קטעים מתוך ספרו של מרק פישר, Capitalist Realism, בהוצאת John Hunt Publishing. הקטעים מפורסמים באישור ההוצאה.
באחת מסצנות המפתח בסרטו של אלפונסו קוארון משנת 2006, "הילדים של מחר", דמותו של השחקן קלייב אוון, ת'יאו, מבקרת חבר בתחנת הכוח 'בטרסי' (Battersea) שהיא כעת מעין שילוב של בניין ממשלתי ושל אוסף פרטי. נכסי צאן ברזל – הפסל "דוד" של מיכאלנג'לו, "גרניקה" של פיקאסו, החזיר המתנפח של פינק פלויד – משומרים בבניין שהוא עצמו אתר מורשת משופץ. זוהי ההצצה היחידה שיש לנו אל חיי האליטה, שהתבצרה כנגד האסון שגרם לעקרות המונית: אף ילד לא נולד במשך דור. ת'יאו שואל "איך כל זה משנה אם לא יהיה מי שיראה את זה?" דורות העתיד כבר לא יוכלו לשמש כאליבי, כיוון שלא יהיו כאלה. התשובה היא הדוניזם ניהיליסטי: "אני מנסה לא לחשוב על זה".
מה שמיוחד בדיסטופיה של "הילדים של מחר" היא שהיא ייחודית לקפיטליזם המאוחר. זהו אינו התרחיש הטוטליטרי המוכר שמוצג שגרתית בדיסטופיות קולנועיות (ראו, לדוגמה, V for Vendetta של ג'יימס מקטיג מ־2005). ברומן מאת פ. ד. ג'יימס, שעליו מבוסס הסרט, הדמוקרטיה מושהית והמדינה נשלטת על ידי שליט שמינה את עצמו. אבל הסרט, בחכמה, מצניע זאת. למיטב ידיעתנו, האמצעים הסמכותניים אשר מופעלים יכלו להיות מיושמים בתוך מבנה פוליטי שנשאר, רעיונית, דמוקרטי. המלחמה בטרור הכינה אותנו להתפתחויות שכאלה: הנורמליזציה של המשבר מפיקה מצב שבו נראה כי הסרתם של אמצעים שיושמו כדי להתמודד עם מקרה החירום, בלתי מתקבלת על הדעת (מתי תיגמר המלחמה?).
בצפייה ב"ילדים של מחר", אי אפשר שלא להיזכר בביטוי שמיוחס לפרדריק ג'יימסון ולסלבוי ז'יז'ק: קל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סוף הקפיטליזם. סיסמה זו לוכדת בצורה מדויקת למה הכוונה שלי ב'ריאליזם קפיטליסטי': התחושה הרווחת שלא רק שהקפיטליזם הוא המערכת הפוליטית והכלכלית המעשית היחידה, אלא גם שכעת אף בלתי אפשרי לדמיין חלופה קוהרנטית עבורו.
בעבר, סרטים וספרים דיסטופיים היו תרגילים בדמיון – האסונות שהם תיארו סיפקו אמתלה נרטיבית להופעתן של דרכי חיים שונות. לא כך ב"ילדים של מחר". העולם שהוא מקרין נראה יותר כהשלכה או החרפה של עולמנו שלנו מאשר חלופה לו. בעולמו, כבעולמנו, סמכותניות קיצונית והון אינם סותרים כלל וכלל: מחנות מעצר ורשתות בתי קפה מתקיימים זה לצד זה. ב"ילדים של מחר" המרחב הציבורי ננטש, לטובת אשפה שלא נאספת וחיות משוטטות (סצנה מהדהדת במיוחד מתרחשת כאשר צבי רץ דרך בית ספר נטוש). נאו־ליברלים, הריאליסטים הקפיטליסטים המובהקים, חגגו את החרבתו של המרחב הציבורי. אבל בניגוד לתקוותיהם הרשמיות, ב"ילדים של מחר" אין כלל דעיכה של המדינה, רק נסיגה שלה אל תפקודיה הצבאיים והמשטרתיים הבסיסיים (אני אומר תקוות "רשמיות" כיוון שהנאו־ליברליזם הסתמך בחשאי על המדינה אפילו כאשר הוא גינה זאת אידיאולוגית. בזמן המשבר הבנקאי זה נעשה ברור כשמש, כאשר בהזמנתם של אידיאולוגיים נאו־ליברלים, המדינה מיהרה למנוע את קריסתה של המערכת הבנקאית).
