Skip to content

על סף ההבנה

אנצו טראוורסו

המסורת המרקסיסטית לאחר מלחמת העולם השנייה מיעטה להתייחס לשואה. ארנסט מנדל היה אחד הבודדים שניסה להבין את השמדת היהודים מתוך הקטגוריות של המרקסיזם הקלאסי.

הערת מערכת: הטקסט שלפניכם מורכב מקטעים ערוכים מספרו של אנצו טראוורסו Understanding the Nazi Genocide (Pluto Press, 1999). טראוורסו מנסה למצוא פשר לנאציזם באמצעות דיון ביקורתי במסורת האינטלקטואלית המרקסיסטית ויחסה לנושא. לטענתו, המרקסיזם הקלאסי קיים דיון ער בשאלה היהודית עד מלחמת העולם השנייה. בעקבות המלחמה, רבים מאלה שלקחו חלק בדיונים בנושא, נספו או היגרו לארצות הברית ולישראל והתמודדו עם מציאות אחרת, שהעלתה שאלות ואתגרים חדשים. ההשמדה וההגירה מאירופה, הפכו את המרקסיזם לפחות "יהודי" במחצית השנייה של המאה העשרים. מרקסיסטים מעטים הפנו את כלי הניתוח שלהם אל הזוועה של אושוויץ. יוצאים מן הכלל בולטים היו, מחד, הוגיה של אסכולת פרנקפורט, ומאידך, ארנסט מנדל, אחד התיאורטיקנים הטרוצקיסטים הבולטים בתקופה שלאחר המלחמה. לתפיסתו של טראוורסו, אין זה מקרה שדווקא בשתי המסורות האינטלקטואליות האלה צמחו ניסיונות להבין את הרצח העם הנאצי: אבות המסורות האלה – ולטר בנימין ולאון טרוצקי – היו הדמויות המרכזיות הבודדות כמעט במחנה המרקסיסטי שצפו את הזוועה שעלולה להתרחש על יהדות אירופה. בחרנו להביא דווקא את תפיסתו של מנדל, שהגותו ויחסו לנושא פחות מוכרים מאלה של אסכולת פרנקפורט. ארנסט מנדל היה פעיל במחתרת הבלגית תחת השלטון הנאצי והצליח לשרוד את המלחמה. לאחר המלחמה הפך להיות כלכלן פוליטי וממנהיגי הטרוצקיזם. כתביו של מנדל הם הניסיון העקבי ביותר להבין את רצח העם היהודי מתוך הקטגוריות של המרקסיזם הקלאסי.

הנאציזם לא היה התפרצות זעם בלתי מוסברת, שנאה בלתי רציונלית שלפתע הורידה את רכבת ההיסטוריה מהפסים. גרמניה של היטלר רק הביאה אל הקצה את האלימות המובנית בחברה הקפיטליסטית ובאימפריאליזם. עבור מנדל, "נטייה זו, שהביאה להשמדת יהודי אירופה כתוצאתה הסופית, אינה מיוחדת כלל". מנקודת מבט זו, רצח העם היהודי אינו בלתי־ניתן־להשוואה, ופחות מכך "ייחודי". הנחת האופי הפרדיגמטי של פשע זה היא הדרך האחראית היחידה לפרשו, ברמה המוסרית והפוליטית, מאחר והתנאים החברתיים, הכלכליים והפסיכולוגיים שאיפשרו אותו לא נעלמו עם הרייך השלישי. החברה המודרנית אינה מחוסנת מפני סכנת חזרתן, אולי באופנים אחרים וכלפי מטרות אחרות, של זוועות בנות־השוואה למחנות המוות.

הייחודיות של אושוויץ מורכבת, לפי מנדל, מההיתוך שהתממש בגרמניה הנאצית בין גזענות מודרנית (האידיאולוגיה הפולקיסטית לא התבססה עוד על רדיפה דתית אלא על ביולוגיה גזעית) והטכנולוגיה ההרסנית של חברה תעשייתית מפותחת. אם האופי הייחודי של רצח העם היהודי נובע משילוב הנסיבות הזה, אז הסברתו נושאת עמה אזהרה לעתיד. עד כה המפגש הגורלי בין שנאה גזעית ומודרניות תעשייתית התרחש רק בגרמניה בנסיבות המיוחדות של הנאצים והמלחמה, אך אין להבטיח שהוא לא יוכל לחזור על עצמו יום אחד במקום אחר.

הפתרון הסופי אישש בעיני מנדל את אחת התכונות העיקריות של הכלכלה המערבית בת זמננו – הכלאה של ארגון עם אנרכיה, של תכנון מפורט מאוד של כל מקטע עם כאוס כללי בלתי־נשלט לחלוטין. הוא ניתח את הפרדוקס הזה בעבודתו התיאורטית השאפתנית ביותר, 'הקפיטליזם המאוחר', על ידי פיתוח מושג של רציונליות שהוא ראה בו צאצא רעיוני של מקס ובר וגאורג לוקאץ'. מזווית זו אושוויץ נראית כדוגמה רצחנית לשילוב בין "רציונליות חלקית" ו"אי־רציונליות כללית", שאופייני לקפיטליזם המתקדם.

