חלק א
בבניית פוליטיקה שתיאבק בימין, פופוליזם כלכלי הוא תנאי הכרחי, אך לא מספק. מדיניות ורטוריקה המקיפות את האינטרסים של מעמד העובדים כולו הן קריטיות. יחד עם זאת, מארגנים פוליטיים תמיד ידעו שכדי לבנות תנועה, יש להתייחס גם לדאגות ספציפיות אך חשובות המשפיעות על חלקים בודדים מהקואליציה שלך, ובאותה עת לגעת בנושאים המשותפים לכל מי שתבקש לצרף לבסיס התמיכה שלך. בארה"ב מעמד העובדים כבר מפוצל, ולכן פוליטיקה מעמדית משחררת חייבת לעשות את שני הדברים גם יחד כדי לנצח את הימין.
אולם הטענה המקובלת בשנים האחרונות היא אחרת.
בעקבות ההפסד הקטסטרופלי של קמלה האריס לדונלד טראמפ בבחירות לנשיאות בשנת 2024, התבסס נרטיב לפיו ל“ווק” (woke) יש מחיר אלקטורלי כבד. לפי נרטיב זה, רק נטישה של מה שמכונה פוליטיקת זהויות, או של נושאים ייחודיים למיעוטים, תאפשר לשמאל להחזיר אליו מצביעים ממעמד העובדים.
המלחמה בזהות זוכה לתומכים רבי־עוצמה מכל קצוות הקשת הפוליטית, כולל מיליארדרים מעולם הטכנולוגיה כמו מארק אנדריסן, אילון מאסק ופיטר ת’יל, שממשיכים להזרים מיליוני דולרים ליוזמות לחיסול מטרות שהם מגדירים כ”ווק” או מטרות אנטי־גזעניות. אפילו גורמי מרכז בולטים כמו מערכת הניו יורק טיימס התייצבו לאחרונה לצדו של פעיל הימין כריסטופר רופו במלחמת התרבות, כשטענו שהמפלגה הדמוקרטית “נותרת ממוקדת מדי בזהות אישית ובהבדלים בין אמריקאים — לפי גזע, מגדר, מיניות ודת — במקום בערכים המשותפים שלנו”.
במקום זאת, פופוליזם כלכלי צמח כחלופה משכנעת. בשמאל, יש הטוענים שפופוליזם כלכלי הוא הבסיס היחיד לבניית תנועת מעמד עובדים שיכולה להחזיר אחורה את תהליך ההתרחקות של המעמד מהמפלגה (class dealignment). לפי תפיסה זו, על השמאל פשוט לאמץ פוליטיקה של מעמד, בעוד שנושאי זהות כמו הגירה, מגדר, גזע ומיניות צריכים להיות מוצנעים בפעולת הארגון הפוליטי. אחרים מרחיקים לכת עוד יותר, ומתייחסים לעמדות שמרניות בנושאים אלה כעמדות הרוב של מעמד העובדים, שהשמאל חייב להתחילה לאמץ.
אבל ה”שכל הישר” החדש הזה סותר את המציאות. הצבת צורות זהות, כמו גזע, מול מעמד כבסיסים פוליטיים מנוגדים מעוותת את האופן שבו בניית כוח של מעמד עובדים פועלת בפועל כיום ובמהלך ההיסטוריה. דחיית ההבדלים החברתיים בין אנשים ממעמד העובדים כבלתי רלוונטיים מתעלמת מאבני היסוד של פוליטיקה מעמדית. שמאל שמאמץ את רטוריקת ה“הפרד ומשול” של הימין בנושאי אכיפת חוק, מגדר, גזע והגירה, רק יעמיק את הפילוגים הפוליטיים בתוך מעמד העובדים. אימוץ אחת מהתפיסות הללו יחרוץ את גורל הסולידריות המעמדית הנדרשת כדי לנצח.
כשמדובר בבניית פוליטיקה של מעמד עובדים נגד הימין, לא ניתן להפריז בגובה הסיכון. או שנבנה את הסולידריות הדרושה כדי לפרק את האוליגרכיה הפוליטית ולהשיג חלוקה מחודשת ושוויונית של המשאבים ש־99 האחוזים זקוקים לה, או שהמדינה שלנו תמשיך להידרדר לסמכותנות המאשימה ומקריבה את החברים הפגיעים ביותר במעמד העובדים.
