"הרעיון של אסיד קומוניזם הוא התגרות והבטחה. הוא סוג של בדיחה, אבל אחת עם מטרה מאוד רצינית."
– מרק פישר
בשנת 2017 נטל את חייו מי שנחשב לאחד הקולות המרעננים והקולחים בשמאל הרדיקלי של ימינו – מרק פישר. מבין השרבוטים הרבים שהשאיר אחריו פישר, נמצאה הקדמה בלתי גמורה של מה שהיה אמור להיות ספרו הרביעי, 'אסיד קומוניזם'. מאז מותו, הצליח המונח החצי־הומוריסטי הזה להצית את דמיונם של צעירים רבים, שמאסו בערוצי הפוליטיקה הנורמטיבית ומצאו מפלט בחזונו של פישר. אלו שוטפים מאז את האינטרנט באין סוף ממים, פודקאסטים והזמנות להרצאות (או יותר נכון, ערבי עיון ורייב) תחת מונח זה. בבריטניה – ארץ מולדתו של פישר – אף התארגנה קבוצה אקטיביסטית של סטודנטים תחת השם ״אסיד קורביניזם״ (על שם הפוליטיקאי ג׳רמי קורבין), וקריאות דומות ל״אסיד ברני־יזם״ מתעוררות גם בארצות הברית. במאמר זה ננסה להבין על מה כל הבלאגן.
"אסיד קומוניזם" – לכאורה שילוב ביזארי, אנקדוטלי אולי, של מילים משוקצות: "אסיד", מחד, המקושר לתרבות קצה א־רלוונטית ומגונה; ו"קומוניזם", מאידך, המקושר להרפתקה פוליטית כושלת ואלימה, שגוועת בקצוות ההזויים של הפלנטה. מדובר אפילו בשילוב פרדוקסלי במידה מסוימת, הרי מה לאסיד – שבבסיסו חוויה פסיכדלית בלתי ממושטרת ופרטית במהותה – ולמתכון פוליטי־קולקטיבי של אנשים מבוגרים ורציניים? פישר עצמו לא ניסה להסתיר את הביזאריות והאבסורד הגלומים בצמד המילים הללו וטען שמדובר בפרובוקציה מכוונת ואף בסוג של בדיחה. עם זאת, לא מדובר רק בזעקת מרד ילדותית, המבקשת לעורר הלם ותו לא, אלא בהזמנה מחודשת לדמיון פוליטי־שמאלי חדש, או כפי שטען פישר ״מדובר בבדיחה, אך כזו עם מטרה רצינית מאוד״.
אל מול השמאל המנומנם שמקשט אליטות ליברליות – שבעיקרו מפגין קונפורמיות לצייטגייסט המערבי של קדמה־רווח־פרודוקטיביות־אינדיבידואליזם – הרגיש פישר שהגיע הזמן לזעזע את היסודות ולהציע דימויים חדשים לתנועת השמאל. ׳אסיד קומוניזם׳, אם כן, היא כותרת שהופרחה באוויר במטרה לעורר דמיון פוליטי חדש ועמוק, כזה שיהווה שבירה רדיקלית מקודמיו המעונבים במפלגה הדמוקרטית בארצות הברית (ולעניין זה, גם במפלגת ׳כחול־לבן׳ ודומיה). הפרויקט של פישר מצטרף לניסיונות רבים בשמאל הרדיקלי העכשווי למצוא סמלים ו"מיתוסים" חדשים דרכם ניתן לספר סיפורים עדכניים על, ועבור, בני האדם של העתיד. סיפורים שמהווים כיול קיצוני של זווית הראייה ואשר מבקשים לספק מענה הוליסטי ועמוק לבעיות שעומדות בפתח המאה ה־21. במאמר זה נענה לאתגר של פישר, ובאמצעות ליקוט מכתביו, כמו גם מכתביהם של תיאורטיקנים שונים שהשתעשעו עם מונח זה (יש לציין במיוחד את מאמרו של ג׳רמי גילברט ״Psychedelic Socialism״) – נדמיין את העתיד דרך צמד המילים המתריס "אסיד קומוניזם".
