Skip to content

ג'נטריפיקציה היא חלק בלתי נפרד מתכנון עירוני קפיטליסטי

סמואל סטיין

קפיטליסטים כבר משתמשים במדינה כדי לעצב מחדש את הערים שלנו. כדי שתשרת את האינטרסים של אנשים עובדים, אנחנו צריכים להשתמש במדינה בצורה שונה לחלוטין.

לקפיטליזם ותכנון מדינתי יש מערכת יחסים מורכבת. האידיאולוגיה הקפיטליסטית מתעקשת ששווקים הם המנגנון הטוב ביותר לקבלת החלטות כלכליות, חברתיות וסביבתיות, ושבחירות צרכניות הן הבורר ההוגן והיעיל ביותר של רצון הציבור. במשך עשורים, דה־רגולציה היתה ביטוי שגור בקרב המעמד העסקי, ופוליטיקאים שמרנים בכל הרמות שאפו לצמצם את גודלה של הממשלה.

גרובר נורקיסט (Norquist) מהארגון הימני "אמריקאים למען רפורמת מיסוי" אמר שהוא רוצה לצמצם את הממשלה "לגודל שאוכל לגרור אותה לשירותים ולהטביע אותה באמבטיה".

זה מה שקפיטליסטים אומרים; זה לא מה שהם באמת עושים. קפיטליסטים ופוליטיקאים שמרנים אינם מהססים לקדם את הרחבת המדינה כשזה נוגע ליכולות כליאה או עוצמה צבאית, והביטויים האלה של המדינה ניפחו את התקציבים ברמה המקומית, המדינתית והפדרלית. עסקים גדולים אוהבים את הרגולציות המסובכות שמונעות מחברות קטנות יותר להתחרות איתם; הם יכולים לשכור צבאות של עורכי דין להתגבר על הסבך, בעוד המתחרים שלהם נתקעים בו. לטענתם הממשלה ממלאת את תפקידה כאשר הגידול בכוחה של המדינה משמש להגדלת האי־שוויון ודיכוי התקוממיות.

חוסר התאמה דומה בין הרטוריקה למציאות מופיע גם ברמת התכנון העירוני ומדיניות השימוש בקרקע. לבעלי הון יש דרישות משמעותיות וספציפיות מהמדינה, ובלעדיהן יש להם סיכוי נמוך לתפקד בטווח הארוך, או אפילו ברמה היומיומית. הם רוצים שהמדינה תשקיע השקעות הון גדולות וקבועות בתשתיות שמאפשרות להם להרוויח בעצמם. הם רוצים שהמדינה תבטיח רמת תמיכה מסוימת בשעתוק החברתי של אנשים, כדי להבטיח לעצמם כוח עבודה חי ונושם שאותו יוכלו לנצל. בלא ההשקעות האלה – מתכוננות, משולמות ומתואמות על ידי המדינה – יש להם בסיס קטן מאוד לפעול עליו.

הסתירות של תכנון קפיטליסטי

אך אם מסתכלים מעט יותר קרוב עולים סדקים חשובים. בספרו הקלאסי "לתכנן את העיר הקפיטליסטית" (1986), ריצ'רד פוגלסונג (Foglesong) מנתח את הקשר בין קפיטליזם ותכנון עירוני כפי שהתפתח בארצות הברית מהתקופה הקולוניאלית ועד שנות העשרים של המאה ה־20. הוא ממסגר את הספר סביב שתי סתירות עיקריות: לאחת הוא קורא 'הסתירה של הרכוש', ולשניה 'הסתירה הקפיטליסטית-דמוקרטית'.

הסתירה של הרכוש מופיעה משום שבעלי הון דורשים התערבויות תכנוניות מסוימות מהמדינה כדי לאפשר להם את אופן ההצבר שלהם, אבל לאחר מכן מכחישים את התועלת של תכנון כסוג של מחלה סוציאליסטית. באופן מכריע, מעבר לתנאי יסוד מסוימים, בעלי הון עירוניים לא רוצים את אותם דברים ממתכנני ערים. באופן גס הדרישות שלהם מתחלקות לפי מגזר כלכלי. בעלי הון בתחום הייצור יכולים לזעוף על רגולציות סביבתיות שמרסנות את יכולתם לנצל אדמה, מים ואוויר בלא השלכות חוקיות. עם זאת, הם עשויים לתמוך באופן כללי בהתערבות תכנונית שאמורה לרסן את עליית המחירים של קרקע ודיור, שכן הם רואים אדמה כעלות ייצור ומחירי דיור כמוקד שסביבו העובדים שלהם יכולים להתארגן ולדרוש שכר גבוה יותר.

