Skip to content

האתגר הסוציאליסטי היום

ליאו פאניץ', סם גינדין וסטיבן מאהר

אסטרטגיה סוציאליסטית לא יכולה להסתפק בניסוח מדיניות אלטרנטיבית. היא מחייבת גם בנייה מחדש של היחסים בין המדינה, המפלגה ואירגוני העובדים.

הערת מערכת: הטקסט שלהלן הוא פרק הסיכום של הספר The Socialist Challenge Today מאת ליאו פאניץ', סם גינדין וסטיבן מאהר. הספר דן בשלושה מקרים עכשוויים של התמודדותן של מפלגות סוציאליסטית עם אתגרי העלייה לשלטון והאסטרטגיה לשינוי סוציאליסטי: מפלגת סיריזה ביוון, מפלגת הלייבור בבריטניה בראשות ג'רמי קורבין וניסיונו של ברני סנדרס לזכות במועמדות המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית. המקרים הללו, למרות כישלונם, מציבים לסוציאליסטים ברחבי העולם שאלות מורכבות בנוגע לאתגרי האסטרטגיה הסוציאליסטית במאה העשרים ואחת. המאמר שלהלן והספר בכללותו הם הניסיון של המחברים להתמודד עם השאלות הללו.

תרגום הפרק והמאמר "מעמד, מפלגה והאתגר של שינוי המדינה" שעליו מבוסס הספר, נעשה ביוזמת סניף תל אביב של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. ביום שלישי הקרוב (11/8) בשעה 20:00, תתקיים שיחת זום פתוחה עם ליאו פאניץ', אחד ממחברי הספר ומהדמויות הבולטות במרקסיזם העכשווי.

הדילמה הפוליטית העמוקה איתה ספרנו האתגר הסוציאליסטי היום ניסה להתמודד היא זו: עבור ממשלה בהנהגה סוציאליסטית, צעדים מרחיקי לכת אל עבר שינוי טרנספורמטיבי יהיו בלתי־אפשריים במצב העניינים הנוכחי, בעוד שצעדים קטנים מסתכנים בהיבלעות לתוך הלוגיקה של המערכת. אפילו עמידה בתנאי הראשון להצלחה אלקטורלית – דהיינו, אספקה מיידית של הישגים חומריים למעמד העובדים – מחייבת כנות בנוגע למכשולים שבדרך. מסיבות ברורות, מיסויו של המאיון העליון – או של 5 או 10 האחוזים העליונים – הוא רעיון טוב. הרווחים הפוטנציאליים ממיסוי הכנסות ונכסים פיננסיים של תאגידים שאינם ממוסים מספיק או אינם ממוסים כלל – שלא לדבר על מיסי עושר פרטי, מיסי ירושה, מיסי מותרות, וכן הלאה – הם אדירים. אך צריך להתמודד ביושר עם היכולת לעשות זאת ללא פיקוח הון אפקטיבי. יתרה מכך, הרעיון לפיו מיסוי של "מעמד המיליארדרים" יספיק כדי לממן את המגוון הרחב של קווי המדיניות המוצעים על ידי סוציאליסטים היום הוא בבירור דמיוני, ונוטה להערכת חסר של הצורך לגמול את מעמד העובדים עצמו מהתעמולה נגד מיסוי המאפיינת את העידן הנאו־ליברלי.

