מה אפשר ללמוד מערפדים ואידיוטים?

הסוציאליסט הגרמני אוגוסט בבל כינה פעם את האנטישמיות "סוציאליזם של שוטים". כוונתו הייתה ששוטה מן המעמדות הנמוכים המתקומם כנגד סדר הדברים הקיים, מוצא לו מטרה קלה ושקרית לאומללותו, במקום לגלות את הסיבות האמיתיות למצבו הטמונות באופן הייצור הקפיטליסטי. תוצאת ההחלטה השגויה של השוטה יכולה להתגלות כקטסטרופלית: במקום להצטרף לשורות הסוציאליסטים, הוא הופך יריבם הנלהב והמסוכן ביותר. "הטיפשות הסוציאליסטית" אינה ראויה לא להבנה ולא לסלחנות – יתרה מכך, היא הופכת נשק מסוכן בידי האליטות, שתמיד חכמות מספיק על מנת להשתמש בה למטרתן.

סוג הקשר הזה בין בערות המעמדות הנמוכים וערמומיותה של שכבת העילית אינו ייחודי לתנועות הפשיסטיות, שהיו תופעה קיצונית השייכת לתקופה היסטורית מוגדרת. מדובר כאן יותר על רוח שמרנית מורכבת בעלת פנים רבות וכוח הסתגלות עצום לנסיבות חדשות.  סגנון חשיבה זה, הקושר את המעמדות הגבוהים והנמוכים, מתגלה שוב בפריצות דרך אלקטורליות כפי שניתן להיווכח בדוגמאות כגון נצחונו של טראמפ, התמיכה מימין בברקזיט בבריטניה ועלייתן של מפלגות אירופאיות דוגמת "החזית הלאומית" של מרין לה פן וכיוצא באלו.

התפיסה שתמיכת ההמונים בתופעות הללו היא למעשה ביטוי של מחאה הפכה מוסכמה מקובלת. התבוננות חדת־עין תמיד תהיה מוכנה לזהות מבעד לביטוייה האי־רציונליים את הסיבות הרציונליות הנסתרות שלה: חיסול מדינת הרווחה, אי־אמון כלפי הממסד או תוצאותיה של מדיניות הצנע הכלכלי. אולם הצבעה ישירה על הסיבות הללו מצד השמאל הרדיקלי לרוב איננה מעוררת רגשות, בזמן שהשתקפותן במראה המעוותת של הרטוריקה השמרנית נוחלת הצלחה כבירה.

ההיסטוריה של ערפדים

המחאה הזאת באה לידי ביטוי בשאיפה מלנכולית להשיב דבר מה אבוד – לשוב ולשחזר, באמצעות הצבעת מחאה ותסכול, איזושהי אידיליה שלכאורה היתה ואיננה, לקבל משהו "חזרה" ו־"שוב". כנגד מפלגת "האידיוטיות" הגלובלית הזאת (כלומר של בורות פוליטית ותפיסה אזרחית לקויה) ניצבת כיום העמדה הנאורה שבה מתלכדים הזרם המרכזי הפוליטי, התקשורת וחלק גדול מקהל השמאל הליברלי הבוחר ב"רע במיעוטו". הגל השמרני הריאקציוני הוא ללא ספק רע גדול יותר, כיוון שהוא מוביל מתקפה ברמת הערכים והמשמעויות: בדלנות במקום פתיחות, גזענות וסקסיזם במקום סובלנות וכבוד, גסות וסמכותנות במקום פלורליזם ותרבות של דיאלוג. בחירה בצד הנכון שבכל אחד מן הניגודים הללו לכאורה ברורה מאליה עבור כל אחד שהוא לא אידיוט מושלם. אבל מספר הלא־נאורים, גסי הרוח והאי־רציונליים גדל, ומנהיגיהם זוכים לניצחון אחר ניצחון – כאילו הם יודעים דבר מה על החברה הזאת ועל עתידה שאינו נגיש לעמדה הנאורה. כאן כדאי להיזכר, שדמות זו של סובייקט שמרן מבשר רעות, היודע על החברה הנאורה יותר ממה שהיא יודעת על עצמה, ליוותה את הנאורות לאורך רוב של ימיה.    

