"לא זאת בלבד שרכוש כרוך בחובות, אלא שיש לו חובות כה רבות עד שבעלות על רכוש רב נהיית שעמום. היא תובעת תביעות אין־סופיות מהבעלים, תשומת לב אין סופית לעסקים, טרחה ללא קץ. אילו היה הרכוש כרוך בתענוגות בלבד, היינו יכולים לסבול את זה; אבל החובות הכרוכות בו הופכות אותו בלתי נסבל. לטובת העשירים עלינו להיפטר ממנו."
אוסקר ויילד, נפש האדם בסוציאליזם (הוצאת נמלה, בתרגום: דותן ברום)
תופעה תרבותית
הסדרה 'יורשים' של HBO זכתה בתארים מהללים כמו "תופעה תרבותית" או "האירוע הטלוויזיוני של התקופה", בארבעה פרסי גלובוס הזהב, שלושה־עשר פרסי אמי, וקהל צופים נלהב של מיליונים רבים ברחבי העולם. עם הצלחתה קשה להתווכח, אבל על הנושאים בהם היא עוסקת? קל.
הסדרה מאת ג'סי ארמסטרונג, נפתחת בשבץ מוחי שחוטף לוגן רוי, אב המשפחה העומד בראש תאגיד הענק Waystar Royco. האירוע הרפואי מהווה יריית פתיחה למרוץ בהשתתפות האב המתאושש והעיקש, שלושה מילדיו, וכל מי ששם עין על הפרס הגדול: שליטה בתאגיד רב העוצמה לאחר מות האב וכבר בימי חייו.
לאורך חמש עונות עוקבים הצופים אחר מאבק האיתנים־עלובים של שלושת האחים לבית משפחת רוי – רומן (המכונה רום), האבוד בעולם והניהיליסט, קנדל, נגמל מסמים שהוא גם הכי סחי שיש, ושיבון (המכונה שיב), האחות הפקחית המעורבת בפוליטיקה ליברלית במפלגה הדמוקרטית האמריקאית. יחד איתם, לומדים הצופים את הכלל שיקבע מי יזכה להיות היורש: לוותר על כל עיקרון, ערך, חולייה בעמוד השדרה או מחויבות לקשר (משפחתי, רומנטי או חברי) למען הכוח.
בדרכן, הדמויות אכן זוממות, בוגדות בקרוביהן, הורגות, חומקות מאחריות, משתיקות האשמות לתקיפות מיניות וסחר בבני אדם, מכתירות נשיא פשיסט לאמריקה ומפטרות אלפי אנשים ברגע. מעת לעת הן משמיעות זו לזו את המנטרה המרגיעה־חלולה לגבי העסק: "אף אדם אמיתי לא מעורב". ובכל זאת, הן דווקא כן מנידות עפעף. הסדרה מספקת לנו ייצוג אמין של השפעת מערך הלחצים על נפשם המתערערת של מי שנדרשים לבצע פעולות מעין אלה. אנחנו הצופים חווים אמפתיה, חרדה לגורלן וסלידה מכל אחת מהן בעת ובעונה אחת.
הצלחתה הסדרה מעוררת באופן טבעי את השאלה, מה סוד קסמה? מדוע הפכה כה פופולרית, ולאיזו קטגוריה היא נכנסת – קומדיה, דרמה, פארסה דקדנטית על אכזריות הקפיטליזם הנוכחי? מותחן פסיכולוגי שבמרכזו טראומה משפחתית? כתב אישום נגד משפחות ההון וקשריהן המסואבים עם התקשורת והפוליטיקה האמריקאית?
רבים ניסו להציב את 'יורשים' בשורה אחת עם סדרות ויצירות דומות, אך בהמשך המאמר אנסה להסביר כיצד היא חורגת מכל השורות, פורצת דרך ומאתגרת את מה שאנחנו יודעים על החברה שלנו או על סדרות טלוויזיה.
הקרינג'יות של הרוע
חגי לוי השתלח בגיבורי 'יורשים' וכינה אותם פסיכופטים נעדרי אמפתיה ומצפון. בכך שייך את הסדרה לקבוצת הסדרות בסגנון 'פיקי בליינדרס', 'בית הקלפים', 'Mad Men' או 'הסופרנוס'. סדרות שבמרכזן כוח, אלימות שוביניזם ואכזריות. עדשת המצלמה בסדרות מסוג זה מתעכבת על סממני גבריות, אלימות פיזית ועוצמה. העלילה מהללת את התחבולה, האומץ, הקשיחות והתושייה. גיבורי אותן סדרות, גם אם הם פושעים בעיני החוק או המוסר, הם גיבורים במלוא מובן המילה. הם אמנם נוקטים באכזריות, אך תמיד בשם מטרה נאצלת כמו דאגה למשפחתם, קוד של כבוד, רדיפת הרפתקה, רעב לעוצמה, יצר תשוקה או הגנה על חסרי ישע. כשגיבור 'פיקי בליינדרס', תומס שלבי, מרסק את משקפי הראייה של אם המנזר הזקנה בפניה, זה כמובן בשם היתומים חסרי הישע שהיא מתעללת בהם.
