כלכלת הנכסים

בתחילת 2019 האקונומיסט טבע את הביטוי "סוציאליזם מילניאלי" כדי לתאר את צמיחתם של עמדות שמאל ביקורתיות בדור שעד לאחרונה היה ידוע בעיקר בתחושת הזכאות שלו ובאובססיה לרשתות חברתיות. צוין שם כי אחוז גדול מהצעירים מחזיק בדעה חיובית על סוציאליזם וכי "בפריימריז של שנת 2016 יותר צעירים הצביעו לברני סנדרס מאשר להילרי קלינטון ודונלד טראמפ גם יחד". האקונומיסט הכיר בכך שלחלק מבני הדור הזה עשויות להיות סיבות טובות לעמדות הפוליטיות שלהם. אך הוא מיד עבר הלאה והצהיר כי אסור שהבנה של המגמה הזו תוביל אותנו למתן לגיטימציה או להצדקה שלה – הסוציאליזם נותר מסוכן כפי שתמיד היה. סוציאליזם מילניאלי נתפס על ידו  כ"פסימי" מדי ובעל שאיפות "מסוכנות מבחינה פוליטית". באותו החודש התפרסם טור דעה ב'סידני מורנינג הראלד' שטען כי בעוד השורשים של הסוציאליזם המילניאלי נטועים ב"חרדה הגוברת של דור ה-Y בנוגע לאפשרויותיהם הכלכליות" (ובמיוחד חוסר היכולת הכמעט מוחלט לרכוש בעלות על דירה בערים הגדולות במדינה), כבחירה פוליטית הסוציאליזם המילניאלי משקף מעל הכול בורות וזיכרון קצר לזוועות הקומוניזם.

נדמה כי מסגור השינוי הפוליטי הזה במונחים של פער דורי נשען על תשתיות מושגיות רעועות. ואכן, בעוד שייתכן ופרשנות דורית חוזרת לשיח הציבורי, שבו עיתונות הזרם המרכזי אוהבת לסקר את דור ה-Y, בקרב מדעני החברה ניתוח מהסוג הזה יצא מהאופנה. הרעיון שלידה בערך באותו הזמן או שחוויה של אותם אירועים היסטוריים באותו הגיל גורמת לסולידריות טבעית או לחוויית חיים דומה נחשב כיום כפשטני מדי. הוא בדרך כלל נתפס כמופשט מדי ממגוון המבנים האחרים של אי־שוויון שנדמה שיש להם השפעה רבה יותר על מעמדם של אנשים בהיררכיה החברתית. בדיוק כפי שיש בייבי בומרים עניים, ישנם גם מילניאלים עשירים.

אך לא ניתן להתכחש לכך שמרכיבים מסוימים של בידול דורי ממלאים תפקיד בהיגיון של ההווה. איך צריך להבין את זה? הפייננשל טיימס – שתמיד מוכן לספק ניתוח ביקורתי כדי לשמר את הקפיטליזם – הציע כיוון מועיל. אחד מטורי הדעה שלו, המעוטר בתמונה של בן ברננקי לצד אלכסנדריה אוקסיו קורטז, הצהיר ש"הקלה כמותית היא אימו של הסוציאליזם המילניאלי". וכמובן שכאשר אלכסנדריה אוקסיו־קורטז החלה את כהונתה כאישה הצעירה ביותר שנבחרה אי־פעם לקונגרס, היא לא יכלה לשאת בהוצאות של דירה בוושינגטון די. סי. 

הקלה כמותית היא מדיניות שעליה הסתמכו הבנקים המרכזיים במדינות רבות בעשור האחרון במטרה להצית מחדש את הצמיחה הכלכלית ולהיחלץ מהמיתון הגדול שהתחולל בעקבות המשבר הפיננסי של 2008-2007. מדיניות זו מושתתת על רעיון שאם בנקים מרכזיים יזרימו כמויות גדולות של נזילות למערכת הפיננסית, הבנקים והמוסדות הפיננסיים האחרים יעניקו יותר הלוואות וכך יעודדו השקעות, צמיחה ותעסוקה. אך אחת הביקורות המרכזיות על המדיניות הזאת היא שלמעשה, מנגנון התמסורת הזה לא עובד כהלכה, ושבפועל הקלה כמותית העלתה את ערכי הנכסים הפיננסיים מבלי לתרגם אותם לשיעורי צמיחה ותעסוקה גבוהים יותר. במילים אחרות, הקלה כמותית נתפסת לעתים קרובות כמנגנון שפועל להעשיר את בעלי הנכסים הפיננסיים (המכונים לעיתים קרובות בשם "רנטיירים") על חשבון אלו שצריכים לעבוד לפרנסתם.

