נתקלתי לראשונה במושג "סוציאליזם נורדי" בסתיו 2018. כשישבתי במשרדי בקריסטיאנבורג, מקום מושבו של הפרלמנט הדני, נתקלתי בדו"ח שפורסם זה עתה על ידי הממשל הראשון של דונלד טראמפ.
הדו"ח נועד להזהיר את האמריקאים מפני הסוציאליסטים הדמוקרטים המוצהרים במפלגה הדמוקרטית, ברני סנדרס, אלכסנדריה אוקסיו-קורטז ואחרים, ובאופן רחב יותר מפני דור חדש של פעילים שראו בדנמרק וביתר המדינות הנורדיות מקור השראה לגרסה שלהם לסוציאליזם דמוקרטי. אחד מפרקי הדו"ח, שנקרא "סוציאליזם נורדי", נועד להוכיח שהכלכלות הנורדיות הן גם לא יעילות וגם עוינות לחירות, ושאנחנו, בני הארצות הנורדיות, פחות אמידים ומוכרחים להשלים עם מיסים ומחירים גבוהים יותר.
כמה חודשים קודם לכן, גם מנחה ברשת "פוקס ביזנס", טריש ריגן, מתחה ביקורת חריפה על דנמרק בקטע שעסק בהשפעה המדבקת של סוציאליזם. לדברי ריגן, המיסים הגבוהים בדנמרק והתמיכה במובטלים ובסטודנטים מרתיעים אנשים מעבודה או מסיום לימודיהם, משום שהם מעדיפים לפתוח בתי קפה לקאפקייקס. "זו המציאות של הסוציאליזם", היא אמרה וגלגלה את עיניה.
הן הדו"ח של הבית הלבן והן הקטע של ריגן ששודר ברשת "פוקס ביזנס" היו מלאים בשגיאות עובדתיות בנוגע לכלכלה הדנית, וטיעוניהם נתקלו בביטול מצד כל הקשת הפוליטית בדנמרק. הדנים זעמו במיוחד על הטענה לפיה לחברת הרווחה הנורדית יש קשר כלשהו לסוציאליזם. "אבסורד מוחלט", הכריז שר החוץ דאז מטעם מפלגת "הברית הליברלית", אנדרס סמואלסן, בעוד שר האוצר מטעם מפלגת "וונסטרה" (Venstre), קריסטיאן ינסן, תיאר דיבורים כאלה כ"אידיוטיים". הסוציאל־דמוקרטים ובעלי בריתם בשמאל הודו אף הם כי דנמרק היא אכן כלכלת שוק חופשי קפיטליסטית. יש לנו את מערכות הרווחה שלנו, בוודאי. אבל סוציאליזם? בכלל לא.
טראמפ צדק בדבר אחד
אני טוען שטראמפ, ריגן והימין האמריקאי למעשה צודקים כשהם מכנים את המדינות הנורדיות סוציאליסטיות, או לפחות צודקים יותר מכפי שמקובל לחשוב. יתרה מכך, אי יכולתנו להכיר במאפיינים הסוציאליסטיים של הכלכלה שלנו מסבירה בחלקה מדוע קשה כל כך לפתח דמיון, לתאר ולהציג טיעונים בעד חלופה משכנעת ומציאותית לכלכלה הקפיטליסטית.
מובן מאליו שהכלכלות של דנמרק ושאר המדינות הנורדיות אינן סוציאליסטיות לחלוטין, רחוק מכך. אך האם הטענה ההפוכה, שהן קפיטליסטיות לחלוטין, אינה אבסורדית ואווילית באותה המידה?
האנציקלופדיה הדנית מגדירה קפיטליזם כשיטה כלכלית המבוססת על עבודה שכירה, שבה "ייצור הטובין והשירותים מאופיין בהסדר שלפיו אמצעי הייצור, ההון – למשל קרקע, חומרי גלם ומכונות – וגם המוצרים עצמם, נמצאים בבעלותם של קפיטליסטים, שמייצרים עבור השוק ונמצאים בתחרות עם קפיטליסטים אחרים". לפי הגדרה זו, קשה מאוד לראות בחלקים נרחבים מהכלכלה הדנית קפיטליזם טהור: המגזר הציבורי שלנו מהווה כרבע מהכלכלה כולה. כאן, אמצעי הייצור – בתי חולים, בתי ספר, כבישים, מסילות ברזל, גני ילדים, בתי אבות, ספריות – נמצאים בבעלותם ובניהולם של גופים שנבחרו באופן דמוקרטי, בין אם ברמה הלאומית, האזורית או המוניציפלית, כלומר בעקיפין על ידי ציבור האזרחים כולו.
