ב־2011 יצא לאור הספר 'הפרקריאט: המעמד המסוכן החדש'. מחבר הספר, הכלכלן הבריטי גאי סטנדינג, טען שאנו חוזים בצמיחתו העולמית של מעמד חברתי חדש שאותו הוא מכנה פרקריאט: הלחם של המילים פרולטריון (proletariat) ופגיעות (precarious). המעמד הזה חשוף לשורה ארוכה של איומים כלכליים ופוליטיים שמערערים את יציבותו, ודוחקים אותו לחפש פתרונות למצבו. הפרקריאט נעדר ייצוג פוליטי של ממש ולכן נגרר לעתים לקיצוניות פוליטית. בספרו, סטנדינג מזהיר מפני הסכנה הפוליטית שמייצג הפרקריאט וקורא לקידום "פוליטיקה של גן עדן" שבכללה חשיבה מחודשת על מקומה של העבודה בחברה המודרנית ועל רעיון ההכנסה בסיסית לכל (UBI).
הספר 'הפרקריאט' יצא לאור בעברית ב־2021 (בתרגומה של יסמין הלוי) במסגרת סדרת הספרים הסוציאל־דמוקרטית 'בארי', פרויקט משותף של פיגומים, קרן ברל כצנלסון ומספר גופים בולטים בשמאל הישראלי. לרגל יציאת הספר, אדם חפץ, עורך פיגומים, ורוני כספי, חוקרת מדיניות אקלים בקרן ברל כצנלסון, ערכו ראיון זום עם סטנדינג, שעיקריו מובאים כאן בפניכם.
חלק ממבקרי הספר טענו שמעמד הפועלים תמיד נמצאו במצב מסוכן ופגיע ולפיכך אין צורך בקטגוריזציה חדשה. מה מבדיל את הפרקריאט ממעמד הפועלים ה"קלאסי"?
אני מקבל כל יום מיילים מאנשים מארצות שונות ובני גילים שונים. הם כותבים לי "הספר הזה הוא עלי. הוא על המצב שלי, על איך שאני חי ושורד". כשאני שומע אנשים אומרים שאין שום דבר חדש בפרקריאט, לפעמים אני כועס ולפעמים מחייך.
כשחושבים על זה, הפרולטריון לא ממש התקיים באופן גלובלי עד אמצעי המאה ה־19. לפרולטריון הייתה תצורה מיוחדת של עבודה. מה שהגדיר אותה לא הייתה הפגיעות שלה: לכל אורך ההיסטוריה עבודה הייתה חסרת ביטחון וחסרת יציבות. במהלך המאה ה־20 פותחו זכויות רבות, וביניהן זכויות עובדים, כדי להיטיב עם הפרולטריון.
אבל הרעיון של פרקריאט, של 'פגיעות' (precarity), שונה מזה. מושג הפרקריאט מגיע מהלטינית העתיקה ומשמעותו להשיג דבר מה בעזרת תפילה, להיות בעמדת של תחינה, להיסמך על טובות ולהיות תלוי בשיפוט שרירותי של אחרים שנמצאים בעמדות סמכות. בתהליך הפרולטריזציה העובדים התרגלו לצפות ולשאוף לחיים של עבודה מתמדת, עם מערכת ברורה וקבועה של זכאות חברתית הקשורה לביצועה. את הפרקריאט ניתן להגדיר דרך שלושה ממדים. הממד הראשון הוא שיש לו יחסי ייצור מובחנים: העבודה שהוא מבצע לא קבועה, ואין לו ביטחון תעסוקתי, זהות תעסוקתית או נרטיב תעסוקתי. בני המעמד הזה חשים שהם לא מתקדמים לשום מקום עם חייהם. בפעם הראשונה יש מיליוני בני אדם שמצפים לעשות עבודה שהיא מתחת להשכלתם והכשרתם. לא זה היה המצב של הפרולטריון במאות ה־19 וה־20.