אותו טור דעה בפיננשל טיימס ממשיך בהערה על ההשפעות הבין־דוריות של מחירי הנדל"ן בציינו את ההיבדלות הדרמטית בעשור האחרון בין משכורות למחירי הנדל"ן בערים הגדולות (לא רק בניו יורק ובסן פרנסיסקו אלא גם במרכזים עירוניים קטנים יותר). הטור מסכם באמירה ש"הצעירים נעולים בחוץ". בכמעט כל המרכזים העירוניים המערביים הגדולים, מחירי הנדל"ן הגיעו לרמות שהופכות את השכירות ליקרה מאוד ואת הבעלות על דירה מחוץ להישג ידם של רבים. אינפלציית הנדל"ן במרכזים עירוניים גדולים היא הרכיב המרכזי בהיגיון החדש של האי־שוויון.

אינפלציית מחירי הנדל"ן אינה מוגבלת לעשור האחרון. בערים הגדולות ברחבי העולם המערבי, מחירי הדיור נמצאים במגמת עלייה מזה כמה עשורים. אם הבעיה הייתה ייחודית לעשור האחרון, היינו מייחסים אותה לקווי מדיניות בלתי הולמים שיזמו אליטות מושחתות או חסרות מסוגלות. זה היה גרוע למדי, אך יכולנו לקוות שמודעות רבה יותר לנושא תוביל לתנועת־נגד דמוקרטית ולשינוי כיוון במדיניות ההקלה הכמותית. אך לבעיה הזו יש שורשים ארוכים יותר, הנטועים עמוק במרקם החיים החברתיים.

הקלה כמותית היא רק גרסה מפורשת יותר של מדיניות פיננסית שננקטה מאז שנות השמונים במטרה להפוך בעלות על נכסים לרווחית. עלינו לא להיות פזיזים ולהציג את המדיניות הזו כפרויקט שמטרתו להעשיר אליטה זעירה על חשבון שאר האוכלוסייה, כפי שמציעה ההתמקדות הנוכחית בהון שלוח הרסן של האחוזון העליון. התופעה של אחוזון עליון שמתרחק משאר החברה היא אמיתית למדי, אבל היא כה מסובכת וקשה לפתרון בדיוק משום שהיא מעוגנת בתצורה מוסדית וחברתית רחבה יותר שיצרה ציבור בוחרים מסוים עם אינטרס המושקע בסוגים כאלו של מדיניות.

לכן חשוב לא לאמץ מהר מדי את ביקורת ה"רנטייריזם". ביקורת כזו יכולה להיות אמצעי מועיל להבעת גינוי וחשש מפני עולם המאפשר לאחדים לקבל הכנסה מבלי לעבוד עבורה, אך התרומה האנליטית שלה מוגבלת. הביקורת על רנטייריזם ותיקה. זהו כלי מועדף על השמאל כבר זמן רב, בין אם נעשה בו שימוש על ידי רפורמיסטים מתונים, תנועות פוליטיות של עובדים או זרמים רדיקליים יותר. ואכן, אחת הדאגות המוצהרות של קיינס הייתה להבטיח את "קיצו של הרנטייר", ולרבים נראה היה כי הקפיטליזם של אמצע המאה ה־20 עשה הלכה למעשה בדיוק את זה, ויישר קו עם צרכיהם של אנשים עובדים. אולם העשורים האחרונים תרמו רבות לשחיקת התחושה הזו שההון יכול לקדם את האינטרסים של החברה כולה. מבקרים מהשמאל התבססו על ביקורת הרנטייריזם הבלתי־יצרני כדי לבקר את הנאו־ליברליזם מראשיתו, אך בשנים האחרונות ביקורת הרנטייריזם חזרה לדיון הציבורי עם פרסום ספרו של פיקטי, Capital in the Twenty-First Century.