בנוסף למיסוי, הלוואות מדינה באמצעות הנפקת אגרות חוב עשויות לממן הוצאות לטווח הקצר. אך כמנגנון ארוך טווח לגיוס סכומים לא מוגדרים, הוא מוגבל על ידי תשלומי הריבית שאגרות החוב האלו משלמות לספקי האשראי (שבאופן כללי נמנים על בעלי ההכנסות הגבוהות), והוא חושף תוכניות חברתיות לפגעי השווקים הפיננסיים או העלאות ריבית על ידי בנקים מרכזיים. שליפה מתוך המאגרים העצומים של קרנות פנסיה היא אפשרות נוספת שנשמעת לעתים, אך העובדים המסוימים שמשכורתם הופרשה לתוך הקרנות האלה לא יראו בעין יפה מימון מכספם של הטבות אוניברסליות ללא תשואה דומה לזאת המתקבלת מנכסים דומים. לכל הפחות, יהיה צורך להוסיף לקופה באמצעות היטלים על כלל המוסדות הפיננסיים (לא רק קרנות פנסיוניות, אלא גם בנקים וחברות ביטוח). באופן דומה, "הקלה כמותית לעם" על בסיס הסתמכות על כוחם של הבנקים המרכזיים לייצר אשראי כספי נשמע כרעיון אטרקטיבי, אך כזה שנמנע מהשאלות הקשות בנוגע לצעדים הנדרשים כדי לשנות את המבנים וצורות הפעולה של הבנקים המרכזיים, לא כל שכן המגבלות ששווקים פיננסיים בינלאומיים ישיתו דרך ההשפעה על שערי חליפין ובריחת הון.

גבול עליון של כל הצעדים אל עבר השתלטות על החיים הכלכליים, אפילו במקרה של הרחבות צנועות יחסית של שירותים חברתיים, הוא הכוח של ההון לצאת ולהשקיע בחו"ל (יחד עם סירובו של ההון להמשיך ולהיכנס פנימה). התגברות על האיום הזה והשגת שליטה על המשאבים הנחוצים להשלמת הפרויקט הסוציאליסטי מחייבים, בשלב כלשהו, להעלות את הנחיצות בהשתת פיקוח על המגזר הפיננסי. עם זאת, חשוב ביותר לראות זאת לא רק בתור "השארה של ההון בבית" בהתאם לקו של "פטריוטיזם כלכלי". כדי שפיקוח כזה יהיה משמעותי, עליו לחול גם על מה שקורה להון הזה אם הוא נאלץ להישאר.

כאן נכנס לתמונה התנאי השני להסתמכות על הצלחות אלקטורליות סוציאליסטיות כלשהן, שמחייב פתיחה של נתיבים חדשים לרפורמה מבנית דרך הרחבת הדמוקרטיה הכלכלית, השקעה ציבורית וגם תכנון כלכלי. אין לחמוק מן העובדה שעדיפויות שונות באופן רדיקלי מורות לא רק על חלוקה מחדש של הכנסות ושליטה על כסף, אלא גם חלוקה מחדש ממשית של האופן שבו העמל החברתי, הציוד והמשאבים מנוצלים, ולטובת אילו מטרות. ועלינו להיות מודעים לחלוטין לכך שהחלוקה הזאת מחדש כוללת לא רק היטלים חמורים על ההון, אלא גם היסט תרבותי בתוך מעמד העובדים מצריכה אישית אל גידול בצריכה קולקטיבית. על שינוי שכזה יהיה להתרחש לצד פיתוח של יכולות פוליטיות חדשות, במסגרתן עובדים ילכו מעבר להרחבת שליטתם במקומות העבודה "שלהם" אל הגדלת השליטה הדמוקרטית בכלכלה. הגבולות שזיהינו בהצעות עכשוויות עבור כלכלה דמוקרטית ותכנון השקעה משקפות את היכולות המוגבלות של מעמדות העובדים להיאבק על רפורמות רחבות ועמוקות יותר.

על אף שהגרין ניו דיל ו’מעברים הוגנים’ (just transitions) עבור עובדים נהיו חלקים מרכזיים בלקסיקון של השיח הסוציאליסטי העכשווי, הקריאות הללו לפעולה, שכוונותיהן טובות, וההבטחות למעברים בטוחים, נותרות עבור "הרבים" סיסמאות מופשטות בעיקרן, המשקפות את המרחק בין מדיניות לבין השתתפות בשטח. ועדיין הדינמיקות של ההבניה מחדש הקפיטליסטית יוצרות אפשרויות חדשות לקישור בין הצורך להתייחס למשבר הסביבתי לבין מאבקים מעשיים ומידיים. זיהוי המקצב הקבוע של סגירת מפעלים בתור הפסד של יכולות ייצור קולקטיביות מעלה את האפשרות לחיברות המפעלים האלו והמרתם לייצור מוצרים ותשתיות "ירוקים". המטרה של המרות כאלה תהיה לשלב כישורי עובדים עם הציוד שההון דחה כדי לייצר מוצרים בעלי ערך חברתי ואקולוגי.

