ב־19 ביולי 1936, זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בספרד, החלה בריחת החוגים הלאומניים ובעלי האחוזות המקורבים אליהם מן המחוזות שבשליטת הרפובליקנים. עקב התמוטטות השלטון המרכזי נוצר באזורים אלה ואקום פוליטי, שהחל להתמלא מיד ביוזמות מקומיות ספונטניות ובהתארגנויות שיתופיות, שכּוּנו "קולקטיבידדֶס" (קולקטיבים). במקביל החלה קולקטיביזציה גם במפעלי התעשייה ובשירותים בערים הגדולות.
במהלך קיץ 1936 פשטו יוזמות אלה על פני כל המחוזות שהיו נתונים לשליטת הרפובליקנים. חורף 1937־1936 היה שיאו של תהליך הקולקטיביזציה, ומספרם של הקולקטיבים החקלאיים הסתכם ב־1,500 בקירוב, ובהם חיו 750,000 איש. במהלך מלחמת האזרחים עלה עוד מספרם והגיע לכ־2,000 קולקטיבים כפריים, שכללו כמיליון אזרחים (בלי לכלול במספר זה את משתתפי הקולקטיביזציה התעשייתית בערים הגדולות). היתה זו אפוא תופעה מרשימה בהיקפה ובתפוצתה, אם מביאים בחשבון שהאוכלוסייה באזורים הרפובליקניים לא מנתה יותר מ־12 מיליון איש, ואוכלוסייתה הפּעילה מבחינה כלכלית מנתה כחמישה מיליונים.
ממדי הקולקטיביזציה וכן שידוד המערכות הכללי, שהחל להתרחש באזורים הכפריים, הצביעו על תופעות של מהפכה חברתית, שפקדו את ספרד הרפובליקנית למן ראשית מלחמת האזרחים. בהתפתחויות אלה נטלו חלק אלפי פעילים אנארכיסטים, שהתייצבו למערכה מיד עם פרוץ המאורעות, והיו גורם דומיננטי בשלבים הראשונים של התגייסות המחנה הרפובליקני.
במערכה זו עמדו לרשות הכוחות הנלחמים גם אמצעי קומוניקציה מודרניים, ובנוסף לעיתונים ולכרוזים מודפסים, גויסו לפעילות התעמולתית גם יומני קולנוע ושידורי רדיו. מבין תחנות הרדיו החדשות שצצו עם פרוץ המלחמה בלטו התחנות של האנארכיסטים, שבנוסף לאינפורמציה שידרו יום יום פרקים מדבריהם של הוגי הדעות האנארכיסטים. מקום נכבד בשידורים אלה תפסו הפרקים ממשנתו של פיוטר קרופוטקין. על חשיבותו של הוגה דעות זה תעיד גם העובדה, כי בחודשים הראשונים של המערכה הפיצו חוגי הנוער האנארכיסטי עשרות אלפי חוברות על משנתו האנארכו־קומוניסטית.
תופעות אלה, שנתגלו בחודשים הראשונים של מלחמת האזרחים בספרד, מעוררות כמה שאלות, כגון: כיצד קרה, שלפתע פתאום קמו קולקטיבים רבים כל כך בפרק זמן כה קצר? מדוע החרמת האחוזות והפקעת הקרקעות של החוגים הלאומניים לוותה בתהליכי קולקטיביזציה, ולא בחלוקת קרקעות לאיכרים, כמקובל במרבית הרפורמות האגרריות בכל אתר ואתר וגם בספרד בתקופות קודמות? כיצד ומדוע הצליחו האנארכיסטים לתפוס מקום מרכזי כל כך בשלבי ההתגייסות למערכה? מדוע זכה האנארכיסט הרוסי קרופוטקין לפופולריות כה רבה בתעמולה בשידורי הרדיו ובפרסומים בכתב? כיצד השתלבה התיאוריה האנארכו־קומוניסטית שלו במהפכה האגררית בספרד, ומה היה היחס בין תיאוריה זו למציאוּת?
הסקירה שלהלן תוקדש לבירור הסוגיות הללו ותתמקד בעיקר במכלול הקשור בתיאוריה האנארכו־קומוניסטית מבית מדרשו של קרופוטקין ובהשפעותיה על האנארכיזם בספרד ועל הקולקטיביזציה.
תוכנית לחברת־עתיד
האנארכו־קומוניזם היה אחד הזרמים המרכזיים של האנארכיזם הקלאסי, ראשיתו בוויכוחים התיאורטיים בין האבות המייסדים של האנארכיזם בשלהי תקופת אינטרנציונל הפועלים הראשון. הוגי הדעות הבולטים היו קרופוטקין, אריקו מאלאטסטה ואליסה רקלו, שגרסו, כי בחברת העתיד הפוסט־מהפכנית יתרום כל אדם לפי יכולתו ויקבל על פי צרכיו. הם חלקו על התפיסה של מיכאל באקוּנין בדבר חברת העתיד, שבה יתוגמלו האנשים על פי עבודתם. קרופוטקין החל לבטא השקפות אלה בעיתונו La Revolte למן 1879, והן התגבשו לכלל תיאוריה מקפת בשני הספרים: The Conquest of Bread (1892); Fields, Factories and Workshops (1899).
בספרים אלה תיאר קרופוטקין במפורט תוכנית לחברת־עתיד אנארכיסטית, שתיכּוּן לאחר פרוץ המהפכה ולאחר חיסול המשטר הקפיטליסטי. בחברה זו יתבטלו השלטון המדיני ומנגנוני הכפייה לסוגיהם, ובמקומם תבוא התלכדות רצונית לקהילות של אנשים חופשיים במסגרת פדרטיבית, שיקיימו יחסי שותפות אינטגרליים על פי העיקרון "מכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו"; הצריכה השיתופית תספק את מצרכי היסוד במזון, בביגוד, בדיור ובשירותים רפואיים. האנשים יוכלו ליטול מהמחסנים המשותפים את כל הדרוש להם. יתבטל הכסף, וכל יחסי הקניין ייעלמו. העבודה, שתאורגן באופן רציונלי ותקיף את כל בני החברה, תאפשר צמצום בשעות הייצור והתפנות לתחביבים ולפיתוח תרבות הפנאי. יתבטל בה הניגוד בין עיר לכפר ובין עבודה פיזית לפעילות רוחנית.
התיאוריה הזאת נקלטה במהירות בחוגי האנארכיסטים באירופה ובאמריקה בשנות השמונים של המאה הקודמת. באמצע שנות השמונים היתה ספרד אחת המדינות הראשונות שתיאוריה זו זכתה בה לתפוצה רחבה, ובתחילת שנות התשעים היו להשקפותיו של קרופוטקין מהלכים נרחבים בקרב האנארכיסטים הספרדים.
כאן מן הראוי לציין, שבספרד, בנוסף לאנארכו־קומוניזם התיאורטי של קרופוטקין, היו מסורות קוֹמוּנליסטיות כפריות מושרשות. מסורות אלה נספגו באנארכיזם הספרדי עוד בשנות השישים, בשחר ימיו באנדלוסיה, והעניקו לו צביון מיוחד. היתה בהם תערובת של מילֶנריוּת וקוֹמוּנליזם כפרי. הוגה הדעות הליברלי חואקין קוסטה (Costa) יליד אראגון, מהדמויות הבולטות של דור שנות התשעים, הצביע עליהן בספרו על הקולקטיביזם האגררי; כך עשה גם חואן דיאס דֶל מוראל (Del Moral) בספרו על תולדות הכפריוּת באנדלוסיה.
