1923: כדור הבדולח של ההיסטוריה הגרמנית המודרנית

בשנים האחרונות, בישראל ובעולם כולו, פורחת תופעת הפופוליזם הימני. מפלגות חדשות ומפלגות ותיקות שמשנות את פניהן, דוחפות את הציר הפוליטי "ימינה" ומפלרטטות עם רעיונות המזוהים לעתים עם הפשיזם של המאה הקודמת, ואף עם גרסתה הגרמנית, הנאצית. מכאן, לא מעט כתיבה פובליציסטית, כולל של היסטוריונים מקצועיים, מנסה לערוך השוואות ולאתר את מקומנו על ציר הזמן מהתקופה ההיא. אך בניסיונם זה, רבים שוכחים כי תולדות עליית הנאציזם בגרמניה לא מתחילות ב־1933, וגם לא במשבר של 1929, אלא עלינו להסיט את המבט אל "שנת הטירוף הגרמנית" – 1923. אולי השנה המחרידה ביותר עבור הגרמנים במאה העשרים שהייתה עמוסה באירועים קשים עבורם.

לפני כשנה ציינו רבים, ולא רק באקדמיה, מאה שנה לשנת הטירוף הגרמנית, השנה שיצרה את "ילדי היטלר". מבט בכדור הבדולח של שנה זו מאפשר להבין בדיעבד את שקרה בעשור שלאחר מכן. ולכן,  כדאי להתעכב בקצרה על אירועי אותה שנה ומשמעותם עבור הגרמנים והעולם. 

לשם כך עלינו לחזור שנה־שנתיים אחורה, לגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. עבור הגרמנים, סיום המלחמה היה קטסטרופה שפתחה פצעים ישנים, שהזכירו תבוסות מן העבר: מלחמת שלושים השנים האכזרית מהמאה ה־17 ותבוסת פרוסיה לנפוליאון בראשית המאה ה־19. נפילת הרייך השני היציב, הבטוח והאיתן בסוף מלחמת העולם הראשונה, מלחמת האזרחים האכזרית בשנותיה הראשונות של רפובליקת ויימאר, הסכם ההשפלה בוורסאי ששם קץ למעמדה של גרמניה ככוח עולמי, שורה של רציחות פוליטיות ובעיקר ההיפר־אינפלציה בשנת הטרוף 1923 – כל אלו הזינו תחושות אפוקליפטיות, חזיונות, נבואות זעם ופסימיזם תרבותי שנלקחו מן העבר הרחוק, מדימויי סוף העולם שרווחו בגרמניה לאחר הרפורמציה במאה ה־16. בשוק הספרים פרחו יצירות שתיארו תוהו־ובוהו, אי־סדר, עולם עומד על ראשו, שגעון, חידלון, מוות ונפילה. אין ספור יצירות ספרות שנכתבו באותן שנים ומיד לאחריהן ניסו להעביר את רוח התקופה. הר הקסמים של תומס מאן, שפורסם שנה לאחר שנת 1923 ועוסק בדקדנטיות ובשיגעון בגרמניה שלפני המלחמה, נכתב בהשפעת אירועי השנים הראשונות של הרפובליקה. ספר נוסף, הוויה וזמן של מרטין היידגר פורסם מספר שנים לאחר 1923, אך אירועי אותה שנה השפיעו על הפילוסוף הגרמני עמוקות. ולהבדיל, ספר אחד שהחל להיכתב מיד לאחר שנת 1923 היה מיין קמפף. 

הבולטות מבין יצירות התרבות שנוצרו באותן שנות חדלון וטירוף היו סרטי הקולנוע. הם הביאו לשיא את הפסימיזם התרבותי והיטיבו לייצג את השיגעון האלים והמפחיד של השנים 1922–1923. דוגמה בולטת לכך אפשר לראות בסרט הקבינט של ד"ר קאליגרי בבימויו של רוברט וינה. במרכז העלילה עמדו הרופא המטורף ד"ר קליגרי, עוזרו הנאמן והסהרורי צזארה, וקשריהם לשרשרת של רציחות בכפר הררי בגרמניה. הטירוף קפץ מדרגה בסרט נוספרטו בבימויו של פרידריך וילהלם מורנאו. בסרט זה ממלאים תפקיד מרכזי ערפדים, מחלקה פסיכיאטרית, ועיר מלאה במתים. בסרט ד"ר מבוזה המהמר  של פריץ לאנג, כבר נצפתה התמוטטותה הפיננסית והמוסרית של גרמניה בשנת 1923 באמצעות דמות קרימינלית, בעלת כוחות על־טבעיים, העורכת מניפולציות פיננסיות באולמות ההימורים ובבורסה של ברלין. אם סרטים אלו ואחרים שקפו את המצוקה והטירוף שאחזו בגרמנים, הרי מאות סרטי דרמות רומנטיות, סרטי הרפתקאות וסרטים היסטוריים שהוקרנו באותה שנה שימשו מעין בריחה מן המציאות הנוראה. 