הממד השני קשור ליחסי חלוקה מובחנים. לפרקריאט אין גישה להטבות שאינן תלויות שכר כמו פנסיות, חופשה בתשלום וחופשת לידה; כל אלו הטבות שהפרולטריון זכה בהן במהלך המאה הקודמת. הפרקריאט הוא מעמד בתהליך התגבשות, שחי באופן קבוע על פי תהום של חובות שאין ביכולתו להחזיר. הוא חווה חוסר וודאות כרונית. זה שונה מהמצב הישן של מדינת הרווחה שחזתה מצבי סיכון ודאגה להתגונן מפניהם עוד לפני שקרו בעזרת מערכות ביטוחים שונות כמו אבטלה, לידה, תאונות וכו'. במצבים אלה אנשים קיבלו הטבות מהמדינה. כיום הפרקריאט יודע שיש רק וודאות אחת והיא אי־וודאות. הוא אינו יכול לצפות ולהתמודד עם זעזועים עתידיים. אין לו תחושת חוסן עצמי, כפי שראינו בזמן המגפה והגזרות הכלכליות שקדמו לה.
הממד השלישי שמגדיר את הפרקריאט – ולדעתי זהו הממד החשוב ביותר שהמבקרים שהזכרתם התעלמו ממנו לחלוטין – הוא יחסים מובחנים של הפרקריאט עם המדינה. זהו המעמד הראשון בהיסטוריה שחייו תלויים במכירת כוח עבודה ובו בזמן הוא מאבד זכויות. הוא מאבד זכויות אזרחיות, מאבד זכויות חברתיות, מאבד זכויות תרבותיות, מאבד זכויות כלכליות ופוליטיות, והוא מרגיש שהוא במעמד של התחננות. להתחנן זו סיטואציה מאוד לא מכבדת וזה מה שמאפיין את הפרקריאט כיום.
התגובה הראשונית, בייחוד של מבקרים מרקסיסטים שלא טרחו לקרוא את הספר, הייתה שאין פה מצב חדש. אם הם היו קוראים את הספר הם היו יודעים שלא מדובר על פגיעות במובן של עבודה פוגענית בלתי יציבה. אבל אנשים צעירים יותר שקראו את הספר בשנים אלה הבינו את התחושה של להיות חלק מהפרקריאט. לדעתי זה מעודד בתוך התקופה הקשה שאנחנו עומדים בפניה.
כותרת המשנה של הספר היא "המעמד המסוכן החדש". אתה דן בתנאי המחיה ותנאי העבודה של הפרקריאט וטוען שיש לו נטייה לאמץ רעיונות קסנופוביים וגזעניים. מדוע תנאי העבודה של הפרקריאט הופכים אותו לכל כך מסוכן פוליטית?
המובן האמיתי שבו הפרקריאט הוא "מעמד מסוכן" הוא המובן שהשתמשו במושג במאה ה־19. זה מושג שתיאר אנשים שלא היו חלק מהפרולטריון וגם לא חלק מהבורגנות. הם היו אומנים, בעלי מלאכה עצמאיים, מוכרי רחוב, אנשים שהיו מחוץ למבנה הקפיטליסטי ולא היו שבויים באידיאולוגיה הבורגנית או בזו של הפרולטריון. הם היו מסוכנים כי הם היו ביקורתיים כלפי תהליכי הפרולטריזציה. הם היו עצמאיים. הם רצו אלטרנטיבה פרוגרסיבית. לכן השתמשתי במושג "מעמד מסוכן".
אבל הפרקריאט מסוכן במובן מסוים מאוד. אלו שקראו את שני הספרים שכתבתי בנושא ('הפרקריאט' ו־A Precariat Charter) יודעים שטענתי כי הפרקריאט הוא "מעמד בהתהוות" ועדיין לא "מעמד למען עצמו". מעמד בהתהוות יודע נגד מה הוא ניצב אבל עדיין לא ניסח מה הוא רוצה בצורת מסר ברור.
