ממפים את השפעות הקורונה על מדינות שונות, ומראים איך פגיעה גדולה יותר התרחשה בחברות בהן שירותי בריאות הציבור מופרטים. ההבדל המיידי בין מדינות הוא כמובן שיעורי התמותה, שגבוהים יותר בארה"ב המופרטת מאשר במדינות הסוציאל־דמוקרטיות של צפון אירופה, בהחרגת שבדיה, בה מעולם לא נאכף סגר. בנוסף, יש הבדלים בפגיעת המשבר על שירותים נוספים. מסתבר, למשל, שבחסות הקורונה נטשו הסטודנטים הזרים את ספסלי הלימודים בבריטניה, כך שאוניברסיטאות העילית האנגליות, שנותרו ללא תלמידים או מזומנים, מתחננות לתמיכה ציבורית מהמדינה – לאחר שנים ארוכות שהן הובילו את הפרטת ההשכלה והמחקר במדינה. בגרמניה, שם ההשכלה הגבוהה היא משאב ציבורי, בעיה כזו פשוט לא עלתה.

הפתרון השני שמעלים המחברים הוא הכרה בדיור כמוצר ציבורי. הזכות לקורת גג היא זכות, לא סחורה, ובישראל, בה אין כמעט חוקים להגנת הדייר, הקורונה הראתה את ההשלכות ההרסניות של התעלמות מהזכאות הבסיסית הזו על החלשים ביותר. ארגוני הסיוע לפליטים מעידים על עוד ועוד מקרים של פינוי משפחות לרחוב או על הצטופפות מבקשי מקלט בדירות דחוסות, כחלק מהמשבר החריף שתוקף קהילה זו, שלא זכאית לדמי אבטלה או קצבאות רווחה. במקביל, העיתונות מדווחת על תפוסה מלאה בבתי המחסה לדרי רחוב. אין צורך לספר על משבר הדיור אצלנו, במקום בו כבר לפני כמעט עשור, כשהמחירים היו נמוכים יותר, צעירים ממעמד הביניים שטפו את הרחובות וצעקו שידם אינה משגת לרכוש דירה. לאחרונה התפרסם שעל אף ששר האוצר לשעבר כחלון התחייב להוריד את מחירי הדירות ב־20%, הם דווקא עלו ב־13.5% במהלך כהונתו. בריחת השר ליצמן למשרד השיכון, שנועד לשמש עבורו כמקום מפלט לאחר שהתגלה כיצד הפריט, ייבש והרס את שירותי הבריאות וחמק מניהול משבר הקורונה, רק מוכיחה שאדוני הארץ רואים בקורת גג נושא זניח שאפשר להכפיף בקלות לתרגילים פוליטיים ואינטרסים סקטוריאליים.

המחברים אינם טוענים שיש להוריד את מחירי הדירות, אלא משהו מהותי יותר: בעלות על דירה אינה צריכה להיות הדרך היחידה להשיג דיור יציב, ושוכרי דירות לא צריכים להיות דיירים סוג ב'. לצד המאבק להורדת מחירי הדירות – צריך לדחוף להגנה נרחבת יותר על שוכרים. הצעדים שהם מציעים כוללים לא רק מיסוי נרחב על דירות להשקעה ועל רכישת דירות בידי אזרחים זרים, אלא גם מהלך רדיקלי יותר – איסור על בנקים לגבות משכנתא שתעלה על שיעור מסוים מהמשכורת השנתית של משכירי הדירות. המטרה היא להגביל הן את מחירי הדירות והן את עושק הציבור בידי הבנקים, וכפועל יוצא מכך להוריד גם את שכר הדירה.

