שני רומנים שראו אור בשנה האחרונה, 'היו שניים בלי תפקיד' מאת תמר רפאל ו'צולול' מאת גולי דולב־ השילוני, מתארים מנקודת מבטם של מספרים צעירים את המתחים והלבטים שכרוכים בפעילות פוליטית שמאלית בישראל בעשורים האחרונים. שני הרומנים מדגימים בצורה יפה את התועלת הפוליטית שספרות יכולה להביא, דווקא משום התרחקותה מהציוויים התעמולתיים שכופים את עצמם לעיתים קרובות על "כתיבה פוליטית".
רפאל, ילידת 1989, ודולב־השילוני, יליד 1999, שייכים שניהם לדור שהתבגר בין סוף האינתיפאדה השנייה לתחילת המלחמה הנוכחית, השנים שניתן להכתיר בדיעבד כעידן "ניהול הסכסוך". ממקום מושבם החדש בברלין, השניים כתבו רומני מפתח המתבססים על חוויות החיים במחצית השנייה של אותה תקופה, בתוך מרחב חברתי ספציפי למדי בתל־אביב: זה שבין האקטיביזם הפוליטי לחיי הלילה והבוהמה. אצל דולב־ השילוני מודגש השדה החברתי הראשון, אצל רפאל השני – אבל יחסי הגומלין ביניהם, הפנטזיה הייחודית לכל אחד מהם ויחסי האהבה־שנאה־קנאה ביניהם, משחקים תפקיד משמעותי בשני הרומנים.
אלו אינם ספרים שמחים: הגיבורה והגיבור הם צעירים שנדמה שהזדקנו טרם זמנם. באומץ גדול – ונדרש אומץ לחשיפה שכזו ברומנים שהיסוד האוטוביוגרפי בהם כל כך בולט – שני המספרים מדווחים על חיים נוחים מבחינה חומרית אך רוויים בצער ובחידלון, שבאים לידי ביטוי בקשיים מיניים ורומנטיים, בהתמכרות, ובעיקר בבדידות ועצבות, בואכה דיכאון. גיבורו של דולב־השילוני, דן, עוסק באקטיביזם יום יום במסגרת עבודתו בעמותת סיוע לפליטים. הגיבורה של רפאל, אלינור, אינה מצליחה להביא את עצמה לעסוק באקטיביזם, או לעבוד בשכר, אם כי היא מעורבת מאוד בחיים הפוליטיים של בן זוגה. אך בין אם הם ממקוממים בתוך האקטיביזם או רק לצידו שני הגיבורים מטילים ספק כבד בתוחלתו.
חשוב להתעכב על הספק הזה, כיוון שלא מדובר בקו פסיכולוגי ייחודי של הדמויות – אפילו אם הן עצמן חוות אותו ככה. ניתן לראות באלינור ודן דיוקנאות של דור שגדל לתוך מצב מסוים מאוד: מחד גיסא, הזוועות המתחוללות בעולם גלויות לכל המעוניינים לראות, ומאידך גיסא היכולת לעשות לגביהן משהו חסומה לחלוטין. בעולמן של שתי הדמויות הזוועות נוכחות בעיקר כאלימות מינית: אצל רפאל זוהי אלימות אינטימית, בתוך החבורה, בעוד שאצל דולב־השילוני זוהי האלימות המינית הכי רחוקה מאינטימיות – האלימות התעשייתית של זנות הרחוב. אך בשני העולמות האקטיביזם אינו פיתרון לאלימות הזאת, או לכל אלימות אחרת. אצל רפאל, הדגם האקטיביסטי של ה־Me Too מאכל מערכות יחסים מבלי להביא לצדק או להחלמה, ואצל דולב־השילוני הניסיון לצבוע את רחובות נווה שאנן במחאתיות הופך לקישוט המנעים על הזנאים את המשך עיסוקיהם.