קומוניזם
ניתן להעלות תהיות רבות ומוצדקות על העלאה באוב של מונח זה במסגרת הגותו של פישר. מדובר, בכל זאת, במונח שלא יורד בקלות בגרון המערבי. לטעמי, אין בכוונתו של פישר להזכיר לנו זוועות אוטוריטריות מן העבר. אבל בשביל להבין מהו "קומוניזם" אצל פישר, נצטרך ללכת צעד אחורה ולדבר על אחד מהפרויקטים המכוננים של הגותו – ״ביטול העתיד״.
בספרו Ghosts of my Life מעניק פישר מסגור מחודש למונח "קפיטליזם" – כזה שאינו מסתפק רק במאפיינים שטחיים, כדוגמת שוק חופשי, אמונה באינדיבידואליזם, סחר גלובלי וכו׳ – אלא מאבחן מגמה עמוקה יותר, והרת גורל, בסדר הכלכלי העכשווי. פישר למעשה מהדהד את פרנסואה ליוטאר שטען כי הקפיטליזם, לעומת ״הנרטיבים הגדולים של המודרנה״, נטש את הרצון ״לגאול״ את האנושות. שינוע סחורות, במטרה היחידה להגדלתם, היא ״סיפור־העל״ היחיד של הקפיטליזם המאוחר. אם בעבר האנושות התיימרה לצעוד לאנשהו (כנסייה > רפורמציה > נאורות > הומניזם > אופס, פשיזם וקולקטיביזם הרסני של המאה ה־20 > דמוקרטיה ליברלית), בעשורים האחרונים היא הפסיקה. רעיונות ״הצמיחה״ ו״ההתקדמות״ בהחלט לא נזנחו, אך במקום להיות מיושמים בהקשר של צדק וקדמה, אלו מיושמים בהקשר יחידני הקשור להון, והגדלתו עבור יזמים. לא מדובר רק בקריסתן של האידיאולוגיות הגדולות שחלפו מן העולם, אלא גם באכזבה מהגאולה המובטחת שהיו אמורים לספק רעיונות הליברליזם, השוויון, הפלורליזם וזכויות האדם, אשר קרסו תחת האימפריאליזם הכלכלי של מעצמות המערב ותחת התיעדוף של העצמת ההון על פני כל אינטרס ציבורי אחר. אם כן, במצב הנוכחי של קרקע בוערת, שבו הפלנטה עומדת על סף חורבן וישנה עלייה חדה באי־שוויון, התמכרות, מחלות נפש, לאומנות ורדיקליזציה – הפסיקה האנושות לספק עתיד קולקטיבי־קוהרנטי.
אם המצב לא היה קודר מספיק, בספרו השני, ׳ריאליזם קפיטליסטי׳, מתאר פישר כיצד הלך הרוח הנאו־ליברלי מאשרר את "ביטול העתיד" בכך שהוא מעקר את היכולת לדמיין כל אלטרנטיבה למודל הקפיטליסטי הקיים. כל פרויקט אנושי, כל חלום, כל מחשבה ודמיון, טוען פישר, מכומתים במסגרת "הריאליזם הקפיטליסטי" ומנוסחים באופן אוטומטי במונחים של רווחיות וכדאיות כלכלית עבור העצמת הון של פרטים אינדיבידואליים. הדבר משקף את ההתנחלות של המערכת הקפיטליסטית בעצם הדמיון האנושי של מה יכול היה להיות. כפי שאמר הפילוסוף פרדריק ג׳יימסון – ״קל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סוף הקפיטליזם״.
