לא מזמן ניהלתי שיחה מעניינת עם בני הבכור, הלומד בכיתה ז’. הוא סיפר לי על כל מיני כללים חדשים שבית הספר שלו הנהיג – דוגמת הגבלת היציאות לשירותים לשתיים בשבוע לכל שיעור – שהיו, כפי שהסכמנו, לא ממש הגיוניים. אבל אז הוא הוסיף: נראה שגם המורים יודעים שהכללים לא הגיוניים. אם מדברים איתם על זה, ניכר שזו פשוט הנחיה שאמרו להם שהם חייבים להגיד. מיד אחר כך כולם שוכחים מזה והם חוזרים ללמד. זה לא שמישהו באמת בודק אם הם אוכפים את זה.
הרהרתי בשיחה הזו מדי פעם בחודשים האחרונים. נדמה לי שהיא מתמצתת, בזעיר אנפין, את האוטונומיה המקצועית שהפכה איכשהו לאחת מזירות המאבק הפוליטיות המרכזיות של זמננו.
הוראה היא דבר שקשה מאוד לנהל מלמעלה למטה. כמורה בעצמי, חוויתי זאת לא פעם. שלל חוקים וסטנדרטים מוכתבים מלמעלה. אבל מעט מאוד ממה שאתה עושה בכיתה ניתן באמת לפיקוח אפקטיבי. בפועל, אתה מלמד לפי הסטנדרטים שלך, ומציית לאותם חוקים הנראים לך הגיוניים.
וזו, לדעתי, הסיבה לכך שהוראה היא באופן מובהק שירות ציבורי. וזה דבר שונה ממוצר ציבורי.
חינוך אינו מתאים במיוחד לאספקה דרך השוק, מסיבות שכנראה ברורות לרוב הקוראים. הוא לא מייצר סחורה מובחנת שניתן להחזיק בה ולהחליף אותה. התוצר, ככל שיש כזה, כמעט בלתי אפשרי להערכה בעלת תוקף מצד ה”צרכן”. איך אתה אמור לדעת מה אתה צריך ללמוד, לפני שלמדת את זה? וכמובן ישנן גם השפעות חיצוניות, הטיעון האהוב על כלכלנים בעד אספקה ציבורית. היתרונות של אוכלוסייה משכילה מקרינים באופן רחב על כלל החברה.
אך הבעיה לא מסתכמת בכך שהתוצר של החינוך לא נראה כמו סחורה. גם התהליך עצמו בעייתי. אפילו אם נחשוב על הוראה כעל צורה נוספת של ייצור, קשה מאוד לייעל אותה בדומה לסוגים אחרים של עבודה. אי אפשר לתקנן את התשומות ואת תנאי הייצור, שהם המפתח לאוטומציה מוצלחת. מורים כל הזמן צריכים לקבל החלטות מיידיות, בתנאים בלתי צפויים. (האם הילד הזה באמת חייב עכשיו לשירותים?) ואין דרך פשוטה לקבוע איזו החלטה היא הנכונה. צריך לסמוך על המורים שיפעילו שיקול דעת מקצועי, ולהעריך את התוצאות לפי טיבן. וזה אומר, ביסודו של דבר, להסתמך על מוטיבציה פנימית ולא על הכוונה חיצונית או חוקים אחידים.
אני מלמד בקולג’ כבר כתריסר שנים. כל מי שעשה את העבודה הזו יודע עד כמה היא מתגמלת כשהיא מצליחה, ועד כמה היא מייסרת כשהיא נכשלת, וכמה קשה אתה עובד כדי להשתפר. אבל אף אחת מהתוצאות הללו לא ניתנת למדידה או לאכיפה על ידי בוס. הערכות ובקרות הן בדיחה, כולנו יודעים את זה. מתוקף טבעה של העבודה, הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות הוא לוודא שלמורים יש מוטיבציה ואת המשאבים שהם צריכים – וכן, להיפטר מהגרועים באמת – ואז פשוט לזוז הצידה.
זה לא נכון רק לגבי הוראה, אף שהוראה היא ללא ספק אחת מצורות העבודה הנרחבות והבולטות ביותר התלויות כל כך באוטונומיה ובמוטיבציה הפנימית של העובד. המאפיין הזה, נדמה לי, הוא סיבה מרכזית, אם כי לעיתים רחוקות מנוסחת במפורש, לאספקה ציבורית של שירותים רבים.