ב־1911 קמה בספרד פדרציה כללית של האיגודים האנארכיסטיים (CNT), ומיד עם היווצרותה הסתמנו בה שני מקורות יניקה ראשיים: האנארכו־סינדיקליסטי, שהיה מעוגן באיגודי הפועלים העירוניים, וקומונליזם אגררי מסורתי, שהיה משולב בקונספציות תיאורטיות אנארכיסטיות מבית מדרשו של קרופוטקין. המזיגה המיוחדת בין סינדיקליזם וקומונליזם באה לראשונה לביטוי גלוי ב־1919, בקונגרס הארצי במדריד.
במישור הפרוגרמטי נתקבלה בו החלטה הקובעת, כי האידיאולוגיה המנחה את פעילות ה־CNT היא "קומוניסמו לִיבֶּרְטַרְיוֹ" (כינוי ספרדי לאנארכו־קומוניזם, המדגיש את אלמנט החירות, ולא היעדר השלטון), ואף צוינו בקווים כלליים האלמנטים המאפיינים את המשטר החברתי, שהוא חותר אליו: ביטול המדינה והקניין הפרטי, סוציאליזציה של הקרקעות ואמצעי הייצור, ביטול השימוש בכסף, התארגנות בקהילות קומונליות עצמאיות המאוגדות בפדרציות ווֹלונטריות, שבבסיסן שמירה על חירות הפרט והקבוצה.
בשלב זה לא היו למצע הפרוגרמטי השלכות משמעותיות, באשר זמן קצר לאחר פרסומו ב־1923 נאסרה פעילותה הלגאלית של הפדרציה הכללית, האנארכיסטית, במשטרו הדיקטטורי של פרימו דֶה ריוֶורה. שנות העשרים היו שנות קיפאון אִרגוני ותיאורטי באנארכיזם הספרדי, פרט להתפתחות משמעותית שהתבטאה בהקמת ה־FAI בשנת 1927, קבוצה אליטיסטית פעילה, שדחפה את האיגודים המקצועיים לנקיטת דרכי מאבק רדיקליות יותר ולטיפוח מוּדעות תיאורטית ברמה גבוהה יותר. עם כינון הרפובליקה השנייה ב־1931 חזר האנארכיזם לפעילות לגאלית בנסיבות חדשות, שפתחו בפניו אופקי פעולה והשפעה, ו"הקומוניסמו לִיבֶּרְטַריו" עלה כחזון מדריך בקרב חוגי הפעילים האנארכיסטים. מראשית ימיה של הרפובליקה ניכרה באזורים הכפריים תסיסה, שהתבטאה במרירות ובהשתלטות ספונטנית ו"פראית" על אדמותיהן של אחוזות גדולות. חקיקת חוק רפורמה אגררית ב־9 בספטמבר 1932 עוררה ציפיות, אך גררה מיד תסכולים, ולא בלמה את התסיסות.
בשנים 1933–1932 פרצו מרידות באזורי הכפר ביוזמת האנארכיסטים, ובהן עלתה הקריאה לכינון ה"קומוניסמו לִיבֶּרְטַריו" כסיסמת קרב מהפכנית. מרידות ברוח זו פרצו באנדלוסיה, בקטלוניה, בטארגון. היה דמיון רב באופי הפעולה בהתקוממויות אלה: הפתיחה היתה בהשתלטות על בניין המועצה המקומית והכרזת "קומונה ליברה" (קומונה חופשית); ניתוק הקשרים המוניציפליים והמדיניים; גירוש היחידה המקומית של "המשמר האזרחי"; ביטול שטרי הכסף, כאקט סמלי וכלכלי, והנהגת תגמול על פי הצרכים. השיא היה בהכרזה על כינון ה"קומוניסמו לִיבֶּרְטַרִיוֹ", מבלי שיתלוו לכך מעשים. זמן קצר אחר כך בא העימות הבלתי נמנע עם כוחות הצבא והמשטרה של השלטון המרכזי, שתוצאותיו היו גזורות מראש. המרידות נכשלו כישלון חרוץ. מחד גיסא, הן הגבירו את הריאקציה בשנים הבאות, 1935–1934 ("השנתיים השחורות"), ומאידך גיסא, הן העמידו בפני האנארכיסטים את הצורך לעסוק בהכשרת לבבות רעיונית מתוך הערכה, שבקרוב עתידה לפרוץ מהפכה חברתית, ועל כן יש להכין את הגרעין המהפכני.
באווירה זו החלו לדון במשמעויות פרוגרמת הפעולה האנארכיסטית, והסתמנו שתי גישות יסוד:
א. הגישה הקומונליסטית, שראתה בקומונות הכפריות החופשיות את "המנוע של המהפכה" תאי יסוד של החברה הליברטרית. ה"קומוניסמו ליברטריו" היה לא רק סיסמה וקריאת קרב, אלא גם חזון חברת העתיד שלאחר המהפכה ומשטר של ריבונות אישית על יסוד של הסכם חופשי.
ב. גישת האנארכו־סינדיקליזם, שראתה בסינדיקט את הגוף האמור לנהל את הייצור לאחר המהפכה, בהנהלה עצמית של הפועלים. לא היתה התייחסות לארגון הצריכה ולאורחות החיים, וגישה זו התמקדה במאבק האיגוד המקצועי בערים – שדה המערכה העיקרי.
יש לציין, כי בשנות השלושים החלה להסתמן בספרד הגמוניה למגמה האנארכו־קומוניסטית בספרות, שעסקה בתחזיות לעתיד. כתב העת התיאורטי לה רוויסטה בלנקה היה הבמה העיקרית לתחזיות אלה. הפובליציסט והתיאורטיקן שנטל משימה זו היה חואן מונטסֶני (Montseny; אביה של המנהיגה האנארכיסטית פדריקה מונטסֶני), שהשתמש בשם הספרותי פדריקו אוּראלֶס (Urales) בשורה ארוכה של מאמרים ובשני ספרונים שהופיעו בשנת 1933.
בהשקפותיו התמזגו תיאוריות אנתרופולוגיות אופטימיסטיות בנוסח קרופוטקין, על טבע האדם הנוטה להתחברות ולעזרה הדדית, ועל הקהילה הכפרית המתאימה יותר מכל צורת חיים אחרת להגשמת חיי חברה המבוססים על עקרונות החירות, השיתוף והסולידריות. אוּראלֶס ראה את דרך המהפכה העוברת ממשבר הקפיטליזם אל חידוש המסורות השיתופיות של הקהילות הספרדיות החופשיות. ההתייחסות לרעיון ה"מוּנִיסִיפּיוֹ ליברה" תופסת מקום מרכזי בכתביו. חברת העתיד, לפי אוּראלֶס, תהיה פדרציה של קהילות עצמאיות, המבטלת את המנגנון המדיני ואת הניגוד בין עיר וכפר, על ידי הקמת קהילות חקלאיות תעשייתיות. גישתו הכוללת היתה אגרריסטית. היא מצאה לה מהלכים בחוגים האנארכיסטיים, וכוח המשיכה שלה היה חזק יותר מזה של הסינדיקליזם, שנראה כמסתגל למנגנונים ביורוקרטיים ולגישה רפורמיסטית.