יצירות תרבות אלו שקפו את הרגשתם של גרמנים רבים בשנת 1923. אחרי מלחמת העולם הראשונה תפסו הגרמנים את עצמם כחברה כבושה, הנתונה לחסדי כובשים מסוכנים. ספרי זכרונות של חברי קבוצות ימניות קיצוניות, של חברי "הגדודים החופשיים" (Freikorps), ושל חברי מחתרות ימניות שהתנקשו בפוליטיקאים גרמנים, מתארים את המנצחים במלחמה כ"אחרים", כ"זרים" כמסוכנים. "האחרים" היו בראש ובראשונה היהודים, הבולשביקים, הסלבים, ולהבדיל הבריטים, הצרפתים, הבלגים; ובייחוד היחידות הצרפתיות, ששירתו בהם חיילים שחורים רבים, שנכנסו חבל הריין בשנת 1923 ונתפסו כמחללי הגוף הגרמני הבהיר, הגזעי. הרגשת הנתין הנשלט, תחושת חוסר הביטחון הביולוגי־פוליטי של הגוף הגרמני וההסדרים הטריטוריאליים המבישים שנכפו על הגרמנים, נקשרו לפנטזיות על־טבעיות, סיפורי מעשיות על אודות דם, עם, גזע ואדמה, שפרחו בעיקר בימין הגרמני ובמיוחד באזורי גבול במזרח ומערב גרמניה. שם, יותר מבכל מקום אחר, חשו הגרמנים את האיום הקומוניסטי והצרפתי. שם אף זכו הנאצים להצלחות האלקטורליות הראשונות שלהם. פנטזיות וסיפורי מעשיות אלו סיפקו הצדקה רבת עוצמה בשנים 1922–1923 לפעולות אלימות כנגד "מפלצות" אנושיות שונות ומשונות, בעיקר נגד יהודים, נגד שחורים, נגד מרקסיסטים ונגד צרפתים שנתפסו כמי שרוצים ברעתו של הגוף הגרמני. בשיח הזה, שהחל אף לפני מלחמת העולם הראשונה ובא לידי ביטוי בדמיון הפנטסטי של הימין ושל הבורגנות הגרמניים, הלך והתעצם ב־1922 ובעיקר ב־1923, מלאו פנטזיות על מאבק ב"אחר", בערפד ובחולה הנפש תפקיד מרכזי; ולצדם, הזדהות עם כוחות על־טבעיים שיושיעו את גרמניה, בעיקר מנהיג שיקים את הרייך השלישי, כלשונו של ארתור מולר ון דר ברוק בספרו משנת 1923. שנים לאחר 1923 היו פנטזיות אלו בעלות השפעה רבה על היחסים של צמרת הרייך השלישי עם הדתות הפגניות, הדתות המזרחיות, ואחווה פאן־ארית עם קבוצות תמהוניות או לא מקובלות במערב שחיו ביפן, טיבט והודו.

לשנת 1923, שנת "אי־הסדר הגדול", או "שנתו של ד"ר מבוזה" כדברי ההיסטוריון ג'רלד פלדמן, התנקזו כל הבעיות והפנטזיות של הגרמנים. פיחותי המטבע, שיא האינפלציה, רעב, אלימות, שביתות, מלחמת האזרחים בין ימין לשמאל, הפיכות, וחוסר היכולת למשול. בקיצור, בשנת 1923 "השיגעון", הפסימיזם התרבותי וההתמוטטות הפיננסית הגיעו לשיאן. גריגורי זינובייב, נשיא הקומינטרן כתב בנובמבר אותה שנה:

בקרוב מאוד, כולם יראו שסתיו זה של 1923 הוא נקודת מפנה, לא רק עבור ההיסטוריה של גרמניה, אלא עבור ההיסטוריה של העולם כולו […] [גרמניה] על סף אסון בלתי ניתן לפיצוי שיגרור בקרוב השלכות איומות על גרמניה ועל העולם.  