כמעט שליש מאיתנו מועסקים במגזרים אלה, המנוהלים באופן דמוקרטי, ואינם מייצרים עבור השוק. כרטיסי האשראי שלנו יכולים להישאר בארנק כשאנחנו הולכים לבית חולים, לגן ילדים או לבית אבות. ההטבות ממומנות באמצעות מערכת מיסוי סולידרית; כל אחד מאיתנו תורם חלק מהכנסתו לקופה משותפת שמממנת את משכורותיהם של עובדי הציבור והוצאות אחרות, מה שבתורו מאפשר לנו לקבל גישה שווה להטבות של חברת הרווחה, שירותי בריאות, חינוך ושירותים אחרים, בחינם. מאפיינים אלה של המערכת הדנית עומדים בניגוד חריף להגדרתה של האנציקלופדיה הדנית לכלכלת שוק קפיטליסטית.
יתרה מזאת, מודל בעלות דמוקרטי זה, שלפיו אמצעי הייצור נמצאים בבעלות משותפת ולא בידיה של קבוצה קטנה של בעלי הון, כמעט אינו מוגבל למגזר הציבורי בדנמרק. מובלעות נרחבות של בעלות דמוקרטית מצויות גם במגזר הפרטי, שבו קבוצות של אזרחים מחזיקות בבעלותן ומנהלות מפעלים כלכליים. רשת המזון השנייה בגודלה אצלנו, Coop, היא קואופרטיב שבבעלות כ־1.8 מיליון חברים. חברי הקואופרטיב בוחרים את 3,000 חברי הוועדות המנהלות המקומיות ואת ההנהלה הבכירה. אף בעל הון אינו מרוויח מהצריכה שלנו, משום שאנחנו עצמנו הבעלים.
במגזר התשתיות בעלות דמוקרטית היא הכלל ולא היוצא מן הכלל. החשמל, המים והחימום שלנו מופקים ומסופקים בעיקר על ידי קואופרטיבים שנמצאים בבעלותנו. עודפים ממפעלים כלכליים אלה אינם מגיעים לבעלי ההון, אלא מוחזרים ללקוחות או מושקעים מחדש לרווחתם. גם כאן, הלקוחות עצמם בוחרים את ההנהגה ומשפיעים ישירות דרך אגודות הדיור המקומיות שלנו.
אפילו המגזר הפיננסי שלנו, שסופג קיתונות של ביקורת, כולל רכיב דמוקרטי ולא־קפיטליסטי מובהק. יש לנו בנקים קואופרטיביים בבעלות הלקוחות ובפיקוחם. בנק המשכנתאות הגדול ביותר שלנו, Nykredit, נמצא בבעלות קולקטיב המורכב מכלל הלווים של Nykredit ו־Totalkredit. יש לנו מגוון רחב של קרנות ביטוח הדדי בבעלות המבוטחים, וקרנות הפנסיה הדמוקרטיות שלנו, שמנהלות הון בשווי של מיליארדים, מבטיחות תשואות עבור ציבור העובדים והשכירים.
אתגרים רבים עומדים בפני המפעלים הכלכליים שמנוהלים באופן דמוקרטי. במגזר הציבורי אין לאזרחים השפעה ממשית רבה, ובמגזר הפרטי תפקידם של החברים הצטמצם עקב ריכוז הסמכויות. אך המפעלים הכלכליים שמרכיבים את המגזרים הללו עדיין שונים מהותית ממקביליהם הקפיטליסטיים, שכן מטרתם אינה להרוויח כסף עבור בעלי מניות חיצוניים.
המצב דומה בשאר המדינות הנורדיות. בנורווגיה, בשבדיה ובפינלנד המדינה מחזיקה במפעלים כלכליים חיוניים ושולטת בחלק ניכר מההון המיועד להשקעות. וכמו בדנמרק, הן שותפות למסורת ארוכה של קואופרטיבים דמוקרטיים. האם המפעלים הציבוריים והפרטיים הללו שמנוהלים באופן דמוקרטי הם באמת רק חלק מהקפיטליזם, אף על פי שהם מנוגדים בהגדרתם לרעיון העומד בבסיסו? או שמא הם מבוססים יותר על רעיונות סוציאליסטיים של בעלות קולקטיבית וניהול דמוקרטי?