אני, במקצועי, כלכלן. אנחנו הכלכלנים, ואנשי מדיניות המושפעים ממחשבה כלכלית, רגילים לדבר על מוצרים ציבוריים. יש לנו שפה ברורה לזה. אנחנו הרבה פחות רגילים לדבר על אספקה ציבורית.
זה דבר אחד לטעון שהממשלה צריכה להבטיח שלכולם תהיה גישה לחינוך, לבריאות או לטיפול בילדים. זה טיעון אחר, נפרד, לקבוע שדברים אלה צריכים להתבצע ישירות על ידי עובדי ציבור. הטיעון השני נשען על הצורך בקבלת החלטות אוטונומיות ובמוטיבציה פנימית מצד האנשים המבצעים את העבודה. מוטיבציה פנימית היא ההפך מתמריצים; למעשה, היא אף זקוקה להגנה מפניהם. היא מצריכה מרחב בו האדם המבצע את העבודה יכול לקבל החלטות בחופשיות על בסיס שיקול דעתו המקצועי — אותו המרחב שההגנות על עובדי ציבור נועדו לשמר בדיוק.
השאלות הללו אינן מוגבלות למגזר הציבורי. הן פשוט בולטות שם במיוחד כרגע, משום שמשטר טראמפ–מאסק מוגדר כמעט לחלוטין על ידי מתקפות על השירות הציבורי.1 אך האוטונומיה של עובדים בתוך תהליך הייצור מתקיימת בכל מיני מסגרות, ציבוריות ופרטיות; ייתור מיומנויות (deskilling) מוחלט ופיקוח מושלם אינם אפשריים לעולם. כך מוגדר ציר של קונפליקט, או ממד של סוציאליזציה, שהוא ברובו בלתי תלוי בשאלת הבעלות הציבורית מול הפרטית.
אפילו תאגידים למטרות רווח תלויים במוטיבציה פנימית – ברצון של אנשים לעשות את עבודתם – ובהכרה בסמכותו של המנהל כלגיטימית. זה נכון בכל מקום שבו נדרשת פעילות מתואמת ומתמשכת.
כקהילה יצרנית וכפוליס, התאגיד נשען על מה שדיוויד גרייבר מכנה “קומוניזם בסיסי”: העיקרון שכאשר חבר בקהילה זקוק או מבקש משהו שנמצא בטווח הנורמלי, חבר אחר יספק זאת בלי צורך בתגמול או ענישה מפורשים. בתוך מקום עבודה — אפילו כזה שמכוון לרווח — משימות לעיתים חייבות להתבצע על ידי מי שנמצא בעמדה לעשות זאת, וכלים ניתנים למי שזקוק להם. כשעובד משרד אחד מבקש מאחר להשתמש במהדק שלו, התשובה לא תהיה “מה יוצא לי מזה?”. העיקרון המנחה כאן הוא: מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו.
קטגוריה נפרדת אך קשורה של מוטיבציה פנימית היא מה שההיסטוריון הצרפתי ז’ול מישלה כינה “המצפון המקצועי” — הרצון הבלתי־אנוכי לעשות את העבודה היטב. מחקרים על עובדים במקום העבודה מגלים שפע של ניכור ומרדנות, אך גם מידה רבה של מאמץ לבצע את העבודה — תהיה אשר תהיה — בצורה הטובה ביותר האפשרית, בהתאם לסטנדרטים הפנימיים שלה.
מידה מסוימת של אוטונומיה של עובדים היא תמיד הכרחית לתפקודו השגרתי של הייצור. אבל השאלה כמה אוטונומיה, היא תמיד זירת קונפליקט, לעיתים סמויה ולעיתים חריפה.