הפרקריאט, כפי שהתפתח בעשרים השנים האחרונות מורכב משלוש קבוצות. הראשונה כוללת את אלו שנפלו אל הפרקריאט והם מרגישים שהם איבדו את העבר. הם באים מקהילות ומשפחות של מעמד הפועלים והם מרגישים שהם איבדו את המקום הזה. קבוצה זו רוצה את העבר שלה בחזרה. לכן היא פונה לפופוליסטים כמו דונלד טראמפ, בוריס ג'ונסון או ויקטור אורבן, אל "הפוטינים" של העולם, שמבטיחים להחזיר לנו עבר מפואר. אמנם עבר שכזה לא התקיים מעולם, אבל הם מנצלים את המצב של קבוצה זו, כי היא הקבוצה הכי פחות משכילה בקרב הפרקריאט. קבוצה זו הגיעה לשיאה המספרי מתוך הפרקריאט באמצע העשור הקודם, אבל היא מזדקנת ונעשית פחות אקטיבית עם הזמן.
הקבוצה השניה של הפרקריאט הם אלו שאני קורא להם הנוסטלגיים. הם איבדו את תחושת ההווה. הם איבדו את העכשיו. אין להם בית בשום מקום. קבוצה זו כוללת מהגרים, נשים רבות, מיעוטים אתניים ודתיים. הם לא יקשיבו לפופוליסטים אוטוריטריים של הימין הקיצוני, לפשיסטים. הם ירכינו את ראשם וינסו לשרוד. הם מעמד מסוכן במובן הזה שהם חייבים לשרוד, ואנחנו לא רוצים מיליונים רבים שמרגישים מנוחשלים ומשוללי זכויות ברמה כזו שהם יחדלו להשתתף באופן פעיל בחיים הפוליטיים של החברה.
הקבוצה השלישית של הפרקריאט הם מי שאני מכנה הפרוגרסיביים. הקבוצה הראשונה איבדה את העבר, הקבוצה השניה איבדה את ההווה, ואילו הקבוצה השלישית איבדה את תחושת העתיד. הם איבדו את האמונה שמחר יהיה טוב יותר מהיום. אין להם תחושה שהם מתקדמים בחייהם, מפתחים את כישוריהם, את החברויות שלהם, את היחסים שלהם. הם איבדו את העתיד. הם כמובן החלק הכי משכיל של הפרקריאט. הם אלה שכותבים לי מכל העולם. הם לא יצביעו לפופוליסטים, הם לא יצביעו לימין הקיצוני, אבל הם מחפשים פוליטיקה חדשה, "פוליטיקה של גן עדן". זהו מושג שאני משתמש בו בספר שכוונתו לפוליטיקה פרוגרסיבית, אמנציפטורית שמספקת תחושה של התחדשות ויכולת להמשיך לחיות את החיים. בשלב שלאחר המשבר הכלכלי, לאחר עשור של גזרות כלכליות, לאחר המגיפה ולאחר המלחמה המפחידה הזו באוקראינה; אחרי שנעבור את כל אלה, קבוצה זו והאנרגיה שלה יתוו לדעתי את הדרך לשחר פוליטי פרוגרסיבי חדש. עבורי זו ציפייה מרגשת.
בעזרת ההבנה של הפרקריאט כמעמד, אתה מציע לנסח אוצר מילים חדש וסדר יום חדש עבור השמאל. מה הם לדעתך המושגים החשובים והבסיסיים ביותר שאנחנו צריכים להגדיר או להגדיר מחדש?
