למה נשים נהנות יותר מסקס בסוציאליזם: הקדמה למהדורה העברית

למה לכתוב על סקס וסוציאליזם במאה העשרים ואחת?

הספר הזה הוא קודם כול ספר אופטימי, ולמרות זאת הוא אחד הספרים המציאותיים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות. הוא מציע לנו עתיד טוב יותר, חברה אנושית טובה יותר, סקס טוב יותר, והוא לא מתבסס על תאוריה, אלא על החיים עצמם, על המציאות היום ובעבר. החוקרת קריסטין גודסי משתמשת בידע הנרחב שלה על חברות מזרח־אירופיות בתקופה הקומוניסטית ואחריה וגם בחומרי מחקר נוספים כדי לפרוס בפנינו את עוצמתה של חתירה לשוויון בדרך לחירות. גודסי נמנעת מגלישה לנוסטלגיה (ברוב המקרים) ואינה מתעלמת מהדיכוי של נשים וגברים בחברות שנהוג לקרוא להן קומוניסטיות, או במושגיה שלה, במשטרי הסוציאליזם המדינתי בברית המועצות ומחוצה לה. עם זאת היא מציעה להכיר בהשפעות החיוביות שהיו לקיום ה"סובייטי" על חיי בני ובנות אדם ולשאול מה אפשר ללמוד מהן. זה ספר של למידה מהצלחות בלי לשכוח את הכישלונות.

התזה המרכזית של גודסי היא שמשטרים סוציאליסטיים הרחיבו ומרחיבים את עצמאותן של נשים, ולנשים עצמאיות יש יותר אפשרויות לבחור וליהנות מסקס; ובהרחבה: סקס טוב הוא תוצאה של חיים טובים יותר לנשים, אבל גם לגברים, והדרך לסקס טוב היא למצער ריסון הקפיטליזם, ובאופן רחב יותר – צעידה לעבר עתיד סוציאליסטי חדש שאינו מבוסס על דיכוי.

את הרעיון הזה הציגה גודסי לראשונה במאמר דעה שהתפרסם בניו יורק טיימס באוגוסט 2017.¹ כאתנוגרפית של החברות הפוסט־קומוניסטיות כתבה גודסי מחקרים אקדמיים על חיי היום־יום של מי שחוו את נפילת משטר הסוציאליזם המדינתי במדינות מזרח אירופה – בולגריה, רומניה, גרמניה המזרחית ועוד. המחקרים שלה עוסקים בחוויית המעבר מסוציאליזם מדינתי לקפיטליזם בדגש על השינויים בחיי נשים ובתפיסות מגדר. בתוך כך היא עסקה גם בנוסטלגיה למשטר הקודם, תופעה שקיבלה את השם "הנוסטלגיה האדומה" ושצמחה מתוך המעבר המהיר והאכזרי לעיתים מקומוניזם לנאו־ליברליזם. התגובות שקיבלה מנשים שחיו "מאחורי מסך הברזל", וגם מגברים ומנשים שרצו להבין טוב יותר את הטיעון שלה, דחפו אותה להרחיב את המאמר, להסביר למה התכוונה, להביא עוד דוגמאות ולהשוות את מצבן של נשים במשטרים סוציאליסטיים לזה של נשים במשטרים קפיטליסטיים. כתיבת הספר אפשרה לה להוסיף ולדון גם במצבן של נשים בחברות הסוציאל־דמוקרטיות, בעיקר במדינות הסקנדינביות, ובמיניות שלהן.

הספר שואב את האופטימיות שלו קודם כול מהתנסויות אלה. גודסי כותבת על חיים של נשים אמיתיות וגברים אמיתיים ועל ההשפעה החיובית של הסוציאליזם בהיבטים ספציפיים של הקיום האנושי. מההיבט הספציפי – מיניות – היא מסיקה מסקנות רחבות יותר על הקיום בכלל, הן של נשים והן של גברים. היא עושה זאת בלי להתעלם מהטוטליטריות האכזרית לעיתים של הקיום במשטרי הסוציאליזם המדינתי.