נקודה זו מודגשת על ידי היסטוריונים חדי־עין של הסוציאליזם. ג’ורג’ איילי, ב-Forging Democracy, ההיסטוריה המונומנטלית שלו של השמאל באירופה, מדגיש כי בגל המהפכני הגדול שלאחר מלחמת העולם הראשונה, פירשו את הדרישה לסוציאליזציה באופן אחר לגמרי מהעברה לבעלות ציבורית. המטרה המרכזית של התנועות שכונו “קומוניזם מועצתי” (council communism), בייחוד בגרמניה ובאיטליה, הייתה ביסוס שליטת העובדים בתהליך הייצור, בלי קשר לבעלות הפורמלית. סוציאליזציה בהקשר זה פירושה שינוי בארגון הפנימי של מקום העבודה, ולא שינוי בזהות מי שמפעיל סמכות בצמרת. במילותיו של איילי:
"ייחודה של הפעילות המהפכנית בשנים 1917-1923 היה במועצות העובדים… אלה נעו מוועדות שביתה בלתי רשמיות שפיתחו מטרות פוליטיות רחבות יותר, כמו תנועות נציגי איגודי עובדים בקליידסייד, שפילד או ברלין, ועד חדשנות מהפכנית מתוחכמת, כמו מועצות המפעלים בטורינו. בין לבין היה מגוון עשיר: הרֶאטֶה בגרמניה ובאוסטריה, שתבעו תפקידי ייצוג מעמדי ברמה המקומית; מועצות המבוססות במפעלים, חברות או יחידות כלכליות אחרות; וועדות פעולה מקומיות למטרות ספציפיות…
כדרך חדשה של פעילות מעמד הפועלים, המועצות נבדלו הן מהמפלגות הסוציאליסטיות, שפעלו דרך מוסדות פרלמנטריים ומדינתיים, והן מהאיגודים, שפעלו בתוך הנחות היסוד של הכלכלה הקפיטליסטית דרך יחסי השכר. … גרסאות חזקות יותר של רעיון המועצות היו עוינות ליוניוניזם אורתודוקסי ולאלקטורליזם סוציאליסטי, ונסוגו מהמודל המקובל של תנועות פוליטיות וכלכליות נפרדות, מאורגנות ומרוכזות ברמה הלאומית. במקום זאת, המועצות היו נטועות בתוך הייצור עצמו: בתוך יחידת הייצור, במפעל, בבית החרושת או בבית המלאכה. המועצות העלו שאלות של דמוקרטיה תעשייתית, ניהול עצמי של עובדים ושליטת עובדים."
בניגוד לאיגודי עובדים, המועצות לא נתפסו ככלי למשא ומתן קולקטיבי עם הבוס על האינטרסים הספציפיים של העובדים כעובדים — שכר, תנאי עבודה וכדומה. הן נתפסו ככלי להחלפת הבוס ולארגון תהליך הייצור עצמו.
הקומוניזם המועצתי היה תוצר של קריסת ההיררכיות שלאחר המלחמה; כתנועה מובחנת הוא היה קצר ימים. אבל ציר הקונפליקט שהוא גיבש — על השליטה בתהליך הייצור, בניגוד לאינטרסים של העובדים כמוכרי כוח עבודה — עדיין נוכח במידה רבה בעולם שלנו כיום. וכפי שמורים יודעים היטב, על אוטונומיה במקום העבודה צריך להגן הן מפני המדינה והן מפני מעסיקים פרטיים.
*
לא היינו רוצים לומר שאין שום קשר בין שני מובני הסוציאליזציה. השאיפה לרווח יוצרת לחצים חזקים לשחיקת שליטת העובדים. בעוד שבעלות ציבורית אינה זהה לשליטת עובדים על הייצור, היא יכולה לשמש מגן לכך במקומות שבהם שליטה כזו כבר קיימת. כפרופסור באוניברסיטת העיר ניו יורק (CUNY), אני מודע היטב ליתרונות של שכבת בידוד בירוקרטית. בכיתה אנחנו עובדים קשה מאוד כדי לייצר למידה אצל הסטודנטים שלנו. לאנשים בצמרת המוסד יש כל מיני רעיונות על איך לשנות דברים, בדרך כלל לרעה; אבל לרוב הם שוקעים בשכבות עבות של אינרציה בירוקרטית לפני שהם מצליחים להזיק באמת.
המעמד החברתי של מורים ושל עובדים מקצועיים אחרים קיבל דחיפות חדשה מאז הבחירות. אחת הסיבות לכך היא שהם נמצאים על הכוונת של הימין. אבל סיבה נוספת היא שגם השמאל אינו בטוח לגמרי מה עמדתו כלפיהם.