חלק ב
מבט מקרוב על ניצחונו יוצא הדופן של הסוציאליסט הדמוקרטי זוהרן ממדאני על אנדרו קואומו בפריימריז הדמוקרטיים לראשות עיריית ניו יורק מראה כיצד פופוליזם כלכלי עובד בצורה הטובה ביותר כשהוא משולב בפניות ממוקדות. יש מי שהציגו את ניצחונו של ממדאני כהוכחה לכך שפופוליזם כלכלי לבדו מספיק, אך הוא בנה את הקמפיין שלו על הקשבה ועל מפגש עם הבוחרים במקום בו הם נמצאים. לאחר הצלחתו בפריימריז אמר ל-New York Magazine: “ניסינו להקשיב יותר ולהרצות פחות, ובדיוק בשיחות הללו עם דמוקרטים שהצביעו לדונלד טראמפ חודשים קודם לכן שמעתי מה יידרש כדי להחזיר אותם למפלגה הדמוקרטית — מיקוד בלתי מתפשר באג’נדה כלכלית.” אכן, הקמפיין שלו הדגיש נושאים של יוקר מחיה, אך לא על חשבון היבטים אחרים בחיי העובדים שחשובים להם.
למרות שממדאני מוביל עם יוקר המחיה ומשתמש בשפה פשוטה והגיונית, המצע שלו כולל גם עמדות הנוגעות למגזרים מסוימים במעמד העובדים ולבעיות הייחודיות שהם חווים. הוא הביע קול עקרוני נגד רצח העם בעזה, התחייב להתנגד ל־ICE (הסוכנות האמריקאית לאכיפת מכס והגירה), וחוגג את היותו מהגר ודרום־אסיאתי. בתחום השיטור והביטחון הציבורי, אף שהתרחק בקמפיין מהסיסמה הלא־פופולרית “defund the police”, הוא הציע חלופות של צדק מאחה, כולל הרחבת התערבותם של עובדים סוציאליים שאינם שוטרים במשברים, מתן שירותי בריאות הנפש, והפסקת תוכניתו של ראש העיר אריק אדמס להקים “עיר שוטרים” בעלות 225 מיליון דולר בקווינס. הוא הזמין אנשים לקואליציה שלו באמצעות הכרה בניו־יורקרים להט״בקים; פנייה לניו־יורקרים מהאיטי באמצעות שימוש בשם הקריאולי של המדינה, אייטי (Ayiti); ודיבור אל חוויותיהן הייחודיות של “דודות” בנגלדשיות, שהתבררו ככוח ארגוני משמעותי בקמפיין. המורכבויות הללו אינן משתלבות בקלות בספר ההפעלה של הפופוליזם הכלכלי, ומערערות על ההנחה לפיה לעובדים יש ערכים תרבותיים שמרניים שעל השמאל להיכנע להם.
הקמפיין של ממדאני מראה שפוליטיקה של מעמד עובדים קשורה תמיד לדרכים שבהן חוויות מסוימות מניעות אנשים להיאבק. הרעיון שלעובדים יש סט חד־ממדי של אינטרסים מעמדיים הניתנים להחלפה, ושפוליטיקאים יכולים להפעילם באמצעות המסר הנכון, הוא מה שסטיוארט הול כינה “אקונומיזם שטחי המתחזה ל’מטריאליזם’”. למעשה, פעולה פוליטית של מעמד העובדים מתפתחת תמיד מתוך הצטלבות של כוחות, אינטרסים וזהויות בתוך המעמד עצמו, ולא יכולה להיות מופעלת או מוכתבת מלמעלה. אנשים לא יוצאים להפגנה נגד ICE רק משום שהם מהגרים. ייתכן שהם מגיעים משום שיש להם מהגרים חסרי מסמכים במעגל החברתי שלהם, או פשוט מתוך סולידריות עם קבוצה שלתחושתם מופלית לרעה. אנשים הצביעו לממדאני לא רק משום שהוא מבטיח להוריד את יוקר המחיה בניו יורק, אלא גם משום שחלקים מסוימים במצע שלו, המכוונים לתת־קבוצות כמו הורים שאינם יכולים להרשות לעצמם טיפול בילדים, מיטיבים איתם אישית או מבטאים ערכים שהם מאמינים בהם. פוליטיקה מעמדית משחררת עוסקת גם במה שטוב לעובדים וגם במה שטוב באופן כללי.