לגיבורי 'יורשים', לעומתו, אין ולו מטרה נשגבת אחת להצדקת מעלליהם. אדרבה, כשלוגן, אבי המשפחה מכריז במהלך סשן טיפול משפחתי: "כל מה שעשיתי, עשיתי למען ילדי", ילדיו והצופים גם יחד מתאפקים שלא להתפקע מצחוק. כשהמטפל שואל את לוגן בתגובה "חשבת פעם שאולי ילדיך פוחדים ממך?" לוגן מסיר את ארשת הרגשנות שעטה, משמיע את קריאת ה־"Oh, fuck off!" המפורסמת שלו ומפוצץ את הטיפול באיבו.
עלילת 'יורשים' אמנם עוקבת אחר התחבולות של הטוענים לכתר, אבל ניסיונותיהם הנואלים מסתיימים בגמגום רפה, בדרך כלל כאשר מתגלה שמי מהם ערק מהמזימה כדי לחסות תחת כנף אביהם. 'יורשים' חפה לחלוטין מרומנטיזציה של האכזריות. הרוע המופגן בה הוא רוע שטחי, בנאלי. גיבוריה לא מונעים מיצר זדון. הם רדופים על ידי הפחד שאינם ראויים לכוח, ומתאמצים להעמיד פנים, פן יתגלה הסוד, שהם "לא אנשים רציניים". הם נגררים למעשי זוועה מתוך אינסוף יעדים עסקיים זעירים ואסטרטגיות פרגמטיות לעת מצוא.
הרגעים בהם היורשים המיועדים מנסים להביע נחישות ואכזריות הם הרגעים הקרינג'ים ביותר. כשקנדל מפטר עשרות עובדים מיד לאחר שהערים עליהם, הבטיח להם שותפות ועודד אותם להגיש לו יוזמות לשיפור החברה, הוא לא מצטייר כתכסיסן מתוחכם, כי אם כילד חנפן המתאכזר לכפופים לו כדי לרצות את אביו. בסוף הסדרה קנדל סופד את לוגן אביו ואומר "הייתה לו יכולת להרגיש בנוח בכל חדר אליו נכנס" ומקנח בתפילה: "הלוואי שיש בי משהו מזה". אבל קנדל לא מרגיש בנוח גם כשהוא לבד בבית. הוא לא מרגיש בנוח בעורו. הוא תמיד מתאמץ מידי להיות משהו. היורשים לא שונים מדון דרייפר, טומי סופרנוס או תומס שלבי במידת הציניות שלהם, אלא בכך שפסגת אכזריותם מצטיירת לנו גם כפסגת עליבותם.
הטייק האמריקאי
בביקורת הסדרה ב־Financial Times נטען כי בני הדור הצעיר באמריקה לא ניחנו במרץ ובנחישות החייתית של דור המייסדים, וכמו ילדיו של לוגן, הם כנראה יהיו תמיד בצילו. הטענה כי הסדרה עוסקת בדור הנוכחי המתגמד אל מול שיעור קומתו של דור המייסדים שבנה מאפס את העסקים שכוננו את הקפיטליזם האמריקאי, חזרה בביקורות שונות. ואכן, דמותו של לוגן מתבלטת על רקע הדמויות הצעירות בסדרה, באמביציה, בכריזמה ובפאסון. אך לוגן מצטייר גם הוא כעלוב וחסר ישע, כאשר הוא משתין מתוך בלבול על השטיח במשרדו, או מפספס לגמרי את רוח התקופה ומושגיה, וכאשר הוא אומר לטייס שלו "אתה החבר הכי טוב שלי" מרב בדידות, והטייס הנבוך משיב "תודה אדוני".