תרומה חשובה לפופולריזציה של רעיונות אלה ניתנה בספר האוטופיסטי על הקומוניסמו ליברטריו, שכתב בשנת 1932 הפובליציסט האנארכיסטי איסאק פּוּאֶנטה (Puente), יליד אראגון ורופא במקצועו. הספר זכה לתפוצה רחבה במהלך 1933, ויצא במהדורה נוספת בשנת 1935. עיקרו תוכנית אוטופית לכינון משטר "קומוניזם ליברטרי", שבו ישרור העיקרון: "מכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו". כמו אוּראלֶס, אימץ גם הוא את השקפתו של קרופוטקין על האדם, הערוך על פי כוחות הטבע לשותפות, לעזרה הדדית ולסולידריות. הוא דחה את הצורך בעִלית מהפכנית או פוסט מהפכנית, שתדריך ותכוון את החברה, וכן את ההזדקקות לאישיות כריזמטית, לאוטופיסט מתכנן; כן דחה סוגים אחרים של קומונליזם, שהוא הגדירם "קומוניזם של קסרקטין", או של מגזרים, המשיגים את השיתופיות על ידי דיכוי החירות האישית. החירות נשארה בעיניו ערך עליון, השווה בחשיבותו לשיתוף. לדעתו, על הקומונליות לצמוח מלמטה, כי לא המנהיגים הם שמחזיקים את האנשים ביחד, כי אם האינסטינקטים הסוציאליים של עזרה הדדית.
בין האלמנטים האוטופיים שהופיעו בספרו, מן הראוי לציין את קריאתו לבטל את השימוש בכסף ולעבור לחליפין ישירים במסגרת הקהילה. בתוך הקהילה יתבטל הקניין הפרטי באמצעי הייצור ויישאר רק בחפצי שימוש אישיים – ריהוט, מגורים וכלים ביתיים.
גם פואנטה ראה ב"מוניסיפיו ליברה", בקהילה החופשית, את התא הבסיסי, אולם יחד עם זאת הוא לא פסל התאגדויות באמצעות הסינדיקטים, בעיקר בערים. חידוש נוסף בספרו היה התייחסותו לבעיות מדיניות כלליות. הוא הביא בחשבון, שספרד תהיה היחידה שתתחיל להגשים את הקומוניזם הליברטרי, ושהיא תיאלץ לעמוד במצור של מדינות עוינות. אך הוא האמין, שאם ייענה הכפר לקומוניזם הליברטרי ויבטיח את הספקת המזון, יהיה סיכוי להיחלץ ממצור זה. בספרו הדגיש פואנטה את הסתמכותו על המסורות הקולקטיביסטיות בספרד. השקפתו היתה אנארכיסטית בעיקרה.
בין 1932 ל־1936 לא היה פואנטה היחיד שעסק בדמות חברת העתיד. העניין עלה בהרחבה בעיתונות התנועה האנארכיסטית ובספרותה. הסתמנו גישות שונות, אולם היה להן מכנה משותף: "קומוניסמו ליברטריו" היה היעד המרכזי. אל קבוצת הפובליציסטים האנארכיסטים בספרד חדרה התודעה, שאין להסתפק בגישה הפשטנית המסורתית, הרואה בקומונה הלוקאלית תרופת פלא, שתיווצר באורח ספונטני לאחר פרוץ המהפכה. התרבו המאמרים שקראו לא להסתפק בתחזיות, שהן משאלות ומאוויים. גישה זו הפנתה את הדנים בדמות חברת העתיד אל חקר נתונים סטטיסטיים של כלכלה, דמוגרפיה וכו'.
מקומונה לקולקטיבידד
בתחילת 1936 חלו תמורות משמעותיות בספרד. בפברואר נערכו בחירות, שהשתתפו בהן גם מצביעים אנארכיסטים. "החזית העממית" ניצחה בהפרש קל, ועלה בידה להקים ממשלה. על רקע התפתחויות אלה גבר הצורך בקרב האנארכיסטים לסכם ולהעריך מחדש עמדות אידיאולוגיות, ובכללן גם את ה"קומוניסמו ליברטריו".
רמת העניין בנושא האידיאולוגי הגיעה לביטוי ניכר בדיונים, שנערכו ברחבי התנועה לקראת הקונגרס הארצי של ה־CNT, שהיה אמור להתכנס בסָרָגוֹסה בתחילת מאי 1936. ב־150 הצעות ההחלטה היו פרקים שעסקו בקומוניזם הליברטרי. ההצעות נוסחו על ידי סינדיקטים ממקומות שונים, ורובן ככולן ביטאו גישה קומונליסטית בנוסח איסאק פואנטה.
הדיון בקונגרס סרגוסה על ה"קומוניסמו ליברטריו" התקיים ב־9 במאי. הדוברים עסקו בתיאור דמותה של חברת העתיד, בלי להקדיש מקום להבהרת הדרך להשגתה. הצעת ההחלטה שהתקבלה בקונגרס הציגה את החברה הקומוניסטית ליברטרית, שיבוטלו בה הקניין הפרטי ומוסדות המדינה, שתקום בה סוציאליזציה של הקרקע ואמצעי הייצור ושיָקומו בה התאגדויות רצוניות של יצרנים בני חורין, בקומונות בכפר ובסינדיקטים בעיר. סעיפים רבים עסקו בתיאור פעילות הקומונה במישורי הצריכה, וכן דנו בשאלות המשפחה ושוויון האישה. היו גם התייחסויות לבעיות האהבה החופשית, למוסר אישי, לאמונה ודת, לחינוך הרציונלי, לאמנות ולזכויותיהן של קבוצות שוליות כמו הנודיסטים. לעומת זאת, בלטה בחסרונה ההתייחסות להתארגנות למאבק המהפכני ולארגון הייצור במהפכה ולאחריה.
ככלל אפשר לומר, שבקונגרס סרגוסה היה פער בין תחושת הקִרבה למאורעות מהפכניים לבין דיון על האסטרטגיה ועל הטקטיקה של ההתארגנות וההתכוננות לקראתם. וכאשר פרצה המהפכה ב־19 ביולי, והשלטון המרכזי איבד את עשתונותיו ובאזורים רבים התמוטט המשטר הקרקעי נראה היה לחוגים האנארכיסטיים, שנוצרה "הסיטואציה המהפכנית" המיוחלת להגשמת ה"קומוניסמו ליברטריו". כאן יש מקום לבחון אם היעד הזה היה ברור ומחוּור לפעילי ה־CNT, שקראו לכינונו. התפתחות המאורעות בשבועות הראשונים של מלחמת האזרחים, שבהם השתתפה ה־CNT, מראה עד כמה הופתעה הנהגת החוגים האנארכיסטיים מהיקף היוזמות הלוקאליות ומתנופתה של תנועת הקולקטיביזציה. מספרים, שכאשר ביקר הוֹרַציוֹ פּריאֶטוֹ (Prieto), אחד ממנהיגי ה־CNT, בקולקטיב בימים הראשונים, הוא אמר: "זה בלתי אפשרי; הרחקתם לכת, ואנחנו נשלם על כך ביוקר."
במהלך החודשים הראשונים אימצה ה־CNT כמה עמדות, שבחלקן היו פרי הפרוגרמה שעוּבּדה לפני ה־19 ביולי, ובחלקן – תוצאת הסתגלות למצבים אובייקטיביים חדשים. בדרך כלל הקדימו היוזמות המקומיות את ההנחיות המרכזיות.
ה־CNT תמכה עקרונית ב"קומונליזציה" של הקרקע, כלומר: במסירת הקרקע והרכוש לידי "הקומונה החופשית". ואולם, למעשה, במקומות רבים היה צורך להשלים עם קיום של קבוצות איכרים עצמאיים והעברה חלקית של הקרקע והרכוש לתא של ה"קומוניסמו ליברטריו", ורק במקרה של קשיים צריך היה להסתפק בקולקטיביזציה, שנחשבה דרגה נמוכה יותר, המתאימה לתקופת מעבר.