חלק ג
הטענה לפיה פוליטיקת זהויות היא הסחת דעת מן המאבק המעמדי האמיתי, נשמעת הן בשמאל והן בימין. מבט מקרוב מגלה שתפיסה זו מבוססת על אפיונים פשטניים ומעוותים של בני מעמד העובדים ושל האינטרסים שלהם, טעות שאני ועמיתי מתייה דזאן (Mathieu Desan) מכנים אבסטרקציוניזם מעמדי (הפשטה מעמדית).
טענות היסוד של תפיסה זו על מעמד העובדים הן כדלקמן: לכולם יש צרכים חומריים בסיסיים — דיור, בריאות ומזון — הדרושים כדי לחיות. בחברה קפיטליסטית, רוב האנשים עובדים אצל מעסיק כדי להשיג את הצרכים הללו. הקפיטליסטים תלויים בעובדים, אך יש להם אינטרס למזער שכר והטבות כדי להגדיל רווחים. עד כאן, הכל נכון. אך כאן מגיע הטוויסט: לכן, המעמד חשוב יותר מגורמים חברתיים שאינם מעמדיים, כולל גזע, משום שהוא בלבד שולט ישירות ברווחתם החומרית של העובדים. הן הקפיטליסטים והן העובדים מבינים את האינטרסים הנוגדים שלהם, והבנה זו מעצבת אותם כשחקנים פוליטיים. קטגוריות זהות כמו גזע מסתירות את היחסים המרכזיים הללו משום שהן יוצרות בסיסים חברתיים לארגון פוליטי הנבדלים ממעמד. לפי הטיעון הזה, אפשר להתארגן על בסיס מעמד או על בסיס גזע — אך השניים אינם חופפים.
מכאן נובעת מסקנה אסטרטגית חשובה. מעמד העובדים הוא הקבוצה היחידה המסוגלת לאתגר את כוחם של הקפיטליסטים, משום שחבריו מהווים את רוב החברה, ובשל תפקידם הייחודי בייצור הם יכולים להשבית את המערכת באמצעות סירוב לעבוד. יש להם גם מספרים וגם מנוף. עד כאן שוב, הכל נכון. אך האבסטרקציוניסטים המעמדיים ממשיכים וטוענים שמשום כך תנועות מבוססות זהות בתוך מעמד העובדים הן הסחת דעת מהפוליטיקה המעמדית הכללית, משום שכדברי פרשן אחד, הן אינן “השחקנים המרכזיים והחשובים בחברה שיכולים להביא את השינויים שאנחנו צריכים”. רק רוב מעמד־עובדים יכול לנצח, ולפיכך, במידה שמיעוטים הם חלק מאותו רוב, עליהם להטמיע את האינטרסים שלהם בתוך אלו של הכלל.
אך טענה זו אבסורדית נוכח עובדות דמוגרפיות והיסטוריות. ראשית, גם בתוך רוב מעמד־עובדים, תמיד מדובר במיעוט של עובדים המשתתפים במאבקי עובדים משמעותיים ובשביתות. מעמד העובדים לעולם אינו פועל כשלם; הוא איננו גוש אחיד. שנית, תת־קבוצות בתוך מעמד העובדים מתארגנות באופן קבוע על בסיס שאינו מעמדי ושינו את ההיסטוריה בצורה דרמטית, כמו חוק זכויות האזרח של 1964 וחוק זכויות ההצבעה של 1965.
באופן רחב יותר, היבטים רבים של האופן שבו חייהם של עובדים מעוצבים מעבר ליחסי עובד־מעביד, קובעים מה עליהם לעשות כדי לשרוד, ולכן כיצד הם תופסים את האינטרסים החומריים שלהם. הדבר ברור במיוחד בפוליטיקה שחורה. קחו לדוגמה את הסיכון ההיסטורי הגבוה יותר של שחורים למות משחפת בארה״ב בשל סגרגציה גזעית. או את המתח והכאב הפיזי של ניכור חברתי הנגרם מהדה־הומניזציה הגזעית המתמשכת. או את הנטל הנפשי של “התודעה הכפולה” שתיאר ו.א.ב. דו בויז, הנובע מאפליה נרחבת. או את החרדה הנוצרת מהפיקוח המוגבר והמפגשים העוינים עם רשויות אכיפת החוק בשכונות שחורות עניות. או את הקושי לנווט בשוקי העבודה או הדיור בשל גזענות, או בשל מחסור ברשתות אישיות ומשפחתיות. והרשימה עוד ארוכה. הנקודה המרכזית היא שכל הגורמים הללו מעצבים את מה שאנשים צריכים לעשות כדי להתקיים, ולכן גם את האינטרסים החומריים שלהם. בניו יורק, נער שחור שנעצר שוב ושוב בחיפושי “עצור וחפש” בדרכו לבית ספר תיכון ציבורי שמתוקצב בחסר אינו רק בעל אינטרסים כעובד.