התגייסות של מעמד העובדים ברמת הקהילה והמפעל עשויה להיקשר ליוזמות של ממשלה בהנהגה סוציאליסטית למסד מגוון רחב של תמיכות המונהגות על ידי "סוכנות המרה ציבורית". הצבת מתקנים וציוד נטושים לרשות הציבור, במקום השארתם לקבוצות עובדים שמקום עבודתם "בבעלותם", תאפשר הקמה של יחידות מחקר בכל קהילה או אזור, מאוישות בצוותי עבודה שיסקרו את הממדים הטכניים והחברתיים של ההמרה, עם סטנדרטים סביבתיים גבוהים יותר שיגבירו את הביקוש לטובין "ירוקים". מועצות המרה מקומיות ייקחו על עצמן את המשימה של פיתוח אוריינות סביבתית/תעשייתית וחיזוק מעורבות קהילתית. ככל שיכולות כאלו יתפתחו, המתקנים המיועדים להמרה יוכלו להתרחב מאלו שהתאגידים לא מעוניינים בהם יותר אל מתקנים חדשים או קיימים שיכולים לתרום תרומות חיוניות להתמודדות עם המשבר הסביבתי, ובסופו של דבר – ובאופן אורגני – לטיפול ב”פסגות הגבוהות” של הכלכלה. מרכזי לכך הוא הקשר בין מאבקים קונקרטיים של היומיום בקהילות לבין פוליטיקה של טרנספורמציה סביבתית.

אופיו של המעמד

העניין האסטרטגי אליו ממשלה בהנהגה סוציאליסטית תצטרך להתייחס לפני הכל, יהיה איך לשנות באופן קונסטרוקטיבי מוסדות ציבור – לא רק כדי להופכם לכאלו המסוגלים לתמוך באופן מלא ברפורמות כאלה, אלא כדי להמשיך לבנות במקביל מעמד פועלים לכיד מבחינה פוליטית. במילים אחרות, האתגר האסטרטגי המרכזי יהיה לקשר בין מדיניות של רפורמה לבין פיתוח היכולות המדינתיות והמעמדיות אשר יחד יוכלו לממש אפשרויות סוציאליסטיות. הדבר דורש התקדמות מקווי מדיניוּת חלופיים אל עבר פוליטיקה חלופית, שעניינה פיתוח סולידריות פועלית וקהילתית, לכידות אסטרטגית ומחויבויות סוציאליסטיות המשתקפות בביטחון העצמי הגובר לדחוף קדימה.

עד תחילת המאה העשרים ואחת – בעזרת התממשותו של קפיטליזם עולמי והמבנים המרושתים של ייצור, מימון וצריכה המרכיבים אותו – היו יותר עובדים על פני האדמה מאשר בכל זמן אחר. טכנולוגיות חדשות ללא ספק הגבילו צמיחת מקצועות במגזרים מסוימים, אך מגזרים חדשים נוצרו בתחום הייצור ובמיוחד בתחום שירותי ההיי־טק. על אף שפיתוחים אלו החלישו את כוח המיקוח של מאבקים מעמדיים באופנים חשובים, הם גם הביאו עמם זירות חדשות של פוטנציאל אסטרטגי: שביתות במפעלי רכיבים או שיבושים של שרשראות אספקה במחסנים ונמלים יכולים לגרום להשבתות ברחבי רשת ייצור כלל עולמית, וחשיפת שחיתויות עשויה לחשוף מאגרי מידע עצומים המוחבאים על-ידי תאגידים ומדינות.