נושא שחוזר לעיתים קרובות בניתוחים שלאחר הבחירות הוא חלקם הבלתי־פרופורציונלי של בעלי השכלה אקדמית בקרב מצביעי הדמוקרטים. בסקר יציאה מהקלפיות טיפוסי, הפילוח היה כמעט סימטרי לחלוטין: 56–42 להאריס בקרב בעלי תואר אקדמי, ו־56–43 לטראמפ בקרב מי שאין להם תואר.2 מקובל בדיונים האלה, ואולי במיוחד בשמאל, להעמיד את “בעלי ההשכלה האקדמית” מול “מעמד העובדים”, כקטגוריות סותרות זו את זו.
כך למשל מאמר בג'קובין מתייחס לשתי הקטגוריות כשקולות לחלוטין:
“דונלד טראמפ השיג התקדמות משמעותית בקרב מעמד הפועלים בנובמבר. הנתונים הטובים ביותר הזמינים כעת מ־AP VoteCast מצביעים על כך שחלקם של הדמוקרטים בקרב מצביעים ללא השכלה אקדמית ירד משפל של 47% ב־2020 ל־43% ב־2024… הדמוקרטים הפסידו בקרב מצביעי מעמד העובדים (ללא תואר).”
כעובדה אמפירית, ברור שמצביעי המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית מגיעים יותר ויותר מקרב בעלי ההשכלה הגבוהה. וזה גם לא ייחודי לארצות הברית. תומא פיקטי מדגיש זאת כתופעה כללית בניסוחו המצוטט־לעייפה על “השמאל הבראהמיני”.
אבל מי הם בעצם בעלי ההשכלה האקדמית?
דרך אחת לענות על כך היא לבחון אילו מקצועות בארצות הברית מראים את הפער הגדול ביותר בין שיעור המועסקים בהם בקרב בעלי תואר אקדמי לבין שיעורם בקרב מי שאין להם תואר. אם סופרים את בעלי התארים ומחסרים את חסרי התארים, מקבלים את “מקצועות הבראהמינים”. אם מבצעים את התרגיל הזה, המקצוע הראשון ברשימה הוא אחיות; השני הוא מורות ומורים בבתי ספר יסודיים, כאשר מורים בחטיבה העליונה ובאקדמיה מופיעים מעט אחריהם. אם מוסיפים גננות (0.5%), חינוך מיוחד (0.7%) ומורים "אחרים” (0.7%) למורים היסודיים והעל־יסודיים, מתקבל שכ־10% מכלל העובדים האמריקאים בעלי תואר אקדמי הם מורים בכיתה מסוג כלשהו.
כהערכה ראשונית, אם כן, כשמדברים על “מצביעים בעלי השכלה אקדמית”, בעצם מדברים על אחיות ומורים. ואם, כמו במאמר בג'קובין, כותבים “מצביעי מעמד הפועלים (ללא תואר)”, המשמעות היא שמורים (ואחיות) אינם חברים במעמד העובדים. כלומר, כנראה, שהם אינם עובדים.
ובכן, האם מורים הם עובדים? התרשמותי היא שיש כאן מידה של אי־בהירות. ואם הם אינם עובדים, אז מה הם?
התשובה המתבקשת היא: מורים הם חלק מהמעמד המקצועי־ניהולי (PMC). ואכן, כאשר ברברה וג’ון אהרנרייך טבעו את המונח הזה בשנות השבעים, הם הציעו את המורים כמקרה המובהק.3
מעניין לקרוא היום את המאמר של בני הזוג אהרנרייך. נקודת המוצא שלו היא העובדה ש”בארצות הברית בעשרים השנים האחרונות, השמאל מרוכז במידה רבה בקרב אנשים החשים עצמם ‘מעמד ביניים’”. באותה עת, “עשרים השנים האחרונות” החלו בשנות החמישים. השמאל הבראהמיני, אם כך, אינו תופעה חדשה.
עבור בני הזוג אהרנרייך, חברי ה־PMC כמו מורים נבדלים ממעמד העובדים משום שעבודתם עוסקת בשעתוק יחסים חברתיים קיימים, ולא בייצור סחורות מסוימות. אם אנו רוצים למקם מישהו באחת משתי הקטגוריות, עלינו לשאול: “האם תפקידו נדרש על ידי תהליך הייצור החומרי כשלעצמו, או על ידי רצונו של ההון לשלוט ולנהל את תהליך הייצור?” במבט ראשון זה נראה ברור למדי. אבל במחשבה נוספת אפשר לתהות האם זו באמת הבחנה בין מורים ואחיות לבין עובדים אמיתיים? או שמא זו הבחנה שמשקפת ממד שקיים בכל עבודה תחת הקפיטליזם?