האופטימיות של הספר נובעת גם מהתקופה שבה הוא נכתב. העשור השני של המאה העשרים ואחת אמנם ידע את הכהונה הראשונה של טראמפ ובכלל את העלייה המטאורית של פופוליזם ופשיזם, אבל ידע גם עלייה משמעותית בתמיכה בתנועות, במפלגות ובאישים שמזדהים במובהק כסוציאליסטיים. ביטוי אחד לתמיכה זו הוא "ההצלחה הבלתי צפויה" של ברני סנדרס בבחירות המקדימות לנשיאות במפלגה הדמוקרטית, שגודסי מונה כאחד ממקורות ההשראה לכתיבת הספר.

השינויים הפוליטיים האלה קשורים במשבר הכלכלי של 2008, שהיה בעצמו פתח לתקווה. המשבר נתפס בעיני רבים כנקודת מפנה בהיסטוריה, כתחילת סופו של הנאו־ליברליזם, גם לאחר חבל ההצלה שהעניקו המדינות למנגנוני השוק ולהון הגדול. גל המחאות העולמי של 2011 העצים תחושה זו. המחאות בכל העולם הצביעו על אי־שוויון כלכלי כבעיה מרכזית של החברה האנושית כולה ושל כל חברה לאומית בנפרד.

המחאה לא דילגה על שאלות של אי־שוויון מגדרי, ובמחצית השנייה של העשור אף התעוררו מחאות ספציפיות של נשים נגד מדיניות שהדירה או הגבילה אותן: מחאה נגד איסור הפלות בפולין, באירלנד, בארגנטינה ובמדינות נוספות, מחאה נגד הגבלות על לבוש ועל תנועה של נשים באיראן ובמקומות נוספים וכמובן – עלייתה של תנועת "מי טו" שנעשתה ויראלית סביב 2017. ייחודן של תנועות אלה היה בכלליות שלהן – הן נגעו לנשים ממעמדות שונים ומקבוצות השתייכות שונות. הכלליות הזו באה לידי ביטוי גם בהשתתפות ממשית בפעולות המחאה וגם בהכרה ובאהדה ציבורית שזכו לה כמה מהתנועות האלה.

לנוכח המחאה חוצת המעמדות בנושאי מגדר החל להופיע רעיון חדש בקרב פמיניסטיות סוציאליסטיות וסוציאליסטיות פמיניסטיות: המחאה של נשים והחתירה שלהן להרחבת החירות יכולות להיות אבן פינה לשינוי מצבה של החברה כולה. במילים אחרות, למאבק הפמיניסטי יש פוטנציאל להיות בסיס למאבק כללי ליצירתה של חברה צודקת, ואם לא צודקת, לפחות מתפקדת. הספר למה נשים נהנות יותר מסקס בסוציאליזם משתלב היטב במגמה החדשה. הניתוח המפורט של גודסי, שמאתר פרקטיקות של שחרור בחיים תחת משטרי הסוציאליזם המדינתי, מציע נקודת התחלה חדשה למהפכה – אימוץ החירויות שמהן נהנו ונהנות נשים בסוציאליזם מתוך מחשבה (גם) על מיניות. האופטימיות של גודסי נשענת על ההבנה שמאבק על חירותן של נשים יכול להיות נקודת פתיחה למאבק רחב יותר לשחרור, בייחוד כיוון שאחת מאבני היסוד למאבק זה היא חתירה להרחבתה ולשיפורה של מדיניות רווחה: תקציב גבוה יותר לחינוך, מערכת בריאות מתפקדת וביטוח ציבורי לשלבי החיים שבהם פרטים ומשפחות מתקשים לפרנס את עצמם.

