למרות שהשיח הסביבתי בישראל נוטה להתמקד בנושאים אחרים, תעשיית האופנה היא בין התעשיות המזהמות ביותר על פני כדור הארץ: היא אחראית לשימוש ברבע מהכימיקלים הרעילים בעולם; היא המקור השני בגודלו לזיהום של מים מתוקים עקב השימוש שהיא עושה בהם לצביעת בגדים; היא פולטת מידי שנה מעל ל־500,000 טונות של מיקרו פלסטיק לים; היא מבזבזת 98 מיליון טונות של משאבים שאינם מתחדשים; היא מייצרת 1.5 מיליון טונות של פסולת שאינה טקסטיל, לצד מאות אלפי טונות של פסולת טקסטיל המורכבת לרוב מבגדים במצב מצוין, לעיתים אפילו חדשים לגמרי; והיא פולטת 1.2 מיליון טון של גזי חממה – יותר מכל הטיסות וכלי הרכב גם יחד. למרות שתעשיית האופנה נחשבת כיום לתעשייה השנייה הכי מזהמת על פני כדור הארץ, השיח הסביבתי נוטה להתמקד בנושאים אחרים.
הזיהום של תעשיית האופנה קשור לכל אחד ואחד משלבי החיים של הבגדים: מהפקת חומרי הגלם, עבור בצביעה ובגזירה, ועד נקודת הצריכה.
מייצור לצריכה לאשפה
רוב הבגדים שאנחנו לובשים עשוי מכותנה, עור או סיבים סינטטיים, כאשר כל אחד מהחומרים הללו בעייתי בדרכו שלו. צמח הכותנה דורש משאבים רבים לגדלו, ובעיקר מים. לשם המחשה, על מנת לייצר טי־שירט אחת נדרשים בממוצע כ־2700 ליטרים של מים, כמות שאדם ממוצע צורך במשך שנתיים וחצי. כדי לייצר ג'ינס אחד נדרשים כ־7500 ליטרים של מים, כמות שאדם שותה במשך 7.5 שנים. כך שבשביל ג'ינס וטי שירט, מדיו הבלתי רשמיים של האדם הפשוט, נדרשת כמות מים לשתיה לעשר שנים.
גם לעור שנמצא במעילים ובנעליים שלנו יש השלכות סביבתיות שליליות. עורה של חיה הוא חומר רטוב בבסיסו, בעוד שבגדי עור הם חומרים יבשים אשר נדרשים להיות עמידים למים. כדי לקבל את התכונות האלה, העור עובר תהליך "שיזוף" (tanning), שכולל שימוש בכ־3500 סוגים שונים של כימיקלים רעילים, ומאות אלפי ליטרים של מים, אשר מזדהמים באופן בלתי הפיך בעקבות התהליך. תהליך זה לרוב מתרחש בהודו, בנגלדש, סין או אתיופיה, ותוצאותיו הוא זיהום כבד של מקורות השתייה וכפועל יוצא שורה של מחלות ובהן סרטן, מומים מולדים, אי־פוריות ומחלות נשימה.
סיבים סינטטיים הפכו להיות החומר המרכזי בשימוש בתעשיית האופנה. משנות האלפיים, ייצור האופנה הוכפל וכך גם השימוש בסיבים סינתטיים. כיום הם כמעט 70 אחוזים מכלל החומרים המשמשים בתעשיית הטקסטיל לייצור בגדים, והם צפויים להגיע לכ־75 אחוזים עד שנת 2030, כאשר פוליאסטר מהווה 85 אחוזים מהם. הסיבים האלה מיוצרים בתנאי מעבדה מדלקים מאובנים כגון נפט וגז, והייצור שלהם לתעשיית האופנה דורש יותר נפט מהצריכה השנתית של ספרד. התוצאה היא כמות בלתי נתפסת של גזי חממה ומיקרו־פלסטיקים הפוגעים אנושות בבריאות הצרכנים.
הסיבה לשימוש הנרחב בנפט לייצור בגדים היא כלכלית כמובן. קילו של פוליאסטר עולה כמחצית מקילו של כותנה, ובשל עלותו הזולה מאפשר לאופנה מהירה להתקיים באין מפריע. יתרה מכך, ישנה קורלציה ברורה בין הצמיחה בייצור ושימוש בסיבים סינתטיים, לבין עלייתה והפיכתה של אופנה מהירה למודל הייצור השליט של תעשיית האופנה. האחד לא יכול להתקיים בלי השני.