פיקטי תופס את הגידול באי־שוויון בעיקר במונחים של העושר הרנטיירי של האחוזון העליון. אבל זהו רק חלק מסיפור גדול יותר שאנחנו צריכים להבין. אין ספק שחשוב להבין כיצד ההחמרה באי־שוויון באחוזון העליון ממשיכה זמן רב כל כך בחברה דמוקרטית, ולשם כך עלינו להכיר בה כמרכיב בשידוד המערכות הנרחב יותר של דפוסי האי־שוויון. ככלות הכל, הופעתה של דמוקרטיית ההמונים הייתה אחד מגורמי הלחץ המרכזיים שהובילו למדיניות החלוקה השוויונית של הניו דיל והמדינה הבתר־מלחמתית. "תפקיד  הרנטייר" הוטמע במידה משמעותית בחיים החברתיים בכללותם.

המודעות הגוברת לכך שבעלות על נכסים לעתים קרובות משתלמת יותר מאשר עבודה לשם מחייה עדיין לא תורגמה להבנה חדשה של מעמד ואי־שוויון. למרות שתופעת האינפלציה במחירי הנדל"ן זכתה לשפע של פרשנויות, בכל הנוגע לחשיבה שיטתית יותר על מעמדות, אי־שוויון וריבוד חברתי, יש לנו נטייה לחזור למודלים הישנים יותר המבוססים על תעסוקה ומקצוע. אפשר אפילו לומר שיש כאן אלמנט של דיסוננס קוגניטיבי. כל תושב עירוני, כולל חוקרים רבים המתגוררים בערים גדולות, יודע כי ההיגיון של מחירי הנדל"ן, והשאלה אם אדם מסוים נמצא "בתוך" השוק או "מחוצה" לו משפיעים באופן דרמטי על מצבו החברתי־כלכלי. אך כאשר אותם אנשים בדיוק מתחילים לחשוב על מעמד ואי־שוויון, הם מוצאים עצמם נמשכים למודל ממוקד־תעסוקה שמפשיט אותם ממציאות החיים הזו.

המרכיב העיקרי בעיצוב האי־שוויון כבר איננו יחסי העבודה, אלא האפשרות של אדם לרכוש נכסים שערכם עולה בקצב מהיר יותר מאינפלציה ומשכורות. תעסוקה היא עדיין גורם חשוב מכיוון שהיא מעצבת את היכולת לעשות זאת (למשל, את היכולת לקחת משכנתא), אך היא עוד אחת מבין גורמים נוספים. ברור כי הכנסה מעבודה היא עדיין הדרך המשמעותית ביותר עבור אנשים רבים להשיג גישה לצרכי הקיום, אך הנקודה החשובה היא שתעסוקה לכשעצמה פחות ופחות מסוגלת לשמש כבסיס למה שמרבית האנשים יחשיבו כאורח חיים של מעמד הביניים. 

דור ה-Y הוא הראשון לחוות מציאות זו במלוא העוצמה. המבט הדורי חשוב לפיכך, לא משום שהוא מייצר חוויה אחידה של חיים חברתיים או חלוקה ברורה בין דורות שונים (כפי שמשתמע מהגישה נאיבית לניתוח דורות), אלא דווקא מפני שכאן עולים לפני השטח קווי השבר הכלכליים שנוצרו עקב ארבעה עשורים של מדיניות פיסקלית ופיננסית נאו־ליברלית. ככלות הכל, לחלק מבני דור ה-Y יש גישה לעושר של הוריהם (עושר שלעתים קרובות הוא בעצמו תוצאתה של אינפלציית נדל"ן) אשר מאפשרת להם לרכוש כרטיס כניסה לדינמיקות של אינפלציית הנכסים. מה שמשתקף לנגד עינינו בתקופה הנוכחית היא החשיבות הגוברת של ירושה והעברה בין־דורית לקביעת הזדמנויות בחיים.

עם זאת, חשוב שלא להבין זאת כחזרה לימים עברו, כאשר רכוש הועבר (בין גברים בדרך כלל) מדור לדור באופן יציב ושגרתי פחות או יותר. ירושה איננה עוד העברה רגילה של קניין, אלא באופן הולך וגדל העברת הון מתוזמנת היטב שאותה יש למנף ולתת לרוץ במסגרת ההיגיון הספקולטיבי של כלכלת הנכסים. ההיגיון החדש הזה של אי־שוויון משלב היגיון "היפר־קפיטליסטי" של פיננסיאליזציה עם היגיון "פיאודלי" של ירושה על מנת לעצב מחדש את המבנה המעמדי בכללותו. הממד הדורי חובר להיגיון הספקולטיבי של המערכת הפיננסית העכשווית בעיצוב חיים מוּנָעי־נכסים.