אלמנט אחד בולט נעדר מהצעתם, והוא הדיור הציבורי, שיש להרחיב כך שיתאים לא רק לאוכלוסיות מוחלשות במיוחד, אלא גם לקשישים או סטודנטים. לא מדובר רק בדרך להבהיר את מחויבותה של המדינה לדיור או בשינוי היחסים בין האזרחים לקרקע של מדינתם, אלא גם בדרך יעילה להגן על אוכלוסיות שלמות מפינוי ברגעי משבר. חשוב לחזור על המובן מאליו – למרות שהעניים נפגעים הרבה יותר, כולנו חיים ותלויים באותה החברה. כשהעובדים הזרים חולים יותר בגלל שהם חיים בצפיפות ובעוני – הם מדביקים גם את הקשישים העשירים בבתי האבות בהם הם עובדים. כשמשפחות שלמות נזרקות לרחוב, ילדיהם נדחפים לפשיעה, אלימות והתמכרות, וקטנים סיכוייהם לתרום לחברה ולהשתלב בה.

עתיד העבודה, המדינה והשוק

הנושא השלישי בו מטפלים ואגנאר ופריינסק הוא עתיד העבודה. העבודה ב"נורמלי הישן" מבוססת על אי־ודאות: את הקביעות במשרה מלאה כחלק מחוזה קיבוצי החליפו שברי משרות, עבודות זמניות, העסקה קבלנית ושאר צורות העסקה, שמשמעותן היא לא רק שכר נמוך יותר אלא גם בטחון תעסוקתי נמוך מאוד. מגזרים שלמים בחברה ותחומים שלמים במשק מתבססים כיום על צורות העסקה שכאלו – לא רק בתחומי האבטחה והניקיון, אלא גם במשרות רווחיות יותר, כפי שמוכיחים המעצבים הגרפיים, אנשי הסגל הזוטר, ושליחי המזון של וולט, נערי הפוסטר של המשבר הנוכחי ומייצגים נאמנים של כלכלת החלטורה. משמעות הביטחון התעסוקתי הנמוך היא פשוטה – בעתות משבר, קל הרבה יותר לפגוע בעובדים.

כחלק מהנסיון לחשוב מחדש באופן מבני על עולם התעסוקה, המחברים מרחיבים את מנעד הפעולות הנכלל במונח "עבודה". הם כוללים בו גם את כל העבודות שלא משלמים עליהן, כמו התנדבויות, מלגות ועבודות שקופות – עבודות הבית וטיפול בקשישים וילדים, שלרוב מבוצעות בידי נשים. בישראל, שמאופיינת בשעות עבודה ארוכות באופן קיצוני, התייחסות לעבודות הבית כאל משרה נוספת עוזרת להבין שלל תופעות חברתיות, כמו שחיקה גבוהה מעבודה ופריון עבודה נמוך. המחברים גם מציינים שהמשבר הראה שהעובדים החיוניים ביותר, שנאלצו להמשיך לעבוד גם ברגעי הסגר החריפים ביותר, היו פעמים רבות עובדים בשכר נמוך, כמו אחיות, שליחים ועובדות סוציאליות, בזמן שהעשירים יותר עבדו בנוחות יחסית מבתיהם.

כפועל יוצא של ניתוחם, המחברים מציבים שתי אפשרויות לרפורמה בעולם העבודה, שיצמצמו ניצול ויגבירו בטחון. הראשונה, שהועלתה על ידי פמיניסטיות בשנות ה־70, היא תשלום עבור עבודות הבית. השנייה, שעולה תכוף יותר בשיח הישראלי, היא הכנסה בסיסית אוניברסלית – פתרון שבגרסתו השמאלית משמעותו תשלום חודשי גבוה על ידי המדינה, שאינו מותנה בשום דבר אחר ולא בא על חשבון קצבאות הרווחה השונות. שני הפתרונות הללו מאפשרים לעובדים בטחון שימנע את הסכמתם לדפוסי העסקה נצלניים, ומבטיחים קיום מינימלי גם מבלי עבודה בשוק, שפעמים רבות, כפי שטוענת תאוריית משרות הבולשיט, אין בה בכלל שום צורך.

הסעיף הרביעי בהצעות הקונקרטיות לשיקום החברה והכלכלה הוא שיקום משרדי הממשלה. משמעות ההצעה היא יצירת תרבות ארגונית חיובית במשרדים השונים, שיקום מעמד הפקידות ואמונתה בעצמה, וחיזוק סמכויותיה מול ההון הפרטי. תוך עידוד יצירתיות בשירותים הציבוריים והכשרה ראויה של המגזר הציבורי, אפשר יהיה להפוך את שלטונם של נערי האוצר על פיו וליצור שירות ציבורי מצוין, שבניגוד לחברות פרטיות כפוף וקשוב לאינטרס הציבורי.