אם כן, לאור "ביטול העתיד" ו"הריאליזם הקפיטליסטי" – "קומוניזם", במובנו המינימלי ביותר, מסמל את האפשרות של החזרת העתיד. לא מדובר במשטרים ההיררכיים והדכאניים שאפיינו את המאה ה־20, אלא במונח רחב יותר, המסמל בפשטות את נטישת האונטולוגיה האטומיסטית של הקפיטליזם (במסגרתה העולם מוצג כשוק של תחרות בין פרטים) ואת הכמיהה לחזרתו של דיון רציונלי על עתיד אנושי קולקטיבי. עתיד שיספק מענה לקטסטרופות הסביבתיות, הכלכליות והפסיכולוגיות שעומדות בפנינו – מחוץ לגבולות השוק. פישר מוסיף כי כבר היום יש בכוחנו למגר את הרעב העולמי, להציל את הפלנטה מהכחדה, לבנות מושבות חלל על הירח ולבנות רשת תחבורה ציבורית שתרשת את כל העולם, אך דווקא מפני שהפרויקטים הקולקטיביים של האנושות מגויסים להעצמת רווח למחזיקי מניות בלבד – העתיד המזהיר הזה מסרב להגיע.
אסיד
הגענו לחלק הפיקנטי. מה להרחבת תודעה פסיכדלית ולאותו עתיד קולקטיבי? ראשית, אפשר להגיד הרבה דברים על החוויה הפסיכדלית, אבל דבר אחד בטוח: עבור מי שהתנסה בכך, מדובר בחוויה חדשה לגמרי, שאינה דומה לשום דבר אחר. המרחב התודעתי הפסיכדלי נושא איתו תחושה אינהרנטית של חדשנות, פתיחות והתעלות מעל החוויה היומיומית אל עבר הבנה מסוג שונה. כל פסיכונאוט מתחיל יכול להסביר לכם שלא ניתן לתכנן את הטריפ, וכדי לצלוח אותו בחתיכה אחת צריך לדעת "לשחרר" ו"לזרום" עם מה שבא. אם כן, בהשאלה אל עבר התחום הפוליטי, המונח "אסיד" מבקש מאיתנו לחזור לדמיין באופן חדש ורדיקלי עתיד שונה. כפי שהפסיכדליה מקושרת למרחב של דמיון פנימי, כך גם עבור פישר "אסיד קומוניזם" – הוא קודם כל הזמנה לדמיון חדש, שמבקשת להתנתק מהמקצבים של שימור הידוע – על מוסדותיו ומנהגיו – ומעיזה לחשוב על "התעלות" במרחב הקולקטיבי.
החדשנות והפתיחות של החוויה הפסיכדלית קשורים ביכולת שלה לספק זווית ראייה שונה על דברים מוכרים. דפוסי חשיבה ישנים נוטים להתמוסס ולהתערער במסגרת החוויה הפסיכדלית, מה שמאפשר הזדמנות לחיבורים חדשים בתודעה (תופעה זו, אגב, חשובה מאוד בכל מה שקשור לאספקטים התרפויטיים של החוויה הפסיכדלית). אם כן, לכוחה של הפסיכדליה לכרסם במבני המחשבה השגורים ישנו גם תפקיד פוטנציאלי בתחום הפוליטי. נורמות חברתיות, היררכיות מקובעות, יחסי כוח וסמלים משותפים יכולים להיפתח לחקירה מחודשת במסגרת הגמישות וערעור המוסכמות המושגים במצב הצבירה הפסיכדלי. מדובר אפוא בכלי בעל פוטנציאל חתרני, המסוגל להעצים את הפרט ולאפשר לו להבנות מציאות, ולא רק להיות מובנה על ידה. היום יותר מתמיד, טוען פישר, אנחנו זקוקים לכלים ומתודות שיש בכוחם לסדוק את הנמנום שמשרה עלינו הריאליזם הקפיטליסטי ולספק זווית ראייה חדשה על אדם שהוא יותר מעבודהלדים־משכנתא־פרוזק־קניות.
