הילדים של השוק

ב־25 באוגוסט 1981, כתבת הניו יורק טיימס אלג'ן הרמץ כתבה מאמר קצר על תופעה תרבותית חדשה שסחפה את מתבגרי אמריקה בסערה: ספרי בחר את ההרפתקה שלך. "נראה שהספרים מדבקים כאבעבועות רוח", אמרה הרמץ, כאשר ציינה שלפי ילדים, החבילה הכי טובה שאפשר לקבל למחנה קיץ באותה שנה, כוללת "ג'ינס ג'ורדאש, סוכריות משרוקית ומבחר ספרי 'בחר את ההרפתקה שלך'".

המומה מהעלייה המהירה של הספרים לפסגת עולם ההוצאה לאור, הרמץ תיארה כיצד ספרי בנטם, חברת הבת של הוצאת רנדום האוס, השיקה את הסדרה רק שנתיים קודם לכן אך כבר עלה בידה להוציא לאור כמות מסחררת של ארבעה מיליון עותקים (עד סוף שנת 1981 המספר עמד כבר על חמישה מיליון). היא הוסיפה כי במהלך חודש יוני, 8 מבין 11 ספרי הסדרה היו ברשימת 25 רבי־המכר של ספרות הנוער ברשת חנויות הספרים ב. דלטון. הספרים לא היו להיט רק בבועות העירוניות הליברליות כמו ניו יורק. כפי שהשבועון המקצועי פאבלישרס וויקלי דיווח בהתלהבות שנה קודם לכן, הספרים חרגו מעבר לגבולות תרבותיים ומעמדיים, ונמכרו מצוין גם ברשתות של חנויות ספרים נוצריות.

על מנת להסביר את הייחודיות של הרומנים האינטראקטיביים האלה, שהרמץ טענה ש"הם משחק באותה המידה שהם ספר", היא ניסחה מחדש פסקה אופיינית מתוך אחד הכותרים הפופולריים ביותר בסדרה – 'החלל ומעבר לו':

נולדת על חללית הנוסעת בין גלקסיות. החללית במשימת מחקר. משהו לא בסדר! מבט על הסורק מראה ערפילית שלא אמורה להיות במסלולך. לפתע הגזים וחלקיקי הערפילית מקיפים אותך. מחוללי כוח הכבידה ומערכות תומכות־החיים שלך עלולות לקרוס. מד הקרינה מפר את דממת טיסת החלל בצפצופים חדים וקולות פיצוח המזהירים מקרינה ברמה מסוכנת. אפשר לנסות לחזור לספינת־האם. אם זו בחירתך, דפדף לעמוד 4. אם האינסטינקטים שלך אומרים לך לסמוך על עצמך ולהתקדם, דפדף לעמוד 6.

תמיד בגוף שני, ספרי בחר את ההרפתקה שלך ביקשו "ממך" לבצע בחירה משנת־נרטיב כמעט בכל עמוד. יהיו אלה החלטות שגרתיות לכאורה או קביעות "לחיים או למוות", הבחירות האלה דחפו את הקורא אל מגוון קווי עלילה אלטרנטיביים. חלק היו מסתיימים בסגנון ההרואי, כאשר "אתה" מגלה את אטלנטיס או משתמש במסע בזמן על מנת לפגוש את הדינוזאורים. אחרים, רבים אחרים למעשה, היו מובילים למוות נוראי כמו זה למשל:

דלת לימינך נפתחת, זורקת אלומת אור בוהקת אל המסדרון. לפתע, מקיף אותך מעגל של שימפנזים נוהמים. הם מתחילים לסגור עליך.

הסוף.

למרות הפופולריות האדירה שלהם, הספרים בסדרה, כפי שציין בצדק מבקר אחד בן התקופה, "אינם מאוד מתוחכמים, ואין בהם אפיון מעמיק של הדמויות". במידה רבה היה זה כתוצאה מהמבנה שלהם, כאשר פורמט הסופים המרובים גרם לספרים להישאר שטחיים תוך פיצול לסדרת תמונות קצרות במקום לסיפור רב־ממדי יחיד ומעובה.  רוב הספרים הללו היו מן הסוגה של מדע בדיוני, פעולה או פנטזיה – הכותרים הפופולריים ביותר כללו את 'מנהרת הזמן', 'איש השלג הנורא' ו'מסע מתחת למים' – ואופן בניית העלילה הייחודי של הספרים אפשר לסופרים לרמוז במהירות למבחר רעיונות יצירתיים, פרובוקטיביים, כייפים ואפילו פילוסופיים־קיומיים או לתיאוריות מדעיות, מבלי שממש יצטרכו לפתח עלילה או דמויות סביבם. הספרים היו מעוצבים בשלמות עבור עידן הטלוויזיה שבו האמינו שמשכי תשומת הלב של ילדים מסתיימים במהירות שיא, ולכן ניתן היה לצרוך בזריזות חמישה או שישה סיפורים שונים, מההתחלה ל"סוף", תוך דקות. בנוסף, כיוון שכל כך הרבה סופים הובילו למותך, ההשפעה הדרמטית של ספרים אלה הייתה שונה משמעותית מזאת של רוב ספרי המדע הבדיוני או הפנטזיה שבהם התנופה הסיפורית לא הונעה על ידי פחד ממותו של הגיבור. הקורא נכנס ביודעו כי הוא עתיד למות מספר פעמים, עניין שהטרים את אחד מסימני ההיכר של משחקי המחשב העתידיים. כתוצאה מכך, המטען הרגשי של ספרים אלה נבע לא מהמסורתיות שבהתפתחויות העלילה או מגלגולן של הדמויות, אלא מהתשוקה לבחור "בחוכמה" ולחוות סופים רבים ומגוונים. 

עד שרנדום האוס החליטו להוריד את השאלטר על הסדרה ב־1999, כמעט מאתיים כותרים נכתבו וההערכה הגסה היא כי הספרים מכרו כ־250 מיליון עותקים בכל רחבי העולם. במקום הרביעי ברשימת רבי המכר של סדרות ספרי ילדים בכל הזמנים, הספרים הופצו במהרה מסביב לעולם ותורגמו ל־38 שפות, מספרדית ועד אורדו. המחברים קיבלו אלפי מכתבי מעריצים מקהל הקוראים הצעיר והנלהב שלהם. "זה כיף לבחור את הסוף בעצמך", כתב להם בן 12. "בעשרים שנות הוראה, מעולם לא ראיתי בני 12 כל כך נרגשים כפי שהם לגבי 'בחר את ההרפתקה שלך'", טען בתוקף מורה ב־1983.

כאשר מיליוני ילדי "דור ה־X" שגדלו על ספרים אלה התבגרו, הם נמלאו בנוסטלגיה. הרדיו הציבורי לאומי (NPR) הפיק בחמש השנים האחרונות שתי תוכניות גדולות על ההיסטוריה של ספרי בחר את ההרפתקה שלך. נטפליקס, שזיהתה את החותם המתמשך שהם הותירו על התרבות האמריקאית, ביקשה לאחרונה להרוויח גם היא משהו מהנוסטלגיה הזו. בשנת 2016 נכנסה ענקית התקשורת המקוונת ל"משא ומתן נרחב" עם המו"ל של ספרי בחר את ההרפתקה שלך על מנת לקבל רישיון על השימוש בשם "בחר את ההרפתקה שלך" לצורך הפקת סדרת תוכניות ילדים אינטראקטיביות. כאשר השיחות נכשלו, נטפליקס פנתה לערוץ אחר ושילבה כוחות עם סדרת המדע הבדיוני הדיסטופית 'מראה שחורה' על מנת להפיק פרק יחיד אינטראקטיבי של התוכנית, תחת הכותרת "באנדרסנאץ'" שרבים ראו בו אתחול, פרשנות ומחווה לספרי בחר את ההרפתקה שלך. (למעשה, המו"לים של בחר את ההרפתקה שלך תובעים כעת את נטפליקס בטענה שהפרק היה כל כך אפל שהוא עשוי להכתים את המוניטין של סדרת הספרים). פרשני תקשורת כבר הבחינו כיצד אופיו ההשתתפותי של "באנדרסנאץ'" עשוי להתברר כ"נשק השיווק הסודי" של נטפליקס שיאפשר לפלטפורמה "לכרות נתונים מהחלטותיך", לנטר התנהגות, להבין טוב יותר הרגלי צפייה ו"לנצל וללמוד אותנו ואת ההעדפות שלנו". ההבחנה הזאת משתלבת יפה בטיעון המרכזי של מאמר זה, הבוחן את טבעה הכפול של אינטראקטיביות כאמצעי של סוכנות (agency) מלמטה וגם של שליטה מלמעלה.