לא כל הפעילות השימושית וההכרחית שלנו ניתנת לגילום בעצמים פיזיים מובחנים עם זכויות קניין ברורות. ותחזוק יחסי השליטה והפיקוח הקפיטליסטיים הוא, לטעמי, יסוד בסיסי בכל סוגי העבודה, לא רק בעבודתה של קבוצה מקצועית מסוימת. אנחנו עשויים גם לרצות לקחת בחשבון את ההבחנה — שהמאמר של בני הזוג אהרנרייך מטשטש — בין שעתוק יחסים קפיטליסטיים לבין שעתוק חברתי באופן כללי. אין ספק שהמומחים בשעתוק יחסים קפיטליסטיים חייבים לכלול את המשטרה ועבודות שמירה בכלל — אבל שוטרים הם לעיתים רחוקות, אם בכלל, מי שאנשים מתכוונים אליו כשהם מדברים על ה־PMC.
נבחן את הקצה השני של סקלת המקצועות — אלה שמרכיבים חלק גדול במיוחד מקרב חסרי התואר, יחסית לבעלי תואר. במקום הראשון לפי קריטריון זה נמצאים נהגי משאיות, המהווים 3.6% מהעובדים ללא תואר ורק חצי אחוז מבעלי התואר. מיד אחריהם — קופאים, עם 3.5% מול 0.5%.
נהיגה נראית בבירור כייצור חומרי: סחורה שנמצאת כאן שונה מסחורה שנמצאת שם. אבל מה לגבי קופאים? הם נכנסים לתמונה רק לאחר שתהליך הייצור החומרי הסתיים; מבחינה זו, המשתמשים בסחורות היו יכולים פשוט לקחת אותן ישירות, אם היה בכך צורך, ולתעד את התשלום בעצמם. (אפשר עדיין למצוא סידור כזה לעיתים בחנויות כפריות קטנות בניו אינגלנד.)
הקופאי אינו נדרש לצורך ייצור, אלא כדי להבטיח שערך השימוש יוחלף בכמות שקולה של כסף. לפי הקריטריונים של אהרנרייך, האם אין זה מקרה מובהק של עבודה שקיימת כדי לשמר יחסים חברתיים קפיטליסטיים, ולא כדי לענות על צרכי הייצור החומרי? אבל אף אחד, כשהוא מדבר על ה־PMC, לא חושב על קופאים.
במאמר משנת 1974 מציעים בני הזוג אהרנרייך קריטריון נוסף לחברות ב־PMC: מעמד, הם כותבים, מוגדר גם על ידי “קיום חברתי ותרבותי קוהרנטי; חברי מעמד חולקים אורח חיים משותף, רקע חינוכי, רשתות משפחתיות, דפוסי צריכה, הרגלי עבודה ואמונות.” הבעיה' שהם עצמם מכירים בה אך אינם מתמודדים עמה באמת' היא שמעמדות המוגדרים כך אינם חופפים לאלה המוגדרים על פי תפקיד בייצור. ייתכן שאכן בני זוגם והוריהם של מורים נוטים להיות אנשי מקצוע ולא פועלים (וייתכן גם שלא); ייתכן (אם כי אין לקבל זאת כמובן מאליו) שלמורים יש יותר מן המשותף מבחינה תרבותית עם בעלי רכוש מאשר עם אנשים המתפרנסים מעבודת כפיים.
ניסיוני האישי בהוראת סטודנטים ב־CUNY מצביע, ככל שזה שווה משהו, על כך שבני הזוג אהרנרייך טעו בנקודה זו. הסטודנטים שלי, שכמעט כולם מהגרים לא־לבנים שעבודות היום שלהם הן כמלצרים, שוערים, מטפלים סיעודיים ונהגי מוניות, שקועים בדיוק באותה תרבות שבה גדלים ילדיי שלי. מבחינה תרבותית אין הבדל בין הסטודנטים שלי לבין ילדים ממעמד הביניים; ההבדל היחיד הוא חוסר הביטחון הכלכלי של הסטודנטים שלי. אם להוציא מהקשר ציטוט ידוע: העניים אינם שונים ממך או ממני, פרט לכך שיש להם פחות כסף.4
לא כך ראו זאת בני הזוג אהרנרייך. עבורם, הקונפליקט בין ה־PMC לבין העובדים הוא עימות יסודי בדומה לזה שבין עובדים לבעלי הון. “היחס בין מעמד הפועלים ל־PMC”, הם כותבים, “הוא אובייקטיבית יחס אנטגוניסטי". לרשימת הניגודים ההיסטוריים הקלאסית של מרקס ואנגלס — “בן חורין ועבד, פטריקי ופלבאי, אדון וצמית” — מוסיפים בני הזוג אהרנרייך “מורה ותלמיד, … עובד סוציאלי ולקוח”.