הרעיון שהמהפכה הכללית תתחיל במהפכה פמיניסטית הוא היפוך לטענה האופיינית למנהיגים ולהוגים סוציאליסטים, שקראו לנשים להירתם למאבקם כיוון שמהפכה סוציאליסטית היא הדרך היחידה לשחרור הנשים. גודסי מקדישה מקום נרחב למדי להבטחות השחרור בטרם המהפכה הרוסית ולאכזבה של נשים רבות אחרי התמסדותה. ואכן, נשים לא זכו לשחרור או לשוויון מלא במדינות המתקראות קומוניסטיות במאה העשרים, בוודאי לא ברוסיה הסובייטית; עם זאת המחויבות הסוציאליסטית לשוויון ולשחרור נשים חייבה את משטרי הסוציאליזם המדינתי לנקוט צעדים שקידמו נשים, ואלה אכן שיפרו במידה רבה היבטים מסוימים בחייהן, כפי שגודסי מראה. מהלכים אלה היו כפולים – מצד אחד הרחבת עצמאותן הכלכלית של נשים באמצעות עלייה ניכרת בהשתתפותן בעבודה שנחשבת לעבודה יצרנית, ומצד אחר מעורבות המדינה בעבודת הרפרודוקציה² – עבודות תחזוקת החיים, ובכלל זה טיפול בילדים ובקשישים, בריאות וחינוך.³ נוסף על כך נעשו ניסיונות לקדם קולקטיביזציה של עבודות הרפרודוקציה באמצעות מסעדות פועלים קואופרטיביות, מכבסות ציבוריות ומוסדות טיפול בילדים. אימוץ כמה מהעקרונות האלה, תוך כדי התאמתם למאה העשרים ואחת, יכול להיות ראשיתו של מאבק כללי לאימוץ עוד ועוד רעיונות מהסוציאליזם.

סקס וסוציאליזם – המקרה הישראלי

בהקדמה למהדורה העברית של הספר כמעט שאין מנוס מהשאלה: ומה בנוגע לישראל? האם בישראל נשים נהנו יותר מסקס בסוציאליזם? ומה משמעות התזה של גודסי בישראל היום? ישראל לא הייתה מדינה סוציאליסטית גם כשבראשה עמדה תנועת העבודה שהייתה חלק מהסוציאליזם העולמי. אבל בדומה לכמה מהמדינות הקומוניסטיות, הזדהותה של המדינה והנהגתה עם המודרניזם קידמה גם בישראל מהלכים שהובילו להגברת חירות מסוימת של חלק מהנשים.

מגמות אלה נבעו מהתפיסה, שהייתה נפוצה למדי במאה התשע עשרה ובמאה העשרים, כי חברה שבה נשים זוכות לחירויות גדולות יותר נחשבת לחברה מתקדמת יותר, מודרנית יותר. המחויבות של הציונות, ושל ישראל בעקבותיה, למודרניות באה לידי ביטוי במהלכים להרחבת החירות של נשים במרחב הציבורי – בפוליטיקה ובעבודה. בהתאם למגמה זו הייתה הכנסת בשנותיה הראשונות הפרלמנט שבו שיעור הנשים היה הגבוה ביותר בעולם, מלבד הפרלמנט הרוסי.⁴ שיעור זה היה מעט פחות מ־10 אחוזים מכלל חברי הכנסת (11 חברות כנסת מתוך 120 חברים), שיעור נמוך במונחים של המאה העשרים ואחת, אבל גבוה במונחים של אמצע המאה העשרים. גם בממשלת ישראל הראשונה כיהנה אישה, והיא הייתה בין הנשים היחידות בעולם במעמד זה.