אבל ה"אסיד" ב"אסיד קומוניזם" אינו רק מתודה המבקשת לפרוץ את גבולות התודעה הפוליטית, אלא מדובר גם במטרה בפני עצמה. החוויה הפסיכדלית, במידה מרובה, משמשת כקונטרה להלך הרוח של החברה הקפיטליסטית העכשווית. סמים פסיכדליים (בניגוד רב לסמים אחרים) לא מבקשים לסייע לאדם השועט קדימה לעבר הון, מימוש עצמי וקריירה (תופעת המיקרודוזינג, כמובן, היא דוגמת נגד. אבל על זה בפעם אחרת). טרנס מק'קנה – נביא הפסיכדלים הדגול – טען כי הסיבה שסמים כמו ניקוטין וקפאין חוקיים וסמים פסיכדליים אינם, קשורה בדיוק להתאמה שלהם לערכים המושלים בחברה העכשווית. בניגוד אליהם, סמים פסיכדליים בוגדים בזמן הליניארי של הדד ליין ושל שעון הנוכחות. החוויה הפסיכדלית פותחת בפנינו חוויה על־זמנית, שבה "העצמי" היום־יומי, שהולך מ־א׳ ל־ב׳, מאבד מחשיבותו לטובת מרחב פלואידי של רגש, יצירה, הנאה אסתטית ותובנות רוחניות, במסגרתה מותר וצריך ״להיות״ ולא רק ״לצמוח״. מדובר בחוויה שמזמנת הקשרים קוגניטיביים חדשים בין רבדי המציאות, אשר מנותקים מהפונקציונליות ומחישובי העלות־תועלת שמושלים בחברה המערבית־קפיטליסטית.
אם כן, פישר טוען כי הערכים שמדגישה החוויה הפסיכדלית צריכים להיות חלק מעתיד קולקטיבי. הפער הבלתי מגושר בין חווית היום־יום תחת הריאליזם הקפיטליסטי והחוויה הפסיכדלית צריך להטשטש במסגרת חברה עתידית, שבה תהיה הכרה תרבותית ומוסדית בחשיבות של חקירה, רוח, יופי, רגש וחיפוש לשמם. כיום, מעבר למספר שותפויות וולונטריות שוליות, המסה הקריטית של מוסדות החברה המערבית יוצקים את האדם לתוך מסלול חד־ממדי של ראיית מנהרה, התמחות ופונקציונליות קרייריסטית, שמטרת (במרבית המקרים) היא להעצים רווח עבור בעלי הון. אם לומר זאת בפשטות, החוויה הפסיכדלית ותוצריה הרגשיים והפנימיים אינם נושא לגיטימי וראוי לשיחה ליד הברזייה במשרד או בקפיטרייה של מוסד הלימודים. אם כן, ההבנייה המוסדית של העתיד, צריכה להיות כזו שבה ישנה הכרה במלוא הפוטנציאל של החוויה האנושית ושבה ישנה תשתית מתאימה לפיתוח פוטנציאל זה.
״חופש״ – בשימוש לא ציני או אירוני – עומד במרכז החיבור של פישר על ׳אסיד קומוניזם׳. החופש הפסיכדלי הוא חופש מכבלי הנורמליזציה של המערכות הקיימות, החירות ״לדמיין את עצמך כ״ ולחקור את גבולות המרחב התודעתי. ולא מדובר על עניין של מה בכך, שכן הנגישות למרחב הדמיון הייתה, במשך אלפי שנים, פריבליגה שלה זכו מעטים בלבד. בשביל לדמיין צריך פנאי, אמצעים, ועושר תרבותי (לא במקרה צמחו מרבית יצירות התרבות והאמנות של האנושות בחוגים של אליטות מבוססות וקסטות מיוחסות, או תחת פטרונותם). אם כן, העתיד של פישר הוא גם עתיד שבו ישנו המצע הכלכלי והתרבותי שמאפשר לאדם לדמיין. החופש הפסיכדלי האישי, עבור פישר, חייב לבוא בד ובד עם חופש במרחב הקולקטיבי. היכולת לדמיין תגיע רק כאשר יהיה חופש מעבודה סתמית, דכאנית ומונוטונית, ומהשורה התחתונה של הרווח, אותו הוא משרת (חקירות פוסט־קפיטליסטיות על היחס לזמן וחשיבות הפנאי הן צעד בכיוון מימוש חזון זה). יותר מכך, טוען פישר (וכמוהו גם האנתרופולוג דיוויד גרייבר ז״ל) כי בניגוד למה שמקובל לחשוב, הקפיטליזם דווקא מצר את גבולות הדמיון והיצירתיות. תחרות במנגנון השוק, הכפפת היצירתיות באופן בלעדי לרווח, שיטת "המנצח לוקח הכל" והלחץ הנפשי הנלווה לאלו האחרונים – הם בעוכריה של היצירתיות, אשר תפרח דווקא בתנאים של רווחה נפשית וכלכלית.