יוצר הסדרה נמנע מלספק פרשנות למהלכי הדמויות ולמשמעות הסדרה בראיונות עמו, כדי שזו תעמוד בפני עצמה וכדי שהצופים יבצעו בכוחות עצמם את מלאכת הפענוח האומנותי. אך כשנשאל בידי מראיין האם הסדרה מקוננת על דור המייסדים שאין שני לו, ארמסטרונג הבריטי נחרד, חרג ממנהגו והתפלא: "האם באמת צפית בסדרה? אם כן, אני מאד מקווה שזה לא מה שהבנת ממנה", והוסיף בעקיצה "אני קורא לזה הטייק האמריקאי".
הון שלטון עיתון
היו שראו בסדרה כתב אישום למשפחת מרדוק (בסדרה: משפחת רוי), ששיחדה פוליטיקאים בעבור סיקור אוהד בחברת החדשות הימנית פופוליסטית Fox News (בסדרה: ATN) , ולאב המשפחה רופרט (לוגן) שהתעקש לעמוד בראש החברה גם בגיל מתקדם ובבריאות רופפת. ארמסטרונג אכן כתב בעברו סדרה אחרת על רופרט מרדוק, אך זו לא הופקה מעולם ותסריטה נגנז. 'יורשים', הצהיר, היא בדיה ועניינה הוא מה שיכול היה להיות ולא מה שהיה.
גם אם הסדרה לא מגוללת את סיפורו האישי של רופרט מרדוק, אין לשלול את האפשרות כי היא מציגה את הקשר הגורדי בין פוליטיקה גזענית, הון ותקשורת. משפחת רוי מתחזקת קשרים עם פוליטיקאים, ובעונה האחרונה אף לוקחת חלק פעיל בהטיית סיקור הבחירות לנשיאות ארצות הברית לטובת מועמד המזוהה עם עליונות לבנה. אך הקשר בין פוליטיקה לתקשורת בסדרה אינו מרכזי. להפך, הפוליטיקה מוצגת כזניחה ביחס לכוחו של ההון המשפחתי.
בעונה הראשונה למשל, שיב מתלבטת האם להיענות להצעת עבודה כיועצת פוליטית לגייל, מועמד מבטיח לנשיאות ארה"ב. שיב מזדהה עם ערכיו ומוצאת עניין בתפקיד. אביה מקניט אותה על שהיא הולכת לפוליטיקה כיוון שהיא פוחדת לאחוז בכוח האמיתי: בראש התאגיד המשפחתי. שיב מבינה, יחד איתנו הצופים, שאביה צודק, וששום עמדה לא תקנה לה כוח המשתווה בעוצמתו לירושת העסק המשפחתי. כשקונור, האח המגוחך שוויתר מראש על מקומו בהנהגת החברה, בוחר לעצמו פרס ניחומים צנוע, התמודדות לנשיאות ארצות הברית, הצופים מבינים באחת את ההיררכיה בין ההון לפוליטיקה.
יורשים טראומה
יוני בינרט כתב ב־Ynet על הסדרה:
"הלב האמיתי שלה…טמון באופן בו הציגה את הנזק ארוך השנים, הסופני של הורות מתעללת־רגשית. כל צאצאיהם של לוגן רוי וקרוליין קולינגווד הם קורבנות, לפני הכל. הם אחראים למעשיהם באופן שבו אוגר הכלוא במבוך אחראי למעשיו."
בכתב העת Variety כתבה אליסון הרמן בעקבות הפרק האחרון של 'יורשים': "נותרנו עם הוודאות שהשתחררות מחברת אביהם לא תשחרר אותם מהטראומה: הירושה האמיתית שלהם."
חוות דעת אלה מצטרפות לחלק הארי של ביקורות הסדרה, לפיהן עניינה של 'יורשים' הוא הפרעת דחק פוסט־טראומתית המניעה את האב וילדיו במאבק השליטה על התאגיד. כראייה לפרשנות זו מציינים המבקרים את ההספד שנושא פיטר, בלווייתו של לוגן, אחיו. פיטר מזכיר שכילדים עברו האחים חוויות חיים קשות, מהסוג שמשאיר צלקת לכל החיים. האירוע הטראומטי של לוגן הילד, מדגישות הביקורות, צילק אותו ומנע ממנו להעניק לצאצאיו את האהבה, הקבלה והחום שהיו זקוקים לו כילדים. ילדותם העשוקה מאהבה ורווית ההתעמרות, הותירה אף היא משקע נפשי בקרבם, ומסבירה את התנהגותם האכזרית זה לזו ולסביבתם.
ואולם, אילו ביקשה 'יורשים' להראות כיצד הטראומה שחווה לוגן הצעיר הובילה אותו להתאכזר לבני משפחתו בבגרותו, יש להניח שיוצרי הסדרה היו מקדישים לאותה טראומה יותר מאזכור בן משפט אחד בפרק השלושים ושמונה מתוך שלושים ותשעת פרקי הסדרה.