נתתי תשובה ארוכה לשאלה הזו בספרי 'השחתת הקפיטליזם' (The Corruption of Capitalism), ושם טענתי שכיום אנחנו לא חיים במערכת של שוק חופשי. מי שחושב שיש לנו מערכת של שוק חופשי הוא כנראה טיפש או רשע, כי אנחנו הכי רחוקים שאפשר ממערכת כזו. אנחנו חיים במערכת של קפיטליזם רנטיירי, ואנחנו צריכים לנסח בבהירות מי הוא האויב לפני שאפשר להבין היכן צריך למקד את הביקורת, את האנרגיה ואת הפעולה הפוליטית שלנו. אם אתם חושבים שזו מערכת של שוק חופשי כשזו אינה כזו, אז אתם מבזבזים את הזמן שלכם. קפיטליזם רנטיירי מורכב ממצב שיותר ויותר כסף, הכנסה ועושר הולכים לבעלי הקניין: קניין פיזי, קניין פיננסי, קניין אינטלקטואלי; ופחות ופחות הולכים למי שתלויים במכירת כוח העבודה שלהם. עבורי זה פתח להבנה של סוג הקפיטליזם שאיתו אנחנו מתמודדים. כי האי־שוויון בעושר גדל באופן דרמטי ביחס לאי־שוויון בהכנסות, והכוחות שהולכים יחד עם ההשחתה של הקפיטליזם הרנטיירי מובילים לנסיבות שבהן רבים מהאלמנטים שהופכים את החיים של הפרקריאט לכל כך קשים נעשים בהדרגה כמעט בלתי אפשריים. אין שום דבר שם בחוץ שעוצר את הקפיטליזם הרנטיירי מלהחמיר. יש לנו פיננסיאליזציה חסרת תקדים, יש לנו רמות חוב של משקי בית ותאגידים שלא הייתה עד כה. זה ההקשר שבתוכו אנחנו נמצאים.
אנחנו צריכים להמשיג מחדש הוא את מושג העבודה. הייתה לנו סיטואציה במאה ה־20 שכל העבודה שלא הייתה של עבודה שכירה הלכה ונעלמה. היא נעלמה מהסטטיסטיקה שלנו, היא נעלמה ממדדי ההכנסה הלאומית, נעלמה מספרי הלימוד, נעלמה מהשיח. כל העבודה שאינה בתשלום שכר, בייחוד של נשים, היא בעלת הערך הגבוה ביותר, והיא נעלמה לחלוטין. היא הפכה לחסרת ערך במדידה שלנו. האיגודים המקצועיים והסוציאל־דמוקרטים שיחקו על הקו הזה. הם התמקדו בלייבוריזם. אבל תחשבו על כל העבודה, לא רק זו שנשים עושות, אלא גם של חלק מהגברים, לא רק בעבודות הטיפול – בדאגה לילדים ולזקנים – אלא גם בדאגה לקהילה שלנו, פעולה בתחום נחלת הכלל, הפקת דברים יפיפיים שכלל אינם מקבלים ערך כלכלי. אנחנו צריכים להציל את מושג העבודה, ואז נוכל להעריך מחדש מה אנחנו רוצים לייצר ומה אנחנו מעריכים במדדים הלאומיים שלנו, ולהתרחק מהמדד המטורף הזה של צמיחת התוצר הלאומי הגולמי כאילו הוא קובע אם החברה מצליחה או לא. כי הדרך הזו היא דרך אל ההכחדה, אל ההתמוטטות האקולוגית שעומדת לפנינו. אנחנו צריכים להגדיר מחדש מהי צמיחה. זה לא משנה אם אתם משתמשים במושג "ביטול הצמיחה" או ממשיגים מחדש מהי התפתחות, אם אתם מדינה עשירה או ענייה, כולנו צריכים לחשוב על זה מחדש.
אנחנו גם צריכים לפתח את מה שאני קורא לו "פוליטיקה של זמן". אנחנו רוצים להציל את מושג הזמן, וזה אומר שאנחנו צריכים להמשיג מחדש את המדדים שלנו ביחס לזמן. היוונים העתיקים לימדו אותנו שפנאי אינו רק נופש. הוא שונה מהנופש. פנאי עבור היוונים העתיקים היה "סכולה", ומשמעות הדבר היה השתתפות ציבורית בחיי ה"פוליס". תחת הקפיטליזם איבדנו את היכולת להיות אזרחים בזירה הציבורית. לא כולם, אבל רוב האנשים. הם צומצמו לכדי צרכנים של הפוליטיקה ולא משתתפים בה, כי על כל אחד מאיתנו לעבוד כמה שיותר. אנחנו צריכים להציל את מושג הפנאי תוך קבלת השראה מהיוונים העתיקים.