מדוע ספרי בחר את ההרפתקה שלך המריאו בראשית שנות השמונים ומה עלייתם המטאורית מספרת לנו על שינויים בתרבות, בכלכלה ובחברה האמריקאית שהתרחשו באותה תקופה? מה שהופך את ספרי בחר את ההרפתקה שלך למקרה מבחן היסטורי מאיר עיניים במיוחד זה שלא היו שום חידושים טכנולוגיים המעורבים בהמצאתם. ספרי בחר את ההרפתקה שלך, המבוססים במלואם על טקסט, יכלו להופיע בשנות החמישים או אפילו בשנות החמישים של המאה ה־19. אבל הם לא. משהו התרחש באמריקה בשנות השבעים והשמונים של המאה ה־20 שהפך את הספרים האלה לא רק לאפשריים אלא לפופולריים. השאלה היא מה. 

ההיסטוריה של לידת ספרי בחר את ההרפתקה שלך מבארת את הנקודה הזו. ממציאם היה עורך דין בשם אדוארד פאקרד. הוא הגה את הרעיון כאשר סיפר לילדיו סיפורים לפני השינה בשנות השישים. התחוור לו שכאשר הוא אפשר להם לבצע בחירות תוך כדי הסיפור, הם היו מעורבים יותר. בעודו נוסע מדי יום ברכבת לעבודתו במנהטן, פאקרד החל לכתוב את 'אי קנה הסוכר' – ספר בחר את ההרפתקה שלך הראשון אי־פעם (אם כי באותו הזמן הוא כינה את הז'אנר "ההרפתקה של עצמך", עובדה חשובה שנשוב אליה מאוחר יותר). עד 1969 הספר היה מוכן למכירה ופאקרד שכר את שירותיו של סוכן ספרותי מהשורה הראשונה והחל מכתת רגליים בין שמונה או תשע הוצאות ספרים בניו יורק. כולן דחו אותו בהסבר ש"זה יותר משחק מספר". בראיון מהתקופה האחרונה פאקרד הביע את האמונה כי הניסיון הראשון שלו נכשל כיוון ש"זה היה מוזר מדי וחדש מדי". אך כאשר ניסה שוב לדחוף את אותו רעיון בחברות ההוצאה לאור של ניו יורק בשלהי שנות השבעים (לאחר שפרסם מספר סיפורים עם ר.א. מונטגומרי, מוציא לאור שולי מוורמונט שהתמקד בעיקר בתחום חינוך הילדים) התרחשה תפנית. כעת, עשר שנים מאוחר יותר, עורכי הוצאות יוקרתיותיוקרתיים כמו ג'ואל דלבורגו מהוצאת בנטם מיד זיהו את הפוטנציאל העצום של הספר. "ממש התרגשתי" נזכרת דלבורגו כעבור 20 שנים בראיון לרדיו הציבורי הלאומי. "אמרתי … זה מהפכני. זכרו, זה עוד לפני עידן המחשב. הרעיון של סיפורת אינטראקטיבית, בחירת הסוף, היה מקורי ורענן. זה התחבר למשהו מאוד בסיסי". תוך עשור, הרעיון של בחירת הסוף בעצמך הפך מ"מוזר" ל"בסיסי".

האינסטינקטים של דלבורגו לא בגדו בה. הספרים נמכרו כמו לחמניות חמות בראשית שנות השמונים. משהו שדורש הסבר התרחש בבירור בשנות השבעים וראשית השמונים. מדוע בשנת 1969 סיפורת מבוססת־בחירה נראתה כרעיון גרוע למו"לים של ניו יורק, אבל ב־1979 זה הפך לרעיון מבריק? ומדוע הפכו הספרים לפופולאריים במידה מדהימה בקרב הנוער הצעיר של שנות השמונים? משקיפים נלהבים בני התקופה תהו על שאלה זו בדיוק. עד 1983 ספרי בחר את ההרפתקה שלך הפכו לשם דבר, והובילו את ג'ודית' אפלבאום, מומחית של 'הניו יורק טיימס' לתעשיית הספרים לתהות על הצלחתם. "איזה פן בתרבות האמריקאית העכשווית אחראי למשיכה של ספרים אלה?" היא שאלה.

בחינת נסיקתם המהירה של ספרי בחר את ההרפתקה שלך – שלא דרשו שום חידוש טכנולוגי – מאפשרת לנו לחקור את התזוזות החברתיות והתרבותיות הרחבות יותר שהתרחשו בשנות השבעים  והשמונים שביססו את הצלחת הסדרה. מאמר זה יטען שהעלייה המטאורית של ספרי בחר את ההרפתקה שלך בתקופה זו שיקפה ושיעתקה את התקדמותה של הבחירה האינדיבידואלית ללב המושגים האמריקאיים של סובייקטיביות, סוכנות, חברה, מוביליות וחופש.

ספרי בחר את ההרפתקה שלך, הכתובים בגוף שני ומציגים בפני הקוראים שתי אפשרויות כמעט בכל עמוד, הציעו לקוראיהם – בדומה מאוד לשוק הצרכנים – בחירה אינטראקטיבית אשר נתנה "לך" תחושת אוטונומיה, סוכנות ושחרור. אך באותו זמן, הם עשו שימוש באותו חופש בחירה זה על מנת להשריש בקוראים הצעירים סובייקטיביות שוקית ופרטית בעודם מנתבים אותם דרך קווי עלילה מסוימים וקבועים מראש. על אף שספרים אלה היו באמת אינטראקטיביים, המבנה, המשתנים והאפשרויות שלהם – כולל החוקים, הגבולות והדמויות – נשלטו והובנו בנוקשות על ידי מחברים מבוגרים ללא תרומה מהקורא־משתתף המתבגר. בעוד ילדים חונכו – שוב, באופן דומה מאוד לשוק הנאו־ליברלי הרחב יותר – לקחת אחריות מלאה על ההחלטות שלהם כיוון שהיה להם את החופש לבחור, "אחריותיזציה" תרבותית שכזו כיסתה על ההכרעות הנרטיביות המבניות הרבות אשר נעשו על ידי "אדריכלי בחירה" שעליהם היה לקורא הצעיר מעט מאוד שליטה אם בכלל. הטבע הכפול הזה של בחירה בספרי המשחק האלה – הן בגילום קיום ממשי של חופש אינטראקטיבי והן כאמצעי לשליטה חברתית – הוא זה שהופך את ספרי בחר את ההרפתקה שלך לעדשה חדה להתבוננות בחוויה הנאו־ליברלית. אך לפני שנוכל להתבונן מקרוב יותר על הספרים עצמם, עלינו לבחון (בקצרה) את ההיסטוריה הרחבה יותר של בחירה חופשית בארצות הברית של המאה ה־20.