במישור המשפטי, החוק בישראל לא הכפיף נשים לגברים, וב־1951 אף נחקק חוק שיווי זכויות האישה שמטרתו "לקבוע עקרונות להבטחת שוויון מלא בין האישה לבין האיש". כך, בניגוד לגרמניה המערבית או לארצות הברית בשנות החמישים, נשים בישראל לא היו צריכות אישור של גבר כדי לפתוח חשבון בנק או לצאת לעבודה בשכר; ובניגוד לבריטניה, הזכויות בביטוח הלאומי של נשים עובדות לא התבטלו עם נישואיהן. כל אלה, וכן מערכות ציבוריות מפותחות למדי, אפשרו לחלק מנשות ישראל – בעיקר נשים יהודיות, ותיקות ומשכילות מהמעמד הבינוני והגבוה – מידה מסוימת של חירות.

אולם את ההישגים הללו, שקידמו שוויון של נשים במרחב הציבורי, לא ליוותה התייחסות לשאלות הרפרודוקציה והמרחב הפרטי. עדות מובהקת לכך היא צמצום תחולתו של חוק שיווי זכויות האישה, שעל פיו: "אין חוק זה בא לפגוע בדיני איסור והיתר לנישואין ולגירושין". בהתאם לכך, הנישואים בישראל כפופים לדין הדתי, והדינים הקשורים בהם בכל הדתות בישראל מכילים אפליה מובנית כלפי נשים.

מדיניות עידוד הילודה, שאופיינית לישראל, הגבילה גם היא את חירותן של נשים. אמנם בישראל הונהגה חופשת לידה בתשלום כמעט מראשיתה, בתחילה באחריות המעסיקים ומאז הקמת הביטוח הלאומי כחלק ממנו, אבל במקביל צומצמה הנגישות לאמצעי מניעה וחל איסור לבצע הפלות עד שנות השבעים. אמנם מדיניות זו לא הגיעה לרמת ההגבלות על נשות רומניה ואלבניה המוזכרות בספר, ועם זאת חירותן של נשים ישראליות נפגעה והשליטה שלהן על גופן צומצמה. נוסף על כך התקיימה בישראל מדיניות שעודדה נישואים והולדה: נקבעו פרסים לנשים שילדו מעל עשרה ילדים ופטור מחובת השירות הצבאי לנשים שנישאו או ילדו ילדים. מדיניות זו כוונה לנשים יהודיות, אך היא הוכלה ברובה גם על נשים ערביות – לטובה ולרעה. הצהרות על חשיבות האימהות כמרכיב ראשי בנשיות חזרו ונשנו בהקשרים פוליטיים ותרבותיים במדינת ישראל הצעירה. גם היום, כשהנגישות לאמצעי מניעה גדולה למדי בישראל, המדיניות הפרו־נטליסטית ממשיכה לנתב נשים לאימהות.

בעוד המדינה עודדה נשים להקים משפחות וללדת ילדים, לא נעשה בישראל מהלך משמעותי של קבלת אחריות ציבורית על עבודות הרפרודוקציה וקולקטיביזציה שלהן. דוגמה מובהקת לכך היא היעדר מוסדות מדינה לטיפול בילדים מלידה עד גיל חובת החינוך (גיל חמש מאז 1949, ומאוחר יותר גיל שלוש) והתייחסות אל המוסדות הקיימים כפתרון לנשים עובדות, ובעיקר לנשים עניות, ולא כמתן שירות של המדינה למשפחות באשר הן. גם היבטים נוספים של אחריות ציבורית על רפרודוקציה כמו מטבחי פועלים, מוסדות שהתקיימו לפני הקמת המדינה, הלכו ונעלמו מהנוף.