השלבים הבאים בשרשרת הם גזירה וצביעה. תהליך הגזירה הוא תהליך בזבזני: עוד בטרם השימוש בבד, כעשרים אחוזים מהפחת מתרחש כבר בשלב זה ומביא לבזבוז אדיר של משאבים וחומרים. הצביעה, בדומה לשיזוף עור, עושה שימוש במעל ל־8000 כימיקלים רעילים. הצביעה מצריכה גם הרבה מאוד מים, שסופגים כימיקלים רעילים ומגיעים ישירות למי תהום. תושבי מדינות דרום מזרח אסיה, שבהן בדרך כלל צובעים את הבגדים, יהיו אלו שיאלצו לשתות את המים הרעילים ולסבול בעקבות זאת ממחלות קשות. קיימות טכנולוגיות צביעה מתקדמות יותר, מופחתות רעלים ובמעגל סגור, אולם הן יקרות יותר ולכן על פי רוב לא נבחרות. המחירים הסביבתיים והבריאותיים אינם אפוא גזרת גורל אלא בחירה כלכלית של תאגידים השואפים להוזיל את עלויות הייצור.
אך השלב הבזבזני ביותר, אשר אחראי למרבית טביעת הרגל האקולוגית של תעשיית האופנה, הוא שלב השימוש, כלומר דפוסי הצריכה של הצרכנים בעולם המפותח. בשמונים אחוזים מהזמן אנו נוטים ללבוש עשרים אחוזים מהבגדים שיש לנו בארון, ולא באמת מנצלים את כולו או אפילו את מרביתו. 21 אחוזים ממה שיש לנו בארון הם בגדים שרכשנו, אבל הם לא נלבשים כלל. שני הנתונים האלו תורמים לכך ש־85 אחוזים מהבגדים נזרקים תוך פחות משנה מרגע הרכישה. במילים אחרות אנחנו קונים וזורקים, מהקולב אל הפח.
מדוע אנחנו זורקים כל כך הרבה בגדים? התשובה היא האסטרטגיה שנוקטות חברות שכולנו מכירים: זארה, H&M, TopShop ו־Primark. חברות האופנה המהירה, בדומה למזון מהיר, מייצרות ומקדמות אופנה מהירה, דהיינו אופנת המונים המיוצרת על ידי תאגידי ענק באופן זהה, מוסדר וגלובלי. המהירות מתייחסת הן לקצב הגעת פרטי האופנה מהמסלול לצרכן, והן לשימוש קצר המועד על ידי הצרכנים. עד כמה מהר הוא מהר? חברות האופנה היום מציאות לשוק 52 קולקציות בשנה (אחת בשבוע), ואילו אתרי האופנה האולטרה מהירה, כמו SHEIN, boohoo ו־pretty little things מעלים בכל יום בין 3,000 ל־10,000 דגמים חדשים. עוד במאה התשע עשרה כינה ורנר זומברט את תעשיית האופנה "הילד האהוב של הקפיטליזם" ומרקס ואנגלס כתבו שאופנה וקפיטליזם כאחד נשענים על שינוי וייצור של חדשנות מלאכותית. נדמה שהיום, מאה וחצי לאחר כתיבת הדברים האלו, המילים האלו רלוונטיות מתמיד.
התוצאה של דפוסי הצריכה והייצור הבזבזניים הללו היא פסולת טקסטיל רבה, שהיא בפועל, לרוב, בגדים במצב מצוין אשר נטמנים באדמה או נשרפים, פשוט מכיוון שיצאו מהאופנה. בשלב זה עשוי לשאול את עצמו הקורא מדוע לא לתרום או למחזר את הבגדים האלה, מאחר והם כבר יוצרו. אולם האמת היא שגם מחזור טקסטיל וגם תרומת בגדים הם שתי פיקציות שלא מתקיימות, לפחות לא בהיקפים שהיינו רוצים להאמין.
