לפני מספר שנים השתתפתי בדיון במהלך אסיפה של התנועה השמרנית של קנדה. נאמו שם כמה חברי פרלמנט שמרנים מוכרים מאוד, ובשלב השאלות שבא אחריהם ביקש המנחה מכל אחד מהם לשתף בתובנותיהם בנוגע לשאלה כיצד לדעתם יכולים השמרנים להפוך את מפלגתם ואת מצעם הפוליטי למושכים יותר בעיניי הצעירים. בתור הסוציאליסט היחיד בחדר, מצאתי את עצמי לועג ביני לבין עצמי על כך שרובם ככולם סיפקו גרסה כזאת או אחרת של אותה תשובה קריקטורית ומנותקת: ”צעירים אוהבים חופש, וגם אנחנו!“
בלי קשר למשמעותה של הצהרה פשטנית זו, היה ברור לגמרי – אז ועתה – שהמילה ”חופש“ מציינת דבר מה שונה מאוד לאנשים שישבו על הבמה לעומת רוב המצביעים הצעירים שנוטים להימנע לאחרונה מתמיכה בשמרנים. למשל, בבחירות הפדרליות בקנדה ב־2015, למרות עלייה חסרת תקדים באחוזי ההצבעה בקרב צעירים, המפלגה השמרנית סיימה בפער ניכר מהמפלגה הליברלית וגם מה־NDP (המפלגה הדמוקרטית החדשה) הסוציאל־דמוקרטית בקרב בני 18 עד 24. אף על פי כן, לעמדה זו יש קוהרנטיות מסוימת, אם מתחשבים במקור שלה.
בלי קשר למשמעותה של הצהרה פשטנית זו, היה ברור לגמרי – אז ועתה – שהמילה "חופש" מציינת דבר מה שונה מאוד לאנשים שישבו על הבמה לעומת רוב המצביעים הצעירים שנוטים להימנע לאחרונה מתמיכה בשמרנים. למשל, בבחירות הפדרליות בקנדה ב־2015, למרות עלייה חסרת תקדים באחוזי ההצבעה בקרב צעירים, המפלגה השמרנית סיימה בפער ניכר מהמפלגה הליברלית וגם מה־NDP (המפלגה הדמוקרטית החדשה) הסוציאל־דמוקרטית בקרב בני 18 עד 24. אף על פי כן, לעמדה זו יש קוהרנטיות מסוימת, אם מתחשבים במקור שלה.
מאוחר יותר עלה בדעתי כי כל אותם חברי פרלמנט שמרנים שטוענים לאחדות הרמונית בין תפיסת החופש שלהם לבין ערכי הצעירים היום, הם בני אותו דור פחות או יותר: בני דור ה־X שגדלו ברווחה היחסית של הצמיחה הפוסט־מלחמתית, והתבגרו מבחינה פוליטית בתקופה של שגשוג כללי (לפחות אם משווים אותה לימינו). למרות שמדינת הרווחה הייתה בת כמה עשורים בלבד, היא הייתה חלק אינטגרלי מהקונצנזוס הפוליטי, ואילו הקיינסיאניזם היה השפה הכלכלית המשותפת.
על רקע זה, לא כל כך קשה להבין כיצד הפרויקט העולה שאנחנו קוראים לו היום נאו־ליברליזם עשוי היה למשוך באופן אינטואיטיבי לפחות חלק הצעירים והצעירות מתחת לגיל שלושים. פרויקט חדש ומרדני זה תיעל בצורה מתוחכמת את רוח הזמן האינדיבידואליסטית של שנות השישים של המאה ה־20, אך רוח זו נוסחה מחדש במסגרתו בעיקר במונחים ממוקדי שוק. הנאו־ליברליזם הבטיח שחרור מהכבלים לכאורה של מדינה פעלתנית, שהואשמה בהצלחה גם בשורה של משברים וחוליים חברתיים. אולי חשוב מכך, השפעתו העיקרית של הנאו־ליברליזם הופיעה אחרי שרבים מבני דור ה־X כבר נהנו בשנות חייהם הראשונות מפירותיה של הסוציאל־דמוקרטיה הפוסט־מלחמתית: שגשוג כללי, עלייה מתמשכת בשכר, השכלה גבוהה בחינם או כמעט בחינם, ועוד. זהו ההקשר שבתוכו גיבשו שמרנים רבים בני דור מסוים את השקפת עולמם ואת הפוליטיקה שלהם.
