סאלי רוני היא אולי הדוברת המובהקת ביותר של הדור שגדל אל תוך המציאות הנאו־ליברלית, דור שחווה את המשבר הכלכלי של 2008 על בשרו ועתידו נתון בצילו של משבר האקלים. בשלושת הרומנים שפרסמה, רוני מנסחת בצורה בהירה חיפוש אחר אלטרנטיבה לסדר הכלכלי והפוליטי הקיים. לפיכך, ניתוח עמדתה הפוליטית של רוני, כפי שזו עולה מתוך ספריה, היא בעלת חשיבות להבנת התרבות, הכלכלה והפוליטיקה של ימינו. עמדה זו היא, במידה רבה, ניסיון למצוא עוגנים אוניברסליים שיובילו אותנו מעבר לגבולות הסדר הנוכחי. אחד מהעוגנים האלה, שבולט במיוחד בספרה השלישי, Beautiful World, Where Are You? (2021), היא גישה נוצרית הרואה בישו ביטוי לאוניברסליות מוחלטת, המאפשרת שילוב בין השאיפה ליפה לבין השאיפה לטוב, מתוך הכרה בחוויה משותפת וכללית. העמדה הזו של רוני משלבת צורנית בין רגישות עכשווית לבין סממנים אסתטיים של הרומן מן המאה ה־19, והיא ביטוי להתנגדות להשתעבדות לכאן ולעכשיו. רוני נשענת בעמדתה על שני מקורות מרכזיים. הראשון הוא המסורת של המרקסיזם הקתולי – שהמייצג המובהק שלו הוא מבקר הספרות טרי איגלטון – הרואה בדת ובמוסדותיה אפשרות להגנה מפני נזקי הקפיטליזם ואופק לסולידריות חברתית. המקור השני לעמדתה של רוני הוא רעיונותיהם של הוגים כמו אלן באדיו וסלבוי ז׳יז׳ק, המציגים את ישו כביטוי לאוניברסליות המבטלת את הקטגוריות הזהותניות המפרקות את הסדר החברתי ומקדמות את האינטרסים של כלכלת השוק.
בניגוד למגמות הרווחות בקרב כותבים והוגים פרוגרסיביים, רוני לא מנסה ליצור אוהל רחב שיכיל ויקבל את כולם. היא לא מעוניינת בכתיבה או פוליטיקה שמייצרת עוד ועוד זהויות תוך ניסיון להימנע מחיכוכים ועימותים. רוני לא רוצה לעלות על הרכבת ולצרף אליה עוד נוסעים. היא רוצה להסיט את הרכבת מהמסילה שלה (או לפחות להפוך את כיוון נסיעתה). הפוליטיקה לה היא מטיפה היא פוליטיקה של התנגדות לסדר הקיים.
הרומן הקלאסי במאה ה־21
הרומנים של רוני נעים, כמו חייה של רוני עצמה, על הציר בין גאלווי שבמערב אירלנד לבין דבלין. הם עשירים בתיאורי החוף המערבי של האי ורחובותיה ושכונותיה של הבירה האירית. אך בניגוד לסופרות איריות אחרות בנות זמננו, הספרים של רוני אינם אירים: בספר 'מילקמן' של הסופרת האירית אנה ברנס, עיר לא מוגדרת – שהיא בברור תחליף לבלפסט בשנות השבעים – מתנהל דיון נוקב בהיסטוריה ובמורשת של המאבק האירי לעצמאות; בספרי הבלשים של טנה פרנץ׳, הסופרת נוברת במסורת הרעילה של המשפחה האירית ואלכוהוליזם. לעומת זאת, הדמויות של רוני חיות במרחב גלובלי, שבו המשברים הקפיטליסטיים מכים באופן דומה באנשים בכל רחבי העולם המפותח. האתגרים שבפניהם ניצבים גיבורי ספריה, אנשים בשנות העשרה והעשרים לחייהם שגדלים בצל המשבר הכלכלי של 2008 והסכנה האקולוגית, נכונים לדבלין באותה מידה שהם נכונים ללונדון, ניו יורק או תל־אביב. חוסר הביטחון הכלכלי, עלות השכירות בערים הגדולות, אי־הוודאות לגבי הסיכוי לעבוד במקצוע מספק והפחד מאסון אקולוגי הם האתגרים הניצבים בפני הדמויות.