היסטוריה קצרה של "בחירה חופשית"

העיקרון של בחירה אינדיבידואלית לא היה מרכזי בחשיבה האמריקאית של אחרי מלחמת העולם השנייה, כפי שהפך להיות בשלהי שנות השבעים והשמונים, וגם לא היווה שם נרדף לחירות אנושית. אם נזכר בדחייתו של פאקרד על ידי המוציאים לאור של ניו יורק בסוף שנות השישים, נראה כי הוא כשל למכור את ספרו באותה עת במידה מסוימת מכיוון שהחלום של בחירה חופשית עדיין תפס מקום שולי בתודעתם של מרבית האמריקאים. בעוד שאמריקאים של אחרי המלחמה אימצו ללא ספק את הבחירה בתחומי הפוליטיקה (הצבעה), הצריכה (קניות) או האהבה ("דייטינג"), הם לא התבוננו בפעולת הבחירה, במיוחד במסגרת השוק, כמגלמת סוכנות אנושית או חירות חברתית.

בחשבם על חופש, רבים מהאמריקאים חשבו פעמים רבות יותר במונחים של יציבות, סולידריות, ביטחון ובטיחות – ולא ביכולת לבחור בין מספר אפשרויות בתפריט. נראה כי החברה האמריקאית, שעדיין זכרה את המכה האכזרית של השפל הגדול ואת הצלחתם האדירה של הניו־דיל וכלכלת המלחמה, האמינה שלעתים קרובות עדיף היה לקיים מוסדות יציבים המספקים, כהצהרתו המפורסמת של רוזוולט, חופש מ"הזדקקות" ומ"פחד", מאשר שווקים דינמיים המספקים חופש בחירה. 

האינטלקטואלים הפופולריים והמשפיעים ביותר בתקופה שלאחר המלחמה הדהדו גישה ספקנית זו לגבי בחירה חופשית. הכלכלנים המתמטיים, האובססיביים לבחירה, שישלטו במדעי החברה בעידן הנאו־ליברלי הופיעו באותה התקופה – אך הם עדיין לא כבשו את הזרם המרכזי. נהפוך הוא, רבים מההוגים המובילים בשנים שלאחר המלחמה היו היסטוריונים, סוציולוגים וכלכלנים מוסדיים כמו ריצ'רד הופשטטר, סי. רייט מילס, תיאודור אדורנו וג'ון קנת' גלבריית' אשר הדגישו כיצד תנאים והתניות מבניים והיסטוריים עיצבו באופן דרמטי לא רק את החיים האמריקאיים, אלא אף את ההעדפות האמריקאיות. בשנות החמישים והשישים, שהיו שנות השיא בפופולריות ההמונית של הסוציולוגיה האמריקאית – דיסציפלינה שמעולם לא החשיבה מאוד את הרעיון של בחירה חופשית מלכתחילה – אמריקאים בני הדור שלאחר המלחמה למדו כי הבחירות השוקיות שלהם היו רחוקות מחופשיות או אינדיבידואליות. ניתן לסכם כמה מהנקודות המרכזיות של מאמר זה, בניסוחו המצוין של מילס משנת 1959:

חופש איננו רק האפשרות לעשות כל שהאדם חפץ; זוהי גם איננה רק האפשרות לבחור בין חלופות נתונות. חופש הוא, בראש ובראשונה, האפשרות לנסח את הברירות שבנמצא, להתווכח עליהן ואז – האפשרות לבחור.

בינתיים, בשדה הפסיכולוגיה, ביהביוריזם – אסכולה מחשבתית אשר הניחה שכל ההחלטות האנושיות הן תגובות להתניות וגירויים סביבתיים – עדיין שלטה בדיסציפלינה, עם ביהביוריסטים כגון פרדריק סקינר וג'ון ווטסון שערערו על עצם קיומו של רצון חופשי – לא כל שכן בחירה חופשית. על פי מדעני חברה שונים אלה, מרבית הבחירות, בין אם יום־יומיות או משנות־חיים, לא עלו מתוך חירות פנימית מולדת אלא מתוך כוחות חיצוניים. 

אפילו כמה מהכלכלנים המובילים של התקופה, שמבין מדעני החברה תמיד היו הכי אינדיבידואליסטים מבחינה מתודולוגית, היו ספקנים לגבי הבחירה האישית. מאז עלייתה בשלהי המאה ה־19, "תיאוריית התועלתנות" הצרכנית של הכלכלה הנאו־קלאסית טענה כי ביקושים בשוק מעוצבים על ידי רצונותיהם המולדים ותשוקותיהם של בני האדם. הנחה זו הייתה בעלת חשיבות אידיאולוגית, כיוון שהיא העניקה לגיטימציה לקפיטליזם בכך שטענה שבחירה חופשית היא המנגנון הבסיסי באמצעותו שווקים מספקים לאנשים את מה שהם חפצים בו ומשתוקקים אליו. עם זאת, לקראת מחצית המאה ה־20 כלכלנים רבים התייחסו לרעיון זה בספקנות. "יכולתם של צרכנים לשנות את טעמם היא זניחה", טען ב־1939 ג'וזף שומפטר , הכלכלן מהרווארד שאיננו ידוע בנטייתו השמאלית. לטענתו, "כל שינוי בטעם הצרכנים הוא בן לוויה של, ונגרם על ידי, פעולת היצרנים". עשרים שנים לאחר מכן, ב־1960, לא הרבה השתנה בקיימברידג', מסצ'וסטס. הנה מרצה לכלכלה מן הזרם המרכזי בהרווארד, אלווין הנסן, שנשמע במידה רבה כמרקסיסט מערבי מאסכולת פרנקפורט:

בימינו צרכנים כבר אינם פועלים מרצונם החופשי. עקומת הביקוש כבר איננה תוצר של רצונות ספונטניים. היא מיוצרת… הצרכן הוא "שטוף מוח"… תהליך שטיפת המוח של הצרכן נעשה ענף בפסיכואנליזה. רצונות הצרכן כבר אינם עניין של בחירה אישית. הם תוצר של ייצור המוני.

חששות מסוג זה לגבי "בחירה אישית", האופייניות לשנים שלאחר המלחמה, לא היו מוגבלות למלומדי הרווארד. בעוד שתאגידים הציגו בפומבי את תדמית הצרכן הממקסם־תועלת שתמיד "יודע הכי טוב" ובוחר באופן חופשי, המומחים הפרוידיאניים ל"חקר המוטיבציה" שהם שכרו בהמוניהם גוללו סיפור שונה, ושירטטו את ציבור האזרחים האמריקאי כקונפורמיסטי, לא־רציונלי, שאת הבחירות הצרכניות שלו ניתן בקלות לעצב ולייצר בקנה מידה המוני על ידי ניצול הפחדים והתשוקות בתת־-ההכרה שלו. כתוצאה מכך, העשורים שלאחר המלחמה היו עדים לגל של היסטריה המונית בנוגע לשטיפת מוח והעברת מסרים תת־הכרתית. פחדים אלה התפוגגו עם העידן הנאו־ליברלי, כאשר אנשים איששו מחדש בבטחה את "הסוכנות העצמית" שלהם – מונח שהשימוש בו הרקיע שחקים בשנות השמונים. 

