ביום ראשון (21/6) איגוד העובדים הסוציאליים יצא מתל אביב לצעדה שתסתיים בהפגנה בירושלים ביום חמישי. כמו מאבקי עובדים רבים, מאבקן של העובדות הסוציאליות איננו רק על שכר. הוא גם מאבק על אופיים של המקצוע ושל השירותים החברתיים בישראל. מיכל מאירס, מנהלת חטיבה ארצית באיגוד העובדות והעובדים הסוציאליים, שוחחה עם פיגומים על השירותים החברתיים בישראל, על השפעת משבר הקורונה ועל מאבקם של העובדים הסוציאליים.
אדם חפץ (פיגומים): אם את יכולה להגיד בכמה משפטים מי את, מה תפקידך באיגוד ומה הרקע שלך?
מיכל מאירס (איגוד העובדים הסוציאליים): אני מיכל מאירס. אני עובדת סוציאלית בהכשרתי ועבדתי במשך כשנתיים בתחום בריאות הנפש וסל שיקום. באיגוד התפקיד שלי נקרא מנהלת חטיבה ארצית ואני עובדת במטה הארצי של איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים. אני אמונה על התחום האיגוד מקצועי – בניית הכח האירגוני שלנו כאיגוד, התקשורת של האיגוד עם העובדים בשטח, בנייה של תשתית למאבקים ודברים מהסוג הזה. בנוסף יש שלל דברים שצריך באיגוד – אנחנו לא צוות מאוד גדול אז בסוף כולנו נוגעים בהרבה נושאים.
עם אילו בעיות הפונים לרווחה ולשירותים החברתיים השונים מתמודדים בשגרה, לפני שפרץ משבר הקורונה?
זה מאוד רחב. עובדות סוציאליות מטפלות בכל סוגי האוכלוסייה ובכל מעגלי החיים. בין אם זה באנשים שחיים בעוני וצריך לסייע להם לצאת ממעגל העוני, אנשים שצריכים למצוא עבודה, משברים משפחתיים, אלימות, התמכרויות, התעללות בילדים. עובדות סוציאליות מטפלות גם במקרים של אסונות ובשעות חירום, כמו למשל בדרום כל פעם כשנופל טיל אז העובדות נמצאות שם לטפל באוכלוסייה. בן אדם שיש לו סרטן, אז בבית חולים תוצמד לו עובדת סוציאלית או במרפאה בקהילה. כל מישהי שחלילה עברה אונס תמיד גם מלווה על ידי עובדת סוציאלית בעת הצורך. יש עובדים סוציאליים בבית חולים בכל המחלקות. מחלות הן דבר מאוד משברי, גם לחולה וגם למשפחה, אז יש עובדות סוציאליות שמטפלות גם שם. יש עובדות סוציאליות בהמון משרדי הממשלה: במשרד הרווחה, משרד הבריאות, משרד החינוך וכו'. הן נמצאות גם בכפרי הנוער, בכל התחום של מוגבליות, אוטיזם, לקות שכלית. כל הדברים האלה, הכל מלווה על ידי עובדות סוציאליות. ויש עוד הרבה דוגמאות.
לפני הקורונה זה היה המצב. חשוב להגיד שבשנים האחרונות, ככל שהעוני מעמיק והמצב החברתי מחמיר, בלי קשר לקורונה, גדלה כמות האנשים שנזקקים לשירותים של עובדים סוציאליים. גם לפני הקורונה היה עומס לא סביר על העובדות הסוציאליות.
קריסת השירותים החברתיים
המאבק שלכן החל לפני הקורונה. למה בעצם יצאתן למאבק הזה מלכתחילה? מה היו הבעיות המרכזיות שעובדות סוציאליות נתקלות איתן באופן כללי?
יש כמה דברים. הקש ששבר את גב הגמל היה מקרה אלימות מאוד קשה כלפי עובדת סוציאלית. באופן כללי הסיפור הזה של אלימות כלפי עובדות סוציאליות הוא לצערנו מאוד נפוץ. רק השנה היו 30 מקרים חמורים. לא איומים מסוג "אני ארצח את המשפחה שלך" שלצערי שגרתיים. הכוונה היא לאלימות קשה של מכות, של סגירת דלתות, זריקת חפצים. שרפו מחלקות רווחה, ירו על מחלקות רווחה. דברים מאוד חמורים. אז זה הדבר הראשון והצלחנו להשיג אישור להקמת יחידת מוגנות לעובדים הסוציאליים במשרד הרווחה. לצערנו היא טרם תוקצבה אבל זה אחד הדברים שהתניעו את המאבק.