כאן הניתוח של מנדל מקביל לזה של הרברט מרקוזה, שתיאר עוד לפניו את החברה ה"חד־ממדית" של הנאו־קפיטליזם ככזו ש"הרציונליות הסוחפת שלה … היא עצמה לא־רציונלית". תפיסה זו של רצח העם היהודי כתרכובת של רציונליות חלקית (המערכת המנהלית והתעשייתית של מחנות המוות) ו"אי־רציונליות כללית שנדחפה עד למסקנתה ההגיונית" (טירוף רצחני של השמדת עם), מזכירה גם את הגישה של אדורנו והורקהיימר, לפיה "ההרס העצמי של התבונה", שהושלם על־ידי הנאציזם, התאפשר על־ידי החרפה קיצונית של הרציונליות האינסטרומנטלית של העולם המודרני.

אך אין לפרש זיקה זו כיחס סיבתי; מנדל והוגי אסכולת פרנקפורט לא השתייכו לאותו זרם אינטלקטואלי. זה היה רק מפגש של דרכים שהחלו משתי גישות מתודולוגיות שונות. עבור מנדל הרציונליות האינסטרומנטלית מסבירה את הצורה אך לא את הסיבות לרצח העם. בספרו על הקפיטליזם המאוחר הוא הוכיח את אדורנו על כישלונו לראות כי טכנולוגיה אינה יכולה להיות מיושמת במנותק מרצון אנושי ומהקשר היסטורי רחב יותר.

"אושוויץ והירושימה אינן תוצרים של טכנולוגיה אלא של מערכות יחסים של כוחות חברתיים – במילים אחרות הן התחנה הסופית (הזמנית) של התבוסות ההיסטוריות הגדולות של מעמד הפועלים הבינלאומי אחרי 1917."

איך הפכה גרמניה לאתר של תרכובת רצחנית זו בין גזענות ותעשייה? הרעיון של "אשמה" שטמונה בהיסטוריה לאומית, ואפילו ב"נשמה" הגרמנית, היה כה זר לצורת חשיבה זו עד שמנדל מעולם לא טרח להפריכה, לא בגרסותיה המכובדות יותר (כמו של קרל יאספרס) או בצורותיה האנטי־גרמניות הגסות יותר (שהיו נפוצות במיוחד באירופה בשנות החמישים ומתחדשות כיום על־ידי דניאל גולדהגן). ההסבר שמנדל הציע היה, בשורה התחתונה, לא יותר מאשר גרסה מרקסיסטית של התיאוריה הקלאסית בדבר Deutsche Sonderweg (דרך גרמנית מיוחדת). פירוש ההיסטוריה הגרמנית כחריגה אינו בלתי־בעייתי, ככל שהוא מרמז על נורמה של מעבר למודרניות, שדי קשה להגדירה (המהפכה הצרפתית איננה נורמה כזו). הוא כן מדגיש, בכל זאת, את סתירותיו של תהליך מודרניזציה, שמבלי להיות ייחודי – תהליכים דומים התרחשו בכמה מדינות, מאיטליה עד יפן – נשאר על כל פנים מובחן. חולשת המסורת הליברלית, האיחוד הלאומי המאוחר, משקלם של המיליטריזם ושל האליטות הפרוסיות הישנות ממוצא פיאודלי, ולבסוף היעדרה של אימפריה קולוניאלית: כל היסודות הללו תרמו לאופיו האלים במיוחד והמתפשט של האימפריאליזם הגרמני. נטייה זו, שהופיעה כבר באימפריה של וילהלם, תודגש על־ידי המשטר הנאצי. מביסמרק עד היטלר, ההתפשטות הגרמנית הייתה תוצר של הזיקה המסוימת בין פיגורן של התצורות הפוליטיות של האומה ובין הדינמיות של התפתחותה הכלכלית. תבוסתה ההיסטורית של המהפכה הבורגנית בגרמניה – החל מריסוקו של מרד האיכרים בתקופת הרפורמציה ועד תבוסתה של מהפכת 1848 – משולבת בצמיחה תעשייתית מרשימה, שעשתה את גרמניה שלאחר האיחוד של 1871 המעצמה הכלכלית הראשית באירופה.