האסון ב"ילדים של מחר" אינו מחכה בהמשך הדרך, ואינו בעבר. החיים הם בתוך האסון. אין רגע מיידי של אסון; העולם אינו בא לקיצו בפיצוץ, הוא כבה, נפרם, מתפרק לאיטו. מי יודע מה גרם לאסון להתרחש; סיבתו מונחת הרחק בעבר, מנותקת לחלוטין מההווה, נדמית כגחמה של יצור זדוני: נס שלילי, קללה ששום הכאה על חטא לא תוכל לכפר. ניתן יהיה להקל על פגע שכזה רק באמצעות התערבות שחיזויה אינו אפשרי יותר מחיזוי הטלת הקללה. פעולה היא חסרת תועלת; רק תקווה חסרת הגיון היא הגיונית. אמונות תפלות ודת – מפלטם הראשון של חסרי התקווה – מתפשטות.
אבל מה על האסון עצמו? ניכר כי תמת העקרות חייבת להיקרא באופן מטאפורי, כהתקה של סוג אחר של חרדה. ברצוני לטעון שחרדה זו זועקת להיקרא במונחים תרבותיים, ושהשאלה שהסרט מעלה היא: כמה זמן תרבות יכולה להימשך בלי החדש? מה קורה אם הצעיר אינו מסוגל עוד לייצר הפתעות?
"הילדים של מחר" מתחבר עם החשד שהקץ כבר הגיע, עם המחשבה שייתכן מאוד שהעתיד צופן רק הִשָּׁנוּת וארגון מחדש. האם ייתכן שאין עוד שברים, שאין עוד 'הלם החדש' שעתיד לבוא? חרדות שכאלה נוטות להביא לתנודה דו־קוטבית: התקווה 'המשיחית החלשה' שחייב להיות משהו חדש בדרך, שוקעת לאמונה הקודרת ששום דבר חדש אינו יכול עוד להתקיים. המיקוד מוזח מהדבר הגדול הבא אל הדבר הגדול האחרון – לפני כמה זמן התרחש וכמה גדול היה בדיוק?
טי. אס. אליוט מרחף ברקע של "הילדים של מחר", שבסופו של דבר, יורש את תמת העקרות מ"ארץ הישימון". לציטוט "שנטי שנטי שנטי" המופיע בסוף הסרט יש יותר במשותף עם יצירותיו הפרגמנטריות של אליוט מאשר עם השלום של האוּפַּנִישַׁדוֹת. ייתכן שאפשר לראות את דאגותיו של אליוט אחר – האליוט של "המסורת והכישרון האינדיוובידואלי" – מקודדות ב"ילדים של מחר". בחיבור זה אליוט, בהטרמה להרולד בלום, תיאר את מערכת היחסים ההדדית בין הקאנוני לבין החדש. החדש מגדיר את עצמו בתגובה למה שבוסס קודם לכן; בה בעת, המבוסס חייב למצב את עצמו מחדש בתגובה לחדש. טענתו של אליוט הייתה שמיצויו של העתיד לא מותיר אותנו אפילו עם העבר. מסורת אינה שווה דבר כשאינה מאותגרת ומשתנה. תרבות משומרת גרידא, אינה תרבות כלל.
