Skip to content

ניו דיל למאה ה־21

יאניס וארופאקיס

המאבק בין גלובליזציה ליברלית לבדלנות לאומנית מחזק את שני הצדדים על חשבון הציבור. התשובה למגמות האלה היא אינטרנציונליזם פרוגרסיבי שיקדם מדיניות לטובת הכלל

הערת מערכת: המאמר התפרסם ביולי 2017 ולכן חלק מההתרחשויות המתוארות כבר אינן אקטואליות. למרות זאת, אנחנו מפרסמים את המאמר מכיוון שהדינמיקה הבסיסית המתוארת בו – על סכנותיה וסיכוייה – עודנה איתנו.

מערכות הבחירות האחרונות בצרפת ובבריטניה סיפקו אישור נוסף לפגיעות, ובו־זמנית גם לחיוניות, של הממסד הפוליטי נוכח תחייתן של מגמות לאומניות. הסתירה הזאת היא המוטיב המרכזי של ימינו. היא מתגלמת בדמותו של נשיא צרפת, עמנואל מקרון, שלמרות שרכב לניצחון על גבי גל ההתלהבות האנטי־ממסדי, הפך בזכות הרזומה שלו ליקיר האליטות.

פרדוקס דומה מתגלם בבריטניה בדמות הצלחתו האלקטורלית המפתיעה של מנהיג הלייבור, ג'רמי קורבין, למנוע מהשמרנים בראשות תרזה מיי לזכות ברוב מוחלט. זאת, בעיקר מכיוון שנראה שהפרלמנט התלוי (Hung Parliament) מספק לממסד תקווה מסוימת לשינוי בגישתה הסרבנית של מיי ביחס לאיחוד האירופי במסגרת המשא ומתן על יציאתה של בריטניה מן האיחוד.

האאוטסיידרים הפוליטיים זוכים לתמיכה ניכרת בכל מדינות המערב כמעט, לא בהכרח באופן המחליש את ה"אינסיידרים" – הלוא הם הפוליטיקאים הממסדיים – אבל גם לא באופן שמחזק את מעמדם. כתוצאה מכך, נוצר מצב שבו סמכותו של הממסד הפוליטי, שעד לאחרונה נראתה בלתי ניתנת לערעור, גוועת למעשה, אך טרם נמצאה לה חלופה מהימנה. ענן אי־הוודאות וחוסר היציבות האופף אותנו כיום הוא תוצאה של הפער הזה.

במשך זמן רב למדי הממסד הפוליטי במערב לא זיהה כל איום על המונופול הפוליטי שלו באופק הנראה לעין. בדומה לשווקי הנכסים, שבהם יציבות מחירים מולידה אי־יציבות על ידי עידוד נטילת סיכונים מופרזת, כך גם בפוליטיקה המערבית הפוליטיקאים הממסדיים לקחו סיכונים לא סבירים מתוך ביטחון שהאאוטסיידרים הפוליטיים אף פעם לא יהוו איום משמעותי. 

דוגמה אחת לקלות הראש שבה נוקט הממסד היא שחרור המגזר הפיננסי מהמגבלות שהניו־דיל והסכמי ברטון־וודס הטילו על הפיננסיירים כדי למנוע מהם לשחזר את נזקי הקריסה ב-1929 והשפל הגדול שבא בעקבותיה. דוגמה נוספת היא בניית מערכת עולמית של סחר ואשראי שתלויה בגירעון מסחרי תופח של ארצות הברית כדי לייצב את הביקוש המצרפי הגלובלי. הצגת הצעדים הללו כ"נטולי סיכון" היא עדות להיבריס המוחלט של הממסד הפוליטי במערב.

כאשר הפיננסיאליזציה הגוברת של כלכלות המערב הובילה למשבר הפיננסי הגדול של 2007-2008, מנהיגים משני צדי האוקיינוס האטלנטי לא הראו כל סימן לנקיפות מצפון על הסוציאליזם הרווחתי שסיפקו לבנקאים. בה בעת, האזרחים הפגיעים יותר נזנחו לחסדיהם של שווקים בלתי מרוסנים, שראו בהם עובדים יקרים מכדי להעסיקם תמורת שכר ראוי, אך מצויים בחובות גדולים מכדי לחזר אחריהם בצורות אחרות.