עושרם של בני האליטה מאפשר להם להתעלות מעל קשיים הייחודיים לקבוצתם הדמוגרפית, ולהתמקד באופן כמעט בלעדי בצבירת כסף ויוקרה. אך עובדים אינם מוגדרים רק על ידי הניצול מצד הקפיטליסטים; מגוון רחב של דברים חשובים להם גם כן, וחלקם ייחודיים למגזרים מסוימים במעמד העובדים. קוטף הפירות בעמק המרכזי של קליפורניה אינו רק מנוצל בידי החקלאי המצביע לטראמפ שמעכב את שכרו, אלא גם נתון לשליטתם של סוכני ICE הרודפים אחריו בשדות.
מה המשמעות של כל זה עבור פוליטיקה של מעמד עובדים? ראשית, עובדים מגיעים לפרויקטים של חלוקה מחדש ושוויון הן דרך פניות מעמדיות והן דרך פניות שאינן מעמדיות. במקום העבודה, הם אינם מתאגדים או שובתים רק כעובדים, אלא גם כדמוקרטים או רפובליקנים, מהגרים או אזרחים, חופשיים או כלואים, הטרוסקסואלים או קווירים, נוצרים או מוסלמים, נשים או גברים, לבנים או שחורים. עבודת הארגון הקשה כוללת יצירת מטרות משותפות היכולות לדבר לצרכים שונים, וכן מעשי סולידריות שבהם מגזרים מסוימים של עובדים מגנים על אחרים, ובכך יוצרים את ההקשר החברתי לפעולה קולקטיבית רחבה יותר. פירוש הדבר הוא בניית תפיסה של מה שטוב באופן כללי, ולא רק מה שטוב לפרט. סיסמת אבירי העבודה, שלעתים הארגון התקשה לעמוד בה, מבטאת זאת היטב: “פגיעה באחד היא עניינם של כולם”.
שנית, פוליטיקה של מעמד עובדים מתפתחת ומתגבשת בכל המקומות שבהם עובדים חיים, נושמים, יוצרים קשרים, צרכים ותלונות, כולל מחוץ למקום העבודה. ראו למשל את ההתארגנות בקרב אסירים שחורים, בהובלת נשים שחורות ממעמד העובדים הקשורות למערכת הכליאה דרך משפחותיהן. קיומן של Mothers Reclaiming Our Children, Black Mamas Bail Out Action וארגונים דומים מראה שהמאבקים שעובדים מנהלים משקפים את מיקומם הייחודי במערך חופף של יחסים חומריים. בדיוק משום כך, כפי שכותבת הקרימינולוגית בת’ ריצ’י, “בתחום הסוגיות הקשורות לכליאה, נשים נטלו תפקידי הנהגה מרכזיים, וקידמו התנגדות ביקורתית לקומפלקס התעשייתי־קרימינלי, רפורמה בענישה, הקפאה של עונש המוות ופיתוח ענישות חלופיות”, גם כאשר אלה אינן נתפסות כ”סוגיות נשים” או “סוגיות מעמד עובדים” במובן הצר.
המבנה המעמדי המופשט אינו קובע את הצורה שפוליטיקה של מעמד עובדים תלבש. כל מי שמתעניין בעתיד הפוליטיקה המעמדית חייב להתייחס למבנים חברתיים שאינם מעמדיים כמו גזע, מגדר, אזרחות ומקום — מה שמכונה בפוליטיקה האמריקאית “סוגיות זהות” — לא כהסחות דעת אלא כאבני בניין. מעמד העובדים ככוח ארגוני ופוליטי תמיד הורכב מאותם מגזרים.
ככל שהקפיטליזם מתפתח, הוא מייצר בידול חברתי בתוך מעמד העובדים עצמו. תחרות בין חברות ובין עובדים יוצרת התפתחות לא־שוויונית הן בתוך מקומות והן ביניהם. תחרות מונעת־רווח אינה מעלה את כל הסירות; יש מקומות הזוכים להשקעה בעוד אחרים מורעבים. בדומה לעיר שיש בה גם מדבריות מזון וגם בזבוז מזון קיצוני, מעמד העובדים כולל עובדים מוסמכים בעלי ביטחון תעסוקתי ושכר טוב, אנשים באזורים כפריים ועירוניים עם עוני מרוכז ועבודה רעועה, ועובדים חסרי תיעוד החיים בצללים ומרוויחים פחות משכר מינימום בשל מעמדם האזרחי.