התנאים הבלתי יציבים איתם פועלים מתמודדים היום, אפילו כאשר הם משתייכים לאיגודים, לא מצביעים על חלוקה מעמדית חדשה בין פרקריאט ופרולטריון. חוסר היציבות דווקא משקף כיצד תהליכים קודמים של התגבשות וארגון מעמד העובדים הוסגו לאחור. חוסר יציבות איננו דבר חדש בקפיטליזם: מעסיקים תמיד ניסו לקבל גישה לכוח עבודה מתי שהם רוצים, להיפטר ממנו איך שהם רוצים, ותוך כדי, להשתמש בו תחת הגבלות מינימליות ככל האפשר. בהקשר הזה ישנו ערך מוגבל בשירטוט רשתות סוציולוגיות חדשות הנוגעות לשאלה מי נמצא במעמד העובדים ומי לא. במקום לסווג עובדים בשכבות שונות – אחיות או בריסטות, מורות או מפתחות תוכנה, חקלאים או נהגי משאית, אנשי מכירות או פקידות בנק – מה שצריך להעסיק את דמיוננו ולהזין את חישובינו האסטרטגיים הוא האופן שבו יש לחזות ולפתח צורות חדשות של התארגנות והיווצרות מעמד עובדים במאה העשרים ואחת.

ישנם בהחלט רבבות מאבקי עובדים המתרחשים היום אל מול קפיטליזם שהופך יותר ויותר נצלני וכאוטי. אולם אין להכחיש כי תחזיות בדבר סוכנוּת טרנספורמטיבית של מעמד העובדים נראות קלושות. גורמים פנימיים למוסדות מעמד העובדים, סתירותיהם וחולשותיהם, אפשרו – במדינות המתפתחות והמפותחות – את התקדמות הסחר החופשי, הליברליזציה של הפיננסים, המשך הצנע, העמקת המסחור של כוח העבודה וההבניה מחדש של כל ממדי החיים הכלכליים והחברתיים בקפיטליזם העולמי של היום. חוסר היכולת של מעמד הפועלים לחדש עצמו ולגלות צורות ארגון חדשות לאור הדינמיות של ההון והיכולת של המדינה להכיל התנגדות פועלית, אפשרה לימין הקיצוני של היום לנסח ולקשור סדרת סנטימנטים משותפים המחוברים למשבר – תסכול ביחס לחוסר ביטחון וחוסר שוויון, וכעס על מפלגות שבעבר טענו שהן מייצגות אינטרסים של עובדים. היחלצות מהמשבר הזה של מעמד העובדים איננה ביסודו של דבר שאלה של דרכי פעולה או קווי מדיניות טובים יותר. היא בעיקרה אתגר אירגוני לקידום תהליכים חדשים של גיבוש מעמדי הנטועים בממדים הרבים של חיי עובדים הכוללים מגוון רחב של זהויות וקהילות.

עמידה באתגר הזה מחייבת ממשלה בהנהגה סוציאליסטית שתיתן עדיפות לחיזוק איגודים באופן ממוסד. רפורמות בחוקי עבודה מקודמים כדי לבסס מחדש ולהרחיב את הדרישות החוקיות להכרה באיגודים ואת תשלום דמי החברות בהם. הצעות רדיקליות דומות שהציע ברני סנדרס, יכפילו לטענתו את שיעור המאוגדים תוך ארבע שנים. אך תמיכה כזאת מטעם המדינה לשחזור כוחם של האיגודים – בניגוד להסרת מחסומים כדי לאפשר לאיגודים לארגן בעצמם חברים חדשים – מעלה שאלות קשות אודות סוג האיגודים שיצמחו. איגודים חזקים מספרית יהיו בוודאי חיוניים לתמיכה בהצעות המדיניות המשמעותיות ביותר של כל ממשלה בהנהגה סוציאליסטית. אך ההרחבה של איגודים בצורתם הנוכחית לא בהכרח תוליד איגודים המוכוונים לבניית המעמד וקידום הסוציאליזם, בניגוד להשגת הישגים פרטיקולריסטים בתוך הקפיטליזם. בניית המעמד איננה זהה להגדלת שיעור המאוגדים. הכרה בעניין הזה צריכה להוביל להדגשת ההצעות בתכנית של סנדרס לדמוקרטיה במקום העבודה המקדמות את סוג השינויים שיאפשרו גיבוש של מעמד הפועלים: הקלה על שביתות הזדהות כדי לחזק את הסולידריות, מתן גישה למידע תאגידי כאלטרנטיבה לנציגות עובדים בדירקטוריונים שמסכנת את העצמאות המעמדית, והעלאה של שכר המינימום ותקני העבודה עבור החלקים החלשים ביותר של המעמד – לא רק מכיוון שזהו הדבר השוויוני לעשות, אלא גם מכיוון שצמצום הפערים בתוך המעמד הוא תנאי להפגת מתחים המקשים על אחדות.