בשנות החמישים והשישים אמריקאים מכל השכבות החברתיות היו לעתים קרובות סקפטיים לגבי קיומה הממשי של בחירה חופשית והשאלה אם זו צריכה להיות המטרה העיקרית של מדיניות חברתית. עם זאת, בראשית שנות השמונים, כאשר ספרי בחר את ההרפתקה שלך פרצו לראשונה אל הזירה, העיקרון של בחירה חופשית נעשה הגמוני במהרה. בספרות אינטלקטואליות, כפי שציין דניאל רודג'רס, "תפיסות של טבע אנושי אשר בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה היו רוויות בהקשר, נסיבות חברתיות ומוסדות, פינו את מקומן לתפיסות של טבע אנושי המדגישות בחירה, סוכנות, פרפורמנס ותשוקה". התפתחויות שכאלה, שהופיעו לראשונה אצל כלכלנים נאו־קלאסיים לאחר המלחמה, סללו את הדרך לעלייתה ההגמונית של "תיאוריית הבחירה" בשנות השבעים והשמונים, כאשר אינדיבידואליזם מתודולוגי מבוסס־החלטה דחק גישות היסטוריות, חברתיות ומוסדיות קודמות. יהיו אלה "בחירה רציונלית" או תורת המשחקים בכלכלה, "הבחירה הציבורית" במדעי המדינה או "תורת ההחלטות" במנהל עסקים, קאדר עולה של מדעני החברה הגה (ולעתים קרובות עיצב) את החוויה האנושית כרצף מתמשך של בחירות חופשיות ולא הרבה מעבר לכך.

מי שהובילו את נסיקת הבחירה בקרב אינטלקטואלים ציבוריים היו ללא ספק הכלכלנים מאסכולת שיקגו כגון מילטון פרידמן, ג'יימס ביוקנן וגארי בקר. מטרתם העיקרית הייתה לא רק לעקור מן השורש את הכלכלה הקיינסיאנית אלא לעצב מחדש את כל החברה האנושית וההיסטוריה כלא יותר מאשר סדרה של בחירות אישיות. "השיטה תחתיה אנשים עושים את בחירותיהם שלהם – ונושאים במרבית ההשלכות של החלטותיהם – היא השיטה אשר שררה לאורך מרבית ההיסטוריה שלנו", הכריז פרידמן ברב־המכר שלו ובסדרה הדוקומנטרית ב־PBS משנת 1980, אשר נשאו את השם ההולם 'החופש לבחור'.

אם בתקופה שלאחר המלחמה האמריקאים הטילו ספק בכך ששווקים העניקו לאנשים את מה שהם רצו, מהפכת האינדיבידואל והבחירה הרציונלית של שנות השבעים והשמונים הביאה את מרבית מדעני החברה ללכת בעקבות אסכולת שיקגו ולהניח בפשטות שהם כן. יתרה מכך, במהלך תקופה זו עצם הרעיון של בחירה הופרט, כאשר אינטלקטואלים רבים החלו לראות בבחירה השוקית את הביטוי האמיתי היחיד של סוכנות אנושית וחופש חברתי. בעודו ממעיט בערכה של העובדה הפשוטה שארצות הברית היא דמוקרטיה וכי הצבעה גם היא צורה של בחירה, הגל הגואה של הוגים שמרנים הנגיד בין הבחירה השוקית לבין הכפייה של מדיניות ממשלתית. 

שינויים מבניים בכלכלה האמריקאית בשנות השבעים והשמונים – חלקם צמחו מהשפעתה ההולכת וגוברת של בדיוק אותה אידיאולוגיה של "החופש לבחור" – עודדו גם תפיסות עולם יותר ממוקדות בחירה בקרב חלק נרחב של הציבור האמריקאי, יהיו אלה עובדים שכירים עניים או בעלי הון עשירים. נסיגה מתיעוש ופיננסיאליזציה סללו את הדרך לכך. בניגוד לחוויה הבתר־מלחמתית של מנהלים זוטרים בתאגידים או עובדי מפעל מאוגדים, שאימצו ערכים של ביטחון, יציבות וקונפורמיות, הידרדרותו המתמשכת של מקום העבודה התעשייתי־תאגידי – ככל הנראה ההתפתחות הכלכלית החשובה ביותר במהלך שנות השבעים והשמונים – השליכה מיליוני עובדים אל שוק עבודה גמיש ונזיל בהרבה, בו הם נאלצו ללא הרף לבצע בחירות לא רק לגבי תעסוקתם אלא לגבי הישרדותם הכלכלית. בעידן הנאו־ליברלי של עבודה לא מאורגנת, פרילנסרית, בחוזה, במשרה חלקית, גמישה או "זמנית", בה עובדים מחליפים עבודות בקצב מסחרר ולכן בעלי יכולת מועטה לעצב חברות מבפנים, עובדים חווים את הסוכנות שבעבודה בעיקר דרך החופש שלהם לעזוב עבודה שאינם אוהבים עבור (בתקווה) אחת מספקת יותר – אם כי ככל הנראה זמנית באותה מידה.

אם מעמד העובדים חווה את הבחירה דרך שוק העבודה, עבור בעלי האמצעים היה זה על פי רוב דרך שוק המניות. כאשר "הפנסיה הצוברת" של שנות השבעים והשמונים האפילה על "הפנסיה התקציבית" של הקפיטליזם הרווחתי והסולידריות של האיגודים בתקופה הבתר־מלחמתית, המעמד הבינוני והמעמד הגבוה אולצו לגבש תיק מניות אישי. כאשר הסקטור הפיננסי שגשג בשנות השמונים לאחר שני עשורים בהם בקושי זז, בחירת התמהיל הנכון של מניות ואגרות חוב נעשתה תחביב מרכזי של העשירים, עם תת־תרבות שלמה של יועצים פיננסיים הצומחים סביב בחירות אישיות קריטיות אלה. 

כאשר האמריקאים – עשירים ועניים – הושלכו אל תוך עולם השוק הנזיל של העידן הנאו־ליברלי, העיקרון של בחירה חופשית חילחל אל תודעת היום־יום האמריקאית. בראשית שנות השמונים, אמריקאים רבים האמינו כי החיים, החירות, והמרדף אחר אושר כוונתם, בראש ובראשונה, חופש אישי וסוכנות אינטראקטיבית לבחור מתפריט האפשרויות. בסקר של גאלופ מראשית שנות השמונים לדוגמא, אמריקאים דירגו את "חופש הבחירה" כאחד מהערכים החשובים והרצויים להם ביותר, לפני "רצון האל", "חברים רבים", "הכנסה גבוהה" או "תחושת הישג". לדברי ההיסטוריון אריק פונר, בעידן זה היכולת לבחור "הפכה ככל הנראה לתפיסה השלטת של חופש".

הטרנספורמציה בגישתם של אמריקאים לבחירה שירתה בתור אחד מעמודי התווך של "הפנייה ימינה" בארצות הברית ובהמשך של הביקורת והפירוק של מה שידוע בכינוי "המדינה האומנת" של הניו דיל (מונח שנולד בראשית שנות השמונים הממצב את בחירת הצרכן כמעיין בלתי נדלה של חופש). אם בחירה הוגדרה כחופש בתקופה זו, אז שירותים חברתיים ותוכניות רווחה, שסופקו אך ורק על ידי הממשלה או איגודי העובדים, נתפסו כצורה של דיכוי. המפתח לשחרור האדם מונח אפוא בהפרטה של חיי היום־יום, כך שאמריקאים יוכלו לבחור לא רק את משחת השיניים או חומר הניקוי שלהם, אלא גם את בית הספר והפנסיה שלהם. זיהוי החופש עם בחירה הפך לשכל הישר התרבותי בתקופה זו, עד שהוא החל להפיח רוח חיים לא רק בסדר היום השמרני אלא גם בזה הליברלי. המאבק לגישה שווה להפלות בטוחות וללא תשלום יכול היה להיקרא "בעד־זכויות" או "בעד־נגישות" או בפשטות "בעד־הפלה" אבל הוא נקרא "בעד־בחירה" (pro-choice), כיוון שבשנות השמונים "בחירה חופשית" היה הביטוי הפוליטי החם שכולם רצו לשמוע.