מהמגזר הציבורי ואגנאר ופריינסק פונים אל המגזר הפרטי: הצעתם החמישית נוגעת לאחריות תאגידית בה צריך לחייב את חברות הענק. תחילה השניים סוקרים באופן נרחב את עליית כוחם של תאגידי הענק, שגדולים מכדי ליפול או להישלט, וקובעים חוקים לממשלות ולא להפך. אחת הסיבות למצב, לדעתם, היא גלובליזציה פראית של הכלכלה, שמעוגנת באלפי הסכמי סחר חבויים שסותרים את חוקי המדינות ולא נתונים לביקורת ציבורית. לאחר הסקירה, השניים קובעים שהצלחתן של חברות הענק נשענת על שלל משאבים ציבוריים – מההשכלה של כוח העבודה, דרך תשתיות התחבורה ועד לסביבה הפיזית של התאגידים, אותה הם פעמים רבות מזהמים.

המחברים מונים שלל צעדים בנושא – הפשוט ביותר הוא גביית מס מהתאגידים. בהמשך, המחברים מעלים גם שינוי ביחסים בין התאגידים לבעלי המניות שיסיט את הדגש מרווחים מידיים למטרות ארוכות טווח; הרחבת מדדי הביצוע לפיהן חברות נמדדות כך שהן יישפטו ויוערכו גם על פי השפעתן על החברה והכלכלה; וחיתוך הקשרים האינטימיים בין האליטות העסקיות, הפיננסיות והפוליטיות, שמודגמות למשל במעבר עובדי ציבור למגזר הפרטי. הסעיף החשוב ביותר שמעלים המחברים במסגרת הצעתם החמישית היא דמוקרטיזציה של מקומות העבודה וטיב הבעלות על חברות, דרך מתן השפעה נרחבת לעובדים על עיצוב ותפקוד מקום עבודתם.

מימון וסביבה

ההצעה השישית, הדפסת כסף על ידי הממשלות, מועלית כדרך לצמצם את כוחו המוגבר של המגזר הפיננסי. הספקולציות הפיננסיות, שמשמשות לגיוס כסף עבור ממשלות, חברות ויחידים, יצרו שורת בועות כלכליות – מבועת הנדל"ן ועד הביטקוין – שהסתיימו בהתמוטטות ובמשבר. כיום חברות ההשקעות השונות פועלות ללא פיקוח אפקטיבי ולא חוששות להשקיע במיזמים מזהמים, בפירמות שקשורות בתנאי העסקה נוראיים או בפרויקטים שממוטטים קהילות בשביל רווח. לצד חיזוק כוחם של הספקולנטים והמשקיעים, האידיאולוגיה השלטת ב'"נורמלי הישן" מצמצמת את מרחב הפעולה של הממשלה, שבניגוד לחברות הפרטיות מוגבלת על ידי פיקוח ציבורי, בטענה שהחוב הממשלתי וסוגים נוספים של חוב ציבורי יוצרים אינפלציה גבוהה.

ואנגאר ופריינסק מראים מדוע טענה זו שגויה לחלוטין. אמנם משבר הקורונה חשף את הבעיות העמוקות של כלכלת החוב, בה הסיכוי להרוויח בעתיד משעבד את ההווה – דרך משכנתאות, הלוואות סטודנטים ועוד. ברגעים כמו המשבר הנוכחי, בהם ההכנסה נעצרת אך החובות לא נעלמים, הפגיעה בהכנסה מוכפלת בחומרתה לאור ההתחייבויות העתידיות, והחובות מתגלים כהרסניים במיוחד. אך אין שום אנלוגיה בין חוב של משק בית לחוב ציבורי. ואגנאר ופריינסק מפנים למחקרים שמוכיחים שהזהות הזו היא פשוט שקרית, וטוענים שהיא משרתת אינטרסים כלכליים ברורים. המגזר הפרטי הוא זה שפוגע בממשלות שמנסות להגדיל את כוחן תוך הגדלת החוב הציבורי, למשל דרך העלאת ריביות על הלוואות למדינות אלו על ידי בנקים פרטיים, כך שהבעיה היא לא בחוב עצמו, אלא בהתנגדות המגזר הפיננסי להשקעות ציבוריות. המחברים רואים בהדהוד הדמיון המזויף בין חוב של משק בית לחוב ציבורי עדות לעיוורון אידיאולוגי שמכתיבה ההגמוניה הנאו־ליברלית, והאמת שכבר עכשיו, בחסות הקורונה, מדינות רבות הפרו את החוק הנאו־ליברלי המקודש והגדילו את החוב שלהן כדי לסייע לאזרחים.

