תנועות פועלים בזמן מלחמה

הספר החדש של ד"ר אבי קליין, 'בשם הצדק והשלום' הוא הזדמנות טובה לעסוק בסוגיה של התנגדות למלחמות וסוציאליזם. או ליתר דיוק, התנגדות למלחמות של ארגוני עובדים ומפלגות עובדים. 

ספרו של קליין המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, סוקר בהרחבה את הפעילות הפציפיסטית בבריטניה בעשורים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, במהלך במלחמה, ולאחריה. התקופה 1889 –1924 הייתה תקופת השיא של האימפריה הבריטית מבחינת היקפה ועוצמתה, תקופה של צמיחה מהירה של ארגוני העובדים בבריטניה והתקופה שבה קמה והתבססה מפלגת הלייבור הבריטית.

הטיעון המוצג לאורך ספרו של קליין הוא שהפציפיזם הבריטי, גם אם החל בחוגים ליברליים, נעשה במהלך התקופה שבה דן הספר לפעילות המתבצעת בעיקר על ידי סוציאליסטים. והפעילים הפציפיסטיים זכו לגיבוי רב יותר ממפלגת הלייבור ומארגוני העובדים מאשר מהמפלגה הליברלית. הצלחתו של הפציפיזם בקרב הסוציאליסטים הבריטים נבע, בין השאר, מהניתוח המעמדי בו החזיקו. המשטרים האימפריאליים נתפסו כולם כמשטרים של המעמד הבורגני השליט ושל האריסטוקרטיה. ניצולו של מעמד הפועלים הבריטי נעשה על ידי המשטר האימפריאליסטי כחלק או לצד הדיכוי המעמדי שהוא הטיל על תושבי הקולוניות. לכן המלחמות האימפריאליסטיות הן בהתאם מלחמות דיכוי בקולוניה או מאבקי שליטה אימפריאליים אל מול מעצמות אחרות. כלומר, מאבקים אלו היו על הזכות לנצל ביתר יעילות את מעמד העובדים המקומי והזר. על כן ניתוח זה גרס שאין למעמד העובדים ונציגיו סיבה לתמוך במלחמות אלו. הן לא מועילות לו והן לא מיועדות לדאוג לצרכיו.

הטיעון הזה מנוסח על ידי קליין באופן משכנע למדי. הוא מראה את הנטייה האנטי־מלחמתית הרווחת בתקופה זאת בקרב מעמד העובדים הבריטי. הוא מדגים זאת בהתנגדות ל"מלחמת הבורים" בדרום אפריקה  בשנים 1899–1901, ומציג גם את הנטייה שלא לתמוך במלחמת העולם הראשונה. בתום המלחמה, מוצגת הצלחתם של הסוציאליסטים וארגוני העובדים, (בעיקר בנמלי הים), במניעת התערבות צבאית בריטית לצד פולין במלחמתה נגד ברית המועצות. קליין מתאר כיצד ההתנגדות הזאת הייתה נחלתם הן של סוציאליסטים רפורמיסטים והן של מרקסיסטים רדיקליים יותר.

הספר נוגע גם באינטרנציונל השני, אותה מסגרת בינלאומית משותפת למפלגות סוציאליסטיות. האינטרנציונל הוקם ביוזמת ה־SPD  הגרמני בסוף שנות השמונים של המאה ה־19, וכלל את רוב המפלגות המרקסיסטיות של אירופה עד למלחמת העולם הראשונה. מסגרת זו אמנם כשלה לחלוטין במניעת מלחמת העולם הראשונה, אך בהחלט עסקה בניסיון לייצר התנגדות משותפת של כלל מעמד העובדים האירופאי כנגד מלחמות אימפריאליות בין המעצמות האירופאיות. עם זאת, חלק זה של הספר אינו מפורט באותה מידה כמו החלק העוסק בבריטניה והניתוח בו פחות מקיף וחד.