לא כולם הרגישו כך, כמובן. אנשים רבים, בני ובנות כל הגילים, התנגדו בתקיפות למהפכת הנגד הימנית של שנות השמונים והתשעים של המאה ה־20. אולם, בהתחשב בכמות הקופצים על עגלת הפרויקט הנאו־ליברלי, הסיפור הזה יכול לשמש תיקון מאיר עיניים לרעיון הפופולרי כי יש מתאם בין צעירים לרדיקליות שמאלית ובין מבוגרים לשמרנות. הרעיון הפופולרי הזה מבטא פחות או יותר את התפיסה המקובלת ביחס למסלול הפוליטי של האדם הטיפוסי. תפיסה זו סוכמה כנראה בצורה הטובה ביותר בציטוט המפורסם שמיוחס בטעות לווינסטון צ'רצ'יל: "אם אתה לא ליברל בגיל עשרים וחמש, אין לך לב. ואם לא הפכת לשמרן עד גיל שלושים וחמש, אין לך מוח". זה נשמע נכון, לפחות באופן אינטואיטיבי, ורובנו יכולים לחשוב על כמה אנקדוטות שיתמכו בתפיסה זו.
אבל זה גם לא ממש נכון, כפי שמתגלה אפילו ממבט חטוף על ההתנהגות הפוליטית של צעירים שמשתייכים לדורות שונים. למעשה, גם בבריטניה וגם בארצות הברית, שהיו כנראה שני המוקדים הפוליטיים החשובים ביותר של הנאו־ליברליזם בשנות השמונים של המאה ה־20, צעירים הצביעו במספרים משמעותיים בעד פירוקה של מדינת הרווחה, בעד הפרטה המונית, ובעד האידאולוגים השמרנים שהתכוונו להוציא מדיניות זו לפועל. רונלד רייגן סיים למעשה בתיקו עם ג'ימי קארטר בקרב מצביעים בני 18–29, וניצח בקלות בכל קבוצת גיל אחרת, כולל מצביעים בני 30–44. בבחירות הבאות התיקו הזה הפך לתבוסה. כך, למשל, דיווח הניו יורק טיימס על סיכוייו של רייגן בקרב צעירים, שבועות בודדים לפני הבחירות שבהם הוא זכה בניצחון מוחץ:
בשנות השישים המאוחרות צעירים אמריקאים רבים קראו בהפגנות, 'אל תסמכו על אף אחד מעל גיל 30'. בניגוד לכך, בשנת 1984, נראה שהתרבות הצעירה הולכת לשים את יהבה על נשיא שגילו מעל 70. על פי נתונים משולבים משני הסקרים האחרונים של הניו יורק טיימס ושל חדשות CBS, שנערכו לפני העימות בין המועמדים לנשיאות ב־7 באוקטובר, 61 אחוזים מקרב המצביעים בני 18–24 תמכו במר רייגן, אל מול 30 אחוזי תמיכה להם זה המתמודד הדמוקרטי וולטר פ' מונדייל.