מאבקים מעמדיים הצומחים מתוך קהילות עובדים שבהן כבר קיימים קשרים קהילתיים חזקים נוטים להיות יעילים יותר. הקפיטליזם אינו רק מפרק קשרים כאלה ומשאיר עובדים מבודדים; הוא גם מייצר אותם או בונה אותם מחדש. הוא מפלח את מעמד העובדים לתת־קבוצות בעלות תת־תרבויות משלהן. בידול זה הופך זהויות לא־מעמדיות כמו גזע למרכזיות בפוליטיקה מעמדית. זו המציאות הבסיסית שלנו. פוליטיקה של מעמד עובדים תמיד מתחילה ממעמד עובדים שכבר מובחן ומאורגן סביב דאגות קולקטיביות שונות.
זו גם הסיבה שבניית סולידריות על פני הבדלים חברתיים במקום העבודה ומחוצה לו, שם קיימות תלונות חומריות מתחרות, היא כה קשה. האתגר קשה פי כמה ברמה הלאומית. הוא שברירי אף יותר כפרויקט בינלאומי, כפי שאנו רואים כיום כאשר חלקים ממעמד העובדים מאמצים הגבלות על הגירה, בעוד אחרים מפגינים נגד הכוחות המזוינים המגינים על פשיטות ICE. לעיתים קרובות, מגזרים במעמד העובדים מעורבים בפרויקטים פוליטיים מנוגדים, שפוליטיקאים בעלי עניין מכל הקשת טוענים שהם משרתים את האינטרסים המעמדיים שלהם.
אין זה מפתיע שלאחר המשבר הפיננסי של 2008 וגל העיקולים שפגע באופן לא־פרופורציונלי בשכונות שחורות ולטיניות ממעמד העובדים, המאבקים הקולקטיביים שצמחו משכונות שחורות הוצגו כמאבקים שחורים. תנועות עניים אלו לבשו צורה של סירוב רדיקלי לא לעבודה אלא לסדר האזרחי. זו לא הייתה תנועה של עובדים במקום העבודה באמצעות שביתות, אלא — בשל סגרגציה מגורית ואבטלה מרוכזת — תנועה של עובדים ברחובות באמצעות מחאות. פוליטיקה שחורה הייתה הצורה שלבש מאבק מעמדי זה, לפני שיזמים פוליטיים, דירקטוריונים תאגידיים וקציני גיוון ניכסו את התנועה לעצמם.
פוליטיקאים המשתמשים ברטוריקה של פופוליזם כלכלי או מעמד לא יוצרים פוליטיקה של מעמד עובדים; במקרה הטוב הם מסייעים להרכיב אותה. פוליטיקה מעמדית תמיד צומחת מתוך הזהויות והקשרים שאנשים כבר יצרו — וזו בדיוק הסיבה שפוליטיקאים שמאליים מצליחים זקוקים לפלטפורמות רב־ממדיות.
חלק ד
בשום מקום אין תפיסה דינמית של מעמד בולטת יותר מאשר בעבודתו של דו בויז. ביצירת המופת שלו מ־1935, Black Reconstruction in America 1860–1880, הוא מתאר את המהפכה הדמוקרטית של עבדים שחורים ואת מהפכת הנגד של רכוש כמאבק, שליטה ופילוגים מעמדיים, המתבטאים במונחים גזעיים. דו בויז מסביר את היציאה ההמונית של עבדים משוחררים ממטעי הדרום במהלך מלחמת האזרחים כשביתה כללית, שבה כוח שחור היה כוח מעמדי. אך הספר נקרא “שיקום שחור” ולא “שיקום מעמד העובדים”, משום שהוא מספר את ההיסטוריה של עניים שחורים חסרי זכויות ששחררו את עצמם, ולאחר מכן ראו כיצד הישגיהם נגזלים מהם. מהפכת הנגד הבורגנית של בעלי המטעים הדרומיים, בשותפות עם התעשייה הצפונית ועם העובד הלבן הדרומי כשותף זוטר, ריסקה את הדמוקרטיה הדרומית הצעירה באמצעות שלילת זכות ההצבעה מהשחורים, שבה זה עתה זכו, והרס ארגוניהם באמצעות טרור גזעי. דו בויז כותב: “העבד השתחרר; עמד לרגע קצר באור השמש, ואז נע שוב לעבר העבדות”, עקב התקפת ההון וכישלון העובדים הלבנים לקדם סולידריות מעמדית.