הפיקציה של המחזור
בעולם מיוצרים מדי שנה כ־150 מיליארד פריטי לבוש, מתוכם כשמונים מיליארד פריטים נמכרים, אך פחות מאחוז בודד מכל אלו ממוחזר. הסיבה לכך היא שכדי למחזר מוצר בצורה יעילה ומשתלמת כללית, הוא חייב להיות עשוי לגמרי מאותו חומר, כלומר מאותו סוג של פלסטיק או מאותו סוג של בד. כך לדוגמה, בבואנו למחזר בקבוק פלסטיק־חד פעמי יהיה על החברה הממחזרת להפריד בין הפלסטיק של המכסה, לפלסטיק של הבקבוק, לפלסטיק של התווית. עם עלייתם של הסיבים הסינתטיים, המחזור של בגדים הפך להיות מאתגר יותר. כדי להוזיל את עלויות הייצור, מרבית הבגדים שלנו כיום עשויים ממספר סוגים של סיבים: טבעיים וסינתטיים, והתוצאה הישירה היא שתהליך המחזור של בגדים הפך להיות יקר יותר בצורה משמעותית, ולא משתלם מבחינה כלכלית. זו הסיבה ש־99 אחוזים מתאגידי האופנה בוחרים שלא להשתמש בבגדים שכבר קיימים בעולם בתור חומר גלם ולמחזר אותם לבגדים חדשים, אלא פשוט להטמין אותם באדמה, או לשרוף אותם. זה הרבה יותר משתלם עבורם, בטח ובטח כאשר תהליך ההטמנה והשריפה קורה בכל מיני מדינות בדרום הגלובלי.
במקביל חנויות בגדים יד שנייה כמו הביגודית של ויצ"ו בישראל או צבא הישע (The Salvation Army) בחו"ל מקבלות מדי יום טונות על גבי טונות של בגדים לא רצויים, כמויות שגדולות משמעותית ממה שביכולתן למכור ומטילות עומס גדול מאוד על המתנדבות. חנויות אלו על פי רוב מוכרות רק כשלושים אחוזים מהבגדים שהן מקבלות. בתקופות עמוסות בתרומות כמו החגים שבהם עושים סדר בארונות ו"תורמים" הרבה בגדים לביגודיות, הן מוכרות לעיתים רק עשרה אחוזים ממה שהם מקבלות. תשעים האחוזים הנותרים עושים את כל הדרך לאפריקה ואמריקה הלטינית, שם הם יוצרים בעיה סביבתית קשה במיוחד.
בהקשר הזה, חשוב להזכיר גם את ההשלכות הסביבתיות של השינוע. הבגדים שלנו מתחילים את החיים שלהם ככותנה באמריקה הלטינית או בהודו; משם הם ממשיכים לצביעה, גזירה, תפירה ואשפרה במספר מדינות בדרום מזרח אסיה; לאחר מכן הם ממשיכים למערב: אירופה, ארצות הברית וגם ישראל; ולבסוף הם מסיימים את חייהם באפריקה או דרום אמריקה. כל השינועים הללו מתרחשים בעזרת אוניות ומטוסים מבוססי נפט, שלהן השלכות סביבתיות ואקלימיות כבדות במיוחד.
צדק סביבתי ותעשיית האופנה
צדק סביבתי פירושו חיבור בין צדק חברתי לסביבה וקיימות. בבואנו לנתח סוגיה דרך העדשה של צדק סביבתי נשאל את עצמנו שלוש שאלות: מי מזהם? מי מרוויח מהזיהום? ומי משלם על כך את המחיר? במקרה של תעשיית האופנה התשובות הן עגומות במיוחד. שני ההיבטים הבולטים ביותר של העדר צדק סביבתי בתחום האופנה נוגעים לכותנה ותרומת בגדים.
הדרך היחידה לגדל את כמויות הכותנה שהאנושות צורכת (המהווים 17.5 אחוזים מכלל הגידולים החקלאיים בעולם) היא במונוקולטורה, שיטת גידול חד־זנית שאינה הולמת את שינויי העונות והאקלים במהלך השנה. קצרה היריעה מלתאר את כלל הבעיות ששיטת גידול זו יוצרת, אך חשוב להתעכב על השלכותיה. אחת מהמרכזיות שבהן היא התמכרות של הקרקעות לקוטלי חרקים, משפרי תפוקה ודשנים רעילים, אשר עלותם עבור חקלאי הכותנה הולכת ומאמירה, ככל שהגידולים על אדמתם הופכים להיות תלויים בהם יותר ויותר. התוצאה הישירה היא שחקלאים רבים, לרוב בהודו, צוברים חובות אדירים לחברות הדשנים, וכשהם אינם עומדים בתשלומים ומאבדים את אדמותיהם, הם מתאבדים בשתיית קוטלי חרקים. כך, בין השנים 1995-2018 כמעט 400,000 חקלאי כותנה התאבדו בהודו, ממוצע של כ־47 חקלאים ביום.