הפער בין ההתייחסות ל"שאלת האישה" במרחב הציבורי ובין התעלמות משאלות הרפרודוקציה הוא הסבר חלקי לשיעור ההשתתפות הנמוך של נשים בעבודה בשכר בראשית שנות המדינה. למרות הדימוי החיובי של נשים עובדות שירשה המדינה מהתנועה הציונית, שיעור השתתפותן של כלל נשות ישראל בעבודה בשכר היה נמוך גם בהשוואה לנשים במערב – 26.5 אחוזים בשנת 1955 (לעומת 28.3 אחוזים בצפון אמריקה ו־29.6 אחוזים במערב אירופה),⁵ אבל נתון זה הוא חלקי. ראשית, חלק מעבודתן של נשים מהמעמד הנמוך בישראל, ובייחוד עבודות "משק בית", אינן מדווחות ולכן לא נכללות בסטטיסטיקות הרשמיות. תופעה זו בלטה במיוחד בעשורים הראשונים לקיום המדינה. שנית, קיים הבדל גדול בהשתתפות של נשים בעבודה בשכר בין קבוצות שונות בחברה הישראלית. כך למשל בשנת 1955 היה שיעור ההשתתפות של נשים ערביות בעבודה בשכר 11.8 אחוזים בעוד ההשתתפות של נשים יהודיות היה 27.95 אחוזים. שיעור ההשתתפות הכללי עלה באיטיות והגיע לכמעט 32 אחוזים בשנת 1972, ורק אחר כך טיפס באופן חד יותר. שיעור ההשתתפות של נשים ערביות החל לטפס רק בשנות האלפיים.⁶ כאמור, המנגנונים והחקיקה אפשרו לחלק מנשות ישראל מידה מסוימת של חירות.

ההצהרות הפומביות על שוויון לנשים, לצד גיוס נשים לצה"ל והשתתפות נשים בפוליטיקה הישראלית, יצרו דימוי שעל פיו האישה הישראלית נהנית משוויון ואפילו מחירות. דימויים חזותיים של נשים ישראליות בבמות בין־לאומיות מעידים על היקסמות מדמות החיילת ומדמות "החלוצה" עובדת הכפיים. דימויים אלה תרמו לתפיסה של נשים ישראליות בעולם כמי שלא חוששות ליזום קשר מיני וליהנות ממיניותן. אלא שבמציאות ישראל הייתה חברה פוריטנית למדי. נשים צעירות נדרשו "לשמור על עצמן", ויחסי מין מחוץ למסגרת הנישואים נחשבו לא ראויים. התמיכה בנשים יחידניות, אם מבחירה ואם לא, הייתה מצומצמת למרות הגישה הפרו־נטליסטית. הפער בין הדימוי למציאות החברתית הופך את המקרה הישראלי למעניין במיוחד, וכדאי היה לערוך גם כאן מחקר דומה למחקרה של גודסי.

מעניין אף יותר לבדוק בהקשר זה את התופעה הישראלית שיש לה מאפיינים סוציאליסטיים מרחיקי לכת – החברה הקיבוצית.⁷ בחברה הקיבוצית השיתופית הנשים משוחררות מתלות כלכלית בבן זוג. במערכת השיתופית כל אחד ואחת תורמים ככל יכולתם למאמץ המשותף לקיים את המשק ולתחזקו ומקבלים את כל צורכיהם מהמשק. כך, גם בתקופות מוקדמות מאוד נשים בקיבוץ לא היו תלויות בבן זוג לפרנסתן. הן היו חברות קיבוץ בזכות עצמן והצרכים שלהן מולאו מעצם חברותן בקיבוץ. קולקטיביזציה של רוב עבודות הרפרודוקציה והוצאתן מהבית – מטבח משותף, חדר אוכל, מכבסה וטיפול משותף בילדים – היו בסיס להרחבת חירות זו.

בשלבים מוקדמים של התפתחות הרעיון הקיבוצי נתן השיתוף לנשים חירות מינית מסוימת – בעיקר את החירות לסרב. בתוך חברה צעירה ללא פיקוח הורי, בתקופה שאמצעי מניעה בה היו נדירים, האפשרות של נשים צעירות לסרב למגע מיני לא מובנת מאליה. זכות זו היא אבן יסוד למיניות מהנה, כפי שמראה גם גודסי.