כך למשל, ב־Beautiful World, Where Are You?, פליקס, הוא עובד מחסן של חברה המזכירה את אמזון. הוא מספר לאליס, הסופרת המצליחה עמה הוא מנהל מערכת יחסים, שלפני המשבר של 2008 הוא עבד בעבודה שגרמה לו סיפוק. אבל את העבודה הנוכחית, עבודה במשמרות ללא תנאים סוציאליים, הוא מתעב. עם זאת, פליקס נדהם לגלות שכעובד קבלן הוא מרוויח יותר מאיילין, חברתה הקרובה של אליס שעובדת כעורכת במגזין ספרותי בדבלין, וחיה בדירת שותפים קטנה שגם אותה היא לא יכולה להרשות לעצמה. זו המציאות שבה חיות ופועלות הדמויות של רוני.
רשתות חברתיות הן חלק אינטגרלי מחיי הדמויות: אליס ופליקס למשל, הכירו דרך טינדר. הגיבורים של רוני הם, אם כן, בני דור המילניום. אך מבחינה סגנונית וצורנית, הפרוזה של רוני נטועה עמוק ברומנים הקלאסיים של המאה ה־19. אצל רוני אין מסעות עומק ללב התודעה במיטב המסורת של הרומן האירי המודרניסטי, וגם אין אצלה משחקיות עם סוגות וסגנונות פוסטמודרניים כפי שברנס או פרנץ׳ עושות. העלילות של רוני פשוטות ומתארות מערכות יחסים תוך שימת דגש על הבדלי מעמד. בכך, רוני קרובה הרבה יותר לג׳יין אוסטן מאשר לג'יימס ג׳ויס או לסמואל בקט.
מבחינה סגנונית Beautiful World, Where Are You? מציג פרקים המתארים בגוף שלישי את מערכות היחסים בין אליס לפליקס ובין איילין לסיימון, חבר ילדות של איילין, קתולי מאמין שעובד עבור ארגון פוליטי פרוגרסיבי. כמו בספריה הקודמים של רוני, האלמנטים התיאוריים ברומן עמוסים בתיאורים של חפצים וחללים פנימיים, לצד עיסוק בנימוסים, הן במפגשים אמיתיים והן ברשתות חברתיות ומסרונים. לצד התיאורים האלה, רוני מציבה חליפת מיילים בין איילין לאליס, שבה הן דנות בחייהן האישיים לצד סוגיות פוליטיות, היסטוריות ומוסריות. למרות המדיום החדשני של מיילים, חליפת מכתבים לקוחה גם היא מהמסורת של הרומן הקלאסי של המאה ה־19. המיילים כתובים בשפה גבוהה, ללא קיצורי הדרך המקובלים בתקשורת אלקטרונית, והם עוסקים בסוגיות ברומו של עולם. הם גם מאפשרים לרוני לנסח ולהבהיר עמדה מוסרית ביחס לחיי הגיבורות שלה. מהבחינה הזו, ומהרבה אחרות, Beautiful World, Where Are You? קרוב ל'אנשים עלובים' של דוסטויבסקי: הן מבחינת התיאורים של אימת העוני של גיבוריו והן בתהייה האם ביכולתה של הספרות והאמנות – החיפוש אחר היפה – לחלץ אותנו ממעגל הסבל של חיי היום־יום.
בחירתה הסגנונית של רוני יכולה להיראות כשמרנית, אך יש בה דווקא אלמנט מהפכני של התנגדות. אליס היא סופרת בת גילה של רוני, שזכתה להצלחה מפתיע בשני הספרים הראשונים שלה. כמו רוני היא בילתה שנה בניו יורק, ולאחר ההצלחה שלה היא סבלה מהתמוטטות נפשית שבעקבותיה העתיקה את חייה לחוף המערבי של אירלנד. הן בפני פליקס והן בהתכתבות עם איילין היא מותחת ביקורת נוקבת על תעשיית הספרות העולמית: על המסחור של האמנות, על תהליך הפיכתם של סופרים לידוענים, ועל קהל שמסיק מסקנות על אודותיהם על סמך רשתות חברתיות וראיונות. מהבחינה הזו, הכתיבה ה"מיושנת" של רוני היא התנגדות לציפייה מאמנים להתאים את עצמם לחוקי השוק, לחדש ולאמץ אופנות עכשוויות. באחד ממכתביה, אליס כותבת לאיילין שהיא הפסיקה לקרוא רומנים עכשוויים, כי הם מעלימים עוני וסבל מעיני הקורא ומדגישים את הווירטואוזיות הסגנונית של הסופר. הכתיבה ה"מיושנת״ של רוני היא אנטי־תזה למגמות הללו.