יהיו אלה סטודנטים שמאלנים בקולג', אימהות עקרות בית או כפריים אנטי־קומוניסטים, בלב עליית דפוס המחשבה האמריקאי של "החופש לבחור" שוכן הרעיון שבחירה אישית ניצבת בליבת החוויה, הסוכנות והחופש האנושיים. ממש כמו המודלים המתמטיים המורכבים של כלכלת הבחירה הרציונלית – תפיסת עולם כזו דמיינה את החברה כעולם שוקי אטומיסטי, בו אנשים מתקשרים עם סביבתם ומפגינים את כוח הרצון שלהם בעיקר באמצעות בחירת העדפה שוקית אחת על פני אחרת. בשונה מתפיסות עצמי הממוקדת באזרח או ביצרן שאפיינו את המאה ה־19, ולפיהן אמריקאים חוו אוטונומיה באמצעות פעילות פוליטית דמוקרטית או דרך יכולתם לשנות את הסביבה המקיפה אותם באמצעות עבודתם, ובשונה מהגישה שרווחה לאחר השפל הגדול ומלחמת העולם השנייה, לפיה חירות נתפסה על פי רוב כמאבק משותף לביטחון המושג באמצעות הקרבה, שיתוף פעולה וסולידריות, דפוס החשיבה הנאו־ליברלי של החופש לבחור היה אינדיבידואליסטי באופן עמוק ומכוון־שוק. הוא הניח כי בני אדם מעצבים את גורלם, יוצרים את זהותם, ממלאים אחר צרכיהם, ממשים את הפוטנציאל שלהם, משיגים את חירותם ומגשימים את סוכנותם בעיקר באמצעות שקילה ובחירה מתוך מגוון האפשרויות בשוק. לבחור משמעו להיות חופשי, וככל שיותר בחירות יהיו זמינות, כך האדם יהיה חופשי יותר. בהתאם לכך, כל עוד לא יערמו מכשולים בפני היכולת לבחור (בדרך כלל על ידי הממשלה או איגודי העובדים), יוכלו אנשים בסופו של דבר לקבוע את גורלם באמצעות בחירות סובייקטיביות רבות מספור. 

עלייה זו של הבחירה החופשית גם שיחקה תפקיד מרכזי במה שמלומדים נאו־ליברליים כינו כ"אחריותיזציה" של חיי היום־יום. כפי שתומאס למקה הסביר בניתוחו את 'לידת הביופוליטיקה' של פוקו,

כיוון שהבחירה בין אפשרויות לפעולה היא, כפי שזה מנוסח על פי הרעיון הנאו־ליברלי של בחירה רציונלית, הביטוי של רצון חופשי המבוסס על החלטה הנקבעת מתוך העצמי, השלכות הפעולה נישאות על ידי הסובייקט לבדו, שהוא גם האחראי היחידי להן. 

מעטים ביטאו את האתוס הנאו־ליברלי של אחריותיזציה באופן בהיר יותר מאשר רונלד רייגן, שכבר בכינוס של המפלגה הרפובליקנית ב־1968 קרא "להשיב את המימרה האמריקאית שכל אחד אחראי למעשיו". כנשיא בשנות השמונים, רייגן סייע לעשות בדיוק את זה, כאשר טען בזכות "פיתוח מוסדות פרטיים התורמים לאחריות אישית ויוזמה". בתפיסת עולמו ממוקדת הבחירה של רייגן, שמזהה חופש עם בחירה ועוני עם כישלון אישי, לא היה צורך במדינת רווחה נרחבת או רשת ביטחון ממשלתית. לפי תפיסת עולמו ממוקדת-הבחירה של רייגן. הוא הדגיש נקודה זו בבירור במספר הזדמנויות, כולל בראיון טלוויזיוני בשנת 1987, כאשר טען שמחוסרי הבית "שישנים על פתחי ביוב" עושים זאת לפי "בחירתם האישית". החל מנאומו המפורסם "זמן לבחור" שנשא במסע הבחירות של בארי גולדווטר בשנת 1964 והפך אותו לכוכב פוליטי עולה, רייגן היה מהמנהיגים הראשונים לזהות את כוחו של אידיאל הבחירה החופשית. 

בעודו מוחק התפתחויות היסטוריות, מחסומים מוסדיים, תנאים לא שוויוניים ואפליות מעמדיות, מגדריות או גזעיות, הטלת האחריות הזאת של "החופש לבחור" תלשה תפיסתית את האנשים ממארג הווייתם החברתית ומיקמה אותם במגרש משחקים מאוזן למראית עין בו כל אחד מתחיל עם פחות או יותר אותן הזדמנויות ואלטרנטיבות. בחר נכונה, יטענו רייגן ואנשים מסוגו, וללא ספק תצליח. בצע בחירות גרועות, ואין לך את מי להאשים מלבד את עצמך. החיים, במילים אחרות, החלו להיתפס כמשחק חופשי של בחירות.

לשחק במשחק החיים

"הכלכלה היא משחק" הכריז מישל פוקו ב'לידת הביופוליטיקה', סדרת הרצאותיו מ־1979 – אותה שנה בה ספרי בנטם החתימו את אדוארד פאקרד על החוזה הנחשק. פוקו לא יהיה ההוגה האחרון שישווה בין השוק הנאו־ליברלי למשחק. כפי שטענו בשנים האחרונות מקנזי וורק ושאר "תיאורטיקני משחק", תרבות המשחק לא רק "התנחלה בשטחי יריביה בתחום התרבותי", אלא גם "התנחלה והשתלטה על המציאות". למרות שהם מתעלמים מספרי בחר את ההרפתקה שלך, מלומדים אלה רואים קשר מובהק בין עליית הנאו־ליברליזם ממוקד הבחירה בעשורים האחרונים לבין הפופולאריות המטאורית של תרבות המשחק. בהכללה, הם טוענים כי בחברת שוק תחרותי, בה נאמר לאדם, כבר בגיל מוקדם יחסית, שתודות לשוויון ההזדמנויות ניתן להשיג כל מטרה חברתית או כלכלית באמצעות שמירת הכללים וקיום בחירות נבונות, אפשר להבין מדוע כל כך הרבה אמריקאים – צעירים ומבוגרים – נמשכים למשחקים שמדמים את אותן תחושות ונורמות תחרותיות, מריטוקרטיות, אינדיבידואליסטיות ומטילות אחריות.

בחינת ה"מישחוק" של ספרי ילדים באמצעות סדרת ספרי בחר את ההרפתקה שלך מאפשרת לנו לחזור לאיזו "נקודת אפס" נאו־ליברלית ולעקוב אחר אחת הדוגמאות הראשונות בהן רעיונות של בחירה חופשית ואישית, שלבשו צורת משחק, החלו לראשונה לעצב את תרבות ההמונים בארצות הברית. כפי שמבוגר אחד נזכר מאוחר יותר במכתב הערצה לאדוארד פאקרד, "[כיום] יש לנו מציאות מדומה ומרחבים דיגיטליים, אבל היכולת של הספרים שלך לשגר אותי לעולמות אחרים, לשבות את לבי, להמריץ ולחנך הייתה באמת מופלאה". יתרה מכך, בעוד רוב חוקרי הנאו־ליברליזם הביקורתיים התמקדו (באופן מובן) בהשכלה ובחינוך כדי להסביר כיצד בדיוק מתבגרים הפכו ל"ילדי השוק", בחינת ספרי בחר את ההרפתקה שלך מאפשרת לנו לראות את התפקיד המרכזי שמילאה התרבות לא רק בשיקוף האידיאולוגיה הנאו־ליברלית, אלא גם בשעתוק שלה בקרב דורות צעירים. 