גם בסין ייצור כותנה נקשר לפגיעה קשה מאוד בזכויות אדם ואף לעבדות. מסוף 2016, המפלגה הקומוניסטית הסינית שלחה למעלה ממיליון וחצי אויגורים וטורקים למחנות ריכוז במחוז שינג'יאנג בצפון־מערב סין, בשל דתם. מחנות החינוך מחדש מוצגים כ"מרכזי הכשרה מקצועית ומאבק בקיצוניות, שכל כוונתם היא לטובה", אך בשנים האחרונות מצטברות יותר ויותר ראיות לכך שמטרתם של המחנות היא להשמיד את זהותם האתנית והדתית של האויגורים באמצעות עבודות כפייה, עינויים קשים ועיקור מאולץ, תוך הפרות חמורות של זכויות אדם.
חלק עיקרי מעבודת הכפייה במחנות העבודה כרוכות בגידול ועיבוד כותנה. למעשה יותר מ־85 אחוזים מהכותנה הסינית מגיעה משינג'יאנג, בה חיים כ־11 מיליון אויגורים. כך שמבחינה סטטיסטית, כאשר אנו קונים בגד שמקור הכותנה שלו בסין, רוב הסיכויים שהוא נוצר בכפייה. חשוב לציין שהכותנה משינגי'אנג היא כעשרים אחוזים מהכותנה העולמית, כך שלפי הערכות אחד מכל 5 בגדי כותנה בשוק העולמי היה מעורב בעבודת כפייה אויגורית בשרשרת האספקה. על פי המכון למדיניות אסטרטגית אוסטרלית, בין המותגים אשר צורכים כותנה שמקורה במחנות העבודה בכפייה בשינג'יאנג נכללות חברות כמו אדידס, נייקי, יוניקלו, H&M, The North Face, חברת האם של זארה, ורבות אחרות.
כאמור, מרבית הבגדים הנתרמים במדינות מערביות מגיעים אל אמריקה הלטינית ובעיקר אל אפריקה, שבהן סוחרי יד שנייה קונים את הבגדים ומנסים למכור אותם בשווקים ענקיים. בשנה שעברה מדינות מזרח אפריקה ייבאו מארצות הברית ואירופה בגדים ונעליים משומשים בשווי 151 מיליון דולר. זאת אולי נשמעת כמו תופעה חיובית, אך בפועל מעל לשבעים אחוזים מהבגדים המיובאים אינם נמכרים בשווקי הענק האלה, המהווים את התחנה הכמעט אחרונה של הבגד, פשוט מכיוון שגם באפריקה יש גבול לכמות הבגדים שצריכים. הבגדים שלא נמכרו גם בשווקי היד שנייה, מועברים להטמנה או לשרפה, שגורמים לזיהום אוויר וקרקע כבד במיוחד.
אל הזיהום הסביבתי נוספת גם פגיעה כלכלית אנושה והרס תעשיית הטקסטיל המקומית. כך לדוגמה, בשנות הששים והשבעים תעשיית הטקסטיל בטנזניה העסיקה כ־25 אחוזים מכוח העבודה המקומי ותרמה 25 אחוזים מהתל"ג במגזר התעשייתי. אולם, עם כניסת תרומות הבגדים למדינה בשנות השמונים, תעשיית הטקסטיל קרסה לחלוטין, ועשרות אלפי אנשים איבדו את פרנסתם.