היבט נוסף בפוליטיקה הפסיכדלית שמתווה פישר, נוגע לתכונות המוסריות והשוויוניות של החוויה הפסיכדלית. "הכל מחובר" אינה רק קלישאה היפית, אלא גם היבט פנומנולוגי עמוק של החוויה הפסיכדלית. תחת החוויה הפסיכדלית, המרחב המנטלי שמדמיין עולם אטומיסטי של ישויות מסוגרות ונפרדות המתחרות אחת בשנייה, נוטה להיסדק, וכן הקטגוריות החברתיות הסטאטיות, שניצבות כחיץ בין אנשים שונים, נוטות להתגמש. מבעד לשברים של אלו האחרונים, מצליחה החוויה הפסיכדלית לעורר תחושה של שותפות, חיבור ופלורליזם. בהמשך ישיר לכך, תציע הפוליטיקה הפסיכדלית מרחבים פוליטיים גמישים ופלורליסטיים אשר יאפשרו מפגש, דיבור, הכלה, שוויון ותרגול של דמוקרטיה רדיקלית, זאת בניגוד חריף למרבית הפוליטיקה העכשווית, המבוססת על קיבעון של זהויות ומוסדות חברתיים, וכיוצא בכך גם על הפרדה ולעומתיות.
חשוב לציין לבסוף, שבדומה למונח "קומוניזם", השימוש במונח "אסיד" הוא שימוש רחב ויש לשער שפישר לא התכוון באופן מילולי לכך שטריפים יהיו חלק ממוסד מסדר היום העתידי. מונח זה ניצב כסמל או "מיתוס", המבקש לייצג הרבה מעבר לאקט של נטילת סמים. כפי שניכר עד כה, מדובר במגוון פרקטיקות, אומנויות ומצבים נפשיים, שמבקשים להדגיש ערכים של חופש, חקירה, אסתטיקה, רגש, שותפות, גמישות וערעור גבולות.
הפוליטיזציה של האסיד והאסידיזציה של הפוליטיקה
ישנה תחושה שהחוויה הפסיכדלית הולכת וצוברת יותר ויותר לגיטימציה בעשור האחרון. מה שהיה פעם פרינג׳ שולי מחלחל לאחרונה בחוזקה אל המרכז. עם זאת, מלבד כמה יוצאי דופן, במרבית המקרים הדיון בפסיכדליה נשאר בגבולות הפרט וחוויתו האישית. הדבר מובן, שכן החוויה הפסיכדלית מתרחשת בגבולות התודעה, אך מה שפישר ביקש לעשות זה לקרוא דווקא ל"פוליטיזציה של האסיד". קריאתו מגיעה, כאמור, מהבנה עמוקה שחופש במרחב הפנימי אינו מנותק בשום שלב מחופש במרחב הקולקטיבי. מימוש פנימי וחקירה אסתטית ורגשית יתגלמו בשלמותם רק כאשר נזכה לראות חברה שמעודדת ומכירה בחשיבותם. או כפי שאומר המשפט השחוק: ״האישי הוא הפוליטי״.