לא לפי הסוציאל־דמוקרטים המודרניים,1 שמבינים סוציאליזם כבעלות מדינתית וכלכלה מתוכננת נוסח ברית המועצות, ואף לא לפי אנשי השמאל המהפכני, שטוענים כי גם אם קיימים מפעלים כלכליים דמוקרטיים יותר, הם כפופים לכלכלה הקפיטליסטית ואין להם דבר וחצי דבר עם סוציאליזם, שכן סוציאליזם יכול להתממש רק לאחר שהכלכלה הקפיטליסטית הקיימת תופל. לפיכך, הן הסוציאל־דמוקרטים והן השמאל המהפכני רואים בקפיטליזם מערכת טוטלית וחובקת־כול שמארגנת ומבנה את הכלכלה כולה. שום דבר אינו מחוצה לה. הכול קפיטליזם.
אני מאמין שמה ששיתק מזה זמן רב את מאמצי השמאל ליצור חברה סולידרית יותר וצודקת יותר מבחינה כלכלית הוא בדיוק התפיסה הבינארית הזו שרואה בקפיטליזם מערכת חובקת־כול ובסוציאליזם פרויקט אוטופי של העתיד. הדרך שבה ניסחנו את המשימה שלנו היא שמנעה את הגשמתה.
לדמיין עולם שמעבר לקפיטליזם
"קל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סוף הקפיטליזם", ציין בתסכול הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק מול העובדה שעל אף התרחבות אי־הנחת מהכלכלה הקפיטליסטית ומהשלכותיה האנושיות והסביבתיות, השמאל כשל בפיתוח אסטרטגיה משכנעת להתוויית דרך לעבר חברה לא־קפיטליסטית.2
יש צדק בדבריו: אנו מוצאים את עצמנו בעיצומו של שבר היסטורי שבו עוד ועוד אנשים מביעים ביקורת על השלכותיה של הכלכלה הקפיטליסטית, ובהן הנסיקה החדה באי־שיוויון בין העילית להמונים, משברים כלכליים מחזוריים שמוציאים מיליונים ממעגל העבודה, השחיקה ההדרגתית של חברת הרווחה ושל הביטחון הכלכלי שבנו הדורות הקודמים, כרסום בתנאי הבטיחות בעבודה, ולא פחות מכך, משבר האקלים המאיים על המשך קיומנו על כדור הארץ.
בעקבות המשבר הפיננסי של 2008 צצו תנועות מחאה עוצמתיות חדשות – החל מתנועת 15-M שפעיליה הצעירים השתלטו על הכיכרות הציבוריות בדרום אירופה, ועד לתנועות כמו Occupy Wall Street, Black Lives Matter ותנועת האקלים שיצאה לרחובות מסידני ועד ברלין תחת הסיסמה "שינוי המערכת, לא שינוי האקלים". קיימת תשוקה לשינוי, והתעוררה תקווה כי ביכולתנו ליצור עולם שבו בני האדם יהיו שווים, חופשיים ובטוחים יותר, ושבו נוכל לחיות בהרמוניה עם הטבע וזה עם זה.
סקרי דעת קהל חושפים התנגדות גוברת לקפיטליזם. סקר אחד מ־2015 הראה כי 65 אחוזים מאזרחי בריטניה רואים בקפיטליזם שיטה לא צודקת. בגרמניה, לא פחות מ־77 אחוזים מביעים ספקנות כלפי הקפיטליזם. בקרב אמריקאים צעירים בני 18 עד 29, העמדות כלפי הסוציאליזם חיוביות היום יותר מאשר כלפי הקפיטליזם. ואולם, על אף תחושת אי־הנחת הגוברת והספקות המתרחבים בנוגע למודל הכלכלי הדומיננטי שלנו, ועל אף התשוקה לשינוי, השמאל כשל עד כה בגיוס תמיכה של רוב האוכלוסייה בחלופה לקפיטליזם. היו ניצחונות מקומיים והתמיכה בחלופות גדלה, אך בשום מקום לא עמד הסטטוס־קוו הנאו־ליברלי בפני אתגר רציני.
השאלה היא מדוע. אני מאמין שהסיבה המרכזית היא שלרוב האנשים קשה להאמין בחלופה טובה יותר. חוסר שביעות רצון מההווה אינו מספיק כשלעצמו כדי לעורר שינוי, חייבת להיות גם חלופה שנתפסת הן כאפשרית והן כמציאותית. אך הסוציאליסטים בבירור לא הצליחו לשכנע את הרוב שניתן ליצור כלכלה וחברה חדשות וצודקות יותר. העובדה שהסוציאל־דמוקרטים מאמצים היום מדיניות שזהה במידה רבה לזו של הימין רק חיזקה את הרושם כי למעשה אין כל חלופה לקפיטליזם הקיים.