כשתוכניות ההצלה של הפוליטיקאים הממסדיים – שכללו הקלה כמותית (Quantitative Easing), רכישת נכסים רעילים, תכניות חילוץ של גוש האירו והלאמה זמנית של בנקים – הצליחו להעלות את הבנקים ואת ערכי הנכסים הפיננסיים מעל פני המים, הן גם הותירו בקיפאון אזורים שלמים בארצות הברית, וכן מדינות שלמות בפריפריה של אירופה. בקרב אותם אנשים שנזנחו, לא הייתה זו העלייה באי־השוויון שעוררה את הכעס המתמשך, אלא אובדן הכבוד, אובדן חלום הניידות החברתית, והחיים בקהילות שנדחקו מטה, באופן שהגביר את השיוויון אך גם את האומללות.

הפוליטיקה של הזעם

ככל שמצביעים רבים יותר רתחו מזעם, כך הפסידו מפלגות השלטון בבחירות שנערכו בין השנים 2008 עד 2012 בארצות הברית, בריטניה, צרפת, איטליה, ספרד, פורטוגל, אירלנד, יוון ומקומות נוספים. הבעיה הייתה שהממשלות החדשות שנבחרו היו חלק מהממסד בדיוק כמו אלה שקדמו להן. בכך הן גרמו לאותו גל זעם שעל גביו הן רכבו לשלטון להיות מופנה כלפי המערכת הפוליטית כולה.

הגישה הזאת נידונה לכישלון, בעיקר מפני שכוחות כלכליים כבר פעלו נגד הממשלות החדשות. אחרי ההתרסקות של שנת 2008, ההקלה המוניטרית של מוסדות הבנקאות המרכזיים כמו הפדרל ריזרב בארצות הברית, הבנק המרכזי ביפן והבנק המרכזי באנגליה, הדפו את הישנותו של השפל הגדול, הפעם בקנה מידה עולמי. תנופת הבנייה המתודלקת באשראי שנרשמה בסין – תנופה שתרמה לעלייה בהשקעות עד ל־48% מההכנסה הלאומית בשנת 2010 (מ־42% ב־2007) וצמיחה כללית של האשראי ל־220% מההכנסה הלאומית עד 2014 (מ־130% ב־2007) – ריככה אף היא את כישלונות השווקים הפיננסיים במערב. 

למרות זאת, אין זה מפתיע שהתכניות ליצירת כסף בבנקים המרכזיים ובועת האשראי הסינית לא הצליחו למנוע שפלים כלכליים מקומיים שהכו ברחבי העולם, מדטרויט ועד לאתונה. הן גם לא יכלו למנוע דפלציה גלובלית חדה מ־2012 עד 2015.

עד שנת 2014, הבוחרים כבר החלו לוותר על הממשלות החדשות שעבורן הם הצביעו אחרי 2008 מתוך תקווה נכזבת שהאופוזיציה הממסדית תוכל לספק פתרונות חדשים. בתוך כך, בשנת 2015 החלו לצוץ מעל פני השטח קריאות התיגר הראשונות על מרותם של הפוליטיקאים הממסדיים.

ביוון – מדינה קטנה, אך כזו שהוכיחה את עצמה כמובילה הודות לחשיבותו ולגודלו העצום של החוב הלאומי שלה – המחאות נגד השעבוד לחוב שנכפה על הציבור התפתחו לכדי קואליציה פרוגרסיבית ואינטרנציונליסטית בהובלתה של מפלגת סיריזה, שהגיחה משום מקום כדי לזכות בשלטון. בספרד החלה תנועה דומה בשם פודמוס לנסוק בסקרים, כשאף היא מאיימת לעשות זאת. בבריטניה, מגמה שמאלית אינטרנציונליסטית, שנחשבה לשולית בתוך מפלגת הלייבור, התלכדה סביב הקמפיין של ג'רמי קורבין – ונצחונה הפתיע אפילו את עצמה. זמן קצר לאחר מכן, הסנטור הסוציאליסט העצמאי מוורמונט, ברני סנדרס, נשא את אותה הרוח לתוך הפריימריז של המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית.