ההיקף המוגבל של הדמוקרטיה הפנימית, היכולות הארגוניות והשאיפות הפוליטיות של איגודים היום, מדגיש את מה שצריכה להיות מסקנה אסטרטגית מרכזית: קידום דמוקרטיה כלכלית וגם תכנון דורשים שינויים משמעותיים בארגוני מעמד העובדים עצמם. העלייה של כוחות סוציאליסטים חדשים הן במפלגה הדמוקרטית בארצות הברית והן במפלגת הלייבור בבריטניה, לא יכולה להיות מובנת אלא ביחס לקשרים הוותיקים בין האיגודים והמפלגות האלו, קשרים שהחלישו כוחות סוציאליסטים במקום לתמוך בהם. יש לקוות, עם זאת, שהניסיון הזה יעזור להניח את התשתית לגילוי המיוחל של סוגי האיגודים והמפלגות המסוגלים להעניק לכידות לפרויקט הסוציאליסטי במאה העשרים ואחת.

האתגר של שינוי המדינה

הדגשת החשיבות של אסטרטגיה סוציאליסטית דמוקרטית שמטרתה כניסה למוסדות המדינה דרך בחירות במטרה לשנות את המדינה, היא היום, פחות מאי־פעם, שאלה של מציאת דרך חלקה והדרגתית לסוציאליזם. נסיגות, ברמות שונות של עוצמה, הן בלתי־נמנעות. לממשלות שמכוונות אל מעבר לקפיטליזם לעולם לא יהיו המותרות של נסיבות שבחרו לעצמם. יתרה מזאת, הבעיה הבסיסית של כל ממשלה המכוונת להגשמת הפרויקט הסוציאליסטי היא שעצם הערעור על ההגמוניה של ההון צפויה להצית, או להחמיר, משבר כלכלי שיקשה על מימוש הציפיות העממיות לשחרור המובטח מהצנע והאי־שוויון. האתגר הפוליטי המכריע עבור סוציאליסטים הוא כיצד להתמודד עם העניין הזה מבלי לדחות לעתיד הלא ידוע את הצעדים הנחוצים כדי להתחיל את הטרנספורמציה של המדינה.