בתחילת המאה ה־19, כמעט במקביל להולדתה של השמרנות הפוליטית, נכנסה לתרבות האירופית דמות הערפד. הערפד הזה, שהופיע לראשונה ברומן הנודע של ג'ון פולידורי (Polidori), לא דמה כלל למת הקם מקברו באמונות העממיות מן העבר. הערפד החדש הוא יפיוף ביירוני, אינטלקטואל ואריסטוקרט, שקורבנותיו הקלים הם נציגיה הנאורים והתמימים של החברה הגבוהה – ציבור שעבורו אין קיום לשום דבר מעבר לגבולות עולם ההכרה הרציונלי. הערפד, המתקיים על הגבול שבין עולם החיים לעולם המתים האי־רציונלי, אותו מרחב שהודחק על ידי הנאורות, מבצע גיחות קבועות הפטורות כמעט מעונש. הערפד האריסטוקרטי, נציגה הפיקח של התקופה הטרום־בורגנית היוצאת – זאת שהבורגנות לא הצליחה לקבור לנצח – שולט ברזי הלא־מודע שלה. הוא היחיד שמסוגל לחשוף את ניצחונה המותנה של הנאורות, את עמימותה ומגבלותיה הסמויות.

תפקיד דומה היה למבקריה השמרנים הראשונים של המהפכה הצרפתית דוגמת ז'וזף דה מסטר או אדמונד ברק. הם לא התכחשו לעצם המהפכה – לא הטילו ספק במשמעות העמוקה של השינוי אדיר הממדים שהתרחש במציאות – אדרבה, עבורם היא היתה ביטוי לדבר גדול יותר מאשר עבור המהפכנים עצמם. מעבר לתפיסה העצמית של המהפכה, המבינה את עצמה בתור ניצחונה המזהיר של התבונה על הדעות הקדומות, הם יכלו לזהות את מקומה בהיסטוריה המתמשכת (שבעצמה מהווה על פי מהותה תילי תילים אדירים של דעות קדומות). מאחורי האשליה של ניצחון החירות, השמרנים זיהו תלות ואילוצים של נסיבות.

גם מרקס התחיל את ביקורתו על הנאורות באבחנת הפער החריף שבין משמעותה הממשית של התקופה לבין התודעה העצמית השאפתנית שלה. קידמתה של הרוח האנושית, מימוש החירות במדינה מבוססת חוק ואפשרות קיומה של רפובליקה דמוקרטית היו גם עבורו אשליה – "אידיאולוגיה גרמנית" שמאחוריה חבויה תהום לא ידועה של המציאות: ייצור ויחסים חברתיים בין עבודה להון. האדם הבורגני הגיע למימושן המלא של יכולותיו כאזרח מופשט, בעל זכויות בלתי ניתנות לניכור, אולם שלמותו של מימוש זה שימש רק ככסות לממשותו של הפיצול הפנימי ולניכורו של האדם מעצמו. מעבר לאשליית הסדר החוקי והפוליטי מסתתר אי־סדר עצום: האנרכיה של השוק, ריבוד חברתי ופערים חסרי תקדים, וחוסר אונים של הפרט שחווה בדידות ופגיעוּת באופן מתמשך.

בין מרקסיזם לשמרנות 

אם כך, שתי רוחות רפאים איימו על שלטון התבונה היהירה האינסטרומנטלית של הבורגנות: רוח הרפאים של האריסטוקרט השמרן הערפדי, המגלם את שלטון הדעה הקדומה הבלתי־מנוצחת, ורוח הרפאים של הפועל, יצרן החיים האמיתי, שהודר מן הפוליטיקה ונותר בלתי נראה עבור המדינה. שתי רוחות הרפאים הללו היו נטולי כוח שלטוני והכרה, אך נותרו כסכנה קטלנית באזור הדמדומים הסמוי מעין התבונה, ומדי פעם הן מנכיחות את קיומן באמצעות התפרצויות חטף לתוך המציאות העכשווית.

המרקסיזם והשמרנות, בביקורתן על הנאורות והמהפכה מנקודות מבט הפוכות לחלוטין, פתחו ביניהן דיאלוג ארוך ובלתי גמור עד כה. משתתפי הדיאלוג המוזר הזה מעולם לא מימשו אותו באופן ישיר, אין להם כל מכנה משותף שעליו ניתן להתווכח ושאותו ניתן לחלוק. לעתים, בעיתות של משברים חברתיים חריפים, שתי רוחות הרפאים המודחקות הללו הפכו גשמיות ועלו על בימת ההיסטוריה כדי להתעמת בקרב קטלני (כפי שקרה במחצית הראשונה של המאה ה־20). אולם לעתים קרובות יותר הן צופות אחת בשנייה, מנסות לנחש בתנועות האויב את סימני ההתנגשות המתקרבת.