לכל אחת מהדמויות בסדרה סיפור חיים מלא ועומק פסיכולוגי, דבר המקנה להן את אמינותן. עלילת הסדרה נסובה סביב מאבקים כוחניים בין אב לילדיו ובין האחים המתקיימים בהווה בגרותם. לוגן משתמש במעמדו כאב המשפחה כדי לעשות את כל המניפולציות העומדות לרשותו: הוא מבטיח לבנו קנדל את מושכות העסק ומונע אותן ממנו, הוא אומר לביתו שיב שהיא החכמה מכולם אך טוען שהיא אינה מתאימה כי היא אישה, שאין לה ניסיון ןמכנה אותה פחדנית. את בנו רומן הוא מטפח כדי להשתמש בו ואז לנפנף במחי יד.
אין צורך להרחיק לילדות ולדמיין מה ארע לדמויות לפני הווה הסדרה כדי למצוא טראומה שתסביר את עוצמות הפגיעה האישית בתוך התא המשפחתי. בבגרותנו כמו בילדותינו, המשפחה היא המקום בו רובינו מחפשים יציבות וביטחון רגשי. אך קיומה של דינאמיקה משפחתית הכוללת התעללות, הזנחה הורית, תחרות, רגשות נחיתות, מרד ותלות אינן הדבר המייחד את משפחת רוי. לעומת זאת משקלה ואופייה של הירושה שעל הכף, בהחלט כן.
מדוע בכל זאת בוחרות הביקורות בטראומה כמרכז הכובד של הסדרה? אפשר שהתשובה לכך נעוצה דווקא בפרדיגמה של הצופים. לפי התפיסה הרווחת, ניתן להסביר כל התנהגות אנושית בהפניית הזרקור לביוגרפיה פסיכולוגית של האינדיבידואל ולמצוא קשר סיבתי בין כל מעשה בבגרותו של האדם לחוויית ילדות שעיצבה אותו. בעולם בו זו הפרדיגמה השלטת, והפסיכולוגיה היא הכלי ההסברי היחיד הנגיש לנו, סביר שנפרש כל תוקפנות כביטוי לפוסט־טראומה.
אין בכוונתי לטעון שלפוסט־טראומה אין כוח הסברי כל עיקר. אך בחינת התנהגות האדם באמצעות הביוגרפיה הפסיכולוגית גרידא, עלולה לפספס את השפעתם של גורמים נוספים. השפעות של מבנים חברתיים, כלכליים, פוליטיים והיסטוריים בהם נטוע האדם, למשל. ובמקרה שלנו: השפעת המבנה החברתי־כלכלי המחייב משפחה להכריע מי מילדיה יעמוד בראש גוף בעל עוצמה ללא שיעור.
שתי פנטזיות על היפים והאמיצים
על פי קווי המתאר של הסדרה, הלוקיישנים שלה והביוגרפיה של הדמויות אפשר להציב את יורשים לצד סדרות כמו 'הלוטוס הלבן', 'בברלי הילס', 'היפים והאמיצים' או 'טיטאניק'. יצירות מסוג זה מצולמת בחדרי ישיבות חדישים, בתי מידות ברחבי העולם, מכוניות פאר, מסוקים פרטיים ויאכטות, ומציצות לחיי הרגש של הדמויות הזוכות לאכלס חדרים אלה. הן מגשימות לנו הצופים שתי פנטזיות: טיפוח מיתוס העושר – וביטלו.
פנטזיה ראשונה: הצצה אל הנסתר שכולו הוד והדר.
הסדרות העוסקות בחיי השמנה והסלתה מספקות לנו את יצר המציצנות למרחבים נכספים ובלתי חדירים עבורנו, 99 אחוזים מאוכלוסיית העולם. נופים מרהיבים הנשקפים מריזורטים, בצילום המתעכב בהילוך איטי על שמלות, אולמות, גנים ואחוזות, ומותיר אותנו נפעמים. כצופים אנו זוכים סוף סוף להצצה למה שאלת הגורל חסכה מאיתנו. אגב ההצצה, אנחנו מחברים בין יופי, קסם ופלא לבין רכוש פרטי, צרכנות ועושר כלכלי. חיבור שנעשה לנו טבעי ושקוף, כי התרגלנו לספוג אותו מרבבות הפרסומות, הגלויות והסמויות, המקיפות אותנו מכל עבר.