דפוס החשיבה הקפיטליסטי הצליח לגרום לכולנו לטמון את ראשינו בחול האינדיבידואליסטי של מימוש עצמי, עד כדי כך שגם הפרינג׳ התרבותי כיום לא מציע הרבה מעבר לביטוי עצמי רדיקלי שאינו מבשיל לכדי אמירה פוליטית. בהתאם לכך, "אסיד" (לא רק עצם הטריפ, אלא כלל ההוויה הפסיכדלית הרחבה), על כל הקיצוניות שבו וההתנגדות שלו לסדר הקיים, נשאר במרבית המקרים בקצה המדבר, במסיבות טבע, או בלבדיות של הבית. כך "הקצה" האופציונלי של הצייטגייסט הקיים מנורמל לתוך חוויה אישית־אינדיבידואליסטית שמתרחשת לצד, מתחת ומעל, המרחב החברתי הקולקטיבי. מציאות זו, לא רק שהיא תוצר ישיר של האינדיבידואליזם הקפיטליסטי, אלא שהיא גם מסייעת לאשרר ולתפעל אותו (״טריפ פעם בחצי שנה במידברן וחזרנו לעבוד במשרד הייטק״). אם כן, השילוב "אסיד קומוניזם" מפציר בנו להוציא את הראש מהחול ולפעול למען תודעה שאינה רק פסיכדלית, אלא פסיכדלית־פוליטית.
מדובר לא רק ב"פוליטיזציה של האסיד", אלא גם ב"אסידיזציה של הפוליטיקה". בחלקה הגדול, תנועת השמאל – גם כשהיא לא קונפורמיסטית ואפורה להחליא – עוסקת בדיון על שינויים וחיווטים בתחום של מדיניות, ובתכניות כלכליות חלופיות. בניגוד לכך, "האסידיזציה של הפוליטיקה" מבקשת לטעון ששינויים דרסטיים בתחום הקולקטיבי לא יקרו בלי דיון עמוק יותר על מהות החוויה האנושית על הפלנטה ובלי התייחסות למרחבים הפנימיים, הרגשיים, והאסתטיים של התפיסה האנושית (גם קצת הומור – כפי שמרומז בשם ׳אסיד קומוניזם׳ – לא יזיק). יותר מכך, ההתבצרות בשיח הנוגע להיבטים פרגמטיים ופונקציונליים בלבד (הכנסה בסיסית אוניברסלית, למשל) – משקפת בפני עצמה הרכנת ראש אל מול הסדר הנאו־ליברלי, במסגרתו השיח על האדם אינו יוצא מגבולות הרווחיות והכלכלה. המונח "אסיד קומוניזם" בניגוד לכך, מבקש להצית מחדש את הדמיון הפוליטי של שנות השישים והשבעים, שלא התבייש לכלול בחזון העתידי שלו שיח רדיקלי על היבטיו הרוחניים והפנימיים של האדם.
אז נכון, ניכר כי בשלב זה אין כאן תוכנית פוליטית קוהרנטית ו״רצינית״, עם הצעות פרגמטיות על מוסדות וחוקים עתידיים. עם זאת, יש לזכור שמוסדות הפוליטיקה המודרניים התפתחו במשך עשרות (אם לא מאות) שנים, תוך כדי הבניה רעיונית ומוסדית איטית והדרגתית. מדובר איפוא במבנים בעלי שורשים חזקים, אשר מקבעים ומקרקעים את הלך החשיבה שלנו ואת התפיסה שלנו על העולם. המונח "אסיד קומוניזם" לעומת זאת – עומד על אדמה רעועה יותר, ומטרתו היא קודם כל לשים רגל בדלת של הריאליזם הקפיטליסטי ולהזמין לדמיון חדש על העתיד. ואולי דווקא הקיצוניות של מונח זה (במובן הטוב, של הימצאות בקצה) – ואפילו החולמנות, המשחקיות וההומור שבו – הם בדיוק אלו שמאפשרים את הניתוק מראיית המנהרה של הריאליזם הקפיטליסטי וכתוצאה מזה גם את החזרתו של הדיון על עתיד ראוי לאנושות.

ארי בן אריה הוא דוקטורנט ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית וממייסדיו ועורכיו של 'סף' - מגזין דיגיטלי על תרבות עכשווית ותיאוריה ביקורתית.