יתרה מזאת, קריאות מצד השמאל הקיצוני להפלת הקפיטליזם או לתפיסת השלטון במדינה בידי הסוציאליסטים נתפסות בעיני הרוב כבלתי ישימות, בלתי מציאותיות, ואולי אף מעט מרתיעות, מפני שהרוב מקשר רעיונות סוציאליסטיים עם כלכלות הפיקוד של מדינות מזרח אירופה בעבר. האקטיביסט והמחבר הבריטי מארק פישר מתאר בספרו 'ריאליזם קפיטליסטי' מציאות כזאת בדיוק: קבלה גורפת של הרעיון לפיו "לא רק שהקפיטליזם הוא המערכת הפוליטית והכלכלית המעשית היחידה, אלא גם שכעת אף בלתי אפשרי לדמיין חלופה קוהרנטית עבורו".3
אינני יכול אפילו להתחיל למנות את מספר הפעמים – במפגשים פוליטיים, בדיונים ברשתות החברתיות, או בשיחות ברכבת, באוטובוס ובסופרמרקט – שבהן נדהמתי מהספקנות כלפי הרעיון שקיימת חלופה לקפיטליזם. פגשתי כל כך הרבה אנשים, צעירים ומבוגרים ומכל שכבות החברה, המבטאים מורת רוח עזה מהמצב שאליו הגיע העולם, ועם זאת מתקשים לדמיין שאפשר לארגן את החברה ואת הכלכלה באופן צודק ודמוקרטי יותר.
הטענה שלי היא שאי־יכולתנו לדמיין חלופות לקפיטליזם ולנסח רעיונות קונקרטיים שנתפסים כמציאותיים וכאטרקטיביים היא במידה רבה תוצאה של שני גורמים: העיוורון שהוזכר לעיל לניצני הסוציאליזם שכבר קיימים בחברה שלנו, ותפיסת הקפיטליזם כמערכת חובקת־כול המסמנת את קץ ההיסטוריה. לדעתי, במיוחד הנקודה האחרונה היא זאת שמצד אחד הובילה את הסוציאל־דמוקרטים להיכנע לריאליזם הקפיטליסטי, ומהצד השני הותירה את השמאל מוקסם מהחזון האוטופי של סוציאליזם כמהפכה.
סוציאליזם כבר כאן
אך מה אם הקפיטליזם אינו חזק כל כך ואינו חולש על כל כך הרבה תחומים? הרי לאורך כל ההיסטוריה של הקפיטליזם הצליחו בני אדם להתאגד וליצור חלופות שמערערות על חלוקת הכוח והבעלות הצרה שלו. העובדה היא שכבר עשינו כמה צעדים לעבר כלכלה דמוקרטית יותר, ולפיכך אנו קרובים יותר לסוציאליזם מכפי שהאמנו.
מה אם במקום לדחוס כל מיני תופעות חברתיות וכלכליות שונות בתכלית לתוך קופסה שאנו מכנים "קפיטליזם", נודה בכך שהקפיטליזם אינו סך כל הכלכלה שלנו, שהוא תמיד חלק את הבמה עם צורות דמוקרטיות וסוציאליסטיות יותר של בעלות ושל חלוקה, ושטראמפ למעשה צודק כשהוא טוען שהכלכלות הנורדיות מאופיינות במגמות סוציאליסטיות חזקות?
הכרה זו חשובה בדיוק משום שהבנת הכלכלה שלנו כהכלאה של אופני ייצור שונים מעניקה לנו דרכים חדשות וטובות יותר לחשוב על שינוי חברתי ולטעון בזכותו.
ראשית, הבנה זו מעגנת את הסוציאליזם באופן מוחשי במציאות המוכרת לנו ובקדמה החברתית שכבר כוננו. באמצעות זיהוי והכרה של אותם תחומים בכלכלה ובחברה שלנו שכבר היום אינם קפיטליסטיים, אנו יכולים לראות שסוציאליזם אינו חזון אוטופי של העתיד, אלא שהוא כבר כאן.