נוסף על כך, יש באופן כללי מחסור של בערך 1000 עובדות סוציאליות. התקנים קיימים, למרות שצריך עוד תקנים כדי שלא יהיה עומס. אבל הבעיה היא שהתקנים הקיימים לא מאוישים. עובדים לא מוכנים לעבוד בתנאי העבודה האלה: השכר נמוך ולא משקף את זה שלחלק גדול מהעובדות הסוציאליות יש תואר שני. הוא לא משקף את כמות ההשתלמויות, הלמידה והקורסים שהעובדות עושות כל הזמן. התוצאה היא שבתי הספר לעבודה סוציאלית מלאים בסטודנטיות אבל עובדות לא באות או שהן באות והולכות אחרי כמה שנים. בעינינו זה מאוד קשור לשכר. אנשים לא מוכנים להתקדם בתפקידים כי האחריות גדלה אבל השכר לא זז.
כל הדברים האלה מובילים לזה שהשירותים החברתיים על סף קריסה בכמה שנים האחרונות. זאת לא הפרזה. השירותים החברתיים בישראל, אחרי שנים של ייבוש וצמצום והפרטה, נמצאים במצב מאוד גרוע ולא נותנים את המענה לאנשים שצריכים. עובדות סוציאליות במצב הזה עושות הכי טוב שהן יכולות אבל בסוף השירות נפגע.
מה קורה בעצם עם כל העובדות שלא מגיעות ללשכות הרווחה או לתפקידי עבודה סוציאלית אחרים?
הרבה פשוט פונות לעבודות אחרות. עובדות סוציאליות הן בעלות הכשרה מאוד גבוהה. ההכשרה מעניקה ידע רחב בהמון תחומים, עם יכולת לטפל גם בפרט וגם בקבוצה. זה נכון שיש היום עובדות שהולכות לטיפול פרטני ופותחות קליניקות, אבל אני לא חושבת שזה בהכרח דבר שלילי, וזו גם לא הסיבה שבגללה עובדים לא באים לעבוד בשירות הציבורי ומשרות אחרות של עובדים סוציאליים.
אז עניין השכר והעומס הם העניין המרכזי?
כן. זה ניכר מהרבה אמירות של עובדות. בסוף זה הדבר שהכי מפריע להן. המוגנות האישית זה דבר מאוד חשוב אבל השכר ותנאי העבודה לא משקפים את רמת המקצועיות של העובדות ואת העומס שמוטל עליהן. וזה הדבר שהכי מרחיק עובדות מהמקצוע וגם בפועל רואים – יש עובדות סוציאליות עם תעודה, אבל הן לא באות לעבודה במקצוע. זה כשל שוק, כמו שכלכלנים אוהבים להגיד.
משבר הקורונה
בואי נדבר על איך השפיע משבר הקורונה. אני מניח שזה החריף את המצב, גם מבחינת הפונים לשירותים החברתיים וגם מבחינת העבודה של העובדות הסוציאליות. מהחוויה של עובדות ומההיכרות שלך, איך משבר הקורונה משפיע על אוכלוסיות שנפגשות עם עובדות סוציאליות ועל העובדות הסוציאליות עצמן?
הדבר הכי בולט לעין היא כמות המובטלים. לא כל מי שמובטל מגיע לעובדת סוציאלית אבל זה בהחלט מגדיל את כמות האנשים שנכנסים למעגל העוני ושייכנסו למעגל העוני אם המצב ימשיך עוד כמה חודשים.
דבר נוסף הוא שהדיווחים על אלימות כלפי נשים וכלפי ילדים עלו בעשרות אחוזים. הסגר הביא איתו משברים משפחתיים מאוד גדולים שבסוף התבטאו באלימות, בעיקר כלפי נשים וילדים. אנשים במצבים נפשיים קשים ולכן גם התחומים של בריאות הנפש והתמכרויות עלו מאוד. נוסף על כך, יש עובדות סוציאליות בבתי החולים שנדרשו לעבוד מסביב לשעון במחלקות קורונה עם המשפחות של החולים ועם החולים עצמם. כל התחום של הבריאות היה מן הסתם על הרגליים, וזה כולל את העובדות הסוציאליות. ובאופן כללי, כל השירותים החברתיים נמצאים בעומס גדול יותר – המשבר הבריאותי אולי דעך, אבל המשבר החברתי רק בתחילת הדרך.
איך העומס הזה בא לידי ביטוי בפועל בעבודה של העובדות הסוציאליות?