המיליטריזם הגרמני היה פרי החיבור המסוים בין פרץ בלתי נשלט של כוחות ייצור בתוך גבולות המדינה ובין שימורה של מנטליות מטיפוס טרום־קפיטליסטי בחברה. הנציונל־סוציאליזם על כן הוציא לפועל היתוך ייחודי בין המודרניות התעשייתית המתקדמת ביותר ובין הבערות הריאקציונית ביותר. בעת דיון אקדמי בזלצבורג בשנת 1990 ציטט מנדל את ארנסט בלוך במטרה להסביר את ה"א־סינכרוניות" של אידיאולוגיה וחברה תחת הרייך השלישי, משטר שהתאפיין ב"שרידים מהמאה ה־13 באמצע המאה ה־20". תפיסה זו התיישבה לגמרי עם גישתו של טרוצקי, שבה הנאציזם ייצג צורה (אם להשתמש בהגדרתו מאירת העיניים במיוחד של נורמן גֶראס) של "ברבריות לא־מעוכלת".

תפיסת האנטישמיות הנאצית כ"ברבריות לא־מעוכלת" נוטה, על כל פנים, להציג את האלימות הנאצית – ובחשבון אחרון את רצח העם היהודי – כתוצאה של מצב גורלי שבו היה זה היסוד הארכאי (פראיות האבות) שהתיר את הרסן של אלימות רצחנית בלתי־נשלטת באמצע המאה ה־20. יכולנו להסיק מכך שלחברה מודרנית חילונית לחלוטין אין מה לחשוש מהתפרצויות כאלו של אלימות. התזה של המודרניזציה הבלתי־שלמה ומלאת הסתירות של גרמניה הנאצית (הדרך הגרמנית המיוחדת) תתברר כלא יותר מאשר גרסה של התפיסה המסורתית את רצח העם היהודי כקריסת החברה אל ברבריות טרום־מודרנית. הנאצים עשויים להיראות כפנטים נבערים, כעין טורקמדה שפתאום הגיע לשלטון בחברה תעשייתית.

ללא ספק ישנו גרעין של אמת בתזה זו, שלאחרונה ננקטה שוב על־ידי ארנו מאייר, בעבודה שמתארת את הפתרון הסופי כ"מסע־צלב חילוני" של העידן המודרני. אך חסרונה העיקרי בזניחת הממדים המודרניים של האידיאולוגיה הנאצית, שעוגנה בביולוגיה גזעית ובדרוויניזם חברתי, ושהשתכללה ונעשתה שיטתית על־ידי צבא של רופאים, קרימינולוגים, פסיכולוגים, גנטיקאים, פיזיקאים, אתנולוגים ואנתרופולוגים, שחלקו מעט מאוד מהשקפת העולם של לותר או של האינקוויזיטורים הקתולים. היא גם זונחת את המנטליות ואת הפרקטיקות של "משתפי הפעולה". מנדל כבר הדגיש ש"משתפי פעולה" אלו לא היו נבערים או פנטים אלא "מודרניים" באופן בנאלי מאוד, כלומר, טיפוסיים לכל חברה שנתונה למנהל בירוקרטי וממשל "חוקי־רציונלי" במובן הוובריאני.

בהערת שוליים למאמרו על פולמוס ההיסטוריונים, מנדל ביקר את התזה של ההיסטוריון הגרמני אולריך הרברט, שהדגיש את קדימותה של השקפת עולם גזענית על פני כל שיקול כלכלי במדיניות ההשמדה הנאצית. מנדל טען לעומתו כי ככל שהעימות המעמיק הפך את כמות שבויי המלחמה, בעודה גדלה מספרית, מכמות עודפת לבלתי־מספיקה לחלוטין, החיסול הגזעי הוכפף ל"השמדה באמצעות עבודה". למעשה, אמנם נכון שכל תהליך השמדת היהודים התאפיין במתח מתמיד בין השמדה וניצול, כאשר כל אחת מהגישות הללו נתמכת על־ידי מגזר אחר של האס אס. והמשטר הנאצי, אך נראה שקשה להכחיש כי העימות נפתר בסופו של דבר לטובת השמדה. הגישה של מנדל הובילה אותו להתעלם בכל כתיבתו מההבחנה, שזכתה להכרה כמעט כוללת בקרב ההיסטוריונים, בין מחנות הריכוז ומחנות ההשמדה הנאציים.

מנדל תפס את הקשר ההדדי הקטלני בלב הפתרון הסופי – בין גזענות למודרניות תעשייתית, בין הרציונליות החלקית של הקפיטליזם לבין האי־רציונליות הכללית שלו – אך הוא התקשה להודות שרצח עם זה נקבע "בחשבון אחרון" על־ידי האידיאולוגיה, למרות האינטרסים החומריים (וסדרי העדיפויות הצבאיים) של האימפריאליזם הגרמני. פירוש הדבר, מבחינתו, הוא ויתור גדול מדי לרעיון "ראשוניות הפוליטיקה" בתולדות הרייך השלישי (רעיון שבגינו כבר מתח ביקורת על ההיסטוריון טים מייסון) ומתיחת האקסיומות של המטריאליזם ההיסטורי במידה מוגזמת.