מצד שני, בעלי הון נדל"ני, יכולים לתמוך ברגולציה סביבתית שמגבילה זיהום אם הם רואים בערפיח ובזוהמה כגורמים שעלולים לפגוע בערך של הבניינים שלהם. לעומת זאת, הם לא יעודדו את המדינה להטיל פיקוח על שכר דירה או לבנות דיור ציבורי באיכות גבוהה, שכן צעדים אלו עלולים לסכן את עצם המודל העסקי שלהם. מתכננים, אם כך, מתמודדים עם מתח מתמיד: להיענות לדרישות המתחרות של סוגים שונים של בעלי הון, אך ללא תכנון רב מדי שיבהיל אותם.

בניסיון להשחיל את המחט הזאת, מתכננים עירוניים מתמודדים עם הסתירה הקפיטליסטית-דמוקרטית. קפיטליסטים אמיתיים – אלה שהם בעלי אמצעי ייצור, לא רק אלו שחושבים כמוהם – הם תמיד מיעוט מספרי. בממשלה רפובליקנית וכלכלה קפיטליסטית, מתכננים חייבים לכלול את מעמד העובדים בתוך התהליך שלהם או להסתכן במשבר לגיטימציה. אך בה בעת מוטל עליהם לפייס את בעלי ההון שעבורם המערכת מתכוננת לעבוד. כדי לנווט דרך דילמה זו, ערים תכננו מערכות מפורטות לשימוש בקרקע (בהן מעודדים תגובה ציבורית שאיננה מחייבת) וועדות ציבוריות של תכנון עירוני (שבדרך כלל מאוישות על ידי מומחי נדל"ן ואליטות עסקיות).

על פי מודל זה, התפקיד העיקרי של מתכננים עירוניים הוא להכיל את שתי הסתירות האלו; לא ניתן לפתור אף אחת מהן, אבל ניתן לנהל את שתיהן. זהו מתח מורכב. הם אמורים לבצע התערבות מסוימת באופן השימוש בקרקע, אבל מנועים מלעשות שינויים שהם יותר מרחיקי לכת. התהליך הזה חייב להיות פתוח בפני הציבור, בעוד שבו בזמן להבטיח שהכוח האולטימטיבי נמצא בידיים של האליטות בעלות הנכסים. זה יכול להיות חרא של תפקיד.

עלייתה של המדינה הנדל"נית

לפני חמש שנים לימדתי את הספר של פוגלסונג בסמינר בגיאוגרפיה, וסטודנט הרים את היד ושאל שאלה. "נראה שחלק מרכזי מהמודל הזה הוא התחרות בין הון יצרני לנדל"ני", הוא העיר בצדק. "איך זה עובד כיום כשההון היצרני והנדל"ני כבר לא באמת מרוכזים באותם מקומות?" זו הייתה נקודה ממש טובה.

העולם יותר תעשייתי מאי פעם – ארצות הברית היא בהחלט אומה מתועשת, והייצור הוא החלק הגדול ביותר של כלכלת המדינה במונחים של תפוקה שנתית. אבל במהלך המחצית השניה של המאה העשרים, הגאוגרפיה של הייצור התעשייתי האמריקאי עברה ארגון מחדש אינטנסיבי. ראשית, בעקבות מלחמת העולם השניה, חלקים ומפעלי הרכבה עברו מערים צפוניות ישנות יותר אל ערים דרומיות חדשות יותר, פרברים ואזורים חקלאיים. ולאחר מכן בשנות השבעים עבור בשנות התשעים, המהירות וההיקף של המיקום מחדש התרחב, ומפעלים רבים עזבו את המדינה לחלוטין.

בשנות התשעים וראשית שנות האלפיים התרחשה תצורה חדשה של התרחבות תעשייתית, עם צמיחתם של מרכזים לוגיסטיים שנועדו לתאם את זרימתם המורכבת של סחורות אל תוך הערים והחוצה מהן. אך הפעילות התעשייתית החדשה הזו נוטה להתרחש בפרברים של האזורים העירוניים (במטרה לנצל את המחיר הנמוך יותר של הקרקע, ולסייע בזרימה חלקה יותר של סחורות). כאשר הדבר מתרחש בתוך ערים, זה לרוב קורה על קרקע בבעלות של סוכנויות או רשויות ציבוריות.

בינתיים, "מבול של הון" זורם לו אל קרקע ובניינים עירוניים. נדל"ן בינלאומי מעורך כעת בשווי של כ־217 טריליון דולר, דבר שהופך החזקות נדל"ן למרבית הנכסים בעולם. הבעלות על בתים בארצות הברית נמצאת בשפל של חמישים שנה, וממוצע השכירות בכניסה לדירות חדשות יותר מהכפיל את עצמו בעשרים השנים האחרונות בעוד שהשכר קפא. בחלק מהערים, מחירי הדיור קפצו ביותר מחמישים אחוזים בחמש השנים האחרונות. משברי דיור מסוגים שונים ניתן למצוא כמעט בכל הערים ברחבי המדינה.