המתח הזה בין מגוון תפקידי המדינה החדשים הוא שהופך את התפקיד של מפלגות סוציאליסטיות אשר יגיעו לשלטון, לכה יסודי. בהינתן הלגיטימיות והמשאבים שיצטברו באופן בלתי נמנע בידי אותם מנהיגי מפלגה שירכיבו את הממשלה, עצמאותה של המפלגה, שצריכה יותר מתמיד להיות נטועה בתנועות בשטח, היא הכרחית כמשקל־נגד למשיכה מתוך המדינה אל עבר סוציאל־דמוקרטיזציה. זו הסיבה שבעטיה הכנות אסטרטגיות, המבוצעות זמן רב לפני הכניסה לממשלה, הן כה חשובות למניעת חזרה על ההתנסות הסוציאל־דמוקרטית. אך גם בהינתן מוכנות שכזו, התהליך של שינוי המדינה לא יכול שלא להיות מסובך, חסר ודאות, רצוף משברים, ומלווה בהפרעות חוזרות ונשנות. שינויים של מנגנוני מדינה ברמה המקומית או האזורית, היכן שהנסיבות ומאזן הכוחות נוחים יותר, עשויות לנחול הצלחה גדולה יותר, כולל בפיתוח אמצעי ייצור וחלוקת מזון אלטרנטיביים, מערכות בריאות, ושאר צרכים ברמת הקהילה. לכך עשויה להיות התועלת הנוספת של קידום ועידוד המעורבות של קבוצות רבות המודרות באופן מסורתי, כמו גם המרצה של תנועות עצמאיות הנעות בכיוונים האלו באמצעות השתלטות על קרקעות, מבנים נטושים, מפעלים בסכנת סגירה ורשתות תחבורה. התקדמות כזאת עשויה בתורה לדרבן התפתחויות ברמות הגבוהות יותר של הכוח המדינתי, שיתפרסו עם הזמן על סוגיות שונות, מהסדרה של זכויות קניין קולקטיביות חדשות ועד פיתוח ותיאום סוכנויות של תכנון דמוקרטי. בשלב מסוים בתהליך הזה, יוזמות בולטות פחות או יותר של הלאמה וסוציאליזציה של התעשייה והממון יצטרכו להתרחש, תוך שימת לב לפער בין פוליטיקה סוציאליסטית השתתפותית לבין גרסאות קודמות של בעלות מדינתית.

בהינתן האופן שבו מנגנוני המדינה בימינו מוּבנים לייצור מחדש של יחסים חברתיים קפיטליסטיים, התצורות המוסדיות שלהם יצטרכו לעבור שינויים יסודיים. עובדי ציבור יצטרכו להיעשות סוכני שינוי מובהקים, כשהם נתמכים וניזונים בעניין הזה מהאיגודים שלהם ותנועת העבודה בכללותה. במקום להביע פרטיקולריזם הגנתי, האיגודים עצמם יצטרכו להשתנות באופן יסודי כך שיוכלו להירתם באופן פעיל לפיתוח היכולות הטרנספורמטיביות של עובדי מדינה, כולל על ידי הקמת מועצות המקשרות אותם לצרכני השירותים ציבוריים.

הסוגייה הרחבה היא שרפורמה מול מהפכה איננה דרך מועילה למסגר את הדילמות שסוציאליסטים ניצבים מולן כיום. תקוות פוליטיות הן בלתי נפרדות מהרעיונות על מהו האפשרי. והאפשרי בעצמו קשור הדוקות להתגבשות מעמד העובדים – למעשה, לגיבושו מחדש בצורה  הרחבה ביותר – ולתפקיד של מפלגות סוציאליסטיות בהתגבשות זו. הצבת הסוציאליזם על סדר היום באופן רציני דורשת התייחסות לשאלה של סוכנוּת פוליטית באופן רחב ועמוק יותר כדי לכלול את פיתוח היכולת שלה לשינוי המדינה, כך שממשלות בעלות פרויקט סוציאליסטי לא יוכשלו על ידי מנגנוני המדינה שירשו. במובן הזה, אסור שמפלגות סוציאליסטיות במאה העשרים ואחת תראינה את עצמן כסוג של דאוס אקס מכינה כל יכול. בדיוק כדי להימנע מנסיגה "מהיקפן העצום של מטרותיהן", כפי שמרקס ניסח זאת פעם, על המפלגות הסוציאליסטיות "למתוח ביקורת עצמית בתמידות" וללעוג "לפגמים, לחולשות ולהיבטים מעוררי הרחמים של ניסיונותיהן הראשונים".

תרגום: יהונתן שמילוביץ

תמונה ראשית: Vidar Nordli-Mathisen

פיגומים

ליאו פאניץ' הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת יורק ועורך משותף של כתב העת Socialist Register.

סאם גינדין היה מנהל המחקר של ה-Canadian Auto Workers בשנים 1974-2000. הוא מחברו (יחד עם פאניץ') של הספר The Making of Global Capitalism.

סטיבן מאהר הוא עורך ב-Socialist Register.