אנחנו צריכים להציל את תחושת השיתוף, את הפעילות המשותפת. לכם הייתה את התנועה הקיבוצית המפורסמת, אבל הכוונה איננה רק לזאת. הכוונה לשתפנות של להתחבר אל הטבע, שיתוף בטבע. הפרקריאט שאינו מורגל לבצע עבודה במשרה מלאה ולא ירצה בכך. הוא ירצה להחיות את תחושת העבודה שהיא מכבדת, משחררת, חיונית מבחינה חברתית. המילים האלה הן מה שאנחנו צריכים לעצב באוצר המילים שלנו.
בינתיים אוצר המילים הישן הסוציאל־דמוקרטי והסוציאליסטי נסוב כולו סביב עבודה. הם רוצים שלכולם יהיו עבודות. בואו נפסיק לעשות פטישיזציה לעבודות. הן אינסטרומנטליות. מעולם לא עבדתי קשה יותר מאז שהפסקתי להחזיק במשרה. רוב האנשים רוצים לעבוד על הדברים שמרגשים אותם, לפתח את היצירתיות שלהם. בואו ניפרד מה"ג'וביזם". להיות בעבודה פירושו להיות כפוף למנהל, ומה כל כך קסום בזה? אף אחד לא נולד וחושב 'אני חייב עבודה', זה משוגע. אז אנחנו צריכים אוצר מילים חדש והפרקריאט מבין את זה. איגודי עובדים לא לומדים מהמצב החדש הזה. לכן לפני המגפה, כשדיברתי עם צעירים על הפרקריאט, אם רציתי להבריח אותם לבר הקרוב לשתות כוס בירה, אז הייתי מתחיל לדבר על איגודי עובדים. כי הם היו אומרים 'איגודי עובדים לא עושים שום דבר בשבילנו'. אנחנו צריכים איגודים. אבל אנחנו צריכים סוג חדש של איגודים.
מאז פרסום 'הפרקריאט' לפני יותר מעשור, קרו אירועים ותהליכים משמעותיים בשוק העבודה הגלובלי: התפתחותה של "כלכלת החלטורה" וניסיונות של ממשלות להתמודד איתה מבחינה רגולטורית; המגפה, שגרמה לאנשים לחשוב מחדש על השאלה מיהו עובד חיוני וכיצד ניתן לעבוד מהבית; ולאחרונה גל שביתות חסר תקדים בארצות הברית, שהתחיל באוקטובר בשנה שעברה, ובמקביל גל גדול של התאגדות; ושיא של התפטרויות המכונה 'ההתפטרות הגדולה' (The Great Resignation). באילו אופנים אירועים אלו משפיעים על הפרקריאט בתור מעמד?
כל ההתפתחויות האלה משקפות את גידולו של הפרקריאט מסביב לעולם. במדינות רבות אנחנו מדברים על 40–50 אחוזים מסך האוכלוסייה הבוגרת. הם מרגישים שהם חלק מהפרקריאט או קרובים להצטרפות לשורותיו. בספר דנתי ברוב ההתפתחויות שהזכרתם. הן סימן לגלובליזציה ולמהפכה הטכנולוגית המתרחשת סביב בינה מלאכותית ואוטומציה. מה שיש לנו הוא תהליך עבודה גלובלי שבו כמעט בלתי אפשרי להעלות את רמת החיים של אנשים שמחייתם תלוי במכירת כוח העבודה שלהם בעזרת מדיניות סוציאל־דמוקרטית קונבנציונלית.
אחד הדברים שהתרחשו ולא ציינתם ברשימה הוא גידול אדיר בכמות העבודה שמבוצעת ללא שכר. מיליוני אנשים יושבים מול מסכים ומבצעים פעולות שמזינות מידע ומייצרות רנטות לחברות הטכנולוגיה הגדולות. מיליוני אנשים חייבים לבצע יותר ויותר עבודה עבור המדינה, עבודה שהם לא מקבלים עליה שכר, כי אחרת לא תהיה להם גישה להטבות או לשירותים מדינתיים.