מוקדם יותר, ב־1933, כתב דו בויז: “אין כיום ולוּ רמז קלוש למהפכה מרקסיסטית המבוססת על פרולטריון מאוחד ובעל תודעה מעמדית אי שם באופק האמריקאי הרחוק. להפך, אנטגוניזם גזעי ויריבות בין קבוצות עובדים נותרו ללא הפרעה גם מול קטסטרופה עולמית. בלבם של פועלים שחורים בלבד, אפוא, מצויים אותם אידיאלים של דמוקרטיה בפוליטיקה ובתעשייה, אשר יוכלו בבוא העת להפוך את עובדי העולם לשליטים אפקטיביים של הציוויליזציה.” דו בויז טוען שדווקא דרך הסוכנות הפוליטית הייחודית של מעמד העובדים השחור עשויה אמריקה לנוע לעבר סולידריות בין־גזעית אמיתית.
סוציאליסטים שחורים רבים נוספים הבינו גם הם את מאבקם של השחורים לזכויות דמוקרטיות כחלק מרכזי מהמאבק המעמדי. בשנת 1948 הדגיש המהפכן הטרינידדי סי. ל. ר. ג’יימס את מרכזיות הסוכנות השחורה, וציין כי מאבק השחורים של תנועת זכויות האזרח המתהווה “נושא חיוניות ותוקף משל עצמו”, עם “שורשים בעבר האמריקאי”, המעניקים לו “פרספקטיבה פוליטית אורגנית”, שהיא “כשלעצמה חלק מכונן מן המאבק לסוציאליזם”.
הפרספקטיבות הדינמיות של דו בויז וג’יימס מדגישות שפוליטיקה של מעמד עובדים צומחת מתוך רגעים היסטוריים מסוימים ובידי תת־קבוצות מסוימות בתוך המעמד עצמו — ולא תמיד תחת הדגל של “עובדים”. הם הבינו את מעמד העובדים כמפוצל, ואת אחדותו כפוטנציאלית ולא נתונה מראש. כאשר תנועות ומארגנים מאבדים את הקשר למציאות של בידול מעמדי, לסולידריות אין קרקע לעמוד עליה.
חלק ה
התנועה הסוציאליסטית בארה״ב נאלצה ללמוד את הלקח הזה כבר בתחילת המאה ה־20. בוועידת הייסוד של המפלגה הסוציאליסטית באינדיאנפוליס ב־1901 אימצו החברים “החלטה בנוגע לשחורים” שהכירה ב”מעמדם הייחודי” של עובדים שחורים. אך ההחלטה לא הציעה יותר מהזמנה לעובדים שחורים להצטרף למפלגה, והצהירה: “אנו מכריזים בפני העובד השחור על זהות האינטרסים והמאבקים שלו עם אלה של העובדים בכל הארצות, ללא הבדל גזע, צבע או הבדלים גאוגרפיים.” חברי המפלגה דחפו להסרת סעיף שהכיר בשלילת זכויות פוליטיות של שחורים ובטרור הלינצ’ים כלפיהם, ובחרו במקום זאת להדגיש את ההומוגניות של מעמד העובדים, בהצהרה ש”קו החלוקה היחיד הקיים למעשה הוא זה שבין היצרנים לבעלי הרכוש בעולם”.
היו גזענים אמיתיים במפלגה, כמו החבר המייסד ויקטור ברגר, שהיה הסוציאליסט הראשון שנבחר לקונגרס. אך עמדת הרוב במפלגה הסוציאליסטית הייתה ששחורים באמריקה אינם זקוקים למקום מיוחד במצע המייסד, משום שעובדים שחורים כבר שייכים למעמד העובדים ולכן שווים לחלוטין. יוג’ין דבס יצא חוצץ נגד “הניחוח העשיר של עליונות לבנה” וביטל מסע נאומים בדרום ב־1912 כמחאה על סגרגציה. ואף על פי כן, גם דבס אמר ש"המאבק המעמדי חסר צבע”, ותמך בביטול החלטות המפלגה הסוציאליסטית על “שאלת השחורים” בטענה ש”אין לנו דבר מיוחד להציע לשחור, ואיננו יכולים לפנות בפניות נפרדות לכל הגזעים”. בשנת 1913 טען דו בויז כי “בעיית השחורים” היא “המבחן הגדול של הסוציאליזם האמריקאי”. ומה שההיסטוריה הראתה מאז הוא שהמאבק המעמדי הוא צבעוני.