תוך התנערות ממיתוסים על חוב, המחברים מציעים שהממשלות יחזרו לשלוט במחזור המטבע שלהן דרך הדפסת כסף, כפי שהציע בזמנו קיינס, וכך לשלוט באופן הדוק יותר על הכלכלה ברגעי משבר. ניתן לעשות את זה דרך הנפקת כסף חדש לאזרחים ("כסף מהליקופטרים"), או דרך מנגנון מורכב יותר של הנפקת אגרות חוב ציבוריות, שיטה שבעיני המחברים מועילה יותר ליצירת עבודה וביקוש. משום שהממשלות לא צריכות להכפיף עצמן לשיקולי רווח, אגרות החוב הציבוריות יכולות לשמש להשקעה בעסקים הקשורים, למשל, בשיקום קהילות מוחלשות או באנרגיה מתחדשת.

ההצעה השביעית והאחרונה במאמריהם של ואגנאר ופריינסק היא כינונה של חברה בת־קיימא, שתמנע את הקטסטרופה האקולוגית של ההתחממות הגלובלית. קיימות הצעות מפורטות ופרקטיות לביצוע בתחום זה – הידועה בהן היא הגרין ניו דיל. בין מרכיביו יש שלל סעיפים הנוגעים לשוק העבודה, בהם הפרדות מאשליית הצמיחה וממדידת פרויקטים לפיה, וחזרה לייצור מקומי. מומחים טוענים שללא שינוי רדיקלי הקורונה תהיה הסנונית הראשונה בסדרת אסונות שינבעו ממשבר האקלים, ושכילוי המשאבים המוגבר מעמיד בסכנה את עצם קיומו של העולם. ראוי גם להזכיר עניין אותו המחברים משמיטים – נגיף הקורונה התפרץ כתוצאה של אכילת מזון מן החי במקום עם מעט מאוד פיקוח על רצח חיות למטרות מאכל. מי יודע, אולי אם תעשיית המזון מן החי בוואהן הייתה עוברת טרנספורמציה סביבתית או נעלמת, לא הייתה בכלל קורונה.

בישראל העיסוק הביטחוני והמשחקים הפוליטיים התכופים משאירים כל כך מעט מקום לעיסוק בנושאים כמו כלכלה או תרבות, כך שנושא "זניח" כמו איכות הסביבה נדחק החוצה מסדר היום הציבורי. כולם יודעים לדוגמא שהמפעלים בחיפה מסרטנים אך אף דרישה ציבורית משמעותית לא מועלית בעניין, ולא ננקטים צעדים מינימליים ברמה הלאומית לדאגה לסביבה, כמו מס ירוק על מפעלים מזהמים או הגבלות על שימוש באריזות מזהמות מיותרות.

לדמיין אוטופיה ריאלית

בסיום חיבורם, הכותבים נדרשים פעם ראשונה לדמוקרטיה. הם מסבירים שעל אף שהם לא נגעו במושג ישירות, תפיסת הדמוקרטיה ההתאגדותית עוברת כחוט השני במאמריהם ומקשרת בין כל הצעותיהם. הדמוקרטיה ההתאגדותית, אותה מקדם ואגנאר, היא גישה הטוענת שהדמוקרטיה ממומשת בצורה אופטימלית ושהמדיניות הציבורית מבטיחה רווחה וחירות באופן מיטבי, ככל שיותר תחומים מנוהלים על ידי התאגדויות ציבוריות ודמוקרטיות. דוגמאות להתאגדויות כאלו הן קואופרטיבים וגינות קהילתיות. חיזוק רשויות מקומיות ומנגנונים כמו חלוקת רווחים לעובדים וקבלת החלטות אופקית ולא אנכית, שצריכים להתקיים גם במוסדות שיתופיים פחות מקואופרטיבים, הם חלק מהאלמנטים שמאפיינים תפיסה זו.