מזה מספר שנים שורה של מדינות אפריקאיות, בהובלת רואנדה, ניסו להילחם בתופעה ולאסור יבוא בגדים משומשים, הן בשל הפגיעה הסביבתית הקשה והן בשל הפגיעה הכלכלית שהן גורמות. הניסיונות האלה נכשלו מסיבה מאוד ברורה: איום של ארצות הברית בחרם כלכלי. החל מ־2019 ארצות הברית מאיימת על מדינות אפריקה שבמידה והן יאסרו על קבלת תרומות בגדים, הן יוצאו מהסכם הסחר המועדף של ארצות הברית עם אפריקה. עבור מדינות רבות באפריקה, מימושו של האיום הוא גזר דין מוות כלכלי, ולכן מדינות הדרום הגלובלי נאלצות להמשיך ולשמש כפח הזבל של העולם המפותח.
מי ייצרה את השמלה שלי?
לא ניתן לכתוב על העדר הצדק בתעשיית האופנה מבלי להתייחס לפועלים ולפועלות המייצרים את הבגדים. תעשיית האופנה אינה רק בין התעשיות המזהמות ביותר בעולם, אלא גם אחת הנצלניות ביותר. בקצה אחד של העולם פועלות הייצור מרוויחות פחות מחמישה דולרים ליום, סכום זעום שמספיק בקושי לקורת גג בסיסית, ובוודאי שלא מאפשר להן להיחלץ מהעוני הקשה בו הן מצויות. ואילו בקצה השני של העולם, בעליהם של ZARA, H&M ו־Primark, אוחזים ב־43 אחוזים מכלל ההכנסות של תעשיית האופנה. טריליוני דולרים המנוהלים בידיהם של שלושה אנשים, גברים כולם. לא במקרה הם אורחים קבועים ברשימת 50 האנשים העשירים ביותר בעולם.
תעשיית האופנה היא תעשייה עתירת כוח אדם. היא מעסיקה מעל ל־300 מיליון בני אדם ברחבי העולם, מתוכם לפחות 40 מיליון מוגדרים כעבדים. שבעים אחוזים מתוך אותם 40 מיליון הן נשים ועשרים אחוזים הם ילדים מתחת לגיל 12 שעובדים בלייצר את הבגדים שלנו. עבדות אינה מילה שיש להשתמש בה בקלות הדעת, ולכן חשוב להסביר למה הכוונה: פועלים ופועלות במפעלי הטקסטיל עובדים בין 72 ל־96 שעות בשבוע, שבעה ימים בשבוע. בכל אחת ואחת מהשעות האלו הן יתפרו בין שישים למאה פריטים בשעה, בחום הקופח ובקור המקפיא, ללא כל הקפדה על תנאי בטיחות בסיסים או על הגנה מפני חומרים רעילים.
יש פה גם היבט מגדרי: 64 אחוזים מהנשים העובדות במפעלים מספרות שהן סובלות מהתעללות מילולית ופיזית על בסיס מגדרי מידי יום. דוגמא עכשווית תבהיר זאת. בפברואר 2023 התפרסם בתקשורת מקרה אונס קשה של ילדה בת 7 שהתרחש ב־2018 במפעל טקסטיל בתאילנד, מפעל שמייצר ג'ינסים עבור הרשת האמריקאית טסקו. הילדה היא אחת משלושת ילדיה של עובדת במפעל הטקסטיל, שאינם הולכים לבית הספר וחיים יחד עם אימם במפעל. האנס, עובד אחר במפעל, ניצל משמרת ארוכה ושגרתית של האם, שבה נאסר עליה לבדוק מה שלום ילדיה, כדי למנוע בזבוז של זמן ייצור יקר. בתום המשמרת האם מצאה את בתה חבולה ומדממת ודרשה מהנהלת המפעל להזמין אמבולנס. ההנהלה סירבה בתוקף כי חששה לחשוף בפני גורמי השלטון את הפרות החוק הרבות במפעל. האם וילדיה התפנו עצמאית לבית החולים, שם נציג מהנהלת המפעל הציע לאם עשרים דולר בתמורה לשתיקתה. בימים אלו האם, יחד עם כמאה עובדים נוספים מהמפעל, תובעים את חברת טסקו האמריקאית על הפרות קשות של זכויות אדם במפעל. תגובתה הרשמית של החברה, תגובה שעליה מתבסס גם קו ההגנה, היא שאם הם היו יודעים על המקרה בזמן אמת, הם היו עוברים לעבוד עם מפעל אחר בתאילנד. במילים אחרות, מנקודת המבט של טסקו הבעיה אינה בשיטת מיקור החוץ או בייצור הנצלני החותר למחיר זול ככל האפשר, אלא באותו מפעל ספציפי.