אנחנו רואים כיום תופעה ייחודית. מתרחשת הגירה של כוח עבודה בלא הגירה של העובדים. זה לעולם לא קרה לפני כן בהיסטוריה. כיום, אם מתקשרים לקבל תמיכה טכנית בבריטניה, סביר יותר שמי שיענו לכם בצד השני של הקו נמצאים בגואה ולא במנצ'סטר. כוח העבודה מסופק על ידי אדם שנמצא בצד השני של העולם. הדבר נכון ביחס לעבודות ושירותים רבים, וגם ביחס לעבודה של משפטנים, של אדריכלים או של רופאים, לא רק ביחס לעבודות בסיסיות. זה אומר שהולך ומתגבר הלחץ שדוחק כלפי מטה את שכר העבודה בכל העולם. יותר ויותר חברות פשוט עוברות למקומות שהן רוצות לייצר בהן. חברות גדולות מחזיקות מפעלי ייצור ומטות בשלושים או ארבעים מדינות, כך שהן יכולות להחליף מיקום במהירות. פירוש הדבר הוא שכוח המיקוח של עובדים אינו חזק במיוחד.
כל זה מחזיר אותנו לשאלת 'ההתפטרות הגדולה'. יש משהו מרגש בדבר הזה, מכיוון שהוא משקף משהו שהרבה אנשים הרגישו בזמן המגפה. אנשים לא אוהבים משרות. אם יש להם אפשרות שלא להחזיק משרה הם ימצאו את הדרך לעשות את זה. עוד מוקדם לומר אם זו תופעה ארוכת טווח או האם יש כאן יציאה לגמלאות מוקדמת של אנשים, או זהו איום על בסיסי הלייבוריזם ו"הג'וביזם". אני מקווה שהפרשנות האחרונה היא הנכונה. אני חושב שיש מידה מסוימת של רצון לברוח מתלות בעבודה תוך קבלה של סגנון חיים הכולל משכורות נמוכות יותר, אבל כזה שיהיה בו יותר שליטה בזמן העצמי, יותר זמן עם המשפחה והקהילה.
אתה מדבר בספר על המושג "פוליטיקה של גן עדן" וטוען שזו צריכה להיות הפוליטיקה של הפרקריאט. אתה ביקורתי מאוד כלפי הפתרונות הסטנדרטים של הסוציאל־דמוקרטים לבעיות של הפרקריאט, ואתה אחד הדוברים הבולטים בעולם בעד הכנסה בסיסית אוניברסלית. מה הן הבעיות של אותם פתרונות סוציאל־דמוקרטיים קלאסיים, ולמה הכנסה בסיסית אוניברסלית כל כך מרכזית לחזון "פוליטיקת גן העדן" שלך?
הסוציאל־דמוקרטים הקלאסיים רוצים שלכולם יהיו משרות, הם רוצים שלכולם תהיה עבודה בטוחה, הם רוצים תעסוקה מלאה, ולא מעניקים ערך לפעילויות אחרות שדיברנו עליהן. כשהמשבר של ההגנה החברתית התפתח בעשרים השנים האחרונות של המאה הקודמת, הסוציאל־דמוקרטים עברו מתפיסה מסורתית של ביטוח חברתי וביטוח סוציאלי, לתמיכה מבוססת מבחני בדיקת אמצעים. מה שזה אומר זה שהם כיוונו את העזרה שלהם לעניים, ל"עניים הזכאים". הם אימצו את השפה של הימין שעשתה דמוניזציה לאותם אנשים בלתי זכאים בטענה שהם "עצלנים". פירוש הדבר הוא שאני אומר לך "אם את ענייה אז אני רוצה לבדוק כמה את מרוויחה, אני רוצה להסתכל על הסכום ואז להחליט אם את ענייה או לא; ורק אז אתן לך תמיכה". זה אוטומטית מכניס אותך למלכודת עוני. אם תנסה לא להיות עני, תאבד את ההטבות שלך, ואז תתמודד עם מס שולי של שמונים או תשעים אחוזים כפי שקורה במדינות רבות. זה אומר שהממשלה עוברת לבדיקת אמצעים כדי לאלץ אנשים לקחת עבודות בשכר נמוך. וזה בדיוק מה שקרה. ביל קלינטון אמר שהוא "ישים קץ לשירותי הרווחה כפי שהכרנו אותם", וקיצר את הזמן שזכאים לקבל תמיכה. להבנתי זה מוביל באופן בלתי נמנע לרווחה תלויית עבודה, ומדיניות חברתית דכאנית.