אם ניקח את 'הלוטוס הלבן' כדוגמא, נראה שם נופים מרהיבים של הוואי וסיציליה, כולל צילומי זריחה ושקיעה באוקיינוס, דולפינים מקפצים, אדריכלות רומנטית, בריכות, סוויטות, אולמות ומופעים שרבינו לא נזכה לפסוע בהם בחיינו. הדמויות עצמן זוהרות, מטופחות, לבושות בבגדי ריזורט מתוך מגזין, מאופרות ומסורקות למשעי. לראות את הסדרה מאשרר לנו את ההנחה המוקדמת: חיי העשירים אכן יפים יותר משלנו, יותר משיכולנו לשער.
פנטזיה שנייה: "גם העשירים בוכים", בדיוק כמונו.
אחרי שהתמוגגנו מהוויזואליה, מבקשות אותן סדרות להטיל בה דופי, ולשכנע אותנו כי הפאר אינו אלא שכבת איפור דביקה המכסה על ריקבון מתקדם. פרצופם האמיתי של העשירים באותן הסדרות, נחשף כבוגדני, צר עין, תאוותני, תככני, אנוכי ותלותי, או בקיצור: אנושי. אותם עשירים מורמים מעם, אינם נעלים מאיתנו. למעשה, הם בדיוק כמונו. כאן מתגשמת הפנטזיה השנייה: אנחנו כמוהם. לא משנה כמה כסף יש לנו בבנק, בסופו של יום כולנו בוכים, חשים ריקנות, סבל ובדידות. מסתבר שהיה צדק בדברי המורה שהטיפה לנו שכסף זה לא הכל בחיים. ביל גייטס לא יכול היה לנסח את זה טוב יותר, בהשיבו לשאלה איך התחושה להיות מולטי־מיליארדר: "באיזשהו שלב, לאחר שצברת כמה מיליונים, כמה יותר טעים כבר יכול להיות ההמבורגר שלך?".
במהלך 'הלוטוס הלבן' נחשף כי המיליונרית תלותית ובלתי יציבה, הכלה הטרייה נדרשת להתיישר לדרישות בעלה העשיר ואמו, הנערה שנולדה לכסף מונעת מקנאה, והאם הקרייריסטית סובלת מהפרעת אישיות אובססיבית. למעשה מוסר ההשכל מופיע כבר בפתיח הסדרה: צבע הקישוטים שמעטרים את קירות הריזורט נמרח, הפירות הטרופיים נרקבים, החיות הפראיות נלכדות באכזריות, והפאר הופך קודר ומאיים.
משתי פנטזיות יוצאת אחת
אך באמנות כמו באמנות, המדיום, הצורה והאסתטיקה מולכים, ועל פני המסך ניתנת הבכורה לחוויה הוויזואלית. לכן, לא משנה לאיזה שפל מוסרי תגענה הדמויות, אנחנו נשאר עם החוויה הדומיננטית של יופיין, בגדיהן המעודנים, פאר האולמות ופלא המרחבים בהם פסעו. זכינו להתחכך לרגע בחייהם הנוצצים של בעלי השררה, האדרנו אותם מחד, וחשנו נעלים עליהם מאידך. חווינו התעלות שיש בה קבלה של מקומנו בסדר הקיים תוך ליבוי הצרכנות שלנו.
בצפייה ב'הלוטוס הלבן' נזדעזע מהפערים בין אורחי המלון לבין משרתיהם עובדי המלון, ומהאנכיות והצביעות של הראשונים. אך הזעזוע הזה הוא אינטלקטואלי בלבד, ואינו שונה מקריאת מאמר במגזין הגות עכשווית. החוויה הרגשית שנשארת איתנו היא שבילינו עכשיו עונה שלמה בנופיה של סיציליה, במסיבות פרועות בוילות על הים, או מתחת לעלוות הדקלים המרשרשת ברוח. לעצמנו נאמר: אנחנו יותר טובים מהעשירים הצבועים האלה, ולבן/בת הזוג שלנו נאמר: "אז מה עם החופשה שרצינו לקבוע?".
שיח פריבילגיות
בכל זאת, 'הלוטוס הלבן' נחשבת ליצירה ביקורתית וחתרנית. עלילתה מדגישה את הפערים באפשרויות הצריכה בין הנופשים העשירים לבין עובדי המלון המקומיים המשרתים אותם. הפערים זועקים בין הנער מהוואי המפזז בריקוד שבטי כדי לשעשע את אורחי המלון, לבין בת גילו הפריבילגית שתחזור בתום החופשה לקולג' יוקרתי.