העתיד של כלכלת הנכסים הוא שאלה חברתית הנוגעת לאופן בו התעצבו חברות ולצורה שבה הדפוסים האלה באים לידי ביטוי בהקשרים שונים. כך לדוגמה, הקלה כמותית בהחלט עשויה להיות מדיניות בעייתית במובן זה שהיא מיטיבה עם בעלי נכסים בהשוואה לאלה שאינם מחזיקים בנכסים, ועם בעלי נכסים עשירים בהשוואה לבעלי נכסים ממעמד הביניים. אך זו אינה תוצאה מקרית לחלוטין: בהתחשב במבנים שנוצרו בתקופה הנאו־ליברלית, לבנקים מרכזיים יש מעט אפשרויות אחרות זולת הזרמת נזילות לשווקים הפיננסיים. כדי להבין כיצד מדיניות מוגבלת כל כך נוצרת – כיצד חברות וממשלותיהן מגיעות למצב שבו אין להן ברירה אלא לנקוט במדיניות שהם חווים כיותר ויותר בעייתית – עלינו להבחין בציבורי הבוחרים השונים העומדים בבסיס המדיניות הזו.

ההבטחות לדמוקרטיזציה של הבעלות על נכסים ולצריכה מוגברת בשל התעשרות, נתקלו במגבלות בכל מקום כמעט, אך בתחום הדיור היה להם כוח משיכה ממושך יותר. משבר הדיור של 2008-2007 ערער בצורה משמעותית את החזון הזה של בעלות על נכסים כמחוללת דמוקרטית של עושר. בניגוד לציפיות הרווחות, שווקי הנדל"ן במרכזים עירונים גדולים התאוששו בעוצמה מאז המשבר. אך התוצאות הבעייתיות של זה מהוות מקור הולך וגובר לדאגה עבור פוליטיקאים וקובעי מדיניות. העניין המרכזי כאן הוא ריכוז הרווחים מאינפלציית הנדל"ן בידי בעלי נכסים תוך הדרה משוק הדיור של משקי בית ממעמד הביניים. אותה המשכורת (מותאמת למדד המחירים לצרכן) שאפשרה לאדם להשתתף בשוק הנדל"ן לפני עשר שנים כבר אינה מאפשרת זאת, שכן בינתיים מחירי הנדל"ן הוכפלו במקומות רבים.

כל מדיניות אפשרית שתבקש לטפל בבעיה הזו ותשפר את היכולת לרכוש דיור, תהיה בהכרח חרב פיפיות: צעדים שיקלו על רכישת דירה עבור חלק מהאוכלוסייה (באמצעות, למשל, ריביות נמוכות יותר), בו בזמן יעלו עוד יותר את המחירים ויוציאו רכישה שכזאת מהישג ידם של משקי בית אחרים. האופן שבו הפוליטיקה וקביעת המדיניות בתחום הדיור ננעלו בהיגיון לפיו ניתן לפתור בעיות לטווח הקצר רק על ידי החמרת הבעיה בטווח הארוך משקפת את הסתירות העמוקות בלב כלכלת הנכסים.

סתירות אלה חדרו לדיונים בזרם המרכזי עם עלייתה של תאוריית הקיפאון המתמשך (secular stagnation). הרעיון הבסיסי כאן הוא שהקפיטליזם נכנס לתקופה של קיפאון ארוך טווח, שבו כל התאוששות מתגלה כחיוורת יותר מקודמתה. הרעיון הזה הוא במהותו וריאציה על "r > g", הנוסחה הבוטה יותר של פיקטי, שמבטאת את האמונה שאם לא תהיה בקרה על הקפיטליזם, הוא יתפתח לגן עדן של רנטיירים. כל אחת מהתאוריות האלה טוענת בדרכה שלה כי הכלכלות של ימינו מתאפיינות בהצבר גדול מדי של תביעות פיננסיות בידי האחוזון העליון ביחס ליכולת הייצור של הכלכלה הריאלית. אין ספק בכך שבכל סבב נוסף של הקלה כמותית, הזרמות נזילות מתקשות יותר ויותר לחלחל מטה לשכבות הנמוכות. אבל הרעיון כי להון לכשעצמו נגמר הסוס נותר טענה מטאפיזית.