מרגרט תאצ'ר ניצחה למעשה בקרב המצביעים הצעירים בשתי מערכות הבחירות הראשונות שלה. היא השיגה שוויון עם הלייבור בקרב המצביעים בני 18–24 ב־1979 וניצחה ב־10 אחוזים בכל הקבוצות מעל גיל 35. בשנת 1983 השמרנים זכו ליותר תמיכה מבני 35–44 מאשר מבני 65 ומעלה וקיבלו כ־41 אחוזי תמיכה בקרב מצביעים בפעם הראשונה. אם תמונה זו סותרת את התחושה האינטואיטיבית שלנו שיש מתאם בין ערכים פוליטיים לבין גיל, זה ככל הנראה נובע מכך שהיום צעירים נוטים שמאלה בסבירות גבוהה יותר מאשר לפני ארבעים שנה – די קשה להתעלם מהפער הדורי בין דור ה־Y ודור ה־Z לבין דור ה־X ודור הבייבי בום.
כמו ב־2016, בבחירות המקדימות האחרונות במפלגה הדמוקרטית, ברני סנדרס ניצח בקרב המצביעים הצעירים במספרים חסרי תקדים, בעוד המצביעים המבוגרים העדיפו ברוב מוחץ את ג'ו ביידן. בבחירות הכלליות שנערכו בבריטניה בשנת 2017, מפלגת הלייבור ניצחה בכל קבוצות הגיל מתחת לגיל 39, וזכתה ביותר מ־60 אחוזים בקרב מצביעים בני 18–29. סקר גאלופ שנערך בשנת 2018 מצא שרק מחצית מהצעירים בארצות הברית מחזיקים בתפיסה חיובית של קפיטליזם – ירידה של 16 אחוזים משנת 2010 – ואילו למחצית השנייה יש כעת תפיסה חיובית של סוציאליזם. למרות שמספר לא מבוטל של מבוגרים גילו גם כן יחס חיובי כלפי הסוציאליזם, אין להכחיש כי רוב ניכר מקרב המבוגרים מעדיף את הקפיטליזם.
במקום להניח מראש שנטיות אלה משקפות גישות פוליטיות שנובעות מגילם של המשיבים, טענה שכבר ראינו שלא עומדת בבחינה קפדנית, אנחנו יכולים לשאול מדוע לעתים כה קרובות צעירים בימינו פחות אוהדים את הקפיטליזם בהשוואה להוריהם וסביהם. התשובה הפשוטה, גם אם היא זוכה לעתים להתעלמות, היא שרוב הצעירים בשנת 2020 התנסו במערך שונה בתכלית של חוויות ופיתחו מערכת שונה מאוד של ערכים פוליטיים שמתאימה לחוויותיהם. מחירו החציוני של בית בארצות הברית עמד בשנת 1960 על 97,000 דולר, בהתאמה לאינפלציה. היום המחיר הוא 226,000 דולר. לעומת זאת, שכר העבודה גדל בהתמדה בעשורים שבין שנות הארבעים לשנות השבעים, אך מאז רוב העובדים לא ראו עליה בערך משכורתם. בארצות רבות, מוביליות חברתית נמצאת בצניחה, בו בזמן שההשכלה הופכת ליותר ויותר יקרה וקשה יותר למצוא משרות טובות.
חוויה משותפת
אם גילך היום הוא מתחת ל־40, יש סיכוי טוב שהקפיטליזם לא שירת אותך טוב במיוחד, ושהנרטיבים הפוליטיים שעבר זמנם, שמדגישים את נחישותו ואת אחריותו של הפרט, נושאים קונוטציות שונות מאוד עבורך לעומת אלה שהיו להם בדורות הקודמים. היום אי־אפשר לדמיין בכלל את הקפיטליזם מהסוג הקיינסיאני, ואת האפשרויות הכלכליות שהוא הבטיח בזמנו. חלק מהעובדים החרוצים ביותר שאני מכיר בקושי צפים מעל קו העוני, ואפילו המצליחים יותר מבחינה מקצועית מבין חבריי ומכריי לא מחזיקים כנראה הרבה חסכונות (למרות שסביר להניח כי יש להם המון חובות).