"הגרמנים השתגעו וכולנו נסבול מכך", אמר שגריר בריטניה בברלין. מעולם לא אירע לפני כן, ויתכן כי אף עד היום, שבשנה אחת חווה עם שלם התערערות כה נוראה של ערכים מוסריים וחברתיים. 

הנתונים הפיננסיים מאששים את הטירוף שאחז בגרמנים. המשברים הכלכליים והפוליטיים אילצו את הממשלה להדפיס כסף רב. בינואר 1923 עלה מדד המחירים ב־2783 אחוזים יותר מזה של שנת 1913, ובדצמבר 1923 היה הפער כבר ל־1261 מיליון אחוזים. בתחילת היום הראשון של חודש נובמבר 1923 בברלין עלתה כיכר לחם 200 מיליארד מארק גרמני, ולקראת השקיעה של אותו יום, 250 מיליארד.

הטירוף האינפלציוני של שנת 1923 השאיר חותם עמוק על הנפש הגרמנית עד היום הזה. הבנק המרכזי של גרמניה מנסה ומצליח כבר כמאה שנה לשמור על שיעורי אינפלציה נמוכים בעיקר עקב האפקט הפסיכולוגי של 1923 שטבוע עד היום בקרב ראשיו. ההתמוטטות הכלכלית המוחלטת יצרה התמוטטות בחיי שכבות הביניים הגרמניות. אמנם התמוטטות זו יצרה בסיס לנכונות לשקם את הכלכלה הגרמנית בשנים שלאחר מכן, אך לטווח ארוך יצרה ההתמוטטות החברתית אי־אמון מוחלט במערכת הפוליטית הדמוקרטית מצד אותן שכבות שעד אז תמכו יחסית בכוחות הדמוקרטיים. ג'רלד פלדמן מכנה את התהליך שעברו השכבות החברתיות מן המעמד הבינוני שהתמוטטו בשנות העשרים "מאנשי כסף לאנשי היטלר". ואכן, קבוצות אלו היו הראשונות שתמכו במפלגות ימניות אנטי־רפובליקניות, ולבסוף במפלגה הנאצית. מושג אחר שפסיכיאטרים גרמנים פיתחו מיד לאחר שנת 1923 היה "פסיכו־פוליטיקה", כדי להיטיב להסביר את ההיבטים הנפשיים של הפוליטיקה הגרמנית שהשתגעה.

אלו היו תוצאות האינפלציה מן הפרספקטיבה המעמדית־חברתית והפוליטית, ואולם האפקט האמיתי הורגש על נפשו של הגרמני ללא קשר לשייכותו ההמעמדית. למצב הפוליטי הרעוע, לאלימות הפוליטית, לזעם מן התבוסה במלחמה, למצוקה החברתית, לפחדים מחילול הגוף הגרמני, לוויתורים הטריטוריאליים ולחשש מטרור עירוני, נוספו כעת המבוכה והפחד שיצרו המחירים המאמירים משעה לשעה והמשכורות, שאף אם היו צמודות, נשחקו תוך מספר ימים ודרשו תכנון משפחתי מדויק של דפוסי צריכה. החשש מהתמוטטות כלכלית ומירידה בסולם החברתי בשל חוסר היכולת לחזות את שיקרה מחר היה בעל השפעה עמוקה על המשפחה הגרמנית, והגרמני כאינדיווידואל. כאן הייתה השפעתה של האינפלציה הרסנית. פשע ושחיתות פשטו בקרב רבים באותן שנים, שכן רק כך יכלו רבים להתקיים. מספר מקרי הגירושין והמתאבדים עלה בחדות. משפחות התמוטטו וחיי חברה נהרסו. הקודים המוסריים והחברתיים בחברה הגרמנית, שכבר עברו שינויים תכופים בזמן מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, נשתנו ללא היכר. רווחים והטבות חומריות הפכו למשאת נפשם של רבים שעבורם שווה היה אף לעבור על החוק. אדישות, רלטיביזם ומוסר נמוך הפכו לתופעה נפוצה בחברה שעד אז ידעה להוקיר ולהעריך מוסר חברתי וקודים תרבותיים מהוגנים. ספריהם של אלפרד דבלין, תומס מאן ואריך מריה רמרק, שהתפרסמו במחצית השנייה של שנות העשרים, שקפו את ההתמוטטות מוסרית של שנת 1923.