מן הראוי לציין, כי למן תחילת מלחמת האזרחים נעלם המושג "קומונה", ובמקומו בא והשתרש המושג "קולקטיבידד". התהליך קיבל את המונח "קולקטיביזציה", המתאר מציאוּת, שמתקיימות בה צורות ארגוניות חברתיות־כלכליות שונות, החל בקואופרציה המשלבת חלקות פרטיות עם עיבוד משותף של המשק הקולקטיבי, וכלה בקומוניזם ליברטרי מלא, שהמצטרפים אליו מסרו את כל רכושם הפרטי.
הנכונות של האנארכיסטים להשתמש במינוח הזה ביטאה את הסכמתם, כבר בשלב הראשון של המהפכה, לוותר על הגשמה כללית ומיידית של החזון האנארכו־קומוניסטי, ולאפשר לצורות שונות של הסדרים שיתופיים להתקיים באופן סימולטני, תוך מתן עדיפות לעיקרון של חופש הניסוי.
תנועת הקולקטיביזציה לבשה בכפר צורה שונה משלבשה בתעשייה בעיר. בכפר היא עוצבה לפי התפיסה הקומונליסטית של הקומוניסמו ליברטריו, ואילו בתעשייה הופעלה הקולקטיביזציה על־פי תֶזוֹת סינדיקליסטיות. ככלל אפשר לומר, שהתהליך היה רדיקלי בכפר יותר מאשר בתעשייה, והוא הקיף יותר שטחי חיים של הקולקטיביסטים. הקולקטיביזציה בתעשייה היתה בעיקרה בתחום הייצור, ואילו בחקלאות היא הביאה לשינוי בתחומי הצריכה, היחסים הסוציאליים וחלוקת הנכסים. משום כך סברו האנארכיסטים, כי המהפכה האמיתית התרחשה בכפר.

מהפכה סוציאלית בכפר
מרבית הקולקטיבים הכפריים, שקמו בחמשת השבועות הראשונים שלאחר פרוץ המהפכה, היו בחבל אראגון. זו היתה התחלת "התנועה", שאחר כך התפשטה לקטלוּניה, ללֶבאנטֶה, לאנדלוסיה ולקסטיליה. וכך, מתוך כ־1,500 קולקטיבים חקלאיים בשטח הרפובליקה כולה בחורף 1936/7 היו באראגון 450, ובהם 300,000 איש, שהיוו 70 אחוז מהאוכלוסייה והחזיקו ב־60 אחוז מהשטח המעובד. זאת ועוד: למגמה הקומוניסטית בחבל אראגון היתה השפעה מכרעת על עיצוב דרכי הקולקטיביזציה למן הימים הראשונים.
את העובדה, שהמהפכה החלה והתבססה באראגון, אפשר להסביר כפרי של מכלול גורמים: התמוטטות השלטון המרכזי בחבל אראגון, שיצרה קרקע נוחה לניסוי חברתי חדש בקנה מידה רחב; היעדר מוסדות ממשלתיים חזקים באזור; יישובים קטנים יחסית ומבודדים; קשרי תחבורה רופפים; מוביליות קטנה; ועל הכול חוזקו של ה־CNT בשתי גדות נהר האֶבְּרו.
ל־CNT היתה אחיזה בקרב האיכרות באראגון עוד לפני פרוץ מלחמת האזרחים. היתה כאן מסורת מושרשת של פעילות אנארכיסטית. האידיאל והסיסמאות של ה"קומוניסמו ליברטריו" לא היו זרים באזור, והם נשמעו ברמה בשנות התסיסה, 1933–1932, שבהן התחזקו היסודות המיליטנטיים.
מסע הדיכוי של "השנתיים השחורות" (1935–1934) הביא למאסרם של רוב הפעילים הוותיקים. את מקומם בפעילות הלוקאלית תפסו פעילים צעירים, מחוגי הנוער, שהיו בעלי זיקה אנארכו־קומוניסטית. בלטו ביניהם חוגי "הנוער הליברטרי" (Juventud Libertaria), שהגיבו על מסע הדיכוי מצד הממשלה בטיפוח "תרבות נגד" — ארגנו חוגי לימוד, ערבי קריאה ושיחות עיוניות, ובהם העלו את חזון חברת העתיד הקומונלית במתכונת אנארכו־קומוניסטית. באותם ימים נהגה ההנהגה הוותיקה לזלזל בהם, אך לאחר מלחמת האזרחים, במבט רטרוספקטיבי, השתנה היחס כלפיהם. בזיכרונותיו מציג אותם פעיל ה־CNT, רוֹיוֹ (Royo), בהערכה רבה כמיליטנטים אידיאליסטים צעירים, שהיו מוכנים ליטול על עצמם את ביצוע הדברים שהאמינו בהם: דיאֶגו אבאד דה סַנטיליאן כתב עליהם מיד אחרי מלחמת האזרחים בספר של חשבון נפש: "הם [הפעילים הצעירים] החלו לפעול באורה ספונטני […] מבלי שימתינו להנחיות של ההנהגה […]. הם היו ברובם אנשי כפר פשוטים, שקלטו בעבר, בצורות שונות, רעיונות אנארכו־קומוניסטיים […] ובנוסף לכך, שמרו בתודעתם את המורשה הקולקטיביסטית הכפרית של עבודה משותפת."
לאחר ניתוק הקשר עם סרגוסה, בירת חבל אראגון שנפלה בידי המורדים [הלאומנים], פיתחה אראגון הרפובליקנית קשרי תלות עם ברצלונה ועם חבל קטלוניה. לאזור, שנמצא בקו החזית, הגיעו מיליציות אנארכיסטיות, שהורכבו מפעילי ה־CNT מברצלונה ומקטלוניה. אלה, במקום לעסוק בקולקטיביזציה בארצם, התגייסו למערכה על שחרור סרגוסה. למשימה זו רוכזו כ־30,000 מיליציונרים בחזית אראגון, ומטרתם היתה התקפה על סרגוסה והתחברות עם חבל הבאסקים. בסופו של דבר נשארה סרגוסה בידי המורדים, אולם אראגון המזרחית נפלה לידי המיליציות והכוחות הרפובליקניים. אראגון היתה החבל היחיד, שכמחציתו שוחררה משלטון הימין מיד עם פרוץ ההפיכה. בתנאים אלה נתן השחרור דחיפה לאנשי ה־CNT להתחיל במהפכה סוציאלית בכפר ולהקים קולקטיבים.
יוזמות מקומיות וכפייה
לימים התעוררו חילוקי דעות בין היסטוריונים בדבר המשקל שהיה לאלמנט הכפייתי, שנבע מהשפעתן של המיליציות האנארכיסטיות, על הקמת הקולקטיבים. לאחרונה מתחזקת ההערכה, כי ליסוד זה אכן היתה השפעה. ואולם אין למצות בכך את הכול. מבחינה פורמלית נשמר העיקרון של הצטרפות וולונטרית. ואכן, בחלק ניכר של הקולקטיבידדֶס היה דו־קיום בין קומונה לבין בעלי קניין פרטי. בנוסף לכך, אזורים רבים, כגון הלֶבאנטֶה, היו מרוחקים מהחזית, ובהם החלה קולקטיביזציה בהיקף נרחב, ללא התערבות של מיליציות.