אני תומך בהכנסה בסיסית מאז שסיימתי את הדוקטורט שלי בקיימברידג'. הקמנו את רשת האקדמאים והפעילים BEIN – Basic Income Earth Network שמקדמת את הרעיון של הכנסה בסיסית אוניברסלית. חברים בה אנשים מכל רחבי העולם, גם מישראל. אני מאמין שצריך עוגן חדש למערכת ההגנה חברתית שלנו, שצריכה להתבסס על כך שלכולם תהיה הכנסה בסיסית.
הכנסה בסיסית תהיה תשלום בסיסי קבוע כל חודש המשולם לכל פרט, גבר או אישה באופן שווה, ללא תנאי, ללא צורך בעבודה קודמת, או צורך להתנהג באופן מסוים. זו תהיה זכות. הסיבה שאני מאמין בהכנסה בסיסית היא מוסרית ביסודה, לא אינסטרומנטלית. זו שאלה של צדק חברתי. אם אנחנו מקיימים מוסד של ירושה פרטית של עושר פרטי זה אומר שיש מיעוט שמקבל הרבה מאוד עושר בלי לעשות שום דבר, והוא מקבל את זה רק מפני שהתמזל מזלו להיוולד למשפחה הנכונה. אז אל תגידו לי שהכנסה בסיסית היא לקבל משהו בלי לעשות שום דבר. הכנסה בסיסית היא דיבידנד ציבורי על העושר החברתי הקולקטיבי שנוצר על ידי הדורות הרבים לפנינו. העבר יצר את העושר שלנו ואנחנו לא יודעים להגיד מי בדיוק תרמו יותר או פחות. לכן אנחנו צריכים שלכולם יהיה דיבידנד ציבורי. זה לפצות אותנו על כך שנחלת הכלל שלנו נלקחה על ידי יחידים וקבוצות פריבילגיות. אנחנו צריכים להגיד שצריך להיות פיצוי לאנשים הפשוטים שנחלת הכלל נגזלה מהם.
הכנסה בסיסית גם תיתן לאנשים תחושה של ביטחון בסיסי, וזהו צורך אנושי. פסיכולוגים לימדו אותנו שאם אתה חסר ביטחון, היכולות המנטליות שלך מצטמצמות, מנת המשכל שלך יורדת. הכנסה בסיסית, גם ברמה נמוכה, תגדיל את הביטחון הבסיסי ותשפר את היכולות המנטליות של אנשים. היא תהפוך אנשים ליותר אלטרואיסטים וסבלניים. והכנסה בסיסית גם תרחיב את החירות האנושית. עבורי זו ההצדקה המוסרית למעבר להכנסה בסיסית אוניברסלית. היא תכלול תוספות כספיות לאנשים עם מוגבלות ועלויות חיים גדולות יותר. אבל זה חלק חיוני לכל אג'נדה פרוגרסיבית במאה ה־21. אנחנו צריכים להבין שצריך לפתח הגנות שבאות לפני שהאירועים מתרחשים ולא הגנות שמגיעות בתור פיצוי אחריהם, כפי שמדינת הרווחה ניסתה לעשות. אנחנו ניצבים בפני חיים של חוסר וודאות וזעזועים רבים. המגפות ימשיכו. אנחנו לא יודעים מי יהיה פגיע ומי עמיד. הכנסה בסיסית, גם אם בסכום נמוך, נותנת לאנשים תחושת חוסן. הכנסה בסיסית תיתן לנו חוסן אישי וחוסן חברתי.
אנחנו נמצאים כיום על פרשת דרכים. אנחנו מקווים שהמגפה מאחורינו, אך ההתאוששות עוד לפנינו. נוסף על כך עלינו להתמודד עם משבר האקלים. באיזה כיוון יש ללכת כדי ליצור עולם טוב יותר? אילו כוחות חברתיים יכולים להוציא משימות כאלה לפועל? ואילו תנועות וארגונים מעוררים בך תקווה ביחס לעתיד?