אבל הקיום הקיבוצי לא התנתק מהפטריארכיה. המנגנונים מרחיקי הלכת ליצירת שוויון לא שחררו נשים מאחריות למשפחה. למרות כמה ניסיונות לביטול מוסד המשפחה או לפחות לשינויו, הקיבוצים התפתחו כחברה מונוגמית שבמרכזה המשפחה הגרעינית – ומאוחר יותר המשפחה המורחבת – ובמרכזה האישה. הציפייה המקובלת הייתה שילדים ייוולדו למשפחות שיש בהן אימא ואבא. גם החינוך המיני שקיבלו בני הדור השני בקיבוצים נטה לכיוון זה וקרא לסובלימציה של המיניות בגיל הנעורים. אפילו במהלך הרדיקלי ביותר של הקיבוץ, הקולקטיביזציה של עבודות הרפרודוקציה, שאפשר לנשים להשתתף בחיי החברה והפוליטיקה הקיבוצית בשעות הערב, היה אלמנט מקבע: רוב הנשים נותבו לעבודות המטבח, המכבסה והטיפול בילדים, שהסטטוס שלהן היה נמוך כי הן לא נחשבו לעבודות יצרניות.

החירות שאפשר המבנה הקיבוצי באמצעות הניתוק בין פרנסה ליחידה המשפחתית יצרה הזדמנות לשחרורן של נשים, ובכלל זה לשחרורן המיני, אך בפועל היו אלה גברים, בעיקר גברים משכבת ההנהגה, שלקחו לעצמם את החירות לעזוב את משפחתם ולהתנסות בזוגיות חדשה, בניסוח של אחד המחקרים על מגדר בתנועת העבודה: "הרעיון של 'שחרור האישה מהמשפחה' היה לא פעם רק סיסמה שבה השתמשו גברים להסוואת פעילותם המופקרת".⁸ תופעה דומה, כפי שכותבת גודסי, התקיימה ברוסיה הסובייטית בשנים שמייד לאחר המהפכה.

אולי גם בתחום זה היה הקיבוץ "אי־כישלון למופת". מחקר נוסף על מיניות של נשים בקיבוצים שיתופיים יכול להיות מקרה מבחן מעניין לשאלות שעולות מספרה של גודסי.

למרות הדמיון בין תופעות ישראליות ובין התופעות שגודסי מתארת נדמה שהאופטימיות שלה זרה לישראל של העשור השלישי למאה העשרים ואחת. כמה מהתופעות שעליהן נסמכת האופטימיות של גודסי התקיימו גם בישראל – לא רק אלה הרחוקות, אלא גם אלה הפוליטיות הקרובות: גם כאן החלה המחאה ב־2011 כמחאה כלכלית; גם בישראל אפשר למצוא ניצנים של פעילות סוציאליסטית מובהקת בתוך הפוליטיקה המפלגתית, בארגוני עובדים ובהתארגנויות אזרחיות. אבל הרעיונות והניסיונות הרדיקליים יותר, אלה שיכולים להוביל לשינוי עמוק ומשמעותי, נעלמים ברובם אל מול סדר יום ביטחוניסטי, שפעם אחרי פעם משמש צידוק, שלא לומר תירוץ, לדחיקת מצוקות החברה לשוליים.

אל מול מערכת רווחה שחוקה מעומס מוגזם, מערכת חינוך בצמצום מתמיד ומערכת בריאות מתוקצבת בחסר, קורסות נשים בישראל בניסיון להחזיק את הבית, את הילדים, את ההורים הקשישים. אל מול ליבוי השנאה בין ערבים ליהודים, בין מזרחים לאשכנזים, בין "אליטה" ל"עם", נשים מוגבלות בסולידריות שנחוצה להן כל כך. אל מול מערכת משפטית מאוימת ומשטרה שעוסקת פחות ופחות בשירות לאזרחים ואזרחיות, סובלות נשים ישראליות מאלימות הולכת וגדלה ומאיום על חייהן כשיכולתן להתנגד הולכת ונשחקת. אל מול יוזמות שלטוניות שמטרתן להגביל את השליטה של נשים על גופן ולצמצם את הבחירה שלהן, חרדות נשים משחיקת הזכויות הבסיסיות שלהן שפעם אחר פעם צריך להיאבק עליהן מחדש.