הייתי רוצה לכתוב שמדובר במקרה נקודתי שאינו מייצג אך כאמור, עבור רוב הנשים העובדות במפעלים האלה, ההתעללות המילולית והפיזית על בסיס מגדרי היא מציאות יום יומית. הסיבה העיקרית לכל אלו היא המחיר הזול של הבגדים שלנו: ישנו מתאם ברור וישיר בין הירידה במחיר של הבגדים לבין הפגיעה בתנאי ההעסקה של הפועלים. במילים פשוטות, אין באמת דבר כזה בגדים זולים, יש רק בגדים שמישהו אחר שילם עליהם את המחיר, והמישהו הזה תמיד יהיה האדם החלש ביותר בחברה.
חשוב להזכיר שעם עלייתה של האופנה המהירה, התופעות האלה רק החריפו. בין הסרטונים הוויראליים ביותר בטיקטוק בשנת 2022, היו סרטונים של צרכני SHEIN פותחים חבילות בגדים עליהם כתוב HELP ME, ועל הטיקטים של הבגדים רקומות קריאות לעזרה כמו "אני סובל מכאבי שיניים" ו"אני זקוקה לעזרתכם". במשך זמן רב לא היה ברור מה מידת האמינות של הסרטונים האלה, בשל העדר השקיפות של חברת SHEIN, עד שעיתונאי של ערוץ 4 הבריטי הצליח להסתנן אל המפעלים כעובד מן המניין, וחשף שתנאי העבודה במפעלי החברה גרועים עוד יותר ממה שהניחו עד אז.
בהדרגה החלו להגיע עוד ועוד סרטונים: פועלת שחופפת את שיערה בכיור בהפסקת הצהריים כי אין לה זמן פנוי אחר; פועל ללא חולצה שמזיע על מכונת התפירה שלו ומסביר שעליו לעבוד עד שתיים או שלוש לפנות בוקר; ושורה של פועלים העובדים עם חיתולים למבוגרים כדי לא לבזבז זמן תפירה יקר בהפסקות שירותים.
בהמשך חשפו תחקירים שונים של NGO, Public Eye, בלומברג ורויטרס שפועלים במפעלים של SHEIN עובדים בממוצע 18 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע. הם מקבלים חמישה סנטים עבור כל פריט לבוש שהם מייצרים. במידה והם עושים טעות – מקרה נפוץ בשל קצב הייצור המהיר – הם ייקנסו בסכום של שני שליש משכרם היומי. במקרה הטוב, העובדים זוכים ליום חופש פעם בחודש, אך שכיח יותר שהם מקבלים חופשה פעם בחצי שנה. מכיוון שמרבית הפועלים גרים במפעלים, יום חופש פירושו יום בו מותר להם לצאת מהמפעל. במילים אחרות, המפעל הופך להיות בית כלא עבור עובדיו.
מה לעשות?
לאור כל אלו נשאלת השאלה כיצד ניתן להמשיך וליהנות מאופנה ומשפע היצירתיות והביטוי העצמי הגלומים בה, מבלי לקחת חלק בניצול וזיהום. התשובה היא אופנה בת קיימא, או בשמה השני אופנה איטית. בסל הרחב של אופנה בת קיימא נהוג לשים יחד אלטרנטיבות רבות ובהן בגדי יד שנייה, מעצבים עצמאים, בגדים ממוחדשים, מסיבות החלפה, בגדים העשויים מחומרים בעלי השפעה סביבתית נמוכה יותר והפחתה כללית בצריכה. המשותף לכל אלו הוא הרצון להציב אלטרנטיבה למודל הייצור של אופנה מהירה.
בגדי יד שנייה – משמע בגדים שכבר היו בבעלות אחרת בעבר וכעת נמכרים פעם נוספת. טווח המחירים נע בין שקלים בודדים למאות שקלים לפריט, בהתאם למצב הפריט, מידת הנדירות שלו והמותג המייצר. בישראל ישנן מאות חנויות יד שנייה בטווח מחירים ומידות רחב מאוד ובפריסה גאוגרפית רחבה.