הרעיון שגלגלי הקדמה הכלכלית הפסיקו להסתובב מספק פרשנות מעניינת לרוח הזמן אך הוא אינו מספק מסגרת אנליטית משכנעת. את מה שסאמרס ופיקטי מנסים לתפוס במונחים של חוקים כלכליים טבעיים ניתן להבין באופן ברור יותר כפונקציה של אינטרסים ספציפיים הקשורים לציבורי בוחרים מסוימים ועמדות מעמדיות. ניתן להמחיש זאת היטב עם הדוגמה של מדיניות הדיור: הקושי נעוץ בסיפוק ציפיותיהם של ציבור הבוחרים הקיים של בעלי דירות ממעמד הביניים ללא העלאת חסמי כניסה לשאר החברה. בעיית המדיניות הזו מתבארת רק אם נבין כיצד פוליטיקת מעמד ביניים של דמוקרטיזציית נכסים חתרה בסופו של דבר תחת תנאי הקיום שלה. לכן אין הכרח כלכלי שההיגיון של עליית מחירי הנכסים יגיע לקיצו – אין יום דין שבו המחירים יותאמו לערך הבסיסי או לכלכלה הריאלית. אך אם אנו לא עומדים בפני תקופת מעבר הכרחית או לוגית מבחינה כלכלית, ניכר שאנו חיים בעיצומה של תזוזה פוליטית כלשהי המורכבת מהקושי ההולך וגדל לשכנע את קהל הבוחרים שחלומותיהם מבוססי הנכסים ותלויי האשראי יתגשמו. 

התנודתיות הכלכלית והפוליטית אשר מאפיינת יותר ויותר את דור ה-Y עולה ככל שמספר הולך וגדל של צעירים אינו מצליח לראות מסלול התקדמות לחיים הטובים אשר הובטחו לדורות הקודמים. בדור ה-Y קווי השבר הכלכליים שיצרו ארבעה עשורים של מדיניות פיסקלית ופיננסית נאו־ליברלית נעשים גלויים לעין, ובו אנו מוצאים תלות הולכת וגדלה בעושר המשפחתי כגורם המכריע אם אדם יפרח או ידעך בכלכלת הנכסים. כפי שראינו, האקונומיסט חושש שהדבר עשוי לטפח רעיונות ביקורתיים לגבי קפיטליזם. ככל הנראה עלינו לדאוג הרבה יותר מהאפשרות שקיטוב חברתי מתמשך יזין מיזוגים של פופוליזם וסמכותנות בסגנון טראמפ. ההיגיון המוסדי שדרכו התגבשה כלכלת הנכסים אינו מציע דרכים קלות לצאת ממנה, או קווי מדיניות אפשריים וזמינים שיכולים למתן את הבעיות אותן היא יצרה. אם לא יתקיים שידוד מערכות של המשתנים המוסדיים האלה, כלכלת הנכסים תמשיך לקטב ולעורר תגובות חברתיות המאיימות על מנגנונים קיימים ליצירת לגיטימציה פוליטית ולכידות חברתית. 

בנותנו קול לתחושת הקיטוב הכלכלי המואץ ולמגמות הפוליטיות הנלוות, מלקולם האריס אומר על הדור שלו בספרו Kids These Days שהם בסופו של דבר יהפכו ל"פאשיסטים או מהפכנים, אחד מהשניים". כמובן שהצורך לקבל החלטות פוליטיות כאלו אינו מוגבל לבני הדור הזה, עובדה שרק מדגישה את החשיבות של הקיטוב הגדל בין אפשרויות פוליטיות. ומשמעות הדבר היא שייתכן והזיקות הסוציאליסטיות שמעוררות חרדה באקונומיסט ובקהל קוראיו עשויות להיות האלטרנטיבה המעשית היחידה לעתיד המעוצב על ידי מניפולציה פוליטית אופורטוניסטית של דעת קהל הפכפכה, שניזונה מאי־שוויון כלכלי הולך וגדל.

תרגום: חובב עקיבא כהן

המאמר הוא קטע ערוך מתוך הספר The Asset Economy: Property Ownership and the New Logic of Inequality (Polity, 2020) והתפרסם ב-Los Angeles Review of Books.

תמונה ראשית: כלכליסט – מחאת הדיור בתל אביב, צילום: אפרת לובל