בתיאור שלה את מערכות היחסים בין הזוגות, רוני רחוקה מפוריטניות. יש מספר סצנות ארוטיות שחושפות את הגיבורים במלוא מובן המילה. אך גם כאן יש משהו ארכאי בכתיבתה של רוני. יש רגע ברומן שבו אליס רואה על המסך של פליקס אתר פורנוגרפי. אליס, שמוצגת ברומן כליברלית מבחינה מינית, מביעה רתיעה מן האתר. גם בתיאור המפגשים האינטימיים בספר אין תיאורים גרפיים של איברים מיניים או של אקטים מיניים. הארוטיקה נבנית מהיחסים בין בני הזוג, ממילים המתארות מתח וצפייה. גם כאן יש התרחקות מהתרבות העכשווית והנטייה לבוטות חסרת גבולות. כפי שסלבוי ז׳יז׳ק ציין מספר פעמים, תרבות הנגד של שנות השישים, מרד הסטודנטים והשמאל החדש, קראו תיגר על השמרנות המעונבת והממסדיות של הדור הקודם. אהבה חופשית ופורנוגרפיה נראו כמהפכניים. קומיקאים כמו לני ברוס וג'ורג' קרלין השתמשו בקללות כדי לחשוף את הצביעות של הממסד והצנזורה שהוא מפעיל. אבל לאחרונה זהו נשיא ארצות הברית לשעבר, דונלד טראמפ, שהכניס את הגסויות ללב ליבו של הממסד. ועל כן, דווקא הרתיעה של אליס מהאתרים הפורנוגרפיים, השפה הגבוהה והכמעט מלאכותית שאיילין ואליס משתמשות בהתכתבות שלהן, והאופן שבו המין אצל רוני מרומז, הם הם הביטוי לעמדה מרדנית כיום.
החיפוש אחר נקודת עוגן
רוני מרבה לתאר את השעמום בעולם כיום: העבודות חסרות הסיפוק והתגמול, והתרבות החד־ממדית אשר נתונה כולה לשיקולים מסחריים. וכנגד המציאות הזאת, מה שמייחד את הדמויות בספריה של רוני הוא החיפוש, הכל כך לא עכשווי, אחר איזו שהיא נקודת עוגן שתיקח אותן מעבר ליום־יומי, מעבר לשגרה הנאו־ליברלית, לעבר הנשגב, אל עבר הטרנסצנדנטי. מה שרוני דוחה מכל וכל – שוב כמהלך אנטי־אופנתי – הוא את הרעיון שפוליטיקת הזהויות היא המזור לחוליי החברה כיום. באחד ממכתביה, איילין כותבת לאליס:
״כל אחד נדבק היום באופן היסטרי לזהות מסוימת, אך לא מוכן לנסח מה המשמעות של הזהות הזו, מאין היא באה ולמה היא יכולה לשמש. ההיגיון היחיד במערכת הזו הוא שלכל קבוצה קורבנית (אנשים שנולדו למשפחות עניות, נשים, אנשים כהים) יש קבוצה שמדכאת אותה (אנשים שנולדו לתוך עושר, גברים, לבנים). אך במסגרת הזאת, יחסים בין קורבן למדכא אינן היסטוריות אלא תאולוגיות, מהבחינה שהקורבן נתפס באופן טרנסצנדנטלי כטוב והמדכא הוא רע באופן אישי. לכן, שייכותו של היחיד לקבוצת זהות מסוימת הופכת לשאלה האתית המהותית ביותר, ורוב השיח מוקדש לחלוקה של אנשים לתוך קבוצות, מה שמעניק להם מעמד מוסרי.״
מה שאיילין משתוקקת אליו הוא פרויקט פוליטי שחורג מעבר לחלוקות הללו. היא תרה אחר רעיון כלשהו, אמת, שאפילו, במקרה קיצוני, יהיה כדאי להקריב את חיינו עבורו. משהו שנמצא מעבר לשעמום והטרדה היום־יומית. הרעיון הזה של הקרבה אולטימטיבית ואוניברסלית, כזאת שתבשר על גאולה פוליטית, הוא מרכזי אצל רוני.