רכישה מקומית ממעצבות עצמאיות אשר מייצרות בהעסקה הוגנת – מעצבות עצמאיות הן מעצבות אשר אינן קשורות לתאגידי אופנה (בינלאומיים או ישראלים) ומתאפיינות בייצור כמות קולקציות בהלימה לעונות השנה, הקטנה משמעותית מתאגידי האופנה המהירה (בין שתיים לארבע קולקציות בשנה, לעומת 52 קולקציות בתאגידי האופנה). למעצבות העצמאיות ישנה היכרות עמוקה עם שרשראות האספקה ויכולת שליטה גבוהה יותר בתנאי הייצור. מעצבות אלו על פי רוב יבחרו בייצור בהעסקה הוגנת, גם כאשר עלויותיו משמעותית גבוהות יותר, ובשקיפות בנוגע לתנאי ההעסקה.
אל מול אותן מעצבות עולה לא פעם הטענה כי בגדיהן יקרים מידי, אינם ברי השגה ומאפיינים קהל פריווילגי. אך ראשית, מחיריהם הנמוכים מאוד של בגדי אופנה מהירה מתאפשרים רק בזכות התעללות קשה בנשים וילדים, שכל קשר בינן לבין פריווילגיות מקרי בהחלט (שלא כמו כל מי שחי בישראל, שבהכרח חי בעשירון העליון של כדור הארץ). מעבר לכך, אף אדם לא הפך פחות עני בזכות ארון בגדים מתפקע באופנה זולה באיכות ירודה. ולבסוף, במציאות בה חמישית מהבגדים שנרכשים לא ילבשו לעולם ו־85 אחוזים מהבגדים נזרקים תוך פחות משנה מרגע הרכישה, הבחירה המשתלמת וחסכונית מבחינה כלכלית היא לקנות מעט ואיכותי, ולשמור את הבגדים הללו בארונותינו לשנים רבות. מנקודת מבט אופנתית זו גם כן הבחירה הרצויה המעידה על סגנון אישי, בניגוד לנהירה אחרי טרנדים.
מסיבות החלפות בגדים – דרך נוספת להתחדש ללא עלויות סביבתיות או כלכליות היא מסיבות החלפות בגדים. מסיבות אלו מתנהלות כך שכל אדם מביא בגדים שהוא כבר אינו רוצה ויכול לקחת לגמרי בחינם בגדים אחרים אשר הובאו למסיבה.
מיחדוש – משמע ייצור בגדים מבגדים אחרים על ידי פירוק הבגד לרמת הקונסטרוקציה והפיכתו לבגד חדש (וזאת בניגוד לפירוק לרמת הסיבים אשר נעשה בתהליך מחזור). כך מספר חולצות יכולות להפוך לשמלה חדשה, ג'ינסים לתיקים וכולי. דרך נוספת למחדש היא יצירת בגדים משאריות של חומרים לא קונבנציונליים, כדוגמת הפיכת וילונות ומצעים לבגדים, ואפילו הפיכת צמיגים ומצנחי רחיפה שיצאו משימוש לתיקים דמויי עור.
הפחתה בצריכה – אך לבסוף, הפתרון היעיל ביותר ללא צל של ספק, הוא הפחתה כללית בצריכה. מחקר של מכון hot or cool הגרמני, אשר פורסם בנובמבר 2022, בחן כמה בגדים "אפשר" לקנות בשנה, על מנת לעמוד ביעד של הסכם פריז, עצירת ההתחממות הגלובלית על מעלה וחצי. החוקרות הגיעו למסקנה שהתשובה היא 5 פריטים חדשים. זאת בעוד שאדם ממוצע במדינה מערבית, רוכש 68 פריטים חדשים בשנה. אם כן הפתרון המשמעותי ביותר לעצירת הזיהום והניצול הכרוכים בתעשיית האופנה הוא צמצום רכישות ולבישת הבגדים שכבר ברשותנו. אחרי הכל הבגד המקיים ביותר הוא הבגד שכבר יש לנו בארון, וזה בכלל לא משנה אם הוא נרכש בזארה או בחנות יד שנייה. הפעולה הסביבתית והאקטיביסטית ביותר שניתן לעשות ביחס לארונות שלנו, היא פשוט ללבוש את הבגדים שכבר שם.