בעיקרו של דבר נשאה הקמת הקולקטיבים אופי מקומי, וניכּרו ביניהם הבדלים רבים. העדויות הן רבגוניות ומגמתיות, ואחת הדוגמאות הטיפוסיות היא תיאורו של האנארכיסט פליקס קאראסקֶר (Carrasquer) על העיירה בּינֶפאר (Binefar): "מיד לאחר ההתקוממות התארגנו פעילי ה־CNT והדיחו את המועצה המקומית. אחר כך הם כינסו את כל התושבים והציגו בפניהם את הצורך להתארגן כקולקטיב. ההנמקות היו מעשיות: הצורך לדאוג לאִרגון העבודה בעונה החקלאית הבוערת, לעבד את האחוזות של הפשיסטים ושל אלה שברחו, לרכוש ולהפעיל במשותף מיכון וציוד חקלאי, שהאיכרים הזעירים לא היו מסוגלים לרכוש. שהות של שלושה ימים ניתנה להתלבטות. למי שלא ירצה להצטרף הובטח, כי יוכל לעבד את האדמה בגבולות היכולת של המשפחה, ללא אופציה להעסיק פועלים שכירים. בתום שלושת הימים הצטרפו לקולקטיב כ־80 אחוז מאנשי הקהילה. היתר העדיפו לעבד את אדמותיהם באופן פרטי. נוצר דו־קיום. רוב המצטרפים היו איכרים קטנים, ורק מיעוטם היו שכירים, בעלי מלאכה ובעלי מקצועות חופשיים: מורים, רופאים, וטרינרים וכו'."
העיתון הקומוניסטי Frente Rojo (החזית האדומה) מציג תמונה מנוגדת של הקולקטיביזציה באראגון: "תחת שלטון המיליציות לא היה ביטחון לאנשים ולרכוּש […] האיכרים הוכרחו להצטרף לקולקטיבים […] אלה שהתנגדו – נקטו נגדם אמצעי טרור […] אלפי איכרים נאלצו להגר, בהעדיפם לנטוש את אדמתם ולא לסבול עינויים […] האדמות הופקעו […] הוחרמו גם חפצים אישיים, טבעות, מדליונים ואפילו מחבתות יחד עם קמח ויין לתצרוכת ביתית […] מנהיגים פשיסטים ופלנחיסטים נודעים הוצבו במועצות המוניציפליות בעמדות שררה."
מחקר אנתרופולוגי של ס"ה הארדינג (Harding) על קהילת Ibieca ומחקר בעל אופי מקביל על Cretas, שעשו בני הזוג סימוני (Simoni), מציגים תמונה שונה ומאוזנת: "מיד עם פרוץ ההפיכה ביצעו הלאומנים הוצאות להורג של הרפובליקנים בסביבה, ונשתררה אווירה של חרדה. השמועות על התארגנות מיליציות של נאמני הרפובליקה בערי החוף הפיגו מעט את הפחד. ב־27 ביולי הגיעו מיליציות אלה, והיישוב עבר לשליטתן. עד מארס 1938 שלט הטור של אַסקאסוֹ (Ascaso), שהורכב מאנארכיסטים ומטרוצקיסטים, רובם קטאלוּנים, זרים, מדברים קטלאנית. היתה זו פלישה […] אנשי הימין בכפר ברחו לסרגוסה, ואילו אלה שהיו מקובלים בתור 'אדומים' וקיימו בעבר קשרים אנארכיסטיים, הפכו לגרעין ההנהגה, שארגן את המהפכה. בשיתוף עם אנשי המיליציה הם החרימו רכוש והרסו את שלטון הכנסייה. תחילה אִפשרו לכומר לברוח, אחר כך החמירו במדיניות ויזמו הלשנות נגד הפשיסטים הסמויים. בהזדמנות זו היו פריעת חשבונות אישיים והוצאות להורג, במקביל החלו לארגן את ועדות הייצוּר המקומיות ולהנהיג צריכה על פי עקרונות ה'קומוניסמו ליברטריו' תוך הדגשה, שלפי עקרונות אלה, אין כל כפייה. הכל צריך היה להיות בשם הספונטניות."
רונלד פרייזר (Fraser) כינס והוציא לאור בשנת 1979 תיעוד בעל פה של משתתפי מלחמת האזרחים בספרד, בספר ״דמה של ספרד״ (Blood of Spain). גם מהעדויות שפרייזר הביא עולה נימה דומה. וכך מספר איכר בשם נאווארוֹ: "הם, אנשי המיליציות, הודיעו לנו, כי בעיירות הסמוכות ביצעו קולקטיביזציה, וגם כאן היו רוצים לבצע זאת ולהביא לכך, שכולם יהיו שווים […] הם הציעו לנו איך להתארגן והדגישו, כי אף אחד לא צריך לסבול מיחס לא נאות […] האיכר נאווארו מודה, כי הקולקטיב לא היה מוקם אילולא אווירת הפחד. ואולם לאחר שהוקמו קבוצות העבודה, לא היה צורך בכפייה. האנשים הסתדרו אלה עם אלה […] ובסך הכול, הקולקטיב לא היה רעיון רע בכלל."
האנארכיסטים הסתבכו במהלך המלחמה בניגוד פנימי בין מעשיהם לבין חזונם ובכפיית דרכם על חוגים שלא קיבלוה. אומר על כך הפּעיל האנארכיסטי רוֹיוֹ: "קולקטיביזציה כפויה עומדת בניגוד לאידיאלים האנארכיסטיים […] אולם המטרה היתה לכונן חברה שוויונית, שבה כל אחד ייַצר לפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו, ויחד עם זאת, שיהיה ביכולתנו לספק מזון ולסייע למיליציות בחזית. לא צריך גם לשכוח, כי היתה זו מהפכה, ובה אי אפשר להימנע מאמצעי כפייה […]. אין דרך להגשים את ה'קומוניסמו ליברטריו' בלי אמצעי כפייה, כל עוד רובו הגדול של העם אינו משוכנע בצדקת הדרך." בסך הכול היו מבוכה ותעייה רבה. פעילים אנארכיסטים הודו: "ניסינו לכונן הלכה למעשה משטר של קומוניזם ליברטרי, שלא ידענו עליו כלום לפני כן […]. אכן, דיברנו ארוכות על קומונה חופשית, על שוויון ועל ביטול השעבוד, על פדרציה מרצון […] אך כל אלה היו מליצות, סיסמאות." אחרים הודו, כי יצרו מבלי משים דיקטטורה כלכלית. "לא רצינו לכפות דיקטטורה, אלא למנוע שיכפו אותה עלינו…"
בעדויות שהוצגו לעיל יש אלמנטים טיפוסיים. עולה מהן, כי היה חוג שקיבל את הקולקטיביזציה בהתלהבות, בעיקר כשנמצא במקום גרעין אנארכיסטי לוקאלי, שיצר קומוניקציה עם חקלאי היישוב. אולם בהיעדר גרעין כזה בלט אלמנט הכפייה החיצונית, על כל המשתמע ממנו.
התהליך המהיר והספונטני הביא ליצירת מִגוון רחב מאוד של צורות שיתוף, החל בקומונה מלאה וכלה בצורות מעורבות של קואופרציה וקניין פרטי. בעוד שבחלק מהקולקטיבים התחייבו המצטרפים למסור את כל רכושם, היו אחרים שלא העמידו דרישה כזאת. בתחילה היו ההצטרפויות לא פורמליות, והעוזבים יכלו לקבל רכוש או פיצויים.