בריטניה של סוף המאה ה־19 והעשורים הראשונים של המאה ה־20, הייתה מקרה פשוט יחסית מבחינת ההתנגדות למלחמות מצד המרקסיסטי לזרמיהם השונים, ארגוני עובדים ומפלגות סוציאליסטיות.  בשום שלב במהלך התקופה האמורה לא היו האיים הבריטים מאוימים בפלישה, לא כל שכן בכיבוש. האבדות האזרחיות בקרב האוכלוסייה הבריטית, אפילו בשיא מלחמת העולם הראשונה, היו קטנות יחסית. היה זה קל יותר לכן להציג ולעשות נפשות למען הטיעון העומד בבסיס ההתנגדות למלחמות אימפריאליות. אחזור על הטיעון הסוציאליסטי ביחס למלחמות אימפריאליסטיות בצורה מעט מפורטת יותר, כי הוא מרכזי למאמר זה: סיבתן של המלחמות הוא רצונה של אליטת בעלי ההון – הבורגנים והאריסטוקרטיה – לנצל ולהשיג רווחים באופן שאינו מתאפשר להם על ידי ניצול מעמד העובדים המקומי בעתות שלום. הקולוניות ואזורי החסות האימפריאליים הם המקום שניתן לייצא אליו הון וסחורות, ולייבא ממנו רווחים גבוהים יחסית, הודות לניצול הקיצוני של מעמד העובדים ושל כלל האוכלוסייה בקולוניות ובאזורי החסות האימפריאליים. לאליטה הבורגנית אין כל כוונה, צורך או רצון, לחלוק רווחים אלה עם מעמד העובדים במטרופולין האימפריאלי. למעמד העובדים של המדינה האימפריאלית נותר בעיקר התפקיד של להיות "בשר התותחים" המאפשר את האימפריה (עקב היותו רוב אוכלוסיית מדינת האם). נוסף על כך, מלחמות, בעיקר מלחמות טוטאליות דוגמת מלחמת העולם הראשונה, מצריכות גיוס משאבים רחב לטובת המלחמה, כאשר גם במקרה זה העול נופל בעיקר על מעמד העובדים, דרך הארכת שבוע העבודה ללא תוספת שכר, קיצוב במוצרים ואינפלציה. אמצעים אלה לוקחים משאבים ממעמד העובדים ומעבירים אותם לטובת צרכיה הבלתי נגמרים של המלחמה הטוטאלית. דיכוי של ארגוני עובדים כדי שלא ישבתו והצרת צעדיהן של מפלגות סוציאליסטיות כדי שלא יתסיסו, באים כצעדים נלווים לתהליכים אלו.

המצב ביבשת אירופה, ככל שמדובר היה במלחמת העולם הראשונה, היה מורכב יותר. רוסיה, גרמניה, אוסטרו־הונגריה, וצרפת התנגשו ביניהן לא רק בקולוניות ומעבר לים. למען האמת כיבוש הקולוניות הגרמניות המעטות על ידי כוחות צרפתיים ובריטיים היה אחד המהלכים השוליים ביותר במלחמה. עיקר המלחמה הייתה בגבולות בניהן במלחמת החפירות. המלחמה הייתה כרוכה בפלישות האחת לשטחה של האחרת והיו קורבנות אזרחיים רבים בשטחים שפלשו אליהם. אמנם גרמניה הייתה זאת שהכריזה ראשונה מלחמה על רוסיה, אך פלישתם של כוחות צבא רוסיים לשטחה המזרחי של גרמניה הייתה הבסיס שעליו יצרה העיתונות השמרנית הגרמנית גל של פאניקה וחרדה ציבורית. חרדה זו הייתה גם נחלתם של חלקים גדולים ממעמד העובדים הגרמני. תחת הלחץ הציבורי הזה נרתמו הן המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית, ה־SPD, והן פדרציית ארגוני העובדים הגרמנים הסוציאליסטים ה־FDGB, אל המאמץ המלחמתי. מצב דומה התקיים בצרפת, שהייתה הראשונה להכריז מלחמה על גרמניה, אך צבא גרמניה היה הראשון לפלוש לצרפת. ושוב, הן פדרציית ארגוני העובדים הגדולה ביותר, ה־CGT, למרות נטיותיה הרדיקליות, והן מרבית חברי הפרלמנט הסוציאליסטים, בחרו לתמוך במאמץ המלחמתי.

