המאבק לזמן חופשי

באוקטובר 2017, איי. ג'י. מטאל (IG Metall) – ארגון העובדים הגדול בגרמניה, השיק קמפיין בעל שורשים היסטוריים עמוקים. הארגון, אשר מייצג 2.3 מיליון עובדי מפעלים, ניצל את פתיחת הסכמי השכר השנתיים על מנת לדרוש הפחתה במספר שעות העבודה הסטנדרטי, מ-35 שעות ל-26 שעות בשבוע, בטענה שמהלך זה יאפשר לעובדים, לצד פעילויות שונות, לדאוג לילדיהם ולקרובי משפחה מבוגרים. יוזמה זו מעלה מחדש את אחד הנושאים שהיה מסורתית מהמקודשים והמקובלים ביותר בקרב ארגוני העובדים, ובעבר גם אחד מתחומי המאבק בהם איגודים הגיעו להישגים נכבדים ביותר: זמן חופשי לעובדים.

זמן חופשי, כפי שטוען הארגון, הוא חיוני לכבוד הבסיסי שלנו; על מנת לדאוג לעצמנו ולחברי הקהילה שלנו, אנו זקוקים לזמן החופשי מייצור רווח עבור מעסיקים. ולא פחות חשוב מכך, זמן חופשי נחוץ למימוש הפוטנציאל האנושי שלנו. היכולת שלנו לחשוב באופן עצמאי, לחוות רומנטיקה, לטפח חברויות ולפתח את תחומי הסקרנות ואת התשוקות שלנו – כל אלה דורשים זמן שהוא שלנו, זמן שאיננו שייך למנהל או לשוק. מכאן ניתן להבין שלב הקמפיין להפחתת שעות העבודה משמעותו שחרור, אישי וקולקטיבי.

באופן מפתיע, נושא זה ירד מזמן מסדר היום וממצעי מפלגות בארצות הברית, אפילו בשמאל. לא תמיד היו הדברים כך. היסטוריונים של תנועת העבודה בארצות הברית טוענים ש"אורך יום העבודה היה הנושא המרכזי עליו נאבקה תנועת העבודה האמריקאית בתקופות שיא הפעלתנות וצמיחת האיגודים שלה."

הרדיקלים שנרצחו בהיימרקט (שיקגו) נלחמו על יום עבודה של שמונה שעות ("שמונה שעות לעבודה, שמונה שעות למנוחה, שמונה שעות למה שנרצה" הייתה הסיסמה באותם הימים, בהם יום העבודה היה 10 שעות בממוצע, 6 ימים בשבוע). בתקופת השפל הגדול, על רקע אבטלה המונית ותסיסה משמעותית בקרב עובדים, אף נעשה ניסיון כושל לצמצם את שבוע העבודה ל-30 שעות בחוק פדרלי. במשך עשורים, תנועת העובדים בארצות הברית ראתה במאבק לזמן חופשי את הדרישה שיכולה לאחד בין עובדים מיומנים יותר לאלו המיומנים פחות ובין אנשים מועסקים לבין מובטלים.

כיום, עלינו לשוב ולחדש מורשת זו. הפחתת שעות העבודה בה בעת עם העלאת רמת החיים ואיכות החיים של האדם העובד צריכה להיות דגל מרכזי ומאבק מרכזי שהשמאל מוביל.

הסיבות שבגללן סוגיית הזמן הפנוי נזנחה הן רבות ומורכבות. ההיסטוריון בנג'מין קליין האניקאט (Kline Hunnicutt) מציין שבארצות הברית, עליית תרבות הצריכה לאחר מלחמת העולם השנייה, סילוק הרדיקלים מאיגודי העובדים והשינוי שעבר על תנועת העבודה שאימצה את הצמיחה הכלכלית כמנוע לשגשוג – כולם עודדו הצנעה ואף הדחקה של הפוליטיקה של הזמן.

עלייתו של הנאו-ליברליזם תרמה אף היא את תרומתה. דורות שלמים של עובדים חונכו להאמין שביטויים בסיסיים של אנושיות יכולים להידחות או להירכש ושעבודה רבה וקשה יותר היא הכרטיס לחיים מלאים ומספקים. ככל שאתמסר למרוץ השוחק של חיי העבודה, ואתקדם במעלה שלבי טורניר התעסוקה, כך אוכל לשלם (פרטנית) על הטיפול והחינוך הטובים ביותר לילדיי, להשיג לעצמי תנאי חופשות מיטיבים, ואז לפרוש בגיל מוקדם ולהוריש לילדיי את השקעותיי ונכסיי. ארגוני עובדים רבים אימצו גישה זו. ישנם ארגונים שבמקום להיאבק מול מעסיקים על תשלום גבוה יותר עבור שעות העבודה הקיימות של חברי הארגון, מקדמים מדיניות של הגדלת מספר שעות העבודה. 