אני רוצה להיזכר לרגע בראשית מדינה הרווחה שקמה לאחר מלחמת העולם השניה. ויליאם בוורידג' כתב דו"ח משמעותי ובעל השפעה בשנת 1942. הוא כתב בו שהאתגרים לעתיד הם לנצח חמישה ענקים: מחלה, בערות, זוהמה, מחסור ועוני. כיום אני מאמין שאנחנו צריכים לנצח שמונה ענקים אחרים. זה היעד של פוליטיקה פרוגרסיבית. אנחנו צריכים לנצח את האי־שוויון. אנחנו צריכים פוליטיקה שמתמודדת עם חוסר ביטחון. אנחנו צריכים אסטרטגיה שתצמצם את רמות החוב האדירות של הפרקריאט ושל אחרים. אנחנו צריכים אסטרטגיה כדי להתמודד עם מגפת החרדה. חרדה היא אויב של מחשבה פרוגרסיבית וחייבים לנצח אותה. יש את הפגיעות שצריך להביס, במובן של להפוך אנשים ממעמד של מתחננים למעמד של אזרחים מלאים עם זכויות שוות: זכויות תרבותיות, זכויות חברתיות, זכויות כלכליות, זכויות אזרחיות וזכויות פוליטיות. אנחנו צריכים אסטרטגיה כדי להתמודד עם הרובוטים. אני לא חושב שהרובוטים יגרמו לכך שנהיה מיותרים. להפך, הם מייצרים עוד יותר עבודה ולא פחות. אבל ללא ספק טכנולוגיה ובינה מלאכותית מרחיבים את האי־שוויון, ואנחנו צרכים אסטרטגיה כדי לחלק את העושר שתביא האוטומציה. יש את סכנת ההכחדה, הסכנה של ההתחממות הגלובלית, של זיהום, של אובדן נחלת הכלל. העושר האדיר המרוכז בידיים מעטות יוצר הרבה יותר זיהום והתחממות מאשר העניים. אנחנו צריכים מיסים גבוהים על פליטות פחמן. יש רק בעיה אחת עם מיסים אקולוגיים והיא שהם רגרסיביים. הם יגדילו את האי־שוויון כי אדם עני מוציא אחוז גבוה יותר מהכנסתו על מיסים שכאלו מאדם עשיר. הדרך היחידה להפוך אותם מקובלים פוליטית ופרוגרסיביים היא להבטיח שההון מהמיסים האלה יחזור לחברה בתור דיבידנדים או בתור הכנסה בסיסית אוניברסלית. הענק השמיני והאחרון הוא הענק של הנאו־פשיזם הפופוליסטי. יש לנו עולם שמשחק על פחדים, עולם שבו מיליוני אנשים חיים בפחד וחוסר ביטחון. רבים מהם יקשיבו למנהיגים אוטוריטריים שיבטיחו להחזיר עבר מפואר ומגעיל. הם יאשימו מהגרים, יאשימו יהודים, יאשימו מוסלמים, יאשימו נשים, יאשימו קבוצה כלשהי. זהו יחס מעורר אימה, והעבדה שהוא קיים בהיקף כזה במאה ה־21, אחרי כל מה שהעולם חווה במאה ה־20, הוא אחד הדברים העצובים ביותר עבור כולנו. אם לא נפתח אסטרטגיה שנותנת לאנשים ביטחון בסיסי ותחושת שייכות, הפחד הזה ימשיך. ולכן אני חושב שהאסטרטגיה שלנו כפרוגרסיבים צריכה להיות מכוונת לניצחון על כל הענקים. הכנסה בסיסית לבדה לא תנצח אותם. אנחנו צריכים אסטרטגיה קולקטיבית, אנחנו צריכים ארגונים חדשים שמחויבים לפרק את המבנים שמייצרים את שמונת הענקים.
תמלול ועיבוד הראיון: בועז גרפינקל