כפי שטענה ג'נט מוריי ב'המלט על ההולודק', סיפורת אינטראקטיבית מעניקה לקוראים את "הכוח המספק לבצע פעולות משמעותיות ולראות את התוצאות של החלטותינו ובחירותינו". קוראי בחר את ההרפתקה שלך הצעירים בוודאי היו מסכימים עם הערכתה של מוריי. "אני אוהבת את האופן בו אפשר לבחור את ההרפתקה שלך ושהמחבר גורם לך להרגיש כאילו אתה הדמויות", ציין מעריץ בן עשר של הז'אנר. זה שספרי בחר את ההרפתקה שלך היו הצלחה כבירה בקרב קוראים, בעיקר כיוון שזה עורר סוכנות אינטראקטיבית היה מובן מאליו לכל הפרשנים בני התקופה. הרמץ העניקה למאמרה מ־1981 בטיימס את הכותרת "צור את הסוף בעצמך" ולדעתה, המפתח להצלחה המהממת של ספרי בחר את ההרפתקה שלך היה העובדה שהסוגה "מאפשרת לקורא לכתוב את הסיפור של עצמו על ידי כמעט שני תריסר בחירות שיכולות להוביל ל־36 או 42 סופים אפשריים".

ר.א. מונטגומרי, המוציא לאור הראשון של פאקרד שהמשיך לכתוב רבים מספרי הסדרה, הדהד את אותו רעיון, בטענו שהיה זה חופש הבחירה שעשה את הספרים האלה לכל כך פופולאריים. "הילדים קראו כיוון שהם הוצבו בכיסא הנהג. הם היו מטפס ההרים, הם היו הרופא, הם היו חוקר המצולות", מונטגומרי אמר פעם בראיון. "הם בחרו, והם קראו". ממש כמו כלכלני אסכולת שיקגו, שמידלו את החברה כסדרה של בחירות אישיות, מונטגומרי הגדיל לעשות והציע שספריו היו מיקרוקוסמוס של חיי היום־יום, בטענתו ש"'בחר את ההרפתקה שלך' הוא סימולציה שמדמה את הבחירות שאנו ניצבים בפניהן בחיינו".

הפורמט חסר התקדים של תפריט מבוסס בחירה לא היה החידוש היחיד בספרי בחר את ההרפתקה שלך שסייע לאמץ את תרבות "החופש לבחור" האינדיבידואליסטית ביותר. היה בהם גם השימוש הייחודי בגוף שני "את/ה", שהניע בקורא – ממש כמו הבחירות האינטראקטיביות – סוכנות ולא פאסיביות. זה לא היה "הוא" או "היא" שגילו כוכב חדש או זן של מוטנטים – זה היית "את/ה". בראשית שנות השמונים, כאשר ספרי בחר את ההרפתקה שלך פרצו לראשונה, הנרטיבים של גוף שני "את/ה" כמעט ולא היו קיימים בספרות האמריקאית – בין אם בספרי ילדים או בכלל. 

עם זאת, אין פירוש הדבר שאמריקאים בשנות השמונים לא הכירו את הפנייה בגוף שני. נהפוך הוא, היה זה שידוך של שני מוסדות קפיטליסטיים תאגידיים חשובים ביותר שדחפו את אידיאל הבחירה החופשית במשך עשורים: מסעות פרסום וספרי עזרה עצמית עסקיים. באופן חלקי תודות לשני המוסדות האלה, הגוף השני נהיה למְסַפֵּר מוביל של הסדר הנאו־ליברלי העולה בשנות השבעים והשמונים, שכן הוא סייע ביעילות לעצב ולגבש סובייקטיביות שוק אינדיבידואלית על ידי הצבת קהלים אמריקאים בתפקיד המשקיע ממקסם הרווחים (שווקי הון), העובד המטפס בסולם (שווקי עבודה) או הקונה מגהץ הכרטיסים (שווקים צרכניים). מבט קרוב יותר על השימושים בנרטיביים של גוף שני מראה אפוא, שספרי בחר את ההרפתקה שלך החדירו פונדמנטליזם שוקי אל המוקד הספרותי של תרבות ההמונים של מתבגרים, ובכך עיצבו מחדש לא רק את תעשיית ספרי הילדים, אלא גם את קוראיה הצעירים. 

הרבה לפני העידן הנאו־ליברלי, סוכנויות פרסום זיהו שדיבור אל קונים פוטנציאליים בגוף שני עשוי לשרת ככלי שיווקי עוצמתי כיוון שזה מיקם את הציבור בנעלי הצרכן ועזר לו לדמיין לעצמו את ההנאות שהוא יפיק מהמוצר המפורסם. בשנות השבעים, עם זאת, הגוף השני באמת פרץ, והפך לקול הרווח של תעשיית הפרסום ולקוחותיה התאגידיים הגדולים ביותר. במציאות שבה החברה האמריקאית הכפילה את הוצאותיה על פרסום במהלך שנות השבעים, והגיעה למעל 50 מיליארד דולר עד 1980, האם היה זה פלא שהמו"לים של ניו יורק בעשור ה"אני" – כפי שטום וולף כינה את שנות השבעים – התאהבו בהצעת הספר של פאקרד שכותרתה "ההרפתקה שלך"?

באותה העת, גם ספרות העזרה העצמית העסקית הכניסה את קול הגוף השני אל החיים האמריקאים בתדירות גבוהה יותר. בעוד לנרטיבים כאלה של עזרה עצמית בגוף שני יש מקורות מוקדמים יותר – המפורסם שבהם הוא ספרו האופייני לתקופה של דייל קרנרגי 'כיצד לרכוש ידידים והשפעה' מ־1936 – הז'אנר לא ממש הגיע לשיאו עד שנות השבעים והשמונים. בין השנים 1972-2000 תעשיית העזרה העצמית הכפילה את נתח השוק שלה. יתרה מכך, בשנים אלו טבעה של העזרה העצמית השתנה באופן דרמטי, כאשר הפך ממיזם קולקטיבי יותר, המבוסס על תמיכת עמיתים ועזרה הדדית, לתופעה אינדיבידואלית ביותר המתמקדת אך ורק "בך". "לעבוד על עצמך" נהיה דימוי תרבותי מרכזי בשנות השבעים וניתן למצוא אותו גם בליבת תיאוריית ה"הון האנושי", בעלת ההשפעה העצומה, של אסכולת שיקגו, שטענה כי הכנסה אישית נקבעת על פי הפרודוקטיביות של הפרט, שבתורה נקבעת על פי האופן בו העובדים בוחרים "להשקיע בעצמם".

בראשית שנות השמונים היה כבר נרטיב הגוף השני קול כה מובהק של התרבות הנאו־ליברלית העולה, שהוא נכנס לבסוף לזרם המרכזי של הספרות האמריקאית – בעיקר בצורה סאטירית וביקורתית. לסיכום, בעוד שנות השבעים הוכתרו כעשור ה"אני", נראה כי שנות השמונים היו, במובנים רבים, עשור ה"אתה". אם מבוגרי שנות השמונים פגשו בקול הגוף השני הנאו־ליברלי בעיקר בפרסומות ובספרי עזרה עצמית, ילדים עשו זאת דרך ספרי בחר את ההרפתקה שלך. כוחה המפריט ומטיל האחריות של גישת "החופש לבחור" המדברת בגוף שני היה ברור מדפי הפתיחה הראשונים של הספר. עוד לפני שהחלה העלילה, בכל ספר בחר את ההרפתקה שלך הייתה תמיד הקדמת "אזהרה". הנה אזהרה אופיינית של פאקרד מספרו 'כוכב לכת שלישי מאדייר' מ־1980:

דפים אלה מכילים הרפתקאות רבות ומשונות שתוכל לחוות בחלל החיצון. מפעם לפעם ככל שתתקדם בקריאה, תתבקש לבחור. בחירתך עשויה להוביל להצלחה או לאסון!