כמורה, עלי להודות שאינני בטוח שהיחסים ביני לבין תלמידיי דומים במשהו ליחס שבין אדון פיאודלי לצמיתיו. (אבל מן הסתם לא הייתי חושב כך, נכון?) שוב, אפשר לציין שבני הזוג אהרנרייך — כמו משתמשים מאוחרים יותר במושג ה־PMC — אינם מבחינים בין שעתוק יחסים קפיטליסטיים לבין שעתוק חברתי באופן כללי. כהורה, האם אני מייצר כוח עבודה עבור המעמד הקפיטליסטי? ובכן, כן. אבל אינני חושב שזה כל מה שאני עושה.
כך או כך, יש בהחלט אנשים הרואים באנשי מקצוע כמו מורים אויב מעמדי. עוינות כלפי ה־PMC עומדת במרכז הפוליטיקה ההיברידית של שמאל־ימין כפי שהיא מתבטאת בפלטפורמות כמו Compact או American Affairs, או בצורות שונות אצל ויווק צ’יבר בשמאל וג’יי. די. ואנס בימין — מה שלעיתים מכנים אלכסוניות (diagonalism).
אפשר גם לכנות זאת “ואגננקכטיאניזם”, על שם הנציגה הבולטת ביותר שלו בפוליטיקה האירופית. שרה ואגננקכט עצמה מצדיקה את מפלגתה בטענה שהיא הטריבון של “האנשים הקטנים, אלה שבעיירות ובכפרים, ללא תואר אקדמי, … העולם שמחוץ לחיים הפוליטיים המקצועיים”, כנגד “המעמד המקצועי החדש, המשכיל אקדמית”.
קשה לחלוק על כך שיש בעיה כאשר נבחרי ציבור ופעילים הופכים לקבוצה קטנה וסגורה, וכאשר הפוליטיקה עצמה נעשית מקצוע. (אם כי יש משהו משעשע בכך שזה נאמר מפי מישהי כמו ואגננקכט, שלא עשתה דבר אחר בחייה.) אבל בעיניי זהו נושא שונה משאלת חלקם של מצביעים בעלי השכלה אקדמית. פוליטיקאי מקצועי הוא דבר אחד; מורה בבית ספר יסודי הוא דבר אחר לגמרי.
אין ספק שמורים תופסים תפקיד מעורפל בקפיטליזם בן־זמננו. המושג PMC הוא דרך אחת לתאר זאת. אבל אפשר גם לחשוב על מורים כמקבילים במידה מסוימת לפועלי תעשייה במדינות חצי־מתועשות. מעמדם האסטרטגי אכן מעניק להם, אובייקטיבית, פריווילגיות ביחס לרוב האוכלוסייה. אבל הוא גם מעניק להם בסיס של כוח חברתי. גם פועלי מפעלים וגם מורים מספקים שירות שימושי לבוסים. (לשם כך הם מקבלים כסף.) אך חוויות העבודה הייחודיות שלהם יכולות גם לבנות סולידריות, לגלם ערכים אנטי־קפיטליסטיים, ולבשר על צורה חלופית של ארגון חברתי. ייתכן שזה נכון לעבודת ההוראה לא פחות משזה נכון לעבודה במפעלים.
באחד מקטעי כתיבתו מן הכלא, אנטוניו גרמשי מתאר שיחה עם חיילים מסרדיניה שהובאו לטורינו כדי לסייע בדיכוי השביתות הגדולות של 1921. “למה באתם לטורינו?” שאל אותם. “באנו לירות בכמה אדונים ששובתים.”
“אבל לא האדונים שובתים, אלא הפועלים, הם אנשים עניים.”