אולם כיום, כששכר העבודה תקוע וחוסר ביטחון תעסוקתי הפך לנורמה, אנשים רבים – במיוחד בקרב אלו שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם העבודה – השתחררו מהאשליה לפיה השקעת זמן רב יותר בעבודה היא המפתח לכבוד עצמי ואושר. האין זה מובן מאליו, כאשר פנסיה הוגנת שייכת לעבר? כאשר הגבולות בין זמן עבודה לזמן שאיננו מוקדש לעבודה הולכים ומיטשטשים? כאשר ההתחבטות בשאלה האם עלינו לעבוד עוד קצת מציקה בתודעתנו כל הזמן – האם להסיע עוד לקוח Uber אחד? לקחת עוד משמרת בבית החולים? לבדוק עוד 50 בחינות מבוא לפסיכולוגיה בסופ"ש? 

על רקע זה, הדיונים הרוחשים בחוגי שמאל רבים על זמן וזמניות, אינם מפתיעים; "קפיטליזם מאוחר", עתידים של "פוסט-עבודה" ו"אידאולוגיית האצה" (accelerationism)  הפכו לביטויים רווחים. השיח הזה הוא בעל ערך, אך מאחר והדיונים הללו אינם מגדירים יעדים ממשיים ברי-השגה בטווח זמן סביר ומוחשי, הם אינם מהווים כלים יעילים לגיבוש תנועה חברתית-פוליטית. מעבר לכך, אופיים של דיונים אלה מונע מהם, על אף האטרקטיביות שלהם, לחלחל מהאקדמיה אל רוב רובם של האנשים העובדים. במילים אחרות, את הפרחחים הזקנים – התאוריה והפרקטיקה – שכמו שני זאטוטים רצים בכיוונים מנוגדים, עלינו לעמת ולכרוך יחדיו.

בטווח המידי, עלינו להילחם על דברים פשוטים כגון שבוע עבודה מקוצר, הגדלה משמעותית של התשלום על שעות נוספות, גילאי פרישה נמוכים יותר, ביטוח לאומי מורחב, הרחבת חופשות ההורות, החופשות בתשלום וימי המחלה בתשלום, קצבאות ילדים ושנות שבתון. כל אלה מכוונים ישירות לצמצום שעות העבודה המוקדשות לרווחי הבעלים, לשיפור התנאים החומריים של העובדים ולבניית תחושת ריבונות ועצמאות העובד במקום העבודה. אלה מטרות מוחשיות וברות השגה, שברור הטעם להיאבק עליהן, ומשיושגו יהוו משען למאבק הבא. מטרות אלה יכולות לחבר יחד אנשים עובדים וכאלה שאינם עובדים. ניתן להשיג תעסוקה מלאה, לדוגמא, על ידי צמצום שבוע העבודה הסטנדרטי וחלוקה מחודשת של שעות העבודה בין אנשים רבים יותר. עובד הסיעוד והקשיש יכולים להיות שותפים למאבק להרחבת הביטוח הלאומי.

במישור התיאורטי יותר, עומד לפתחנו האתגר של מאבק ברעיון של העבודה כמקור של משמעות. יש צורך להעמיק בחשיבה על זמן חופשי וכיצד נבלה את חיינו בחברה בה שעות העבודה הן מעטות בהרבה מהמוכר לנו.

תחת הקפיטליזם הגלובלי, זמן חופשי הוא לעתים קרובות סבל; המונים חווים זאת על בשרם, מפליטים הנאלצים לחיות במחנות ועד מובטלים. כפי שמבהירות מגיפות ההתמכרות למשככי כאבים ולסמים ממריצים בארצות הברית, החוויה של זמן פנוי ללא גישה סבירה למשאבים וקשרים חברתיים, יכולה להיות ההיפך ממשחררת. אבל כסף, בפני עצמו, איננו הפתרון. מספיק לצפות בסרטון "החיים הטובים" של קים דוטקום או ב"יומן הכסף" המתעד זוג שהכנסתו 125,000 דולר בחודש כדי להבין את הריקנות המדכאת של מילוי הזמן בצריכה. בינתיים, גם אל מעט הפנאי שלנו התגנב הקפיטליזם, וחילחלו אליו הדחפים המוכרים מעולם העבודה לכמת ולמדוד האם הזמן שלנו נוצל ביעילות.

ברור אם כן שחיוני להמשיג חזון חיובי בנוגע לאופי של זמן חופשי וכיצד ניתן לספק אותו. תנועות חברתיות יתקלו במבוי סתום ללא חזון מעורר השראה לעתיד טוב יותר; החזון הזה יצמח ממפגש בין תאוריה ופרקטיקה.

בעניין הזה, אנחנו יכולים לקבל השראה מחו"ל. אין זה מקרה שאיי. ג'י. מטאל אזרה אומץ לדרוש צמצום בשעות העבודה – זהו האיגוד שהשיג את שבוע העבודה בן 35 השעות.

אולם תהיה זו טעות להסיק שמאבק זה הוא ייחודי לאירופה. תנועת העבודה האמריקאית נאבקה שוב ושוב על הפחתת שעות העבודה והרחבת החופש של העובדים. התנועה זיהתה את הכוח הטמון בדרישה שבה בעת שהיא מתארת עולם שבו לאנשים יש יותר שליטה על חייהם, היא גם בונה קשרי סולידריות שמאחדים את האינטרסים של עובדים ומובטלים, עובדים מיומנים ופחות מיומנים, ומהגרים ומקומיים.

העת שוב בשלה להתארגן ולדרוש את מירב זמננו בן החלוף עבור עצמנו.

פורסם במקור ב-Jacobin.

תרגום: כרמל שצמן