בעוד הנדל"ן נהיה יותר ריכוזי והייצור מתפזר, היחסים בין הון עירוני ותכנון עירוני השתנה בדרכים חשובות. אם התעשיינים כבר אינם מהווים ציבור בוחרים קפיטליסטי בעל עוצמה שתומך בהורדת מחירי קרקע ודיור במרכז העיר, מתכננים שמתמודדים עם 'הסתירה של הרכוש' קשובים למעשה רק לבעלי הון נדל"ני ובעלי סדר יום דומה, שמקדמים מדיניות שדוחפת מעלה את ערכם של נכסים וקרקע. אפילו כשהם מנסים לפתור קשיים שאינם קשורים ישירות לנדל"ן – חינוך, תחבורה, פארקים וכו' – ההון הנדל"ני דורש התערבות תכנונית שמגבירה ספקולציות.

מתכננים שמתמודדים עם 'הסתירה הקפיטליסטית-דמוקרטית' מדורבנים למצוא תפקיד הולך וגדל עבור נדל"ן במוסדות התכנון עצמם. הוועדה לתכנון של ניו יורק, למשל, מורכבת כמעט לחלוטין מאנשים עם ניסיון בנדל"ן: פיתוח, קידום, מכירות, משפט או הנדסה. הקול המתנגד השכיח ביותר בקרב חברי הוועדה, מיקל דה לה אוז, היא מפתחת דיור שלא למטרות רווח – מודל שונה, זה נכון, אבל עדיין חלק מהמערכת האקולוגית של הנדל"ן העירוני.

זוהי המדינה הנדל"נית: ממשלה שמתואמת עם הצרכים והדרישות של הזן המסוים הזה של ההון, ומכוונת להבטיח שפעולות הממשלה מכוילות לגידול ברווחי משקיעים, בעלי דירות, ספקולנטים וספסרים. כמו מערכי מדינה אחרים (מדינת הרווחה, המדינה הכולאת, מדינת המלחמה וכו') המדינה הנדל"נית לעולם איננה מוחלטת, אבל השפעתה חזקה במיוחד ברמה המקומית, היכן שרוב ההחלטות בעניין הקרקע בארצות הברית מתרחשות.

לא משנה מה אופי הבעיות שמתכננים מנסים לפתור, הפתרונות שהם מציעים יכללו ככל הנראה פיתוח מותרות כמרכיב מרכזי – גם כאשר הבעיה היא מחסור בדיור בר השגה. על מתכננים במדינה הנדל"נית מוטלת המשימה של העלאת הערך של נכסים: או משום שהם נמוכים ומשקיעים רוצים שיעלה, או משום שהם כבר גבוהים וירידה בערכם יכולה למוטט בניין קלפים תקציבי שלם. פעולות לריסון ספקולציות ולפיתוח דיור ציבורי ודה־קומודיפיקציה של דיור נשמעים כהצעות אבסורדיות למשטר תכנוני שהנחתו הבסיסית היא שיתרונות עתידיים לציבור מושגים קודם דרך צמיחה נדל"נית.

ג'נטריפיקציה היא פיצ'ר ולא באג של המערכת הזאת. היא ללא ספק כוח כלכלי וחברתי, אבל היא גם תוצר של המדינה – תהליך מתוכנן של תיעול השקעה מחדש ודחיקה ממוקדת. עם זאת, מתכננים עירוניים הם לא רק כלים בשירות תאגידים או בובות של הממשלה. לרוב הם מצטרפים למקצוע כדי שתהיה להם השפעה חיובית על ערים. רבים באים מרקע רדיקלי ורואים בתכנון אמצעי לשלוט בתוהו ובוהו של ההון. אבל תחת המגבלות של המדינה הנדל"נית, יצירת מרחב שאינו למטרת רווח הוא אתגר ענק.

אך הוא בהחלט אפשרי – זה רק לא משהו שמתכננים יעשו בעצמם. אם אנחנו רוצים שמתכננים יתנהגו אחרת, אנחנו חייבים להפעיל לחץ פוליטי שיאתגר את המנהלים שלהם באופן ישיר: הפוליטיקאים שממנים את ראשי הוועדות כמובן, אבל גם את התעשייה הנדל"נית.

על ידי מיקוד כל כך אינטנסיבי באזורים מסוימים, ההון הנדל"ני חשף את עצמו לפגיעויות ייחודיות. תנועות מיליטנטיות שמתנגדות לג'נטריפיקציה יכולות לאיים על היכולת של ההון הנדל"ני לממש את רווחיו, וכך להפוך את משבר הדיור מכזה שנישא על ידי דיירים לכזה שמורגש על ידי בעלי בתים, מפתחים ומשקיעים. זו איננה משימה קלה, אבל היא זאת שאנחנו ניצבים בפניה אם ברצוננו לפרק את המדינה הנדל"נית.

התפרסם ב-Jacobin

תרגום: בועז גרפינקל

תמונה ראשית: florentin urben view / nafrenkel88 (flickr)

פיגומים

סמואל סטיין הוא גיאוגרף ומחבר הספר Capital City: Gentrification and the Real Estate State.