האופן שבו איילין תיארה את האופק הפוליטי תחת הקפיטליזם הגלובלי מזכיר את הניתוח של הפילוסוף אלן באדיו את אופיו של הקפיטליזם המאוחר. מחד, העולם הוא שוק אחד גדול והומוגני, שבו כל דבר מקבל מחיר וערכו נקבע על פי הניידות והנזילות של השוק. מאידך, יש תהליך מתמיד של פרגמנטציה לזהויות סגורות, שנלווים אליו אידאולוגיות רלטיביסטיות ורב־תרבותיות. כפי שכותב באדיו, גם התהליך הזה של פרגמנטציה משרת את השוק:
״איזה פוטנציאל בלתי מתכלה להשקעות שיווקיות יש כאן – המעטה של קהילות הדורשות הכרה ומה שנקרא יחודיות תרבותית – של נשים, הומוסקסואלים, נכים, ערבים! והקומבינציות האינסופיות שניתן להרכיב על פי קווי אופי, מתת אל ממש! הומוסקסואלים שחורים, סרבים נכים, פדופילים קתוליים, מוסלמים מתונים, כמרים נשואים, יאפים אקולוגיים… וכל דימוי חברתי מייצר מוצרים חדשים, מגזינים מיוחדים, קניוני קניות משופרים, תחנות רדיו 'חופשיות', רשתות פרסום ייעודיות, ולבסוף, 'דיונים ציבוריים' כבדי ראש בפריים טיים.״
הציטוט הזה של באדיו לקוח מספרו 'פאולוס הקדוש, יסודות האוניברסליזם', שבו פאולוס הוא מבשרו של אופק פוליטי אוניברסלי. עבור באדיו, קריאתו של פאולוס לעברי ולגוי, לנימול ולערל, לקבל את חסדו של ישו, מסמן עתיד גואל ואוניברסלי שעבורו ראוי להקריב. גם אצל רוני, ישו ובשורתו מספקים אופק דומה.
במהלך ההתכתבות ביניהן, אליס ואיילין דנות האם ניתן עדיין למצוא יופי בעולם: במוזיאונים, בערים, בספרות. הן די פסימיות. הן חושבות שאחרי נפילת חומת ברלין, היופי כמושא לתשוקה ודיון איבד כל ערך. אך בסופו של דבר שתיהן מסכימות כי המקום היחיד בו הן מוצאות ביטוי מזוקק של יופי הוא בתנ״ך ובכנסיה. אליס מוצאת בדמותו של ישו ובייצוג שלו באמנות ובברית החדשה את הקשר בין היפה למוסרי. אל מול דמותו של ישו, בעיקר זו שקמה לחיים אחרי הצליבה, היא דומעת בטבעיות, כאילו היא עומדת בפני אמת מפחידה ויפה בו־זמנית. זהו המפלט שלה מהעולם חסר הייחוד והעומק של אחרי נפילת החומה; זהו המענה לחוסר המשמעות וחוסר התוחלת של החיים המודרניים.
״במקום לחשוב מחשבות גדולות, ניסיתי להתרכז במשהו מזערי, הדבר הקטן ביותר שיכולתי לחשוב עליו. מישהו, פעם, בנה את דרגש התפילה שעליו אני יושבת עכשיו, חשבתי לעצמי. מישהו שייף את העץ וליטש אותו. מישהו נשא אותו לתוך הכנסיה… אני, כל הבגדים שאני לובשת, כל השפה שאני יודעת. מי שם אותי כאן בתוך הכנסיה, חושבת את כל המחשבות הללו? אנשים אחרים, מקצתם אני מכירה היטב ומקצתם מעולם לא פגשתי.״
מתוך כאב וסבל, ההתבוננות עוברת אל החומרי והגופני, אל העמל והיזע של אחרים שמאפשרים לנו לחיות בנוח. וזו בעצם האהבה, שהיא כואבת וקשה, ושדרכה אנו מכירים בערכו ומשמעותו של האחר.
סלבוי ז׳יז׳ק טען שבתרבות המערבית המודרנית, זאת שלאחר עידן ההשכלה וסילוקה של הדת מן הזירה הציבורית, התפתחו למעשה שתי גישות בדבר יכולתנו לחוות את האבסולוטי. האחת, בעקבות המרקיז דה־סאד, היא דרך סבל, כאב והשפלה. האחרת היא דרך הארוטי, דרך החיפוש אחר היפה, כמשהו שחורג מעבר, שמבטל את הרגיל והיום־יומי. אצל רוני, שתי הגישות הללו באות לידי ביטוי. בספרה השני של רוני, 'אנשים נורמליים' (2018), הגיבורה מריאן מנהלת מערכות יחסים שונות המבוססות על יחסים סאדו־מזוכיסטיים. יש לה צורך עז להיות מושפלת, לסבול, להיות נתונה לשליטה. רק עם קונול, חברה מעיר נעוריה במערב אירלנד, אין אלימות, וכשהיא מבקשת ממנו להכאיב לה והוא מסרב, היא לפתע משתחררת ומגלה אפשרות של אהבה ללא סבל.