“כאן כולם אדונים: הם לובשים צווארונים ועניבות ומרוויחים 30 לירות ביום.”
אנשי מקצוע בני זמננו לובשים צווארונים ועניבות; אנחנו מרוויחים את המקבילה העכשווית של 30 לירות ביום. קשה שלא להיזכר בטענה המיוחסת (אולי בשגוי) לג’יי גולד: “אני יכול לשכור חצי ממעמד הפועלים כדי להרוג את החצי השני.” בהקשר הזה, הדיבור הווגנקכטיאני על “המעמד המקצועי” נשמע כמו הגשת מועמדות לעבודה.
*
אנשים שמדברים על ה־PMC נוטים להיות חלק ממסורת המרקסיסטית. אם נתבונן במרקס כאסטרטג פוליטי ולא כטקסונום של מעמדות, הרי שהתובנה הגדולה שלו הייתה הצורך לחבר תוכנית חיובית לאיזשהו כוח אובייקטיבי המסוגל לקדם אותה. פוליטיקה, מנקודת מבט זו, עניינה בפיתוח צורה מודעת ומאורגנת של הקונפליקטים הקיימים ממילא. יישום תובנה זו כיום מחייב הכרה בכך שקווי הקונפליקט שונים מאלה שהיו בימיו של מרקס.
המצפון המקצועי הוא מקור כוח חשוב עבור השמאל. המחנה שלנו אינו יכול להתארגן סביב כסף. כסף כעקרון מארגן מתאים לתוכנית שמקדמת או מייצבת את כוחם של הבוסים; הוא אינו מתאים לתוכנית שמאתגרת את הכוח הזה. לעומת זאת, הכוח והיוקרה של מומחיות טכנית הם, עקרונית, נוחים יותר להשתלבות בתוכנית של טרנספורמציה חברתית. הרצון לעשות את עבודתך היטב הוא דבר שהקפיטליזם אינו יכול לוותר עליו. וזה יוצר בסיס חלופי של סולידריות וכוח חברתי — האפשרות למה שתורסטן ובלן דמיין לפני זמן רב כ“מועצה של מהנדסים”, המגויס נגד ה“חבלה” בייצור מצד בעלי ההון.
מועצה של מהנדסים אולי לא נשמע מאוד סביר ברגע זה, לך או לי. אבל כדאי לזכור שבעיני אדוני עמק הסיליקון, זה דווקא נראה סביר מאוד. בשיחה עם כתבת הטכנולוגיה קארה סווישר, עזרא קליין מציע שתפקידו של מאסק בממשלה, והפנייה הכללית של תעשיית הטכנולוגיה ימינה, נובעים מכך ש“הרבה מהמנכ”לים פשוט שנאו את העובדים שלהם. ומה שהקצין אותם היה העובדה שהם איבדו שליטה על החברות שלהם, והם רצו את השליטה הזו בחזרה”.
אפשר לטעון שמנכ”לים מעולם לא איבדו שליטה על החברות שלהם. אפשר לומר שהטענה הזו, או הטענה מרחיקת הלכת אף יותר של מארק אנדריסן, לפיה חברות טכנולוגיה רבות “היו במרחק שעות ממהומות אלימות של ממש… מצד העובדים שלהן”, נשמעות פרנואידיות והיסטריות.
במובן מסוים, הן אכן כאלה. אבל הן גם מבטאות משהו אמיתי. עובדים מקצועיים — מורים, מהנדסים, מתכנתים — מחזיקים בהכרח במידה מסוימת של אוטונומיה בעבודתם, מרחב שבתוכו הם מחליטים מה צריך להיעשות. במידה זו, הבעלים, כאשר הם נזקקים לעובדים כאלה, אכן מאבדים שליטה על החברות שלהם. נורמות מקצועיות, סטנדרטים, תעודות והכשרות — אלה מקורות כוח אמיתיים עבורנו, אלה המבצעים את העבודה, מול אלה הטוענים לבעלות על תוצאותיה.
היסטורית, היו אלה תמיד עובדים פריווילגיים יחסית שהובילו את ההתנגדות לבוסים. אלה הנמצאים בעמדה לעשות זאת.