הדמויות ב'לוטוס הלבן' מעידות על עצמן שהן פריבילגיות, כלומר הן יודעות היטב שיש להן זכויות יתר, הנמנעות ממרבית האנושות. שיח הפריבילגיות שלהן ממוקד בנגישות לחיי צריכה ונוחות אישית. פער שניתן לכפר עליו רק באופן אינדיבידואלי, למשל בתחושת אשמה אישית, בווידוי מודע לעצמו המזכיר שרשור בטוויטר, או במעשי חסד סמליים. הן הגדרת העוול כ"פריבילגיה" והן תיקונו, מתקיימים במישור הפרטי, ואינם מכוונים לשינוי סדרי החברה.
מאחורי וילון הפטישיזם: המבנה הממשי
'יורשים', לעומת זאת, לא עוסקת בתוצר הלוואי של העושר: פריבילגיות בצריכה. היא חושפת את מנגנון הייצור שלו, ובכך חושפת את מה שמסתתר מאחורי פטישיזם הסחורות.
מקור המילה פטיש כנראה מפורטוגזית. feitiço, לחש, הוא גם הכינוי שהעניקו הימאים הפורטוגזים לחפצי הכישוף שבזזו ממערב אפריקה במאה השש־עשרה. בהמשך הפך 'פטיש' לביטוי לאמונה המייחסת תכונות מטאפיזיות לחפצים.
'פטישיזם הסחורות' הוא ביטוי שטבע מרקס בקפיטל לאופן בו מייחסת החברה לסחורות תכונות מעולם הרוח, בעוד היא עיוורת לתכונותיהן הממשיות. כלומר, לדרך בה אנו מביטים בסחורה מבלי לתת את הדעת לשאלות כמו: מי יצר אותה? כיצד? מה היו התנאים החומריים והחברתיים לעבודתו? לאיזה שימוש הסחורה מיועדת? ובמקום אלה, אנחנו רואים בסחורה את ערך החליפין שלה בלבד: מחירה בכסף. זאת, אף על פי שהן הכסף והן המחיר המסוים שניתן לסחורה, הם הבניה אנושית בתוך סדר חברתי בר חלוף.
לדוגמא, כשאני קונה נקניקיה (טבעונית!) אינני בטוחה ממה היא עשויה, כמה זמן עבודה הושקע בה, על ידי מי, היכן, באילו תנאים, מי קבע אותם וכיצד. מה שאני יודעת עליה בבירור הוא מחירה. כלומר אני רואה בסחורה כבעלת ערך חליפין נקוב. יתר הפרטים נסתרים מעיני. הסתרת היחסים החברתיים העומדים מאחוריה שהובילו לייצורה, מנתקים את הסחורה מההקשר הפוליטי וההיסטורי של מבנה החברה, כך שהנקניקייה מופיעה לפני כבעלת מחיר אימננטי, המשקף את הסדר הטבעי. ההפרדה בין הנקניקייה למספר המייצג את המחיר שלה היא היכולת להביט מעבר לפטישיזם של הסחורה, כלומר היכולת להבין איך העולם עובד, ומדוע הוא נראה כפי שהוא נראה.
כשם שהסחורות מופיעות בפנינו מנותקות מהקשר פוליטי והיסטורי, כך מופיע בפנינו בעל ההון, הקפיטליסט. אנו מצמידים לשמו את המספר האסטרונומי של שווי נכסיו (מאסק 192 מיליארד דולר, למשל), שהוא מספר מופשט נטול הקשר. הוא לא מספר את הסיפור המעשי על האופן בו צבר את הסכום, באילו תנאים, פרי עמלו של מי, איפה מונח הכסף ומה הוא עושה בעולם. המיסטיפיקציה של השוק מכסה על כל אלה. אנחנו נשארים רק עם שאלתו של גייטס: עד כמה טעים יותר כבר יכול להיות ההמבורגר שלו?
כשנקרא את הידיעה: "אילון מאסק רכש את 'טוויטר' ב44 מיליארד דולר", נדמיין אולי חדשנות, יצרנות, אסטרטגיה מרשימה או גאונות פיננסית של האיש עם המספר הגדול. יהיה לנו קשה יותר לדמיין איך נראה למעשה מפעל הנקניקיות שיצר את ההון שאפשר את קניית הסחורה 'טוויטר'. הפטיש הוא הוילון המכסה על התנאים ההיסטוריים והפוליטיים המייצרים את הסחורה ומאפשרים את העסקה. תנאים המבטיחים למעשה שלא משנה אם מאחורי הקניה יעמוד מאסק, לוגן או אפילו סתם איזה טום וונסגנס, כך או כך, העסקה איננה ערך החליפין – המחיר ששילם בעל ההון בכסף. הרכישה היא תנועה הכרחית בתוך מחזור ההון לעבר הצטברותו בידי מעטים.