אלה, כמובן, נתונים אנקדוטליים לחלוטין, וזהו זמן טוב לפרוס את ההסתייגויות הרגילות מתפיסה של פוליטיקה במונחים דוריים. ראשית, דורות הם בוודאי לא דבר מונוליתי: גבולותיהם שרירותיים במקצת ולאלו שנכללים בתוכם יש שפע אינסופי של רקעים חברתיים וחוויות. לא כל בני ובנות דור ה־Y ודור ה־Z עוינים לקפיטליזם וישנם המון נשים וגברים מעל גיל 60 שעברו רדיקליזציה עם השנים או מעולם לא נטשו את תפיסת העולם הפוליטית השמאלית של צעירותם. דורות הם בעלי מחלוקות פנימיות רבות, הן על בסיס תרבותי והן על בסיס חומרי, מה שבהכרח הופך את הכפייה של איזשהו נרטיב אחיד ביחס אליהם לפעולה כללית ומסובכת עד מאוד. דורות הם גם במידה מסוימת המצאה של הקפיטליזם עצמו. כפי שטען העיתונאי ומבקר המוזיקה ג'ף צ'אנג: "דורות הם המצאה, שנוצרה לעתים קרובות כדי להתאים לצרכים של דמוגרפים ואנשי שיווק".
בהחלט יש משהו בהסתייגויות הללו, אך גם אין להכחיש שמגמות כלליות אכן בולטות יותר בקרב קבוצות גיל מסוימות ושמידה מסוימת של חוויות משותפות הוא ההסבר הפשוט ביותר לכך. שוב, החוויה היא המפתח כאן: ערכים פוליטיים הם סוג של קיצורי דרך אינטלקטואליים שבאמצעותם כולנו מסבירים ומפרשים את המציאות הקולקטיבית. אין שום דבר רדיקלי או ריאקציוני מטבעו בהשתייכות לדור מסוים, בדיוק כפי שאין שום דבר פרוגרסיבי או שמרני בשום גיל. אין שום אפיסטמולוגיה מיוחדת שמופיעה בנעורים ונעלמת במהלך ההתבגרות, אבל יש אוסף נרחב של חוויות ושל מציאויות חברתיות שמעצבות באופן בלתי נמנע את הגישות ואת השקפות העולם הפוליטיות.
מיליוני צעירים שחיים בעשורים הראשונים של המאה ה־21 לא נולדו עם איזו נטייה שהופכת אותם לעוינים כלפי הקפיטליזם, או עם ספקנות רפלקסיבית ביחס לנושאי משרות פוליטיות בכלל. להיפך, חיפוש אחר חלופות פוליטיות, כמו הסוציאליזם, או הבחירה להימנע מכל מעורבות פוליטית (כפי שמצביעים צעירים רבים עושים היום), שתיהן תגובות רציונליות לעולם כפי שהם חווים אותו: עולם של משברים רבים, של התמוטטויות פיננסיות ושל אכזבות פוליטיות שרווחות מאז סוף המאה ה־20.
אין זה אומר, כמובן, שהשמאל צריך להתחיל לעסוק בפוליטיקה דורית גסה או לנוח על זרי הדפנה בהמתנה להצלה בידי שכבה מדומיינת של מתבגרים ומהפכנים לעתיד שיום אחד תבשיל למטה קסמים אלקטורלי. באופן משונה, הבנה של מקורות התפיסות הדוריות משמשת למעשה בתור סימן אזהרה מפני עצם הרעיון של ניהול הפוליטיקה במונחים דוריים, במידה שיש בפוליטיקה זו נטייה להניח מתאם מהותי כלשהו בין גיל מבוגר לשמרנות (ולהיפך).
במקום זאת, מה שצריך להנחות אותנו הוא המציאות החברתית והחומרית, ולא תרבויות פנימיות נפרדות שנחשבות לייחודיות לקבוצות דמוגרפיות שונות. כך נבין טוב יותר כיצד הקפיטליזם נכשל – ומדוע צעירים כה רבים מחפשים כעת חלופות פוליטיות שונות מאוד מאלה שהדורות הקודמים ביקשו לקדם.
פורסם ב-Jacobin
תרגום: אלי למדן