יש כמובן רגעים אפלים לאין שיעור מאלה בהיסטוריה של תנועת העבודה האמריקאית. פוליטיקה וארגון של מעמד עובדים יכולים גם להפוך לריאקציונריים. טבח מזרח סנט לואיס ב־1917, שבו נרצחו עד 200 עובדים שחורים ובני משפחותיהם בירי, שריפה ותלייה בידי אספסוף של עובדים לבנים זועמים, הוא דוגמה לכך. בחקירת האלימות ההמונית עבור The Crisis, התמקדו מרתה גרונינג ודו בויז בסיבה: שביתות של איגודים לבנים בלבד של עובדים בלתי־מיומנים נחלשו בשל שוברי שביתה שחורים, שהיגרו בהמוניהם מהדרום. במקום להתארגן עמם — רעיון שהיה מחוץ לתחום עבור האיגוד — בחרו העובדים הלבנים בפוגרום רצחני. על סיסמת האיגוד, “העבודה כובשת הכול”, כתב דו בויז: “במזרח סנט לואיס היא כבשה את החירות, הצדק, הרחמים, החוק ואת הדמוקרטיה שבה האומה מתגאה”.
אך הסוציאליזם והעבודה המאורגנת בארה״ב חוו יותר ממעידות וטבחים; גם זרם של סולידריות בין־גזעית שזור בהיסטוריה שלהם. ב־1921, בהשפעת לנין, הכירה המפלגה הקומוניסטית האמריקאית במפורש באופייה הייחודי של הדיכוי השחור, והצהירה כי “ההיסטוריה של השחור הדרומי היא היסטוריה של שלטון טרור — של רדיפה, אונס ורצח”. מצע המפלגה התחייב: “מפלגת הפועלים תתמוך בשחורים במאבקם לשחרור, ותסייע להם במאבקם לשוויון כלכלי, פוליטי וחברתי.” והוסיף: “משימתה תהיה להרוס לחלוטין את מחסום הדעה הקדומה הגזעית שמפריד בין עובדים שחורים ולבנים, ולאחדם לאיגוד מוצק של כוחות מהפכניים להפלת אויבנו המשותף.” במהלך השפל הגדול הצטרפו עובדים שחורים בצפון ובדרום למפלגה הקומוניסטית במספרים גדולים בהרבה מאשר למפלגה הסוציאליסטית.
כאשר הקומוניסטים החלו להתארגן במפורש סביב מאבקים הייחודיים לשחורים, כמו הרשעת השווא של נערי סקוטסבורו, חברותם של עובדים שחורים גדלה. ספרו של רובין ד. ג’. קלי Hammer and Hoe מראה שבתחילת שנות השלושים, החברות השחורה במפלגה הקומוניסטית באלבמה גדלה אף מהר יותר מהחברות הלבנה. הסולידריות הבין־גזעית של “האדומים” במקום העבודה תרמה לארגון מהשטח שהחדיר מיליטנטיות ל־CIO, והוביל לפריחה גדולה בהתארגנות עבודה ולעלייה בצפיפות האיגוד. על אף חסרונותיו הגזעיים של הניו דיל, הוא ייסד בסופו של דבר הסדרי עבודה קריטיים שהיו תוצאה ישירה של סולידריות זו.
לאחר שחוק טאפט־הרטלי מ־1947 דרש ממנהיגי עובדים להצהיר בשבועה על התנערותם מקומוניזם, וכאשר “הבהלה האדומה” השתלטה, קומוניסטים — רבים מהם שחורים — טוהרו מן האיגודים. התוצאה הייתה מעבר של איגודים רבים ל”איגודיות עסקית”, שהחלישה את המיליטנטיות שלהם וגדעה את ההתקדמות בסולידריות הבין־גזעית.