גם איילין ואליס מ־Beautiful World, Where Are You? רוצות שבני הזוג שלהן ישלטו בהן, יכתיבו את התנאים במהלך האקט המיני, אך לאו דווקא שם הן מוצאות את המפתח לאהבה. לאחר שאיילין מבלה לילה עם סיימון, היא הולכת עמו בבוקר למיסה בכנסיה. בתחילה היא מרגישה ניכור, וכותבת לאליס שכל הטקסים בכנסייה נראים לה פרימיטיביים, והיא לא מאמינה איך סיימון משתתף בהם ללא כל ספק או שמץ של אירוניה. אבל כשלפתע כל המאמינים חוזרים ביחד על המשפט ״הגביהו את לבבותיכם״ יש לה רגע של הארה. עשרות אנשים עצרו את עיסוקיהם הרגילים, עזבו את היום־יום, התכנסו ביחד וקראו לעצמם להגביה את ליבם.
עבור ז׳יז׳ק זהו הנתיב אל האבסולוטי, אל הטרנסצנדנטי והנשגב: להרוס את היום־יומי, לעצור את מהלך החיים הרגילים, לשים גבולות – בניגוד מובהק לדרישה הקפיטליסטית לעבודה וצריכה ללא הפסק. זוהי על פי ז׳יז׳ק המשמעות של הארוטי, שבניגוד לפורנוגרפיה הוא תמיד מרומז, מדברים עליו אך לא מראים אותו – בדיוק האופן בו הוא מתרחש ברומן של רוני. זהו המסע שאיילין ואליס עושות: חיפוש אחר האהבה ואחר היפה (זה הרי שם הספר), כשהדרך לשם היא התנגדות לאינרציה של היום־יום. איילין ואליס דנות ביניהן על התמוטטות הציוויליזציות במזרח התיכון הקדום בתום תקופת הברונזה, התמוטטות שאחת מסיבותיה לפי ארכיאולוגים מסוימים היא משבר אקלימי. השתיים עורכות הקבלות להיום, נוכח העובדה שאנו צועדים אל עבר אסון אקולוגי. הדרך היחידה להימנע מן האסון היא להפסיק לנוע קדימה באותו אופן, להפר את השגרה, לחפש אחר היפה, אחר אופק אוטופי.
סיימון, בן־זוגה של איילין, הוא נוצרי מאמין שהולך באופן קבוע לכנסייה. אבל דווקא פליקס, בן זוגה האתאיסט של אליס, הוא הדמות הנוצרית ב־Beautiful World, Where Are You?. בן מעמד הפועלים שנפגע משמעותית מהמשבר הפיננסי ועובד בעבודה משעממת ללא כל סיפוק או משמעות, הוא זה שמעניק לאליס בסופו של דבר אושר. פליקס הוא זה שמושיע את אליס מההתמוטטות הנפשית והמשבר הקיומי בו היא נמצאת. הוא מודה ומתוודה מספר פעמים שהוא עשה דברים נוראים בעברו, דברים שעליהם הוא מצטער ומבקש מחילה. הוא דמות החוטא שנוסך שמן על רגליו של ישו, סיפור מן הברית החדשה שבו נזכרת אליס בעת ביקורה בכנסייה. במהלך הספר פליקס מגלה פציעה מדממת בידו, שהוא לא זוכר או יכול להסביר את מקורה. הפציעה היא במקום בו המסמרים חדרו לבשרו של ישו על הצלב. הפועל חסר ההשכלה שכלל לא קורא את ספריה של אליס הוא המפתח שלה לגאולה, הוא היופי ואהבה אליו היא כה השתוקקה.
רוני וספריה הם אחד הקולות המקוריים של זמננו שרוצים לחשוב כנגד, לחפש אחר האופק האוטופי אל מול הקטסטרופות שבפתח.

ערן קפלן מלמד במחלקה ללימודי יהדות באוניברסיטת סן פרנסיסקו.