שנית, הבנה זו גם משחררת אותנו מהבחירה הבינארית בין קפיטליזם פחות או יותר מפוקח לבין הפלה מוחלטת וחובקת־כול של המערכת הכלכלית הקיימת, אסטרטגיה שמעולם לא הצליחה בעבר. במקום לראות כלכלות וחברות כקפיטליסטיות או כסוציאליסטיות, אנו יכולים לראות אותן כקפיטליסטיות יותר או פחות וכסוציאליסטיות יותר או פחות. הדבר פותח את האפשרות לעשות בהדרגה את החברה שלנו לסוציאליסטית יותר ולקפיטליסטית פחות, זאת באמצעות הרחבת התחומים בכלכלה שנמצאים בבעלות ובניהול דמוקרטיים, ובאמצעות צמצום היקפה והשפעתה של כלכלת השוק – לא כשבר פתאומי, אלא כתמורה הדרגתית.
הניסיון הנורדי
ההכרה בכך שהקפיטליזם אינו חולש על הכול רלוונטית במיוחד ביחס לדנמרק ולשאר המדינות הנורדיות. משום כך אני מציע שנאמץ את מושג "הסוציאליזם הנורדי" של טראמפ, שנהפוך אותו למושג שלנו ונגזור ממנו משמעות חדשה, מודרנית ודמוקרטית של סוציאליזם, כזאת ששואבת השראה מהניסיון שלנו עם רעיונות סוציאליסטיים, ניסיון שהוכיח את ערכם של רעיונות אלה לאורך ההיסטוריה שלנו.
הדבר ניכר בחברת הרווחה שלנו, שמוכיחה מדי יום כי ביכולתנו לנהל באופן דמוקרטי חלקים מרכזיים בכלכלה מבלי שאף אחד יגזור מהם רווחים. בחרנו להפוך מגזרים חיוניים כמו בריאות, חינוך וטיפול בילדים לחלק מכלכלה קהילתית ולא מכלכלת שוק, למגזרים שבהם כמיטב המסורת הסוציאליסטית טובה כל אחד תורם לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו.
הדבר ניכר גם בהצלחותיה הרבות של התנועה הקואופרטיבית שלנו. חקלאים זעירים הקימו מחלבות ובתי מטבחיים משלהם כדי להבטיח שהם, ולא בעלי אדמות או סוחרים, ירוויחו מעבודתם. אזרחים פעלו יחד כדי לייסד מפעלי מים, קואופרטיבים צרכניים ובנקים לחיסכון בבעלות מקומית וקהילתית. מגזר הדיור הקואופרטיבי והציבורי שלנו מבטיח שלא גודל הארנק שלך הוא שיקבע אם יהיה לך נוף לים.
הדבר ניכר עוד יותר בתנועת העבודה החזקה שלנו, שבה עובדים שכירים מתארגנים משום שהם מבינים כי הם היסוד לשגשוגנו, ולפיכך צריכה להיות להם השפעה גדולה הרבה יותר על חיי העבודה שלהם ונתח גדול הרבה יותר מהעושר שהם יוצרים. והדבר ניכר גם בבתי הספר העממיים4 שלנו, בבתי הספר העצמאיים, בספריות ובכל שאר המוסדות של החברה האזרחית.
בקצרה, הניסיון שלנו עם רעיונות סוציאליסטיים בא לידי ביטוי בכל המקומות שבהם אנו, כאזרחים, עובדים יחד כדי ליצור ערך, לא במטרה להעשיר ולהעצים מעטים, אלא כדי להיות חזקים יותר וחופשיים יותר יחד. זאת המסורת שבה נמצא את הרעיונות וההשראה לסוציאליזם דמוקרטי חדש. לא בקולחוזים של ברית המועצות (החוות השיתופיות שהוקמו בכפייה בשנות השלושים של המאה העשרים בברית המועצות), אלא בהתאגדויות הדמוקרטיות של התנועה הקואופרטיבית. לא בתכנונים האוטופיים של חברה עתידית מושלמת, אלא בניסיון החי והמוכח של ההיסטוריה שלנו. לא אצל לנין ולא אצל מאו, אלא אצל פרדריק בורגביירג ואצל ילמאר ברנטין.
כשהימין מנסה להגן על אי־השיוויון ועל אי־יכולתה של המערכת הקפיטליסטית להתקיים לאורך זמן, אנשי הימין תמיד מציגים את השאלה "איפה הסוציאליזם הצליח אי־פעם?" התשובה שלנו צריכה להיות: "ממש כאן, במדינות הנורדיות", מדינות שבהן הכוחות של המפעלים הכלכליים הדמוקרטיים ושל חברת הרווחה, ולא כוחות השוק והאינטרסים הצרים של ההון, קובעים חלק ניכר מסדר היום. זאת נקודת המוצא שלנו, אלה אבני הבניין שלנו. וזאת הסיבה להאמין שאנחנו יכולים ליצור כלכלה חדשה ודמוקרטית יותר – סוציאליזם נורדי.