למעשה, אופייה ה"המנוגד להיגיון" של השמדת היהודים, ובמידה פחות קיצונית של הצוענים, מהווה אתגר לכל תיאור היסטורי קפדני של הנאציזם, לא רק עבור הקטגוריות של המרקסיזם הקלאסי. לא ניתן להבין לעומק את רצח העם היהודי כפונקציה של האינטרסים המעמדיים של ההון הגדול הגרמני – זהו, למען האמת, "בחשבון אחרון" הקריטריון הפרשני של כל התיאוריות המרקסיסטיות של הפשיזם – זה רק יוצר קריקטורה של הבנה. למרות שעבודתו של מנדל תמיד – או כמעט תמיד – מתחמקת מפניות לאזורים דוגמטיים שגויים אלה, היא לא חפה מפישוט יתר מסוים של המציאות ולעתים מיהירות אפיסטמולוגית מסוימת.

כדמות הגדולה האחרונה של המרקסיזם הקלאסי שאחרי המלחמה, מנדל היה יורש הנאורות. האינטרנציונליזם שלו היה מושרש בקוסמופוליטיות היהודית המסורתית כמו גם באוניברסליזם שעבר באופן כמעט טבעי למרקסיזם מתרבות הנאורות. אל מול הברבריות הנאצית, תגובתו הייתה כזו של הומניסט רציונליסטי. סוציאליזם עבורו משמעו "יותר ולא פחות תבונה"; במילים אחרות, "עלייה בשליטה המודעת על הגורל האנושי ועל ההיסטוריה". השאלות שהציבה התיאוריה הביקורתית לגבי הגורל הטראגי והסתירות הפנימיות של הרציונליזם המערבי – שאלות ששורשיהן חוזרים לאחור עד מקס ובר, שהועלו שוב על-ידי אדורנו והורקהיימר ולבסוף הוקצנו על־ידי גינתר אנדרס – מעולם לא נשקלו ברצינות על־ידי התיאורטיקן של האינטרנציונל הרביעי.

הפילוסופיה של הקידמה שנתנה השראה למרקסיזם הקלאסי – לא רק בגרסותיו הפוזיטיביסטיות הגסות (כמו אצל קאוטסקי), אלא גם בצורותיו היותר דיאלקטיות ומורכבות (כמו אצל טרוצקי) – הוחלפו בעבודתו של מנדל באופטימיזם אנתרופולוגי ממקור הומניסטי ורציונליסטי. הוא תמיד היה מדגיש את ההיתוך הקיים במרקסיזם בין הממדים ה"מדעיים" לבין המתח המוסרי שלו, שהלך מאז זמנו של מרקס באיזון בלתי־יציב על החבל הדק שבין הפיתוי המדעי לבין ההומניזם הרדיקלי. הוא כתב, לדוגמה, שהמאבק נגד דיכוי מוצדק במישור המוסרי ללא תלות בכל שיקול רציונלי. המאבק נגד שליטה ואי־צדק הוא חובה מוסרית בסיסית, שכובלת את המרקסיסטים כציווי המוחלט של קאנט: "התנגדות לכל יחסים בלתי־אנושיים", כתב בהיזכרו במרד גטו ורשה, "היא זכות אדם וחובת אדם".

הסתירות והלקונות של המרקסיזם בהתמודדות עם השמדת היהודים משותפים בסופו של דבר לכל ההיסטוריוגרפיה, הפילוסופיה, ובאופן כללי יותר התרבות, העכשוויות. מרחק היסטורי גדול יותר, קשר שונה בין היסטוריה לזיכרון, ראייה ברורה יותר של אושוויץ בהקשר של כל האלימות של המאה ה־20: אלה היסודות שעשויים יום אחד לאפשר לחדור לאזור החשוך הזה, ולגשר על התהום המפרידה בין ידיעתנו כי אירוע זה התרחש לבין 'הבנה' שלו. אין פרשנויות 'סופיות' בהיסטוריה. היא חוזרת ללא הרף להטיל ספק היום בטענותיה מאתמול. הדורות הבאים ימשיכו להעלות שאלות אודות אושוויץ ו"החידה האפלה" שלו. אנחנו יכולים לקוות שהם יצליחו להתגבר על המבוכה הנוכחיות שלנו. אנחנו יכולים לקוות, אבל אין דבר בטוח פחות.

תרגום: תום נבון

פיגומים

אנצו טראוורסו הוא היסטוריון של אירופה המודרנית שחוקר היסטוריה אינטלקטואלית ורעיונות פוליטיים ומלמד באוניברסיטת קורנל. ספרו האחרון הוא Left-Wing Melancholia: Marxism, History, and Memory (2017).