לדוגמא, כל הסיפור של חלוקת מזון בתקופה של הסגר – התעסקו בזה המון. לקחו משימה שלא היתה קיימת לפני כן והפכו אותה למשימה של מחלקות הרווחה. זה יצר עומס מאוד גדול. בגלל המצב היו גם שירותים שלא היו פתוחים ולא היה אפשר להגיע אליהם אז אנשים פנו למחלקות רווחה שהיו פתוחות. העומס נוצר גם עקב מתכונת החירום שהביאה לסגירה של חלק מהשירותים וצמצום של שרותים אחרים כמו שירות מבחן. וזה לא שיש פחות אנשים שצריכים את השירות הזה. למשל בשרות מבחן, יש תחזוקה של אנשים מסוכנים לעצמם ו/או לסביבה מכל מיני סוגים – התמכרויות, אלימות – ובתקופת הקורונה פתאום החליטו שלא צריך לתת להם שירות. אז נוצר עומס מאוד גדול נוסף על המטלות השגרתיות, גם עכשיו עם החזרה לכאורה לשגרה.
כל זה מייצר גם המון עומס בנוסף לכל המצב שהרבה יותר חמור היום. יש פה מדינה במשבר, אנשים שאין להם עבודה כבר שלושה חודשים. רואים את זה גם בעוד מחאות שקורות. הזעם גואה וזה לא נראה שיש איזשהו מענה לכל הסיפור הזה, לפחות לא בצורה ברורה. בפועל כל הדברים האלה מגיעים בסוף לפתחם של עובדים סוציאליים בכל מיני סוגים של שירותים.
עכשיו שהקלו את הסגר, יש תחושה של שינוי? של הקלה?
להפך. כל הדברים שחיכו, שאנשים אמרו שלא דחוף ושאנשים דחו כי לא העיזו לצאת – עכשיו הם מגיעים. אני שומעת דיווחים מעובדות ומנהלות שאומרות "גם ככה היה עומס ועכשיו אנחנו פשוט לא עומדות בזה. אנחנו לא יודעות למי לעזור קודם." אנשים פונים אלינו ואנחנו לא יודעים למי לעזור. העובדים אומרים שהם יעשו מה שהם יכולים אבל הם עוסקים בכיבוי שריפות במקום במניעה ארוכת טווח.
הדרישות
מהן בעצם הדרישות של איגוד העובדים הסוציאליים? האם יש שינוי בדרישות בעקבות המשבר?
הדרישות שלנו הן דומות לדרישות שלפני הקורונה, ויותר מזה. קודם כל נתחיל מזה שהמאבק התחיל לפני שנה וחצי בערך ואז נכנסו למערכת בחירות בלתי נגמרת. כל הזמן אמרו לנו "כשיהיה שר אוצר נעשה משא ומתן רשמי". אז סוף סוף יש ממשלה ויש עם מי לדבר. זאת אחת הסיבות שאנחנו יוצאות למאבק הזה עכשיו.
הדרישות שלנו דומות למה שדרשנו קודם, אבל הדחיפות שלהן גדלה. למשל, התכנית מוגנות והקמת יחידות האבטחה. הוקמה יחידה ייעודית לאבטחה של עובדים סוציאליים בתוך משרד הרווחה. גייסו לזה תקנים אבל בשביל שהיחידה תוכל לפעול היא צריכה תקציב. זה עוד לא קרה וזה נמרח המון זמן. צריך לתקצב אותה בתקציב הקרוב, זה לא יכול לחכות, זה ממש חיי אדם. זה דבר אחד.
באופן כללי הכותרת שלנו היא "הצלת השירותים החברתיים". המצב בקריסה וזה מתבטא באלימות ובאלפי משרות של עובדות סוציאליות שעומדות ריקות. מבחינתנו הדרך למלא את המשרות האלה קשורה הדוקות לשכר ולתנאי ההעסקה. לכן זה גם חלק מהדרישות שלנו. אנחנו חושבים שצריך לתת משהו מיידי ולא להבטיח משהו עוד שנתיים. זה משהו שצריך לקרות עכשיו כדי להזרים חמצן למערכת ובנוסף לעשות תיקוני עומק ורפורמה בשכר שהם חלק משמעותי ממה שאנחנו חושבים שיכול לשפר את המצב. בעצם מאז 1994 לא נעשה שינוי משמעותי במבנה השכר של העובדים. מבנה השכר נורא מיושן והוא לא משקף את העבודה בשטח.
דיברת על הפער בין התקנים לבין המילוי שלהם. יש דרישה לתקנים נוספים גם אם הקיימים לא מתמלאים? בהנחה שכולם היו מלאים אז המצב היה מן הסתם משתפר, אבל האם זה היה מספיק?
זאת שאלה טובה וגם העובדות שואלות "מה עם עוד תקנים?". צריך עוד תקנים. אבל בתוך סדר העדיפויות אנחנו אומרים "מוגנות תחילה" כי חיי אדם זה הכי חשוב, ואחרי זה שכר, כי בלי השכר אי אפשר למלא את התקנים הריקים. אז בואו נמלא אותם ואחרי זה נתעסק בעוד תקנים.
והמטרה המרכזית של מילוי התקנים היא להקל על העומס?