שני מקרים אלה המוצגים תמיד כעדות לכישלון הסוציאליזם האירופאי של סוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20 למנוע את פרוץ מלחמת העולם (ג'ק לונדון חזה בספרו הדיסטופי 'עקב הברזל' שפורסם ב־1908, הציג תרחיש בו ארגוני העובדים האמריקאיים והגרמניים מונעים את פריצתה של מלחמת עולם על ידי פריצתה של שביתה כללית), לא העידו על דחיפה או עידוד מצד ארגוני העובדים או המפלגות הסוציאליסטיות לפתוח במלחמה. ראשית, המפלגות הסוציאליסטיות וארגוני העובדים לא השתתפו בחימום האווירה לקראתה, ועיקר פעילותן לפני המלחמה הייתה הניסיון למנוע את פריצתה מתוך הבנת הנזק והמחיר שאותו צפוי לשלם מעמד העובדים. הטיעון נגד מלחמות אימפריאליות היה מובן להן. שנית, מנהיג הסוציאליסטים הצרפתים, זאן ז'ורס, התנגד באופן נחרץ למלחמה, אך נרצח ערב המלחמה על ידי לאומן צרפתי. ל־SPD  היו מאז הקמתו תמיד שני מזכירים כלליים. לצד פרדיך אברט כיהן כמזכיר כללי, גם הוגו הסה  (1863–1919). הסה התבטא נגד המלחמה לפני שהחלה. עם פרוץ המלחמה ולאחר תקופת הלם קצרה יחסית, שבה תמך הסה בתקציב המלחמה הראשון, הוא עבר להתנגדות הולכת וגוברת והוביל את מחנה מתנגדי המלחמה. אל מחנה זה הצטרפו מאוחר יותר גם האידאולוגים הראשיים של ה־SPD, אדוארד ברנשטיין הסוציאליסט הרפורמיסטי (הזרם שיקרא בהמשך סוציאל־דמוקרטיה), וקרל קאוטסקי שהוביל את הגישה המרקסיסטית האורתודוקסית ב־SPD. על ארגוני העובדים הגרמנים הופעל לחץ מצד המדינה דרך המעסיקים בשיטת "מקל וגזר". מצד אחד איום בהוצאה אל מחוץ לחוק ובפירוק על ידי כוחות המדינה במקרה של שביתה והתנגדות אקטיבית, ומצד שני הבטחה לתוספות שכר משמעותיות, הכרה פורמאלית ושיתוף האיגודים בניהול מקומות העבודה בעתיד, ככל שיבחרו בשקט תעשייתי. גודלם של ארגוני העובדים הגרמנים הסוציאליסטיים ערב מלחמת העולם הראשונה, כשני מיליון חברים,לא היה זניח. אולם הם הקיפו רק כ־10 אחוזים מהעובדים הגרמנים, ולא היו עדיין רוב באף ענף משמעותי, לרבות המכרות והרכבות. כך שאומנם הייתה להם יכולת לשבש את המאמץ המלחמתי אך וודאי לא לנצח במאבק מול המדינה. ארגוני העובדים הצרפתים היו אפילו קטנים יותר וה־CGT מנה כחצי מיליון חברים לכל היותר.