למרות כל אלה דומה שכאן, אולי יותר ממקומות אחרים בעולם, הסוציאליזם לא נתפס כתגובה הולמת לפופוליזם ולתופעות פשיסטיות, ומאבקים של נשים לחירות לא חודרים אל סדר היום הציבורי. אבל, כידוע, ייאוש אינו תוכנית עבודה וגם לנו כדאי לאמץ את האופטימיות של גודסי. מצוקתן של נשים מכל המעמדות ומאבקן על חייהן, על ביטחונן ועל חירותן יכולים להיות נקודת פתיחה למהלך כולל להרחבת השירותים החברתיים ולחיזוק המגזר הציבורי, להתנגדות לנסיגתה של המדינה, להתמודדות עם התחושה הקשה והמבוססת של היעדר גב מדינתי שמלווה את אזרחי ואזרחיות ישראל ולחיזוק הסולידריות בין כל חלקי החברה.

חירות של נשים והנאה ממין הן סיבות טובות לצאת למאבק.

1. Kristen Ghodsee, "Why Women Had Better Sex Under Socialism," New York Times, 12. 8.2017, https://www.nytimes.com/2017/08/12/opinion/why-women-had-better-sex-under-socialism.html. ↩︎
2. התרגום המקובל של המושג Reproduction לעברית הוא "שעתוק". תרגום זה לא מאפשר שימוש רחב, תדיר וברור במושג, לכן ייעשה כאן השימוש במושג רפרודוקציה מתוך הבנת המגבלות של שימוש במושג לועזי. אני מקווה שנוכל למצוא מושג מתאים יותר בעברית בשנים הקרובות. ↩︎
3. גודסי מתייחסת בעיקר לאימהות. המושג רפרודוקציה מופיע בספר למעשה רק פעם אחת, והמושג רפרודוקציה חברתית (Social Reproduction), שבשנים אחרונות הוא מושג בסיסי בכתיבה פמיניסטית־סוציאליסטית, לא מופיע כלל. כיוון שכך חסרה בספר התייחסות לשאלות רחבות יותר שקשורות לרפרודוקציה, למשל על ייחוסה האוטומטי לנשים והרחבת ייחוס זה לעבודות הרפרודוקציה החברתית – טיפול, חינוך, ניקיון וכולי – עבודות שמנותבות אליהן נשים ושהסטטוס שלהן נמוך. ↩︎
4. Women in Parliaments 1945-1995: Worldwide Statistical Survey, Inter-Parliamentary Union, 1995, http://archive.ipu.org/PDF/publications/women45-95_en.pdf. ↩︎
5. ראו עמ' 58 בספר זה. ↩︎
6. Andrew Schein, “Female labor force participation in Israel, 1955-2017,” Israel Affairs, vol. 26, no. 5, 2020, pp. 635-649; מיכאל דבאוי, גיל אפשטיין ואבי וייס, "שוק העבודה ההדוק בישראל: ינואר עד ספטמבר 2023", בתוך תמונת מצב המדינה 2023, מרכז טאוב, 2023, עמ' 125. ↩︎
7. קריסטין גודסי התייחסה לתופעה זו בספרה אוטופיה בחיי יום־יום (Everyday Utopia) שראה אור בשנת 2023, Kristen Ghodsee, Everyday Utopia: What 2,000 Years of Wild Experiments Can Teach Us About the Good Life, Simon & Schuster, 2023. ↩︎
8. Eyal Kafkafi, “The Psycho-Intellectual Aspect of Gender Inequality in Israel's Labor Movement,” Israel Studies, vol. 4, no. 1, 1999, p. 204. ↩︎

הספר למה נשים נהנות יותר מסקס בסוציאליזם מאת קריסטין גודסי ראה אור בנמלה הוצאה לאור