אך 'יורשים' עושה את פעולת הסתת הוילון וחושפת את מפעל הנקניקיות במערומיו. צופיה מביטים מקרוב בנבכי המנגנון של פעולת ההון. דרך החרדות האישיות של הדמויות וההכרח לקנות ולמכור חברות בת, אנו לומדים על אופיו המחזורי של ההון המחייב תנועה לקראת הצטברותו בידי מעטים. אנו רואים את התכונות הממשיות של הסחורות. הסדרה עושה זאת באמצעים אומנותיים של צילום, אפיון דמויות, ותוויית העלילה.
המלך הוא הצלם
'יורשים' אמנם לא מסתירה את הבתים, המסוקים, הנהגים הפרטיים ולבושם המעודן של בני האליטה. אבל היא חומקת מטיפוח פטישיזם הסחורות בין היתר באמצעות סגנון צילום שמפיל את הקיר הרביעי ומנכיח את הצלם. הסדרה מצולמת מגובה עיני הדמויות. המצלמה מבצעת מעברים גסים לתקריב ורועדת לפרקים, באופן המדמה תחקיר עיתונאי או דוקומנטרי. הצופה חש כי הוא נוכח בחדר יחד עם הדמויות, כשהן בגודל אמיתי, אנושי. כאשר רומן וקנדל חושפים את המזימה שרקמה שיב אחותם מאחורי גבם, המצלמה מתקרבת ברעד ל"זום אין" על פניה המגמגמות ואנו זעים במבוכה, חשים רחמים ואולי גם חרדה לגורלה כשהיא "נתפסת על חם" במלא עליבותה. דמויות היורשים לא מצטיירות כאדירות או גדולות מהחיים, ואף שהן לבושות בבגדים שלעולם לא נוכל להרשות לעצמנו, הן לא נוצצות, ולרוב הן אפילו משדרות אפרוריות, אי נוחות ותשישות. גם בתוך מסוק פרטי, עדשת המצלמה לוכדת את הצדדים הלא יפים ולא אמיצים במיוחד של בני משפחת רוי, כך שהחוויה הוויזואלית הדומיננטית היא של חוסר נחת וחרדה.
ההון גורר האחדה
בראשית הסדרה לכל אחד מילדי משפחת רוי אפיון מובהק, תחומי עניין ועיסוקים שונים בחיים. שיב בנתה לעצמה קריירה כיועצת פוליטית בעלת שם. רום הוא נהנתן מפונק שמסרב להתבגר, ובז לכל ערך ומסגרת כולל לעסק המשפחתי. קנדל חזר לצמרת החברה של אביו, לאחר גמילה מהתמכרות לסמים, ונקרע בין הצורך שלו בחסותו של אביו, לבין הצורך להוכיח לאביו המכנה אותו בבוז "רך", שהוא קשוח מספיק כדי למרוד בו.
כששאלת הירושה עולה על השולחן, נוטשים שלושתם בהדרגה את כל עולמם, עיסוקם ונטיות ליבם, ומתמסרים למרוץ עמוס־תככים לראשות החברה. שלושתם מגיעים לקו הסיום בודדים ממערכות יחסים ומרוקנים מכל מה שהיה להם חשוב בעבר. לנו כצופים, קשה לזהות הבדל מוסרי ביניהם, או הבדל בכלל. אולי רום נעלה עליהם במעט, בהיותו היחיד שהישיר מבט למציאות והטיח בעצמו ובאחיו שהם לא סתם "בולשיט".
אנו מבינים שמנגנון הירושה של השליטה בתאגיד ענק, מכריע את רוב בני האדם. פוטנציאל הכוח מכתיב לפרט את פעולותיו ומחייב את הדמויות השונות לנהוג באופן זהה. בעוצמתו, מייצר ההון האחדה של ההתנהגות האנושית.