המקרים של גרמניה ושל צרפת במהלך מלחמת העולם הראשונה, אך גם דוגמאות היסטוריות מאוחרות יותר, מציגים את הדילמה העומדת לפתחם של ארגוני העובדים, ובמידה פחותה לפתחן של מפלגות סוציאליסטיות. מחד ישנו הניתוח המעמדי מאידך ישנה ההתמודדות עם סוג אלטרנטיבי של סולידריות, הסולידריות הלאומית. הסולידריות הלאומית אינה מבוססת על מעמד ועל אינטרס מעמדי אלא, על הפחד מקבוצות לאומיות מתחרות, פחד שהוא מבוסס לחלוטין כאשר הלאומיות מושלת בכיפה. המדינה הלאומית פועלת לטפח את הסולידריות הלאומית על ידי שירות חובה בצבא (שהיה קיים בגרמניה של הקיסרות השנייה אך לא בבריטניה), ועל ידי שליטתה במערכת החינוך. והלאומית של הצד השני, כלומר של ישויות לאומיות אחרות, פועלת להזין את החשש ולהשלים את כל מה שלא עשתה הלאומיות של הצד הראשון. בניגוד לאינטלקטואל הבודד, ארגון העובדים אינו עוסק ב"הצלת נשמתו הפרטית", הוא אמור לנווט מול לחצים ממשיים, איומים קונקרטיים להמשך קיומו והצורך להיאבק על דעותיהם של עשרות אלפי, מאות אלפי, או מיליוני חברים החשופים לחלוטין למנגנוני החברות והתעמולה הלאומיים. גם המפלגה הסוציאליסטית, ככל שהיא מפלגת המונים ולא ארגון רעיוני זעיר, ניצבת בפני אתגרים דומים. במצבים אלו לעיתים קרובות הסולידריות המעמדית נאלצה להוריד ראש בפני הסולידריות הלאומית, והלאומיות עצמה נבלמה רק בידי כוח חיצוני, לרבות כוח לאומי אחר שקול לה או חזק ממנה, עם מחיר דמים נורא עד שנבלמה. ועדיין יש חשיבות לארגונים המעמדיים גם בהקשר של הלאומיות ומופעיה המחרידים. ארגוני עובדים סוציאל־דמוקרטים ומפלגות עובדים סוציאל־דמוקרטיות אומנם מיעטו לבלום מלחמות, אך חריג מאוד שהן יזמו אותן. ובדוגמאות ההיסטוריות המעטות שבהן הדומיננטיות הפוליטית שלהן הייתה מלאה, הן הובילו תמיד גישה שוחרת שלום ועוינת לסכסוכים לאומיים (אני מבדיל פה במובהק בין ארגוני עובדים ומפלגות סוציאל־־דמוקרטיות ובין לאומיות המשתמשת בכלים סוציאליסטים דוגמת התנועות הלאומיות סוציאליסטיות מסוג הנאצריזים, הבעת, או תנועת העבודה הציונית. כמובן שהדגש הוא על משטרים ותנועות סוציאל־דמוקרטיים ולא למשטרים טוטלטריסטיים שנשאו את שם הסוציאליזם והקומוניזם). הארגונים הסוציאל־דמוקרטים, בין שמדובר בארגוני עובדים או במפלגות, זקוקים לשלום לאומי, או לפחות להיעדר יחסי של ארועי לחימה לאומית, כדי לצמוח. אלו הזמנים שבהם הם יכולים ליצור דעת קהל רחבה בעד מדינת רווחה אוניברסלית ולא מפלה, ונגד ההון הגדול. אלו הזמנים שבהם מצליחים ארגוני העובדים לנהל מאבקים מקיפים (אם כי הם יכולים לצמוח, לפחות לאור הדוגמאות ההיסטוריות, גם בזמן סכסוכים ארוכים). נוסף על כך, דווקא בסיום המלחמה, או ברגע שכישלונה נעשה גלוי לעין כול, גוברים הסיכויים להתחזקות משמעותית של כוחות סוציאליסטיים־רפורמיסטיים ורעיונותיהם, ולפעמים מתוך ההרס הם הובילו שינויים דרמטיים שיצרו סדר חברתי חדש, פחות מנצל, יותר צודק, ויותר סוציאליסטי.

ספרו של אבי קליין 'בשם הצדק והשלום: פציפיזם סוציאליסטי בבריטניה 1889 – 1924', יצא בהוצאת רסלינג, נובמבר 2024, 170 עמודים.