בכל מקום התייחס הממסד הפוליטי לאותו שמאל אינטרנציונליסטי ופרוגרסיבי בשילוב של בוז, לעג, רצח אופי ואף שימוש בכוח הזרוע. המקרה הגרוע ביותר הוא, כמובן, היחס לממשלה היוונית שבה שירתתי במחצית הראשונה של 2015. ייתכן שהיסטוריונים יסמנו את השנה הזו כשנה שבה הממסד הפך ללא־ליברלי בעליל.

עד שנת 2016 פגשה יהירותו של הממסד את הנמסיס הראשון שעורר בה אימה ממשית: הברקזיט. גלי ההלם מתבוסתם הבלתי צפויה של הפוליטיקאים הממסדיים במשאל העם ההוא הדהדו ברחבי המערב. הם סיפקו אנרגיה מחודשת לקמפיין האנטי־ממסדי של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב, והפיחו רוח חיים בחזית הלאומית של מרין לה־פן בצרפת. ממזרח למערב, צמח אינטרנציונל לאומני – חזית מאוחדת של מפלגות ותנועות ימין שוביניסטיות.

הברית הגלובליסטית-לאומנית

ההתנגשות בין האינטרנציונל הלאומני לבין הממסד היתה בעת ובעונה אחת ממשית וכוזבת. הדם הרע בין הילרי קלינטון לבין דונלד טראמפ היה אמיתי, כמו גם התיעוב בבריטניה ששרר בין מחנה ההישארות באיחוד האירופי לבין מחנה ההיפרדות ממנו. אבל היריבים האלה הם שותפים באותה מידה שהם אויבים, משום שהם יוצרים היזון חוזר המחזק אותם ומסייע להם להגדיר את עצמם ולהניע את תומכיהם.

הסוד הוא לצאת מן המערכת הסגורה של אותו היזון חוזר. האינטרנציונליזם הפרוגרסיבי של מפלגת הלייבור בראשות קורבין, תומכי סנדרס ותנועת ההתנגדות לצנע ביוון, הציעו אלטרנטיבה לחלופות הבינאריות הכוזבות של הפוליטיקאים הממסדיים והאאוטסיידרים הלאומנים. התפתחה דינמיקה מעניינת: ככל שהפוליטיקאים הממסדיים הביסו את האאוטסיידרים האינטרנציונליסטים הפרוגרסיביים, או דחקו אותם לשוליים – כך היו אלה האאוטסיידרים הלאומנים שיצאו נשכרים. אולם, ברגע שטראמפ, תומכי הברקזיט ומרין לה־פן התחזקו, התגבשה שותפות חדשה ויוצאת דופן, שכללה סדרת חיבורים בלתי יציבים בין הממסד לבין הכוחות האלה.

בבריטניה ראינו כיצד המפלגה השמרנית, נושאת הדגל של הממסד, מאמצת את תכנית הפרו־ברקזיט של UKIP הקטנטנה והלאומנית קיצונית. בארצות הברית, האאוטסיידר הראשי, דונלד טראמפ, הרכיב ממשל המורכב ממנכ"לי וול־סטריט, אוליגרכים של חברות הנפט ולוביסטים מוושינגטון. באשר לצרפת, הנשיא האנטי־ממסדי החדש, עמנואל מקרון, עומד לצאת בתכנית צנע הלקוחה היישר מספר ההדרכה של הפוליטיקאים הממסדיים. זה ייגמר, ככל הנראה, בהתחזקותה של התנועה הלאומנית והבדלנית בצרפת.