לדבר על סוציאליזם "נורדי" ייחודי אין פירושו שהרעיונות והניסיונות שלנו אינם יכולים להיות שימושיים באזורים אחרים בעולם. אין זה מקרי שתנועות פרוגרסיביות וארגונים סוציאליסטיים־דמוקרטיים חדשים רבים ברחבי העולם מצביעים על המדינות הנורדיות כמקור השראה לחברה צודקת יותר. אבל החברות הנורדיות לא התפתחו במנותק מהעולם שסביבן, והרעיונות שעומדים בבסיס תנועת העבודה והתנועה הקואופרטיבית, כמו גם חברת הרווחה, הושפעו בקביעות מרעיונות שהתפתחו מחוץ לארצות הנורדיות. לפיכך, איני מציג סוג של מהוּתנוּת נורדית, אלא רק מכיר בכך שהאזור שלנו תרם תרומה חשובה לדמוקרטיזציה של הכלכלה, תרומה שסוציאליסטים ברחבי העולם יכולים ללמוד ממנה ולהסתמך עליה.
בניית כלכלה סוציאליסטית פלורליסטית
מתוך הכרה בכך שחברות וכלכלות הן תמיד יצורי כלאיים, אפשר להבין שאיננו חייבים לבחור בין קפיטליזם של שוק חופשי לבין סוציאליזם מדינתי מתוכנן. בין שני הקצוות הללו קיים מגוון רחב של חלופות מעורבות, וכפי שהקפיטליזם הוא הדומיננטי אך אינו חובק־כול היום, כך יוכל להיות הסוציאליזם בעתיד.
להבנתי, דרך זו של תפיסת השינוי החברתי היא דרך משחררת, מפני שהיא מאפשרת לנו לדחות חזונות מקיפים של סדר חברתי אידיאלי העלולים להכיל את זרעי הטוטליטריות, במידה שהמאמץ לממש תוכנית מגירה ספציפית עלול לכפות על החברה כולה מודל כלכלי יחיד. יתרה מזאת, התפיסה שאני מציע מעודדת חזון פלורליסטי יותר של כלכלה סוציאליסטית, התומך בצורות בעלות שונות ואינו כופה עלינו את הבחירה בין כלכלת שוק לבין תכנון דמוקרטי.
כיצד נוכל להרחיב ולהעמיק את צורות הבעלות הדמוקרטיות המוכרות לנו כבר מהתנועה הקואופרטיבית ומהמגזר הציבורי שלנו? כיצד נוכל להעמיק את הדמוקרטיזציה של הבעלות באמצעות קרנות עובדים המבטיחות שותפות בבעלות עבור שכירים, ובאמצעות קרן עושר לאומית המחלקת חלק מרווחי ההון לכלל האוכלוסייה? כיצד נוכל לשנות את מאזן הכוחות בעסקים הפרטיים שלנו כך שהעובדים ישתתפו גם בקבלת ההחלטות? וכיצד נוכל ליצור כלכלה שבה נשתמש במנגנוני השוק בתחומים שבהם הם מועילים ותומכים בכלכלה יעילה ובת־קיימה, אך נאפשר לתהליך קבלת החלטות דמוקרטי לקבוע את המסגרת, את הכללים ואת היעדים הכוללים?
תפיסת הסוציאליזם הנורדי הייחודי שאני מציע מדגישה אפוא כיצד הסוציאליזם מעוגן בניסיון הקודם שלנו עם מפעלים כלכליים דמוקרטיים, כיצד הוא מסתמך על ניסיון זה, ועד כמה הוא רחוק מהמדינות שהגדירו את עצמן בעבר כסוציאליסטיות. זהו סוציאליזם פלורליסטי במובן זה שהוא דוחה הבחנות של שחור ולבן בין המדינה לחברה האזרחית או בין השוק לדמוקרטיה, ומכיר בכך שמורכבות החברה וטבעם רב־הפנים של בני האדם דורשים פתרונות מורכבים ורבי־פנים. גישה זו מעמידה במרכז את החברה האזרחית, מגלה ספקנות כלפי ריכוז הסמכויות, כלפי הבירוקרטיה וכלפי עוצמה מדינתית גדֵלה, והיא מבוססת על הרעיון שמעורבות דמוקרטית של אנשים מן השורה בכל רמות הפעילות בחברה היא תנאי מוקדם להתפתחות סוציאליסטית. החשוב מכול, זהו סוציאליזם דמוקרטי, שמעוגן בממשל הדמוקרטי הנורדי בעל מוסדות יציבים, חברה אזרחית חזקה והגנה על חירויות הפרט.