יסודות לחברה קומונלית
הקולקטיביזציה באראגון נוצרה, התקיימה והתפתחה בנסיבות של מלחמה ובסמיכות לקו החזית, ויחד עם זאת היה עליה להתמודד עם האתגר של יצירת יש מאין הן בתחום החומרי והן בתחום האִרגוני־חברתי. מקימי הקולקטיבים ופעיליהם היו צריכים לתת תשובות לבעיות יומיומיות בתחומים שונים של החיים, מבלי שהיתה להם הכשרה מקצועית לכך, שכן רובם היו איכרים ופועלים חקלאיים, שלא התנסו בפעילות ציבורית. אומר על כך דייגו אבאד דה סנטיליאן: "חסרה היתה להם הכנה מקצועית למשימות הקונסטרוקטיביות שעמדו בפניהם […] במקרים רבים נקלעו פעילים אנארכיסטים למלא תפקידים ציבוריים ללא הכשרה השלכתית." והוא מודה: "איבדנו שנים רבות בשיטוט בין ערפילי האבסטרקציות. ביזבזנו אנרגיה אינטלקטואלית בדיון על הכשרת פעילים למרד ולמהפכה, ולא למשימות קונסטרוקטיביות." ואף על פי כן, למרות חוסר ההכשרה, הוכיח הניסיון הקצר יכולת אִלתור ותושייה, והיו הישגים בכמה תחומים.
בניגוד לכל התחזיות ובניגוד להערכות המקובלות על נטיותיהם האינדיווידואליסטיות של האיכרים – הנצמדים לחלקת אדמתם ואינם מוכנים לשתף פעולה הוכיחו איכרי אראגון יכולת הסתגלות גדולה למשטר החדש. ייתכן שההסבר לכך מצוי במסורת הקולקטיבית המקומית, שעמד עליה בעבר החוקר חוֹאַקין קוֹסטה. לחלק ניכּר מאיכרים אלה היתה ההצטרפות לקולקטיב כרוכה במעבר לרמת חיים גבוהה יותר, ובעיקר באתגרים חדשים של חקלאות ממוכּנת ומודרנית, שקידמה אותם מבחינה מקצועית. יצוין גם שאִרגון העבודה בקולקטיבים הפעיל את כל חוגי האוכלוסייה, לרבות נשים וזקנים, וחיסל את האבטלה הסמויה בחוות הקטנות.
במהלך שנת 1937 התברר, שהיו הישגים לחקלאות באראגון. לפי סטטיסטיקה רשמית, היו יבולי הדגן גבוהים ב־20 אחוז מאלה של 1936. לעומת זאת, בקטלוניה, שבה לא התפשטה הקולקטיביזציה, ירד היבול באותה תקופה בשיעור של 20 אחוז. באראגון ניצלו את יתרונות השיטה הקולקטיבית לרציונליזציה של אִרגון העבודה ולשימוש במיכון ובדשנים. היו התחלות של ניסויים בחקלאות ובגידול בעלי חיים.
אין להעריך את הקולקטיביזציה על יסוד נתונים כלכליים גרידא. ההתנסות קצרת המועד ונסיבות המלחמה הופכות כל ניסְיון הערכה לחסר ערך, מה גם שהאידיאל לא היה רק תוכנית לאִרגון כלכלי, כי אם שאיפה להקמת חברה חדשה. אחד הביטויים המובהקים למגמה זו היה ביטול השימוש בכסף, שהיה כללי ומיידי בכל מקום שהנהיגו קולקטיביזציה בהשראה אנארכו־קומוניסטית. המניע לצעד זה לא היה תיאוריה מוניטרית, אלא רצון להילחם ביסוד, שסימל עוולות, אי־צדק ואי־שוויון חברתי.
פרייזר מצטט בעניין זה איכר מן העיירה ממאס דֶה לאס מאטאס: "קראנו בספרות האנארכיסטית, שהכסף הוא מקור העוול […]. חשבנו, שבביטול הכסף נרפא את כל חוליי החברה והכלכלה […]. הנהגנו שיטת קיצוב מצרכים […]. השיטה פעלה […]. ההקצבות היו מלכתחילה גבוהות, וזה יצר הרגשה נוחה." במקומות מסוימים הוסיפו לכך בימים הראשונים נופך ריטואלי ושרפו את שטרות הכסף באקט של היטהרות. היו אלה גילויים פרימיטיביים, שהמנהיגה האנארכיסטית פדריקה מוֹנטסֶני הגדירה אותם "אינפנטיליזם מהפכני" ומיהרה להסתייג מהם. היא המליצה על ביטול טוטלי של הכסף כיעד לטווח רחוק; בשלב הביניים חיפשו דרכים יעילות אחרות לביטול שיטת השכר.
בכל הקולקטיבים נעשה שינוי בשיטת השכר והתגמולים החומריים, והחל בספטמבר 1936 הנהיגו ברובם את המשכורת המשפחתית בצעד פרגמטי למימוש העיקרון הקומונלי "לכל אחד לפי צרכיו". לפי שיטה זו, קיבל ראש המשפחה שכר יומי (בין שבע לעשר פזטות); על בן משפחה שני (אישה) הוא קיבל תוספת של 50 אחוז ועל כל בן משפחה נוסף – עוד 15 אחוז. את הסכום היה אפשר להוציא על מוצרי צריכה בלבד. בדרך זו התכוונו למנוע הצבר הון. בפברואר 1937 הונהגו פנקסי תלושים להספקת מזון בהקצבה כדי ליצור שיטה אחידה בכל אראגון, אך לא היתה שהות לבחון אותה, כי אחרי זמן קצר החלה הידרדרות.
תחום נוסף שהיתה בו הקבלה בין רוב הקולקטיבים היה אִרגון העבודה השיתופית. עניין זה היה במרכז הווייתם של הקולקטיבים. חובת עבודה חלה על כל הקולקטיביסטים, ורק נשים הרות היו פטורות ממנה. במרבית הקולקטיבים עבדו מזריחת החמה ועד שקיעתה. המגמה היתה לאפשר מעורבוּת מקסימלית של החברים וביזור סמכויות. הוקמו צוותי עבודה של חמישה עד עשרה עובדים, וצוותים אלה ניהלו דיונים שוטפים. רוטציה אִפשרה חלוקת נטל העבודות הלא נעימות בין מספר רב של חברים. היתה מערכת לדיווּח יומיומי, לתיאום ולהעברת כוחות עבודה מענף לענף בהתאם לצורך. במקום שהיו בו גם מפעלי תעשייה, הם שולבו במערך המשקי. כך נוצרה סימביוזה בין חקלאות לתעשייה. בחורף, כאשר פחתה העבודה החקלאית, העבירו כוחות עבודה לתעשייה.
בקולקטיבים פעלה דמוקרטיה ישירה. הריבונות היתה לאסיפה הכללית, שהתכנסה אחת לחודש לפחות. נבחרו ועדים, שהיה ברשותם כוח הנהלה מרבי. בשבועות הראשונים כיוונו הוועדים לא רק את הכלכלה, כי אם את כל ענייני הקהילה.
הניסיון בחודשים הראשונים לא הצביע על התהווּת "ריבוד" ביורוקרטי. המחסום החשוב ביותר היה העיקרון של שוויון ערך התפקידים ואי מתן פריווילגיות לבעלי תפקידים. חברים מרכזיים בקולקטיבים לא קיבלו פיצוי חומרי על עבודתם הציבורית, ולא נהנו מסטטוס גבוה. המזכירים והגזברים קיבלו שכר שווה לזה של פועלי הייצור.