גם המרקסיזם וגם השמרנות רואים מבעד לסדר הקפיטליסטי את קיומו של הכאוס – אותה ערמה מצטברת ובלתי נגמרת של "גלי חורבות", אשר בה צפה "מלאך ההיסטוריה" המלנכולי של וולטר בנימין כאשר נהדף אל עבר העתיד המטריד. ברגעים של משבר מתקרב (שאחד מהם אנחנו חווים עכשיו), מציאות זו של אי־הסדר ההרסני והקטלני בחברה הופכת להיות ברורה וגלויה עבור רבים. ההמונים כמהים לדבר מה אחר, לסדר אמיתי, שבו כל אחד יוכל לחוש ביטחון ולהבין את ייעודו. המרקסיזם והשמרנות נותנים שתי תשובות שונות בתכלית, כאלו שאינן מתיישבות האחת עם השנייה, לשאלה כיצד החברה יכולה למצוא את דרכה בכדי להתקדם: באמצעות דמות המנהיג, שחזור "המדינה האתית" הממשמעת את כאוס האינטרסים הפרטיים; או באמצעות קואופרציה, ארגון עצמי ומשמעת עצמית. אפשר לומר שאלו שתי פרשנויות שונות לנסיך של מקיאוולי – "הנסיך" של לנין וגרמשי מחד מול "הנסיך" של מוסוליני וג'נטילה מאידך.

בימינו, ההיגיון הפוליטי הבורגני מנסה לבלום את התפוררות החברה הקיימת, הניכרת וגלויה הרבה יותר מאי פעם, באמצעות גיוס האידיאולוגיה של ערכי המימוש העצמי והבחירה החופשית. קמפיין הבחירות של הילרי קלינטון והמיינסטרים הבריטי שקידם את תעמולת ההישארות באיחוד האירופי חזרו ללא הפסק כמו על מנטרה: "הכול בסדר", "לא הכול כל כך רע", "העיקר הוא להישאר תבוניים, לא להידרדר לאידיוטיות". הרי רק אידיוט יכול לחשוב שלא הכול משתפר בעולם הזה, הטוב שבעולמות האפשריים.

השמרנים הציניים

בזמן שהממסד הליברלי חוזר ומדגיש את הצורך בהגנה על ערכי הנאורות, השמרן מופיע כמי שמערער על הסדר, חותר תחת המוסר ומשליך הצידה כל הגינות. לא קשה להבחין שההצלחה המסחררת של טראמפ מבוססת במידה רבה לא על רטוריקה של משפחה, מוסר ומסורת, אלא על ציניות תוקפנית ומתריסה. השמרן המורד לא ישמור על כללי הנימוס ולא ינסה להעמיד פנים שלא קורה שום דבר יוצא דופן. להיפך, הוא יגלם בדמותו את העדות לכך שהעולם הולך לעזאזל. יתרון זה של השמרנות הצינית על פני השמרנות המסורתית, הממשיכה לשמור על כללי המשחק ועל ערכים שמרניים, נכח בבירור בעימותי הבחירות המקדימות של הרפובליקאים, כאשר טראמפ חבט במועמדים השמרנים האחרים, שנתלו במוסרנות ובערכי דת. הציניקן השמרן קורא לדברים בשמם וחותר תחת אשליית היציבות.

ראוי לציין שגם ולדימיר פוטין, שהחיבה ההדדית בינו לבין טראמפ היא מן המפורסמות, חב את הפופולריות של דמותו הציבורית לא לנאמנותו ל"מסורת הפרבוסלאבית", אלא לריאליזם הקשוח שלו ולבדיחותיו הציניות. ברוסיה של פוטין המדיניות של המשמעת המוסרית (ההומופוביה הרשמית, הגבלות על הפלות וכדומה) משרתת לא את שיקומם של "הערכים המסורתיים" בחברה, אלא אדרבה, את עליית הדרגה המתמדת של הציניות. פקידי המשטר הפטריוטים שולחים את ילדיהם ללמוד בלונדון, ונציגי הציבור הפרבוסלאביים חוגגים במסיבות גייז סגורות. מותר להם לעשות דברים שאותם הם מגנים כשמדובר באחרים מסיבה אחת פשוטה – הם ניצבים על השלב העליון ביותר של הסולם החברתי. זוהי "האמת העירומה" שאותה מדגימים היטב כל המעשים הצבועים של המעמדות השליטים.

על מנת לנצח את המודרניות, השמרנות צריכה לקרוע ממנה את הכסות המוסרית ולחשוף את אי־השוויון הסמוי. השמרנים שואפים לכפות על כולם להשלים עם אי־השוויון הממשי הזה כמציאות הכרחית נתונה, ולהסיר את הכסות הליברלית־דמוקרטית הנבוכה שלו – זהו למעשה המפעל ההיסטורי של השמרנות לדורותיה. לדידם של השמרנים, המהפכה המוסרית האמיתית של השמרנות, השיבה האמיתית לעבר האידילי המפואר (לדוגמה, כפי שבא לידי ביטוי בסיסמה המפורסמת של טראמפ "Make America Great Again") תתממשנה רק כאשר מוסר הנאורות יתהפך על פיו ויקבר. ניתן לומר, שהשמרנות הצינית והבועטת היא התוצאה הפוליטית הישירה של העידן הנאו־ליברלי. היא הופכת את המטריאליזם ההיסטורי על ראשו, וקוראת לנו להכיר ביחסי השליטה והכפיפות הממשיים, המטריאליים, לא על מנת לשנותם, אלא על מנת להשלים עם קיומם אחת ולתמיד. במקום מוסר, שתוצאתו הבלתי נמנעת היא תחושת אשמה (גם אם מזויפת לחלוטין) של מעמד פריבילגי ולו במקצת (למשל, של פועל לבן ביחס למהגר), הציניות החדשה מציעה לנו לקבל מעמד זה בתחושת סיפוק. מרד נגד תחושת האשמה הלא־כנה והכפויה הופך למרד כנה נגד כל צורה של סולידריות.