מדוע "אנשי האינפלציה והכסף הפכו לאנשי היטלר"? מאז הרנסנס, הרפורמציה, ובוודאי מאז המהפכה הצרפתית, חתרו המודרניות והחילוניות תחת עקרונותיה היציבים של החברה הדתית האירופית. במהלך המאה ה־19 נעשה יותר ויותר קשה עבור הפרט לדעת מיהו קדוש, איזו כנסיה היא האמיתית, האם האל קיים ובאיזו דוקטרינה להאמין. לקראת סופה של אותה מאה, החברות המערביות הפכו ל"חברות שסועות". דעות וגישות שונות התחרו על לב אזרחיהן. אף אל או גוף־ידע לא הציעו ביטחון מוחלט מפני חששות, קונפליקטים, מאבקים וספקות שבעבר יכלו להישכח או להיפתר על ידי הדת, או על ידי גופי ידע מוסמכים אחרים. בגרמניה, בעקבות מלחמת העולם הראשונה והשלכותיה, "העולם של אתמול" חלף עבר. שנת 1923 הגבירה עוד יותר את חוסר הביטחון. מספר שנים לאחר שהתפזרו "אדי הדלק" הנפיצים של אותה שנה התברר כי רק הנאציזם מציע דרך מנחה, בטוחה וישרה בעולם סבוך ופצוע .

כבר עם שחרורו של היטלר מהכלא שנה לאחר "הפוטש במרתף הבירה" במינכן, גם הוא כזכור בשנת 1923, ראו מתנגדיו בו ובמפלגתו אויבים מסוכנים, פושעים וחתרנים. אך חברי המפלגה הנאצית ורבים ממצביעיה הרגישו לאחר "שנת הטרוף" בעיקר שייכות לקהילה שמאגדת בתוכה ומציעה באופן ברור מערכת ערכים שמטרתה וביכולתה לפתור את בעיותיה של גרמניה. היטלר והנאציזם הציעו בעקבות שנת "אי־הסדר הגדול" מערכת מסודרת, סגורה וקוהרנטית הנשענת על מספר עקרונות ייחודיים ועל מספר פתרונות ברורים הנגזרים מהם.

מה עלינו לעשות, כיצד עלינו לנהוג, מדוע אנחנו כאן ומי אנחנו? הנאציזם היווה את "הכנסייה החדשה", את גוף הידע הישן־חדש שנשען על תורות גזע. הוא הציע בתשובה לשאלות אלו שורה ארוכה של טקסטים, נאומים ודימויים שהצביעו על הדברים הבסיסיים, המנחמים, הקרובים והמוכרים ביותר, דברים שעמדו בסכנה עוד קודם לשנת 1923, וביתר שאת במהלכה: כבוד גרמני, דם גרמני, טריטוריה גרמנית, גוף גרמני. ערכים אלו, המשותפים לכל יחיד, למשפחה, לקהילה, לעומדים להיוולד, לחיים ולמתים, התערערו. היטלר והנאציזם יצרו קהילה. הם נתנו משמעות לקיומו של היחיד בעולם רעוע ומפחיד שלאחר 1923.

שמירת קיומו של הגזע היה העיקרון המייסד והבסיסי, והמטרה הסופית של אותן מערכות ערכים ונורמות הוליסטיות וייחודיות. עלינו לפעול למען הגזע הגרמאני־נורדי לבדו ולא עבור האנושות. עלינו לפעול למען הקהילה ולא למען האינטרס האישי של הפרט כפי שכל גרמני חש בשנת 1923. 

לפיכך, 1933 לא יכלה להתקיים ללא 1923. 

לכאורה, מתבקש כעת לנסות להצביע על נקודות דמיון למצב הישראלי. אך, ניסיון זה חורג ממטרותיו של מאמר זה. אפשר לומר רק בקיצור נמרץ כי אם ישראל נמצאת בהידרדרות לדיקטטורה פשיסטית, בצלמה ודמותה של גרמניה הנאצית, כפי שטוענים לעתים חוקרים ואינטלקטואלים, עלינו לחפש את המקבילה הישראלית של "שנת הטירוף" ואחר כך להציע לציבור בישראל מענה הולם לבעיותיו, מענה שיבלום את הנהירה לפתרונות השווא המתעתעים של הימין הקיצוני. נוסף כל כך, אסור לשכוח שדמיון איננו זהות ופרטים שונים, לפעמים מהותיים, כולל לוחות הזמנים, עשויים להיות שונים מן האנלוגיה ההיסטורית. ועם זאת, הבנה מעמיקה של ההיסטוריה והשוואה זהירה למצבנו בהווה, יכולים לעזור לנו להתמודד עם בעיות הזמן הזה.