זהו סוציאליזם שדוחה כל שמץ של יומרה טוטליטרית להפיכה אלימה בחברה או לשלטון סמכותני, אך הוא עדיין סוציאליזם שאפתני שפועל באופן מודע ומתקדם להחלפת הכלכלה הקפיטליסטית הקיימת בחלופה סוציאליסטית המציבה במרכז ניהול דמוקרטי ובעלות קולקטיבית; סוציאליזם שאינו מקבל את הרעיון שהכלכלה וחיי העבודה שלנו אינם זכאים לאותה מידה של חירות ושל דמוקרטיה כמו שאר התחומים בחברה, ומכיר בכך שכל עוד הבעלות על בנקים, על תאגידים, על קרקעות ועל מאגרי נתונים נותרת ברמת הריכוזיות שלה היום, אליטות כלכליות יוכלו להפעיל את מה שאגדיר בהמשך ככוח אוליגרכי, שמערער את הממשל הדמוקרטי ומרוקן אותו מתוכן.
הרעיון של פיתוח הדרגתי של כלכלה סוציאליסטית יותר, רעיון שנטוע בניסיון הקודם שלנו עם תכנון דמוקרטי ובעלות קולקטיבית, אינו מבוסס על תפיסה נאיבית של שינוי חברתי כתהליך הרמוני וחלק. התפתחות החברה לעולם אינה תהליך לינארי. תמיד יהיו נסיגות, קונפליקטים ומבחני כוח לצד קדמה, בין היתר משום שצמיחתה של כלכלה דמוקרטית יותר תיתקל לבטח בהתנגדות מצד אליטות כלכליות הנהנות מזכויות היתר של חלוקת העושר והכוח הבלתי שוויונית בכלכלה הקפיטליסטית. בדיוק כפי שהדורות שנאבקו להחלפת השלטון המלוכני בדמוקרטיה פרלמנטרית נתקלו בלעג ובהתנגדות, ורעיונותיהם תויגו כאוטופיים, בלתי מציאותיים ורדיקליים, כך הדור שלנו ייתקל באותה התנגדות ככל שנפעל להחיל את עקרון השלטון העצמי גם על התחום הכלכלי. יגידו לנו שזה בלתי אפשרי, שהכלכלה הקיימת היא קץ ההיסטוריה, שאין שום אלטרנטיבה.
הצורך בחלופה ממשית
הסיפור שסופר לנו על טבעו הנצחי של הקפיטליזם ועל חוסר ההיתכנות של חלופות הוא המסד האידאולוגי החיוני ביותר של הכלכלה הקפיטליסטית היום. זו הסיבה שאנו עדיין מקבלים מערכת כלכלית שמחלקת את פירות עמלנו באופן כה מצומצם, מערכת שמעניקה כוח כלכלי ופוליטי רב כל כך למעטים כל כך, למרות העובדה שאיש לא הצביע עבורם, מערכת שמפרידה בין התחום הכלכלי וכל חיי העבודה לבין העקרונות הדמוקרטיים החלים על שאר תחומי החיים בחברה, מערכת שנמצאת במסלול התנגשות ישיר עם עולם הטבע. זה מפני שקנינו את השקר שההיסטוריה הגיעה לקיצה.
אבל ההיסטוריה אינה מסתיימת לעולם. שום מערכת אינה נצחית. בהיסטוריה שלנו הוכחנו שכאשר אנשים מתאגדים, אנחנו יכולים לשנות את החברה שלנו ואת תנאי החיים שלנו. לאחר המשבר של שנות השלושים של המאה העשרים כוננו באמצעות פעולה קולקטיבית כזאת בדיוק את הדמוקרטיה הפוליטית שלנו ואת חברת הרווחה שלנו.