מקומו של השמאל

מבחינה היסטורית, התנועה הסוציאליסטית, שהתבססה על מעמד הפועלים, הדגישה גם היא את דחיית המוסר הבורגני. בזמן שהשמרנים חשפו את צביעותו של השוויון הפורמלי על מנת לקדם אי־שוויון פורמאלי, הסוציאליסטים חשפו את אותה צביעות על מנת לקדם שוויון ממשי. אולם האסונות החברתיים והתבוסות הפוליטיות של השמאל במאה ה־20 שללו ממנו את העמדה האנטי־מוסרית התקיפה הזאת. כיום השמאל נוטה להיאחז בעיקר בפוליטיקת הערכים המתעתעת, וכך מותיר לשמרנים את תפקיד מערערי הסדר העיקריים. הצלחת מערכת הבחירות של ברני סנדרס טמונה דווקא בכך שהוא התסיס כנגד האליטות ועורר אווירה של מרד, תוך שימוש במילים לא שגרתיות ומציתות דמיון כמו "סוציאליזם" ו"מהפכה".

הפרקטיקה ההגמונית החדשה של האליטות, שנשענת על ציניות גלויה ועל מרד כנגד המוסר, מובילה כעת מתקפה בכל החזיתות ועושה שימוש בפחד כנשקו העיקרי. לא מדובר רק בפחד הבדידות וחוסר האונים של האנשים הרגילים, שהבינו שהם חלק מעולם חסר רחמים, ולכן בוחרים לעצמם שליטים הכנים באכזריותם. זהו גם פחדם של הנאורים והחכמים, שאינם רוצים לחיות תחת שלטונם של אידיוטים. בחירתם, כך נדמה, מצטמצמת לאפשרות היחידה של "הרע במיעוטו". בשאיפתם להגן על עצמם מן הטירוף המתקרב הם נאחזים בכל הזדמנות לשימור של אשליית הסטטוס קוו, משכנעים את עצמם ואת סביבתם שהכול עדיין תחת שליטה, ושבסופו של דבר, כך או אחרת, התבונה תגבר. הפחד הזה עוזר לשמרנים הציניים לנטרל את היריב העיקרי והמסוכן ביותר שלהם.

האנשים החכמים מתכנסים לאזורים קטנים ומוגנים: לאקדמיה, לאגף הפוליטי של השמאל הליברלי, ולעולם האמנות העכשווית. כל ידיעותיהם, כלי הביקורת שלהם, ויכולת חשיבתם ההגיונית מכוונים כעת לא לניפוץ האשליות אלא לשימורן. אולם על מנת להבין את מצב העניינים האמיתי במציאות, וכדי לקרוא תיגר על האידיאולוגיה השלטת ולא לתמוך בה, כדאי להקשיב, כמו בזמנים עברו, לשמרנים ולא לליברלים. אין טעם לתבוע מן האידיוטים להתגבר על האידיוטיות שלהם. במקום זאת, כדאי אולי להיזכר בדבריו של מרקס ב"האידאולוגיה הגרמנית": "תביעה זו לשינוי התודעה מתמצית בתביעה לפרש את הקיים בצורה אחרת, כלומר להכיר בו באמצעות פירוש אחר". השמאל יכול לנצח את הציניות הגלויה של השמרנות התוקפנית רק אם הוא יראה שהוא מוכן להרחיק לכת עוד יותר ממנה בביקורת על הציניות הליברלית הסמויה. בעידן שבו עולם התקינות הפוליטית הולך ומתפורר, לא צריך לפחד להיות מחוספסים יותר ולשאוף לעימות. במקום להגן ללא הפסק על רטוריקת הקדמה מן הריאקציה התוקפנית, כדאי לנקוט בעמדה פרוגרסיבית באמת, העומדת על שינוי הסדר הקיים על האמביוולנטיות שבו והפער הקיצוני בין המציאות לשפה המתארת אותה.

המאמר הוא קטע ערוך מתוך ספרו של בודראיטסקיס, העולם שבנה הנטינגטון ובו כולנו חיים (2020).

תרגום: אלי למדן

תמונה ראשית: אדאורד מונק / ערפד