ספוג כאב
טום וונסגנס הוא משתתף לא מבטיח במרוץ לראשות החברה המופיע כבר בפרק הראשון. טום מגיע ממעמד פחות אמיד, וכבר בתחילת הסדרה מציע נישואים לשיב. דמותו הבלתי מעודנת, חושפת את מה ששאר הדמויות מסוות בנימוסים שרכשו בשנות התחנכותם בחוגי המעמד העליון. כל מחווה שלו חושפת את השתוקקותו לאישור מצד החזקים ממנו. בתחילת הסדרה הוא קונה ללוגן, אבי ארוסתו, מתנה: שעון יד יקר. הוא נידון מיד להשפלה פומבית, שכן איזו מתנה יכולה להרשים את האדם החזק ביותר באמריקה? אך טום וונסגנס הוא בדיוק הדמות שמוכנה לעשות הכל למען העוצמה, כולל לספוג השפלות, לשבת בכלא, להתעלל בכפופים לו, להינשא לבתו של ראש החברה ולקבל מאביה עצות על איך לדפוק אותה בהליך הגירושים.
בסוף הסדרה (אזהרת ספוילר) טום זוכה בכל הקופה. הוא נבחר לעמוד בראש התאגיד, על ידי הבעלים החדש של החברה הרואה בו "ספוג כאב" שיעשה מה שיגידו לו בלי לשאול שאלות. הבחירה בו כיורש מעידה יותר מכל על הדבר הדרוש כדי לנצח במשחק: לשרת את הכוח ללא סייג. לא נדרשים מנהיגות, חזון, אמונה, תעוזה, יצירתיות או חכמה מרובה, תכונות שטום חסר. נדרשת רק המיומנות לזהות את האיש החזק ביותר בחדר, להיצמד אליו ולא לעזוב (עד שיופיע אדם חזק ממנו).
כאן מגלה 'יורשים' את הסוד הגלוי על האנשים השולטים בעולמנו. הם לאו דווקא אנשים יצירתיים, מבריקים או אמיצים. הם אפילו לא אנשי עסקים מרשימים. ברוב המקרים הם הגיעו לפסגת הכוח מפני שירשו את הקרבה אליו, ואז, מתוך פחד לאבד אותו, נצמדו אליו היטב ופעלו בהתאם לשיקוליו. הם נתונים למערכת לחצים המכתיבה את צעדיהם ולא ומותירה להם מרחב תמרון, אף על פי שהם יושבים בפסגת העוצמה העולמית.
לא כמונו בכלל, כמעט
'יורשים' מצליחה לעשות מה שיצירות "ביקורתיות" אחרות נכשלו בו: להסית את הווילון הפטישיזם ולהראות כי העשירים הם לא כמונו. כסף עבורם הוא לא אמצעי לצריכת תענוגות או צבירת חפצי נוי. רום תהה על כך כשאחיו דחפו אותו לפעול למען אחת ממזימות ההשתלטות על החברה: "לא היינו אמורים פשוט לשבת ולאכול סושי כל היום?!".
אבל ממונם של הקפיטליסטים אינו אוצר השמור בתיבה. הוא חייב להיות בתנועה מתמדת כדי להפוך להון, כלומר לכוח חברתי. יש להשקיע אותו ברכישת חברה מתחרה, בהרחבת הנכסים, בהשקת מוצר, קמפיין ותעלולים פיננסיים, על מנת לייצר ממנו עוד הון וחוזר חלילה. עוצמת בעלי ההון תלויה ביכולתם לשרת את מחזור הונם, ולא להפך. הם עבדיו הנרצעים.
העשירים הם לאו דווקא גאונים רשעים. או גאונים. הרוע שלהם הוא רוע בנאלי ואפרורי של שיקולים פרקטים פשוטים. הם פועלים המשרתים את צרכיו הפשוטים של מחזור ההון. לא משנה מה מבנה האישיות שלהם ואילו טראומות עברו בילדות, הקפיטליזם מבטיח שאם הם נולדו להון או התגלגלו אליו, הם יעבדו למענו.
אך 'יורשים' מראה שיש לנו דבר אחד משותף עם העשירים ככלות הכל: כולנו, עשירים ועניים, איננו בני חורין. אנחנו לא חופשיים לנהל את העולם לפי העקרונות, הרצונות והאינטרסים שלנו. אנחנו לא יכולים לבחור, נגיד, להציל את העולם ממשבר האקלים, מעוני, מעליית שלטון פאשיסטי או ממלחמה עקובה מדם. אין לנו חופש או אחריות מלבד המשבצת המופרטת שהוגדרה לנו. כולנו עבדים של עקרון הרווח.
נגה שמיר היא חברת מערכת פיגומים, בוגרת תואר שני בתולדות עם ישראל מאוניברסיטת חיפה, רכזת מעגל הקבוצות, וחברת גרעין אדמה בקיבוץ פלך.