האבסטרקציוניסטים המעמדיים רואים בפוליטיקה מעמדית ופוליטיקה גזעית חלופות מתחרות ומנוגדות בכל הנוגע לארגון. בפועל, מאבקים מעמדיים ומאבקים אנטי־גזעניים מזינים לעיתים קרובות זה את זה. כפי שטוען חוקר העבודה סדריק דה ליאון, ארגוני עובדים שחורים מילאו תפקיד מרכזי בביטול הסגרגציה בתנועת העבודה האמריקאית. א. פיליפ רנדולף סייע להקים את מועצת העבודה השחורה־אמריקאית כדי להילחם בסגרגציה כאשר ה-AFL-CIO סירבה לבטל אותה באיגודיה. מחקריו של הסוציולוג מת’יו ניכטר מראים שרבים מהקומוניסטים והסוציאליסטים שהוכשרו בארגון עבודה בין־גזעי בשנות השלושים והארבעים הפכו למנהיגים בתנועה לזכויות האזרח בשנות החמישים והששים. התנועה לזכויות האזרח חידשה בתורה את המיליטנטיות של העבודה המאורגנת בשנות הששים והשבעים. בהמשך לדפוס זה, לאחר סדרת שביתות שדרשו תוספת סיכון והגנות בזמן מגפת הקורונה, מחאות Black Lives Matter של 2020 הובילו להתארגנויות חדשות במקומות עבודה בחמש השנים האחרונות. מאבקים מעמדיים בעבודה הוצתו בידי מאבקים שחורים ברחובות, ולהפך.
דרך עדשתם של סוציאליסטים שחורים כמו דו בויז, אנו מבינים שמעמד העובדים אינו מסה בלתי־מובחנת בעלת מערכת אינטרסים חד־ממדית הממוקמת ביחסי עובד־מעביד בלבד. התחרות בשוק העבודה, המציבה עובדים זה מול זה ומפלחת את המעמד למגזרים, הופכת את הסולידריות במקום העבודה ומחוצה לו למפתח הבסיסי לבניית פוליטיקה מעמדית היכולה להתרחב לפרויקט פוליטי לאומי ובינלאומי.
סולידריות מעמדית מפוכחת רואה את הפילוגים הללו ואת התנאים השונים שהם מייצרים למגזרים השונים של המעמד. אי אפשר לכסות עליהם באמצעות הפשטות תיאורטיות ריקות. זהו אתגר לפוליטיקה של מעמד עובדים שאיש אינו מבין טוב יותר מסטיב באנון ופופוליסטים כלכליים אחרים בימין, המנצלים חלוקות “פנים–חוץ” בתוך מעמד העובדים כדי לבנות קואליציות משלהם. כאשר טראמפ תיאר מהגרים כ”מרעילים את הדם של המדינה שלנו”, הוא ביסס את הפופוליזם שלו על הרעיון שיש עובדים טובים ועובדים רעים. אין ספק בכך שהימין עוסק בפוליטיקת זהויות. פופוליזם כלכלי שמאלי שמבקש להתעלם מהבדלים כאלה יעמוד על בסיס רעוע לבניית קואליציה.
גם קרל מרקס הגיע למסקנות דומות. במכתב משנת 1870 לאמריקה השווה את הפילוגים התוך־מעמדיים בין עובדים לבנים עניים לשחורים לאלו שבין עובדים אירים לאנגלים: “כל מרכז תעשייתי ומסחרי באנגליה מחזיק כיום מעמד עובדים המחולק לשני מחנות עוינים, פרולטרים אנגלים ופרולטרים אירים. העובד האנגלי הרגיל שונא את העובד האירי כמתחרה המוריד את רמת חייו.” הוא המשיך: “אנטגוניזם זה הוא הסוד לחוסר האונים של מעמד העובדים האנגלי, למרות ארגונו. זהו הסוד שבאמצעותו שומר המעמד הקפיטליסטי על כוחו.” כוחו של מעמד העובדים, טען מרקס, חייב להיבנות באמצעות סולידריות, ועל העבודה להתבצע בידי העובדים עצמם, משום ש”שחרורה הלאומי של אירלנד אינו שאלה של צדק מופשט או רגש הומניטרי, אלא התנאי הראשון לשחרורם החברתי שלהם עצמם”.
מה טומן בחובו עתיד הפוליטיקה של מעמד העובדים באמריקה? או שמארגנים במקום העבודה ובקהילה, ופוליטיקאים במסע הבחירות ובקונגרס, יבנו פרויקט המקשר בין המגזרים השונים של מעמד העובדים בסולידריות באמצעות פופוליזם כלכלי ופניות ממוקדות גם יחד, או שהפשיסטים ינצחו.
התפרסם ב-Hammers & Hope.
תמונה ראשית: Pure Diversity מאת מירטה טולדו (1993), רישיון CC BY-SA 4.0