לנוכח כל מה שאירע מאז שנכתבו, היעדרם של הפלסטינים ושל הכיבוש משני הספרים בולט במיוחד. במובן הזה, אלו הם בהחלט תוצרים של עידן "ניהול הסכסוך", שבו הגדה, עזה ומה שמתרחש בהם הפכו לעוד זוועה גנרית מני רבות. אצל דולב־השילוני הזוועות שקורות בעולם שמחוץ לישראל/פלסטין – למשל באריתריאה – דווקא כן נוכחות, ועל כך שווה להתעכב כיוון שמדובר במאורע כל כך נדיר בספרות העברית ובתרבות הישראלית בכלל. 'צולול', כפי שנשקף משמו של הספר, הוא אולי הספר הראשון בעברית ששם במרכזו את סיפורם של מבקשי המקלט מאריתריאה. לצד האלימות שחוות הזונות במרחב שסביב משרדי העמותה המופיעות בספר – לא בפירוט פורנוגרפי, אבל גם ללא צנזורה – מתוארות גם הזוועות שחווים הפליטים באריתריאה עצמה, בדרכי החתחתים שהביאו אותם לארץ, וגם כאן. הספר, שמרבה לעסוק בשפה ובשפות, מדגיש את הקרבה בין שפתם לבין העברית והערבית, ובכך הוא מחבר את ישראל לא רק אל המזרח התיכון אלא גם אל הטבעת הבאה של הדרום הגלובלי, זו שבאה אחרי המזרח התיכון. מצד שני, וכאן נדרשים שוב אומץ ונכונות להישיר מבט אל המציאות, הפליטים האריתראים שבהם מטפל גיבורו של דולב־השילוני נוסעים כל הזמן הלאה מכאן, לאירופה או לקנדה. כלומר, הלגיטימציה שלהם להיות דמויות ברומן העברי הזה לא נובעת מכך שמוצאם ישראלי או יהודי, אך גם לא מכך שהם בוחרים להשתקע בישראל. קשה לדעת אם היו בוחרים אחרת אילו היה מתאפשר; כך או כך, המקום הזה הוא לא הבית שלהם, ודולב־השילוני מקבל את העובדה הזו בהבנה וללא שיפוט.
אצל רפאל השפה והמקומיות משחקים תפקיד שונה. 'היו שניים בלי תפקיד' מתעלה על 'צולול' (ועל רוב הרומנים שנכתבים כאן) בעומק השימוש שהוא עושה באפשרויות הסגנוניות הגלומות בעברית. אך ההיגיון של רומן המפתח, שמחליף שמות אמיתיים בבדויים, נמתח כאן לכדי מעין אנונימיזציה של המרחב. אין שום ספק שהספר נכתב על תל־אביב, אך זו נזכרת בו רק בכינוי "העיר הזו", וגם שמות מקומות אחרים – מהרחוב ועד המדינה – מנופים ממנו בזהירות. האפקט המנכר הנוצר משקף את תודעתן של הדמויות, על שאיפתן הפתטית משהו להתעלות מעל המקומיות, ובמיוחד מעל המזרחיות המקומית, הבאה לידי ביטוי בסצנת חוף שנדמית כפרודיה על תמונת הרצח מ'הזר' של קאמי.
מהבחינה הזו, שני הרומנים מציגים תמונה לא של ההווה דווקא, אלא של עבר קרוב שאיננו עוד. עידן "ניהול הסכסוך" נמוג, ועמו האפשרות לפגוש את המציאות הפוליטית במלנכוליה ספקנית ואסקפיטסטית. כעת אנחנו בעיצומה של קטסטרופה מתגלגלת, עידן שבו הערבי שיושב בסוף כל משפט בעברית, כפי שהזכיר לנו מאיר אריאל, כבר לא מתנמנם על נרגילה. איזו ספרות עברית פוליטית תוליד התקופה הזאת? האם ימשיכו להתקיים התנאים המינימליים לכך שהיא תיכתב בישראל, או שמא תצא שוב לגלות, כפי שמרמזת ההגירה של שני המחברים? מה יהיה יחסה של הספרות הבאה עלינו לטובה לאקטיביזם ולפוליטיקה בעידן שבו אין יותר נתק בין הזוועות שמסביב לבין הבועה האטומה של היחיד? הכנות הגדולה שמופגנת ב'היו שניים בלי תפקיד' וב'צולול' מאפשרת להשאיר את השאלות הגדולות הללו פתוחות.
גולי דולב־השילוני, 'צלול', פרדס הוצאה לאור, דצמבר 2024, 220 עמ'.
תמר רפאל, 'היו שניים בלי תפקיד', פרדס הוצאה לאור, מאי 2024, 345 עמ'.