ההרפתקאות שתפגוש הן תוצאה של בחירתך. אתה אחראי כיוון שאתה בחרת! אחרי שתבצע את הבחירה שלך עקוב אחר ההוראות על מנת לראות מה צפוי לקרות לך בהמשך.

חשוב היטב לפני שתעשה מהלך! טעות אחת יכולה להיות האחרונה שלך… או שהיא יכולה להוביל אותך לתהילה ועושר!

אזהרות הפתיחה של מונטגומרי היו מאוד דומות: "ספר זה שונה מספרים אחרים. אתה ורק אתה אחראי על מה יתרחש בסיפור זה". אזהרות אלה לא היו יכולות להיות ברורות יותר. תודות לסוכנות החופש־לבחור שלך, "אתה" (ורק אתה!) אחראי לגורלך. נראה שקוראים צעירים אימצו טיעון זה בהנאה. "אתה מכתיב את גורלך, אך גורלך עדיין בגדר הפתעה," ציין ילד מאושר בן 10.

נראה כי השקפת העולם אשר התפתחה בספרי בחר את ההרפתקה שלך מהסוג הזה הייתה בעלת רושם מתמשך על  שמרנים־בהתהוות צעירים רבים. בדפי הפתיחה של רב־המכר שלו מ־2017 'לכבוש מחדש את אמריקה: למחוץ את התקינות הפוליטית', הפרשן הימני של פוקס ניוז ניק אדמס, ציטט מילה במילה את אזהרות ה"אתה ורק אתה" של בחר את ההרפתקה שלך, במטרה להוכיח כיצד "במובנים רבים, העם האמריקאי הוא כמו הקוראים האלה, המסוגל לשלוט בעתיד שלהם". המושל הרפובליקני לשעבר של מיזורי, אריק גרייטינס – שמרן קולני שכמושל העביר את החוק הנוקשה "הזכות לעבוד" שפוגע באיגודי עובדים וספוג בשפת "החופש לבחור" – ציטט את אותה מנטרת "אתה ורק אתה" באוטוביוגרפיה שלו מ־2017 והוסיף כי הוא היה "מכור לסדרת ספרי 'בחר את ההרפתקה שלך', בהם יכולתי ליצור את הסיפור של עצמי".

אדריכלי הבחירה

עם עלייתה בשנות השבעים והשמונים, התרבות הנאו־ליברלית של בחירה זלזלה בהשפעה שמשחקים כוחות חברתיים, מבניים, היסטוריים או מוסדיים בעיצוב מסלול חייו של אדם. בהתמקדות בהחלטות וולונטריות כביכול שנעשו על ידי אינדיבידואלים אוטונומיים הצפים בחופשיות בחברת שוק מריטוקרטית ושוות-הזדמנויות לכאורה, גישה ממוקדת בחירה זו לא לקחה בחשבון אי־שוויון בעושר, אפליה גזעית, יחסי כוח א־סימטריים, פריווילגיה מעמדית או דיכוי מגדרי. בדומה למשחק (או למודל כלכלי), התנאים החברתיים ומבני הכוח שעמדו בבסיס חברת השוק וקדמו לבחירות שוקיות החלו להיחשב במהירות ללא רלוונטיות. מה שהיה חשוב הן הבחירות ש"אתה" (ורק אתה!) ביצעת בעודך חוצב לעצמך שביל דרך משחק החיים. וכיוון שאתה "חופשי לבחור" אתה זה שאחראי מבחינה מוסרית וחברתית על כל הצלחה או כישלון שהיו לך לאורך הדרך.

ההצלחה הכבירה של ספרי בחר את ההרפתקה שלך בראשית שנות השמונים שיקפה ושעתקה את השקפת העולם הנאו־ליברלית בקרב ילדים. לא רק שספרי בחר את ההרפתקה שלך השרישו בקוראים צעירים את תחושת ההעצמה של בחירה חופשית ואחריות אינדיבידואלית, הם גם טשטשו את החלטות העלילה הקבועות מראש והמבנים הסיפוריים שמכרו להם המחבר והמוציא לאור. בעוד שספרי בחר את ההרפתקה שלך הכריזו ש"אתה ורק אתה אחראי על מה שיתרחש בסיפור הזה", זה היה בפשטות לא נכון. בעוד שלקורא אכן הוצעה שליטה אינטראקטיבית חסרת תקדים באמצעות סדרת בחירות שקבעו את הסופים המרובים שהוא או היא הגיעו אליהן, כל הדרכים האפשריות בהן הוא או היא היו יכולים ללכת נבחרו בקפידה, עוצבו ותוכננו על ידי המחברים. בעוד שהקוראים חגגו בצדק את תחושת הסוכנות המתעוררת שלהם, חופש בחירה שכזה היה במידה רבה קבוע מראש, מוגדר ומוגבל. הקורא יכול היה לבחור לדפדף לעמוד 4 ולהילחם בדרקון או לעמוד 12 ולתפוס את הג'טפק (jet pack), אבל הוא או היא היו נותבו למעשה דרך קווי עלילה של מספר הרפתקאות קבועות ומתוכננות מראש. מישהו אחר – קאס סאנסטיין וריצ'רד תיילר המציאו את המונח השימושי "אדריכלי בחירה" עבור יוצרי תפריטים למיניהם – כבר החליט עבור הקורא איזו מערכת ברירות תהיה או לא תהיה זמינה עבורו.

חוקרי תקשורת וספרות רבים שחקרו ספרות אינטראקטיבית – במיוחד אלה שכתבו בראשית שנות התשעים כאשר תרבות הבחירה הנאו־ליברלית הגיעה לשיאה – ברובם לא היו ביקורתיים כלפי סיפורי הרפתקאות אינטראקטיביים והיללו אותם כמקורות חדשניים של אוטונומיה, חופש וסוכנות. כפי שעורכת מדור הספרים של הניו יורק טיימס מיצ'יקו קאקוטאני ציינה בביקורתה על 'המלט על ההולודוק' מ־1997, רב־המכר של מוריי על ספרות אלקטרונית – ספרות שהוללה על ידי המחברת כ"הרחבה מרגשת של כוחות אנושיים" – נצבע בכל עמוד ב"אוטופיזם" שהוביל "אותה להתעלם או להמעיט בערכן של ההשלכות המטרידות יותר של טכנולוגיה ולאמץ ללא בושה את אפשרויותיה". נראה שבשנות התשעים הגישה שרואה בנרטיבים דיגיטליים אינטראקטיביים גורם משחרר הפכה להיות הגמונית.

כמובן שתמיד היו קולות ביקורתיים, וככל שחלפו השנים והאידיאולוגיה הנאו־ליברלית של "החופש לבחור" נראתה כמקור עיקרי למשברים כלכליים, אי־שוויון מרקיע שחקים ושלטון פוליטי אוליגרכי, יותר ויותר פרשנים החלו לרמוז על צידם האפל של ספרי בחר את ההרפתקה שלך. כבר ב־1986, כתב ניקולאס טאקר ביקורת עוקצנית על רבי־המכר האלה על גבי דפיו של ה־New Society. "בספרי הילדים 'בחר את ההרפתקה שלך'", הוא קונן, "הישרדות עצמית היא הכול. סובלנות, חמלה ואומץ מפסידים לאגרסיביות, אלימות ואינטרס עצמי". ב־2002 ממציא הצ'טבוט והיזם מארק סטפן מדוס היה הרבה פחות אופטימי בנוגע לספרי בחר את ההרפתקה שלך. בהתייחסו לספרים כ"סיפור מעוצב בכבדות", הוא ציין כיצד "הם מנחים אותך באמצעות מערכת נוקשה של חוקים יחודיים, שמאפשרים לקורא החלטות בגבולות צרים". בהיסטוריה של נרטיבים אינטראקטיביים מ־2014 הדהדה אנסטסיה סאלטר, באופן מעט מאוזן יותר, את עמדתו של מדוס, ובשנת 2017 מבקרת התרבות ומחברת רבי־מכר מנדי לן קטרון השתמשה בספרי בחר את ההרפתקה שלך כמטאפורה לדרכים המזיקות בהן אנו חושבים על אהבה בעידן הנאו־ליברלי:

מבחינה נרטיבית, לבחור את הבחירה הנכונה היא כל תוצאה המקרבת אותך לסוף שמח: חתונה לאדם הנכון. חשבתי על ספרי 'בחר את ההרפתקה שלך' שאהבתי בתור ילד. "אתה ורק אתה אחראי על מה שיתרחש בסיפור הזה", הם הזהירו בהתחלה. אבל זה לא היה ממש נכון. יכולת לבחור, אבל תמיד היו רק שתי אפשרויות.