גורלה של "גרניקה" של פיקאסו בסרט – לפנים יללת ייסורים וזעם על זוועות הפשיסטים, כעת שטיח קיר – היא מופתית. כמו ל'בטרסי', מקום משכנו בסרט, לציור מוקנה סטטוס "איקוני" רק כשהוא מנושל מכל תפקוד או הקשר אפשרי. שום אובייקט תרבותי אינו יכול להמשיך ולהחזיק בכוחו כאשר אין עוד עיניים חדשות לחזות בו.
איננו צריכים לחכות להגעתו של העתיד־הקרוב של "הילדים של מחר" כדי לחזות בהפיכה של תרבות לפריטים מוזיאלים. כוחו של הריאליזם הקפיטליסטי נובע בחלקו מהדרך שבה הקפיטליזם בולע ומעכל כל היסטוריה קודמת: תוצאה אחת של 'מערכת השקילות' שלו אשר יכולה להקצות ערך כספי לכל האובייקטים התרבותיים, בין אם הם איקונוגרפיה דתית, פורנוגרפיה, או "הקפיטל" של מרקס. הסתובבו במוזיאון הבריטי, שבו ניתן לראות עצמים קרועים מעולמות החיים שלהם ומורכבים כאילו על סיפון חללית 'הטורף', והנה לכם תמונה עוצמתית של התהליך הזה בפעולה. בהמרתם של מנהגים ופולחנים אל עצמים אסתטיים גרידא, אמונותיהם של תרבויות קודמות עוברות אירוניה אובייקטיבית, הן הופכות למאובנים. לפיכך ריאליזם קפיטליסטי אינו סוג מסוים של ריאליזם; הוא יותר כמו ריאליזם בפני עצמו. כפי שמרקס ואנגלס הבחינו בעצמם ב"מניפסט הקומוניסטי",
(ההון) טיבע במים הצוננים של התחשיב האנוכי את הרטט הקדוש של ההזיה הדתית. של ההתלהבות האבירית ושל המלנכוליה הזעיר־בורגנית. הוא פרט את כבוד האדם לערך חליפין והמיר את החירויות הכתובות והחתומות שנרכשו כדין והרבות מספור בחירות האחת, זו החירות נטולת המצפון של המסחר. בקיצור הוא שם, במקום הניצול המוסווה באשליות דתיות ומדיניות, את הניצול הגלוי, נטול הבושה, הישיר, היבש.
קפיטליזם הוא מה שנותר כאשר אמונות קרסו ברמת הפירוט הפולחני או הסמלי, וכל מה שנותר הוא הצרכן־הצופה, מדשדש בין החורבות והשרידים.
אך המִפנה הזה מאמונה לאסתטיקה, ממעורבות לצפייה, נתפס כאחד ממעלותיו של הריאליזם הקפיטליסטי. בטענה שהוא, כפי שבאדיו ניסח זאת, "הושיענו מ'ההפשטות הקטלניות' שקיבלו השראה מ'אידיאולוגיות העבר'", ריאליזם קפיטליסטי מציג את עצמו כמגן שמסוכך עלינו מפני הסכנות שמציבה האמונה עצמה. גישת הריחוק האירוני, היאה לקפיטליזם פוסט־מודרני, אמורה לחסן אותנו כנגד פיתויי הפנאטיות. הנמכת ציפיותינו, כך נאמר לנו, היא מחיר פעוט לשלם בעבור הגנה מטרור וטוטליטריות. באדיו הבחין ש"אנו חיים בסתירה":
מצב עניינים אכזרי, לא שוויוני עמוקות – שבו כל קיום מוערך במונחים כספיים בלבד – מוצג בפנינו כאידיאלי. על מנת להצדיק את שמרנותם, חסידי הסדר הקיים אינם יכולים באמת לכנותו אידיאלי או נהדר. ועל כן במקום זאת, הם החליטו לומר שכל השאר הוא איום נורא. בוודאי, הם אומרים, שאיננו חיים במצב של טוב מושלם, אבל אנו בני מזל שאיננו חיים במצב של רוע. הדמוקרטיה שלנו אינה מושלמת, אבל היא עדיפה על הדיקטטורות הרצחניות. הקפיטליזם אינו צודק. אך הוא אינו נפשע כמו הסטליניזם. הנחנו למיליונים באפריקה למות מאיידס, אבל איננו מצהירים הכרזות גזעניות לאומניות כמו מילושביץ׳. אנחנו הורגים עיראקים עם מטוסינו, אבל איננו משספים את גרונם עם מצ'טות כפי שעושים ברוואנדה, וכדומה.