היכן מותיר אותנו משחק החתול והעכבר הזה שבין הממסד תומך הגלובליזציה לבין לאומני "הדם והאדמה" הבדלניים? הבחירות האחרונות בבריטניה ובצרפת מעידות כי שני הזרמים הללו חיים ובועטים, ומחזקים האחד את השני בעודם מתקוטטים ופוגעים ברוב המוחלט של הציבור. צוותי המשא ומתן של תרזה מיי ושל האיחוד האירופי בבריסל משקיעים את מאמציהם במבוי סתום בלתי נמנע, שבו כל צד מאמין כי שליטתו הפוליטית תתחזק, על אף שהוא צפוי לפגוע בציבורים משני צדי התעלה הבריטית שייאלצו לחיות עם התוצאות. 

בארצות הברית מקדם טראמפ מדיניות כלכלית, שאם תהיה לה השפעה כלשהי, היא תביא לבריחה מאג"חים של ארה"ב, בשעה שהפדרל ריזרב מהדק את מדיניותו המוניטרית. התוצאה תהיה ממשל בפאניקה, שתגובתו האוטומטית תהיה הטלת אמצעי צנע לפני בחירות אמצע הקדנציה. המדיניות הזאת תפגע עוד יותר בדיוק באותם אזורים וקבוצות חברתיות שהביאו את טראמפ לבית הלבן.

נגד גלובליזציה, נגד בדלנות

אם כך, מה צריך לעשות כדי להביא לסיום הדינימיקה ההרסנית של ההיזון החוזר בין הפוליטיקאים הממסדיים, המשתייכים ברובם לממסד הליברלי, לבין האאוטסיידרים הלאומנים? התשובה נטועה בזניחה הן של הגלובליזציה והן של הבדלנות, לטובת אינטרנציונליזם אותנטי. היא איננה נטועה בדה-רגולציה נוספת, וגם לא בתמריצים קיינסיאניים רבים יותר, אלא במציאת דרכים לעשות שימוש מועיל בעודפי החיסכון העולמיים.

המשמעות היא ניו־דיל עולמי, שישאב מהרעיון הבסיסי של פרנקלין רוזוולט לגייס כספים פרטיים מובטלים לתכליות ציבוריות. אך במקום תכניות מיסוי־הוצאה ברמת הכלכלה הלאומית, על הניו־דיל החדש להיות מנוהל באמצעות שותפות בין הבנקים המרכזיים (כמו הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי האירופי ואחרים), לבין בנקי ההשקעות הציבוריים (כמו הבנק העולמי, הבנק הגרמני לפיתוח, הבנק האסייתי להשקעות בתשתיות ועוד). תחת חסותו והכוונתו של פורום ה־G20, יוכלו בנקי ההשקעות להנפיק אגרות חוב בצורה מתואמת, שאותן הבנקים המרכזיים יהיו מוכנים לרכוש במקרה הצורך.

בדרך זו תספק הקופה הזמינה של החסכונות הגלובליים את הכספים שישמשו להשקעות שלהן האנושות זקוקה: במשרות, אזורים, פרויקטים של בריאות וחינוך וטכנולוגיות ירוקות. צעד נוסף יהיה יצירת סחר מאוזן יותר באמצעות הקמת איגוד סליקה בינלאומי חדש שינוהל על ידי קרן המטבע הבינלאומית. איגוד זה יאפשר לאזן מחדש את הסחר וליצור קרן עושר בינלאומית שתממן תכניות לצמצום העוני, לפיתוח הון אנושי ולאספקת תמיכה לקהילות מודרות בארצות הברית, באירופה ובמקומות נוספים.

העימות הכוזב הנוכחי בין גלובליזציה לבין בדלנות מערער את עתידה של האנושות, ומפיץ פחד ותיעוב. הוא מוכרח להיפסק. רוח אינטרנציונליסטית חדשה שתבנה מוסדות שישרתו את האינטרסים של הכלל תהיה היום רלוונטית ברחבי העולם, כפי שהיה הניו-דיל של רוזוולט רלוונטי עבור אמריקה של שנות ה-30.

פורסם במקור ב- New York Times

תרגום: אדם חפץ

פיגומים

יאניס וארופאקיס, לשעבר שר האוצר של יוון, הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת אתונה, ומייסד DiEM25, ארגון גג של אירגונים פרוגרסיבים דמוקרטיים.