הכלכלה הקפיטליסטית שוב שרויה במשבר. יש האטה בצמיחה, והצמיחה שכן קיימת מיטיבה רק עם אליטה זעירה בצמרת, בעוד הרוב מקבל פחות ופחות. התכווצות כלכלית היא רגרסיבית מבחינה חברתית, שכן כל האטה כלכלית מובילה לקיצוצים חדשים בחברת הרווחה שהדורות הקודמים נאבקו למענה. זה מוביל לעוד אי־נחת, לעוד תחושות חוסר אונים ולעוד חשדנות כלפי המערכת הפוליטית. כעת זה כבר מאיים אפילו על המערכת הדמוקרטית ועל החירויות שאנחנו מקבלים כמובנות מאליהן. החוויה של מערכת כלכלית שאינה עובדת עבור הרוב מולידה אפתיות ואכזבה, ומשמשת דלק רב־עוצמה עבור דמויות פוליטיות אוטוריטריות כמו דונלד טראמפ, ויקטור אורבן ומתאו סלביני.
אולם למרבה המזל פופוליזם ימני אינו התגובה היחידה לחוסר האמון בפוליטיקה. בדרום אירופה קמו תנועות חברתיות ומפלגות פוליטיות חדשות והחלו לצבור השפעה. ברחבי העולם אנו עדים לתנועות נוער כמו "ימי שישי למען העתיד" ולמחאות דור ה־Z התובעות שינוי רדיקלי. ודווקא בניו יורק, מכל המקומות בעולם, נבחר לאחרונה סוציאליסט דמוקרטי לתפקיד ראש העיר.
אף ששום מסגרת חדשה כזאת לא הצליחה לתפוס את השלטון, ברור שלרעיונות סוציאליסטיים יש כוח משיכה עצום; ברור שאנשים רוצים משהו מעבר לתחרות במסגרת השוק שרק מעשירה את העשירים ומותירה את כל השאר במצב פגיע וארעי יותר; וברור שישנה אמונה גוברת באפשרות שנוכל לחולל שינוי וליצור חברה שבה האנשים שמשתפים פעולה ביניהם הם אלה שקובעים את סדר היום, ולא כוחות השוק העיוורים.
במילים אחרות, אנחנו מוצאים את עצמנו בצומת דרכים. השבר הפוליטי הנוכחי יכול להוביל למספר כיוונים. הוא יכול לאפשר את ניצחונם של כוחות אנטי־ליברליים וסמכותניים באמצעות ההבטחה למנהיגות חזקה והפיכת המיעוטים האתניים והמיניים לשעיר לעזאזל, או שהשבר הזה יכול להצמיח שמאל חדש שיתגבר על חוסר האונים שלו ויתחיל לשנות את הכלכלה והחברה. זאת הסיבה לכך שחיוני להציע חלופה סוציאליסטית שתוכל לעורר התלהבות, תקווה וחלומות, ועם זאת תהיה גם מציאותית, משכנעת ומוחשית, משום שהיא נשענת על היסודות הסוציאליסטיים שכבר קיימים בחברה שלנו. אסור לנו להציע רק סיסמאות, אלא לספק תשובות מהותיות לשאלות המורכבות שיעלו עם התפתחותה של כלכלה דמוקרטית יותר ובת־קיימה יותר. הסוציאליזם הנורדי עושה בדיוק את זה.
- המחבר מתכוון ככל הנראה למלפגת העבודה הדנית. [המתרגם] ↩︎
- הציטוט שמיוחס כאן לסלבוי ז'יז'ק מיוחס לרוב לפילוסוף ומבקר התרבות פרדריק ג'יימסון. ז'יז'ק אכן השתמש בו רבות ותרם לפופולריות שלו. הציטוט הזה נעשה לתמה המרכזית בחיבורו של מרק פישר 'ריאליזם קפיטליסטי'. [המתרגם] ↩︎
- הציטוט מופיע בקטע מהספר שפורסם ב'פיגומים' בתרגומו של עמנואל אורבך-בידני. מאוחר יותר הספר תורגם לעברית על ידי תמר הרמן: מרק פישר, 'ריאליזם קפיטליסטי', דביר, 2023. [המתרגם] ↩︎
- בתי ספר עממיים (בדנית: Folkehøjskole) הם מוסדות לחינוך והשכלה לנוער ולמבוגרים שאינם מעניקים תארים אקדמיים. מוסדות כאלה קיימים בכל המדינות הנורדיות, בגרמניה ובאוסטריה. [המתרגם] ↩︎
המאמר מבוסס על קטע מתוך הספר Nordic Socialism: The Path Toward a Democratic Economy שראה אור ב־2025 ב־University of Wisconsin Press.
פורסם במקור ב־Rosa Luxemburg Stiftung
תרגום: אלי למדן