נכון שכיום מצביעים למפלגות שמאל מסורתיות נוטים להיות בעלי השכלה אקדמית בשיעור גבוה מהממוצע. אבל זה נכון יותר ויותר גם לגבי חברי איגודים מקצועיים. בארצות הברית כיום, 47% מחברי האיגודים הם בעלי תואר אקדמי, לעומת 41% באוכלוסייה הכללית. כיום יש בארצות הברית כמיליון חברי איגוד בתעשייה, ושלושה מיליון בחינוך. אפשר לומר שזו בעיה. אפשר גם לומר שזהו בייס שאפשר לבנות עליו.
אילון מאסק ועמיתיו שונאים את העובדים שלהם. הם שונאים את מה שהם תופסים ככוחם הבלתי־מוצדק על הייצור; בלתי־מוצדק, מנקודת מבטם, משום שאינו מבוסס על בעלות. לא משנה להם אם הוא מבוסס על מיומנויות, תעודות, רגולציה או חברות באיגוד; כנראה שגם לנו זה לא צריך לשנות כל כך.
החפיפה בין עובדים מקצועיים כמו מורים לבין חברי איגודים אינה רק הפשטה תיאורטית; בעשור האחרון מספר בלתי־פרופורציונלי של שביתות בוצע על ידי מורים. שביתות אלה היו, כמו רוב השביתות, דרישות לשכר טוב יותר ולהטבות. אך במידה רבה הן היו גם מאבקים על מה שאפשר לכנות דרישות ייחודיות ל־PMC — הזכות לבצע את עבודתך כראוי, בהתאם לסטנדרטים האובייקטיביים שלה. מורים רוצים להיות מסוגלים ללמד.
אני חושב שיש כאן אפשרות לתוכנית רחבה יותר. אני חושב שאפשר להכליל את האינטרסים והחוויות הספציפיות של עובדים מהמעמד המקצועי. אני חושב שיש דרך שבה הן, בדיוק כמו האינטרסים והחוויות של פועלים תעשייתיים, יכולות לייצג את החברה כולה.
אוטונומיה בייצור עשויה להיות מאפיין מגדיר של המעמד המקצועי, אבל היא קיימת בכל סוגי העבודה במידה כזו או אחרת. כל מי שיש לו עבודה הכרוכה בייצור ערך שימוש קונקרטי כלשהו, יכול לשקול את הסטנדרטים הגלומים בערך השימוש הזה מול מה שהבוסים אומרים.
כך למשל, לפני כמה ימים, הגיע אל ביתנו עובד תברואה, פועל ניקיון מברוקלין, ממש כמו בליהוק קולנועי. הוצאנו מזרן ובסיס מיטה ישנים. מסתבר שלא פעלנו לפי כללי הפינוי הרלוונטיים.
“הם צריכים להיות עטופים לגמרי בפלסטיק,” אמר עובד התברואה. “הכל, כמו בניילון נצמד.”
“באמת?” שאלתי.
“באמת,” הוא אמר. ואז הוסיף: “אה, כן, זה כלל מטופש. אני אקח את זה ככה.”
הילד בן השש היה נלהב לראות איך המזרן והקפיצים נעלמים לתוך המכבש ההידראולי של המשאית. קראנץ’, קְררררנץ’, קראנץ’!
תרגום: אדם חפץ
- DOGE, כמובן. אבל זה נכון גם לגבי מכסים. כפי שפול קרוגמן מציין בצדק, הדבר הבולט ביותר ב“יום השחרור” אינו המדיניות עצמה, אלא הדחייה הקטגורית של כל סוג של מומחיות מקצועית בתהליך גיבושה. ↩︎
- בסקרים כאלה מניחים בדרך כלל ש“תואר אקדמי” פירושו תואר של ארבע שנים. אבל יש לא מעט אנשים עם לימודי תעודה! ↩︎
- ובאופן מעניין, הדוגמה הנוספת הראשונה שבה הם דנים בהרחבה היא אחות מוסמכת. ↩︎
- קיימת מחלוקת לגבי מי אמר במקור את המשפט על כך שהעשירים שונים משום שיש להם יותר כסף. ארנסט המינגוויי מציג אותו (ב“שלגי הקילימנג’רו”) כעקיצה כלפי פיצג’רלד. אבל לפי מקסוול פרקינס, מי שאמרה זאת הייתה מרי קולום, להמינגוויי עצמו, כשהתרגש מ“היכרות עם העשירים”. ↩︎