ה"ריאליזם" כאן, משול לנקודת מבטו הרופסת של אדם דכאוני שמאמין כי כל מצב חיובי, כל תקווה, היא אשליה מסוכנת.
אם ריאליזם קפיטליסטי רציף כל כך, ואם צורות התנגדות עכשוויות הן חסרות תקווה ועקרות כל כך, מאין יכול לבוא אתגר ממשי? ביקורת מוסרית של הקפיטליזם, אשר מדגישה את הדרכים שבהן הוא מוביל לסבל, רק מחזקת את הריאליזם הקפיטליסטי. עוני, רעב ומלחמה יכולים להיות מוצגים כחלק בלתי נמנע של המציאות, בעוד שהתקווה שצורות אלו של סבל יוכלו להיעלם, מצטיירת בקלות כאוטופיזם נאיבי. ניתן לאיים על הריאליזם הקפיטליסטי רק אם הוא מוצג בצורה כלשהי כלא עקבי או בלתי סביר; כלומר, אם ה"ריאליזם" המדומה של הקפיטליזם יתברר כלא מציאותי.
מיותר לציין, כי מה שנחשב ל"ריאליסטי", מה שנראה אפשרי בכל נקודה בשדה החברתי, מוגדר על ידי סדרה של קביעויות פוליטיות. עמדה אידיאולוגית אינה יכולה להצליח באמת לפני שהיא הופכת ל"טבעית", ואינה יכולה להיהפך לטבעית כל עוד היא נתפסת כערך ולא כעובדה. בהתאם, הנאו־ליברליזם ביקש לחסל את עצם קטגוריית הערך במובן המוסרי. במשך שלושים השנים האחרונות, הריאליזם הקפיטליסטי התקין בהצלחה ׳אונטולוגיה עסקית׳ שבה פשוט ברור מאליו שכלל הדברים בחברה, כולל בריאות וחינוך, צריכים להיות מנוהלים כעסק. כפי שטענו מספר רב של תיאורטיקנים רדיקליים, מברכט ועד פוקו ובאדיו, פוליטיקה משחררת חייבת תמיד להרוס את מראית העין של ׳הסדר הטבעי׳. היא חייבת לחשוף את מה שמוצג כהכרחי ובלתי נמנע בתור קונטינגנטיות גרידא, בדיוק כשם שעליה להפוך את מה שהיה נחשב בלתי אפשרי להיראות בר השגה.
הלילה האפל והארוך של קץ ההיסטוריה חייב להיתפס כהזדמנות עצומה. עצם החלחול המדכא של הריאליזם הקפיטליסטי משמעו, כי אפילו לנצנוצים של אפשרויות חלופיות פוליטיות וכלכליות יכולה להיות השפעה כבירה באופן לא פרופורציונלי. האירוע הקטנטן ביותר יכול לפעור חור בווילון האפור של הריאקציה אשר סימן את אופקי האפשרות תחת הריאליזם הקפיטליסטי. ממצב בו לא יכול לקרות דבר, פתאום הכול נראה שוב אפשרי.
תרגום: עמנואל אורבך-בידני
תמונה: סצינה מתוך הסרט "הילדים של מחר"
מרק פישר (1968-2017) היה בלוגר, פילוסוף ומבקר תרבות שחיבר בין היתר את הספרים Capitalist Realism: Is There No Alternative, k-punk: The Collected and Unpublished Writings of Mark Fisher (2004-2016) ו-Postcapitalist Desire: The Final Lectures.