למרות המאמץ המלחמתי, שהטיל עול כבד על הקולקטיבים, התפנו החברים לעסוק גם בפעילות תרבותית וחינוכית. בכל הקהילות הקולקטיביות היה "מרכז תרבות", ואליו היו באים בני כל הגילים לשמיעת הרצאות, למפגש רעים או לחגיגת מאורע כלשהו. במקומות רבים הוקרנו סרטים, והתקיימו חוגים דרמטיים, מקהלות וערבי שירה וריקודים. נעשה מאמץ לשלב חיי תרבות ובידור בהווי היומיומי.
לתנועה האנארכיסטית היתה מסורת ארוכה בפעילות חינוכית עוד מראשית המאה ה־20, כאשר פרנסיסקו פרר הקים את בתי הספר הרציונליים בברצלונה, שהונהגו בהם שיטות לימוד חדשניות. על כן, משנפתח לפניהם מרחב פעולה, התמכרו פעיליה של התנועה להקמת מוסדות חינוך בכל הקולקטיבים. רוב הקולקטיבים אימצו את העיקרון של מתן חינוך לכול עד גיל 15 (לבנים ולבנות). בכך הם הקדימו את רשת החינוך הלאומית באותה תקופה. בתי־ספר, שהיו נדירים באזורים הכפריים, הפכו לחלק אינטגרלי מהנוף הכפרי באזורי הקולקטיביזציה. יש לציין את העניין הרב שגילו בחינוך למבוגרים, בעיקר בביעור הבערוּת (שיעור האנאלפביתיות הגיע ל־35 אחוז) ובדאגה להקמת ספרייה בכל יישוב.
המסורת האנארכיסטית טיפחה את הטיפוס של "פועל ואיכר בעל הכרה", שלמד לקרוא ולכתוב תוך כדי פעילותו, כדי להבין את המתרחש סביבו ולבטא את עצמו. בכפרים הביא תהליך זה לידי כך, שאיכרים ופועלים חקלאיים שנתפסו לאנארכיזם למדו לקרוא ולכתוב והפכו לבעלי השכלה, מבלי שלמדו בבית־ספר.
הקולקטיבים מילאו תפקיד חלוצי גם בטיפוח שירותי רווחה ובריאות. הדאגה לבריאות היתה באחריות הכלל. טיפול רפואי נחשב לזכות אלמנטרית, ולא לפריווילגיה. תרופות ושירותי מרפאה ניתנו בלא תשלום, וכן שירותי רופא מקומי. בכמה מקומות נודע על הצטרפות רופאים לקולקטיבים. הללו נטלו חלק פעיל בחיי הקהילה ובעבודתה, ושקדו על מבצעי רפואה מונעת – חיסונים, הדרכה היגיינית וכו'.
אחד הדברים המרשימים בקולקטיבים היה הדאגה לחולים, לנכים, למוגבלים ולזקנים. למרות משך קיומם הקצר הצליחו להקים בכמה קולקטיבים בתי זקנים ובתי חולים, שנתנו שירותים לסביבה כולה. הגורם הפּעיל בכך היו הפדרציות האזוריות, שהעניקו גב כספי וארגוני לשירותי הסעד והרפואה. הם בנו מִרפאות ובתי חולים באזורים שלא ידעו מעולם שירותים מעין אלה. נוסף על שירותי הרפואה המקומיים, דאגו לאפשר לחברים לנסוע לרופאים מקצועיים ולבתי חולים בערים הגדולות. לנסיעות אלה נתנו ועדות הקולקטיב הקצבות מיוחדות.
בקולקטיבים של אראגוֹן התרחש תהליך של שחרור הנשים. לעומת מעמדן בעבר, זכו הנשים בנסיבות החדשות למעמד שווה לגברים ונהנו מעצמאות. הן יכלו לבחור לעבוד בבית או מחוצה לו. בנוסף לעבודת הבית התנדבו נשים רבות לשרת את הקהילה המקומית, בעיקר בעבודות העונתיות. כך יכלו הנשים לחוש את עצמן שותפות שְׁווֹת מעמד וזכויות. אולם מסורת העבר הוסיפה להכביד ומנעה הגשמה מלאה של עֶקרון השוויון, וכאשר נקבע השכר המשפחתי, היה חלקן של הנשים קטן יותר מזה של הגברים.
שישה חודשים אחרי ההפיכה עדיין לא היתה לקולקטיבידדֶס באראגוֹן פדרציה, כאִרגון מכוון מתאם. היו שסברו כי "מועצת אראגון", שהיתה נתונה להנהגת פעילים אנארכיסטים, תמלא תפקיד זה, אך לעומת זאת, היו רבים שחששו מפני התערבות גורם ממוסד כמעט־ממשלתי. בהנהגת ה־CNT המקומית גברו הקולות שדרשו הקמת גוף עצמאי. נחיצותו גברה מינואר 1937, כאשר החלו להתריע על התהווּת פערים בין קולקטיבים עשירים ועניים, והושמעה הקריאה בדבר הצורך בפדרציה, שתתאם ותשווה ותכוון ביניהם.
קונגרס הפדרציה של לקולקטיבידדֶס נערך ב־14 וב־15 בפברואר 1937 בבירת המחוז הרפובליקני Caspe. השתתפו בו כ־600 נציגים, שייצגו 300,000 איש ב־500 קולקטיבים. היתה זו התכנסות מרשימה בקנה מידה ארצי. אם מביאים בחשבון שבכל האזור הרפובליקני באראגון חיו כחצי מיליון תושבים, הרי מדובר בקונגרס המייצג את רוב האוכלוסייה. הקונגרס הניח יסוד לפדרציה של הקולקטיבידדֶס באראגון, שנעשתה עד מהרה לארגון מקביל למועצת אראגון. קונגרס הפדרציה קיבל כמה החלטות מרכזיות: תעמולה לקולקטיביזם; הקמת חווֹת ניסיוניות; ייסוד בתי ספר טכניים; ביטול שטרי הכסף ביחסים הפנימיים; יצירת מסגרות לעזרה הדדית בין הקולקטיבים – בשימוש במכונות וכו', וכן בשירותי עבודה ועזרה לקולקטיבים במצוקה. אולם לא היה סיפק בידם לגשת להגשמת ההחלטות, שכן בשמי הקולקטיביזציה התקדרו ענני איבה.
מסע לפירוק הקולקטיבים
בחורף 1937 הגיעה תנועת הקולקטיבידדֶס באראגון לשיא תנופתה. אולם ככל שעבר הזמן, נעשתה ההתרחבות קשה יותר. מוסדות השלטון הרפובליקני התבססו, והצטמצם החלל הפוליטי, שאִפשר יוזמות מקומיות. המפלגות הפוליטיות, שהרכיבו את הקואליציה הממשלתית, לא גילו אהדה לקולקטיבידדֶס. חריפים בהתנגדותם היו הקומוניסטים, מטעמים של שיקולים פוליטיים גלובליים ומחשש מפני רדיקליזציה של המהפכה בכפר. להתנגדות הקומוניסטים היה משקל בבלימת הקולקטיבידדֶס בכפר, מפני ששר החקלאות אוּריבֶּה היה קומוניסט.
נפילתה של ממשלת לארגו קַבּאליֶרו ועלייתו של חואן נֶגְרין לאחר מאורעות ברצלונה (מאי 1937) פתחו שלב חדש ומכריע במערכה הפנימית נגד האנארכיסטים, שמעוזם העיקרי היה באראגון. באביב נפתח מסע התנכלויות לִפעילות הקולקטיבים החקלאיים באראגון, אולם משהתברר כי הדבר פוגע בעבודות העונתיות ובקציר – נבלם המסע. עם סיום הקציר הוא חוּדש ביתר שאת.