קיימות מספר בעיות בסדרת המאמרים של ואגנאר ופריינסק. חלק מהצעותיהם, למשל שיקום משרדי הממשלה, כלליות מידי, אולי מתוך ניסיון להתאים לכל זמן ומקום. כמו כן, המחברים, שמזגזגים בחיבורם בין "הנורמלי הישן" לעתיד הרצוי, לא נותנים דעתם על שינויים שכבר התרחשו בעולם העבודה במהלך המשבר, שהבולט שבהם הוא מעבר לעבודה מהבית. בולטים קצת פחות הם חזרה לרכישה בחנויות שכונתיות, ושינוי היחס החברתי לזקנה ולמחלות מסוימות, שמשליך כמובן על עולם העבודה. ההתעלמות מההווה מפספסת הזדמנות למינוף דרישות רלוונטיות נוספות, כמו הגדרה מחודשת של הגבולות בין הבית לעבודה.

ועם זאת, יש חשיבות עצומה לסדרת המאמרים. הנימוקים הנרחבים והשפה הנגישה והנהירה, שלא מיועדת למומחים בלבד, מנסחים פרוגרמה פוליטית רלוונטית, שמאלית, אפשרית ומשכנעת, שהכוחות הסוציאליסטים בכל רחבי העולם זקוקים לה נואשות.

אני סבור שיש חשיבות עצומה לבחירת המחברים לשרטט קווי יסוד של 'אוטופיה ריאלית'. פעמים רבות יש פער בלתי ניתן לגישור בין הדרישות הנקודתיות והצנועות מאוד של ארגונים ומפלגות – לדוגמא, להעלות ב־2,000 שקלים את קצבת הזקנה – לחזונות התיאורטיים בשמם אנו פועלים, שכוללים בדרך כלל שאיפות כמו שינוי בעלות על אמצעי הייצור, פירוק הגבולות וביטול הפערים החברתיים. אלו מושגים כל כך רחוקים מחיי היומיום, שכמו כוכבים בשמיים אנחנו יכולים לנווט לאורם, אך הם נותרים רחוקים עד כאב.

הטקסט "הנורמלי החדש: העולם אחרי וירוס הקורונה" מתמקם באופן מדויק באמצע, ומקשר בין הדרישות שלנו לערכים שלנו. הוא מאלץ אותנו להגביה עוף בדרישותינו, ובו בזמן לפרוט את חזוננו לאמירות קונקרטיות. רבים שוכחים שגם המניפסט הקומוניסטי – הפמפלט שלאורו שורטט החזון הסוציאליסטי – מכיל בתוכו עשר דרישות, שאמורות היו להתאים לכל הארצות המתקדמות. מעניין שגם יאניס וארופאקיס, אחד מההוגים החשובים ביותר בשמאל, עומד להוציא בקרוב ספר שיהיה גם הוא 'אוטופיה ריאלית'.

אפשר לשבת ולהתפלפל על כל אחד מהרעיונות. לא כולם לגמרי ישימים בישראל, מדינה קטנה שלא יכולה לשנות את היחס לתאגידי ענק או להסכמי סחר לבדה. אבל נדמה לי שואגנאר ופריינסק יסכימו שאלו ניואנסים משניים. בגלגול מאוחר של התזה ה־11 על פוירבאך, העיקר הוא להפוך את ההצעות שבמאמרים לדרישות פוליטיות מדויקות, להיאבק עליהן כאן ועכשיו, ומי יודע – אולי אפילו להצליח.

תמונה ראשית: covid-19 / Prachatai (flickr)

פיגומים

גולי דולב-השילוני הוא מנהל המדיה של המרכז לקידום פליטים אפריקאים (ARDC), פעיל בחד"ש ובצוות הפודקאסט גל חד"ש