כפי שזיהו באופן אינטואיטיבי פרשנים אלו, היה כוח אדיר בבנייה – ובבחירה – של הבחירות. אדריכלות בחירה שכזו אפשרה למחברי בחר את ההרפתקה שלך להעביר באופן מעודן, אך עדיין עוצמתי ויעיל, רעיונות מסוימים לקוראים שלהם באמצעות הגבלת האפשרויות הזמינות להם. זהו כלי חיברות עוצמתי, כיוון שילדים חוו "שיעורים" שכאלה כסוכנות עצמית, לא כאילוץ הנכפה עליהם מלמעלה.

בסופו של דבר, על אף הבחירות החופשיות לכאורה שניתנו לקורא, כמעט כל ספרי בחר את ההרפתקה שלך נקראים באופן דומה להחריד. הרפתקאות פנטסטיות, בהן ילדים לבנים אינדיבידואליסטים, שאפתניים, הטרונורמטיביים ממעמד הביניים, חייבים לקחת החלטות בסיכון גבוה במטרה למנף את הפעולות שלהם, כפי שפאקרד ציין באזהרתו מ־1980, ל"תהילה ועושר". אמנם כל הספרים הללו שייכים לז'אנר הפנטזיה, אך האם המסר בהם שונה משמעותית מטיעון "הרם את עצמך בכוחות עצמך" מהז'אנר הנאו־ליברלי של עזרה עצמית למבוגרים?

אם ספרי 'בחר את ההרפתקה שלך' משרתים כמטאפורה תרבותית פורייה להיגיון הנאו־ליברלי הפנימי, השפעתם של אדריכלי הבחירה שלהם מציעה תובנת מפתח כיצד בדיוק "הכוח הרך" של הבחירה השוקית מסוגל לנתב אותנו בדרכים מסוימות ועל ידי כך לעצב את חיי היום־יום שלנו מבלי להשתמש בכוח הבוטה של כפייה ישירה. ובכל זאת, סנטימנטים כאלה נשמעים לעיתים רחוקות על ידי המנטליות ממוקדת הבחירה שעדיין שולטת בחיינו. כשביקורת נדירה של תרבות הבחירה שלנו נשמעה בשנים האחרונות, טיעונים שכאלה בדרך כלל מסגרו את הבעיה כ"עומס יתר של בחירה" המעורר חרדה, שעל אף חשיבותה, לא מערערת על המבנים והא־סימטריות של הכוח שמונחות בבסיסן של בחירות שוקיות. בספרים אלה הבחירה עדיין נתפסת כמילה נרדפת ל"אוטונומיה". יתרה מכך, כוחם של האנשים הבוחרים את הבחירות נותר עלום. הספר 'דחיפות קלות' נעשה רב־מכר אדיר עד כדי כך שהיווה השראה לממשל אובמה ליצור "יחידות דחיפה" שמשפיעות על התנהגות אזרחית דרך ארכיטקטורת בחירה. ועדיין, באופן אירוני, סאנסטיין ותיילר ממעיטים בכוחם של אדריכלי הבחירה בספרם על ידי ההדגשה כי פעולותיהם משרתות רק כ"דחיפה קלה". (הם גם מתמקדים באופן נוח רק בדחיפות חיוביות שמשפרות את רווחתם של בני אדם.) אם לשפוט על פי כוחם של מחברי בחר את ההרפתקה שלך להכווין את הקוראים במסלולם של קווי עלילה מסוימים, מפתה להתייחס לכוח יצירת־תפריט שכזה כאל סדרת "הדיפות". 

הזנחה כזו של הכוח של אדריכלי הבחירה וכוחות מבניים, היסטוריים או מוסדיים אחרים המעצבים את הבחירה האישית בחברת שוק היא לא מקרית ולא טעות. להפך, היא מהווה מרכיב מרכזי בחזון הנאו־ליברלי, המשחקי של "החופש לבחור" אשר שולט בחברה האמריקאית מאז צמיחתו בשנות השמונים. 

בתרבות "החופש לבחור" מלמדים אותנו לבחון רק את הבחירות של עצמנו, לא את התנאים והמבנים שעיצבו את האפשרויות שהיו זמינות לנו. לגבי אלה, עדיף לא לשאול.

מסקנות

באמצעות הפיכת הסיפורים האינטראקטיביים לפופולריים ודחיפתם, לעיתים קרובות לראשונה, אל תוך תרבות ההמונים של מתבגרים, ספרי בחר את ההרפתקה שלך יצרו תקדים מכריע ושיחקו תפקיד מרכזי, טרם עידן המחשב, באימוץ סובייקטיביות נאו־ליברלית של "החופש לבחור" בקרב צעירים נוחים להשפעה בשנות השמונים המוקדמות. ספרים כמו בחר את ההרפתקה שלך לא רק חיקו ועיצבו את עצמם בעקבות הגיון השוק של התקופה, הם גם סיפקו לקוראיהם זירה נטולת דאגות ונמוכת סיכונים בה המנהגים התרבותיים המלחיצים לרוב של תחרות בלתי פוסקת, חופש בחירה, סיכון עצמי ואחריות אישית יכולים להיות מטופחים, מעובדים ומקודמים. עבור ילדי שנות השמונים, ספרים אלה סיפקו הפוגה חשובה מהלחצים הממשיים של חיים נאו־ליברליים "אמיתיים". בגבולות הידידותיים והבטוחים של הספר, ילדי השוק האלה חונכו שהם כולם חופשיים לבחור, אך את העול הכבד שמגיע עם חופש שכזה אפשר היה להסיר בפשטות בעזרת הפיכה של הדף.

בספרו 'כוחות החופש', הסוציולוג ניקולאס רוז טוען שפרטים בשוק "אינם 'חופשיים לבחור' גרידא אלא מחויבים להיות חופשיים, להבין ולשחק את חייהם במונחים של בחירה". רוז ממשיך ומציין כיצד סובייקטים אלה "חייבים לפרש את עברם ולחלום את עתידם כתוצאות של בחירות שנעשו או בחירות שיש לעשות". לבסוף, הוא מעיר ש"בחירותיהם, בתורן, נראות כהגשמה של תכונותיו של האדם הבוחר – ביטוייה של האישיות – ומשקפות חזרה על האדם שעשה אותן". בקצרה, רוז מנסח מחדש את טיעון המפתח של מאמר זה: באמצעות בחירה אישית, הסובייקטים הנאו־ליברליים לא רק מדמיינים את מקומם בחברה, אלא גם בונים את העצמי שלהם. עבור מיליוני הילדים של שנות השמונים, המסע האישי האובססיבי לבחירה הזה, החל לעיתים קרובות בקצות הדפים המקופלים של ספרי בחר את ההרפתקה שלך היקרים להם.

תרגום: נעמה קוניק