גם להקל על העומס וגם כי השכר לא משקף את האחריות הנדרשת בתפקיד העובדת הסוציאלית ואת רמת המקצועיות. יש למשל מחלקות שעובדת סוציאלית עזבה וחצי שנה לא מצאו לה מחליפה. אז חצי שנה כל התיקים שלה פשוט מחולקים בין הקולגות שלה. אין תורי המתנה לשירותים החברתיים – אם יש מישהו שצריך עזרה אז זה מה שעושים. מטילים את האחריות על העובדת הסוציאלית שלא בהכרח יש לה מה לעשות אבל זה תחת השם שלה, שיהיה את מי להאשים.
אתם מחלקים את המאבק לטווח הארוך – שינוי במבנה השכר והתאמה לאופי העבודה – ולטווח הקצר?
אנחנו חושבים שצריך משהו מיידי – לא תוך שנה-שנתיים – שהוא תוספת כספית כדי להנשים את המערכת. שהעובדות שעכשיו נמצאות תחת כל העומס הזה יוכלו להמשיך לסחוב. זה הדבר הראשון. אבל זה לא משהו שנעצור בו או נסכים לו בלי שזה יבוא עם הבטחה לכניסה לדיונים מואצים על רפורמה בשכר. בסוף הרפורמה היא לא תוספת שכר אלא לזרוק לפח את מה שיש היום ולבנות מחדש איך נראית טבלת שכר ואיך מחשבים שכר לעובדת סוציאלית לאורך שנים. זאת עבודה מעמיקה שלוקחת זמן.
אל מול מי בעצם עיקר המאבק? מול מי מתנהל המשא ומתן?
הצעדה שלנו בשלב הזה לא בהכרח מכוונת אל מישהו. אנחנו באים בדרישה למדינה, כי בסוף אתה דורש מהממשלה להציל את השירותים החברתיים עם כל מה שמשתמע מכך. מי שעושה איתנו את המשא ומתן הוא משרד האוצר. גם משרד הרווחה הוא שחקן מאוד משמעותי בסיפור, אבל מי שיכול להחליט לפתוח איתנו במשא ומתן רשמי זה שר האוצר.
"כשעובדים יעבדו בתנאים טובים יותר, גם העבודה שלהם תהיה טובה יותר"
תוכלי לתת פרטים בנוגע לצעדה?
אנחנו יוצאים ביום ראשון מתל אביב ובמשך חמישה ימים נצעד לירושלים. ביום חמישי (25/6) אנחנו נכנסים לירושלים ותהיה צעדת ענק בתוך ירושלים עד הכנסת ומשרד האוצר. שם נסיים בהפגנה גדולה את כל השבוע הזה. זאת יריית הפתיחה.
המאבק שלנו ימשיך משם אם לא נקבל את ההתייחסות הנדרשת. אנחנו מעדיפים לא להשבית את השירותים החברתיים כי בסוף זאת לא אשמת הפונים. אנחנו לא רוצים לפגוע בשירותים שאנחנו עובדים בהם. אבל אם לא תהיה ברירה אנחנו נאלץ לעשות את זה. מבחינתנו אנחנו צועקים וצועקים ובצד השני לא שומעים מספיק. לא אומרים "בואו ניכנס לזה ברצינות". אז אנחנו צועדים לירושלים כדי להמחיש את הזעקה הזאת. ואם זה לא יעזור אנחנו נצטרך להחריף את המאבק.
איך קוראים ואנשים מהשורה יכולים לעזור במאבק הזה?
קודם כל לשתף דברים בפייסבוק: יש לנו קבוצה פתוחה שנקראת 'עו"סיות חוזרות לנשום' ואפשר להצטרף אליה. זאת קבוצה ייעודית למאבק העובדים הסוציאליים, למי שתומך בה ולמי שרוצה לקחת חלק. וכמובן לבוא להפגין איתנו ביום חמישי בירושלים – כולם מוזמנים.
תרצי לומר משהו לסיום?
זה אולי ישמע פשטני אבל אנחנו מאמינים בזה וזה גם מוכיח את עצמו: כשעובדים יעבדו בתנאים טובים ובשכר הולם, וסביבת העבודה שלהם תהיה מכבדת ובטוחה, גם העבודה שלהם תהיה טובה יותר. בסוף זאת המטרה העיקרית שלנו, שהשירותים החברתיים בישראל יהיו יותר טובים ממה שהם היום וזה עובר דרך תנאי השכר של העובדים. אנחנו לא מתביישים להגיד את זה. אנחנו רוצים לדעת שאנחנו מצליחים להציל את המצב. בסוף החוסן החברתי של המדינה נשען על זה.

מיכל מאירס היא עובדת סוציאלית ומנהלת חטיבה ארצית באיגוד העובדות והעובדים הסוציאליים.