בחודש אוגוסט הובאה לאזור חטיבה בפיקודו של הקומוניסט אנריקה ליסטר. לחטיבה ניתנה הוראה לפרק את מועצת ההגנה באראגון וכן את הקולקטיבים האנארכיסטיים, בטענה שהם מהווים גורמים בדלניים הפוגעים במאמץ המלחמה, ושבימי מלחמת האזרחים בברצלונה (מאי 1937) הם הטיפו לעריקה מהחזית. ב־11 בחודש נכנסה החטיבה לפעולה. תחילה פורקה מועצת אראגון, ופעיליה האנארכיסטים נאסרו, את מקומה נטל חוסה איגנסיו מאנטֶקוֹן, רפובליקני שמאלי שהפך לקומוניסט, והוא נתמנה מושל כללי מטעם הממשלה המרכזית. בהוראתו נכנסו כוחותיו של ליסטר לפעולה נגד הקולקטיבים. היחידות פשטו באזור והחלו לעצור את פעילי הוועדים המקומיים, להחרים את התוצרת החקלאית ולפרק את המחסנים הכלליים ואת מוסדות הציבור.
כשליש מהקולקטיבים באראגון נפגעו במסע הדיכוי; 600 פעילים בקירוב נעצרו, חלקם הוצאו להורג, והיתר הוגלו ולא חזרו עוד לאזור. המושל הכללי מינה ועדות מטעמו, והוטל עליהן לנהל את הקהילות, לפרק את המסגרת השיתופית ולהחזיר את האדמות, את בהמות העבודה ואת המכונות החקלאיות לבעליהן הקודמים. הערכת האחראים למדיניות זו היתה, שאיכרי האזור יקבלוה בברכה. אולם תוחלתם נכזבה. בעלי האדמות האמידים קיבלו אמנם ברצון את החזרת רכושם, אך מרבית החקלאים חברי הקולקטיבים הגיבו במורת רוח על מסע הפירוק, והדבר התבטא בחוסר נכונות ובחוסר מוטיבציה לשוב לעבודות החקלאיות של הסתיו. הלך הרוחות הזה היה כה כללי, שהשלטון, ובראש ובראשונה שר החקלאות הקומוניסטי, נאלצו לסגת ממדיניות זו.
מסע הדיכוי נגד הקולקטיבים נמשך עד ל־21 בספטמבר, בתנאים של צנזורה חמורה. הביטאון האנארכיסטי Nuevo Aragon נסגר, וכמוהו כל הביטאונים המקומיים, ולא נותרו עדויות רבות על הפעילות עצמה, אלא על תוצאותיה והדיה לאחר הסרת המסך. מספרי זיכרונות של קומוניסטים שמילאו תפקידים בכירים באותם ימים עולה, שהמערכה נגד הקולקטיבים היתה אכזרית ושגויה. התברר, שחברי הקולקטיבים בקיץ 1937 קיבלו את הקולקטיביזציה מרצונם החופשי. ואמנם, כשהשתנתה המדיניות וניתן היתר לקולקטיביזציה התפתח גל חדש של ייסוד קולקטיבים, ובספטמבר היו כ־200 נציגים בקונגרס הקולקטיביסטים באראגון. אולם שינוי המדיניות לא היה בכוחו להחזיר את הגלגל לאחור. אווירת האי־אמון בין הקולקטיביסטים לבין השלטונות בלמה כל תנופה. חקלאי הקולקטיבים באראגון חזרו והכשירו את שדותיהם לגידולי החורף והאביב, אולם את עבודת הקציר, במקרה שניתן להם לקצור, כבר ביצעו תחת שלטונם של גדודי פרנקו, שכן במארס 1938 נפלה אראגון הרפובליקנית, והקולקטיבים חוסלו.
גורמים חיצוניים הם שחיסלו את הקולקטיביזציה באראגון, אולם סימני התרופפות השיתופיות נראו בה עוד קודם לכן. סימנים אלה, שהופיעו במקביל בכל אזורי הקולקטיביזציה, הצביעו על תהליך שלא התפתח באראגון, אך הוא בא לביטוי מלא יותר בלבאנטֶה, שבה נמשכה הקולקטיביזציה עד מפלת הרפובליקה במארס 1939.
קולקטיביזציה הטרוגנית בלבאנטה
בחבלי הלבאנטה התחוללה מהפכה סוציאלית בכמה אזורים, שהיו נתונים להשפעת ה־CNT עוד משנים קודמות, בעיקר באותם המקומות, שבינואר 1933 הוכרז בהם על ה"קומוניסמו ליברטריו". למרות הקשיים והמגבלות היתה בלבאנטה תנופה גדולה בהקמת קולקטיבים, ומספרם הגיע ב־1937 לכ־400. הללו, יחד עם הקולקטיבים בתעשייה, הקיפו אוכלוסייה של כמיליון וחצי איש, שהיוו 42 אחוז מהאוכלוסייה באזור.
בחודשים הראשונים שלאחר ההפיכה התרחשה הקולקטיביזציה בוולנסיה במציאות כאוטית, שגורמים מנוגדים פעלו בה בערבוביה. הקולקטיביזציה התפרשה על פני המחוז כולו ובוצעה כיוזמות לוקאליות בהנהגת ועדים מהפכניים. הוועדים קמו ללא כל קשר זה עם זה ונעשו אוטוריטה בלעדית במקום, בהיעדר קשר עם המרכזים. במקומות נקבעו נורמות ותקנות, שהיו שונות אלה מאלה. לא היתה תוכנית כללית – לא של הגורמים הממשלתיים ולא של הסינדיקטים. לאחר "קדחת ההחרמות" של החודשים הראשונים היה צורך להמשיך בעבודות החקלאיות העונתיות. הגורמים הממשלתיים, וכן ה־CNT וה־UGT (ארגון האגודות המקצועיות הסוציאליסטיות), נטו לשתף פעולה ולהתעלם מניגודים.
בשנת 1937 פירסם רואיס נוחה (Noja) חוברת בשם Labor Constructiva en el Campo, המבוססת על ניסיון השנה הראשונה בקולקטיביזציה בוולנסיה. נוחה ביקר את השלב הראשון, הכאוטי, של הפקעת הקרקעות האלימה. הוא תלה זאת בספונטניות ובחוסר המיומנות של החוגים, שהיה עליהם לקחת את הנהלת העניינים לידיהם. ביקורתו העיקרית כוונה נגד המועצות הכלכליות, שהיו מורכבות מנציגי הכוחות הפעילים, כלומר: היו הטרוגניות. המחבר אינו חוסך שבט ביקורתו מחבריו האנארכיסטים. החוברת שלו היא מסמך מעניין של ביקורת עצמית, שנכתבה במהלך המלחמה.
כאן צריך להבהיר, כי בוולנסיה היה ה־UGT חזק, וגם ארגוניו היו מעורבים בקולקטיביזציה של האחוזות המופקעות; הם הכשירו את האיכרים לסולידריות ולמשמעת חברתית, ייעלו את עיבוד האדמות תוך הפעלת מיכון וכו'. גישת ה־UGT היתה בעיקרה עקרונית פרגמטית. היתה זו שיטה יעילה יותר גם מבחינת הפיקוח, ההדרכה וההכוונה של מוסדות ממשלתיים, כגון המוסד לרפורמה אגררית IRA. יחד עם זאת, זכויות האיכר העצמאי נשמרו בקפדנות. ההצטרפות מרצון היתה עיקרון. במשך הזמן נוצר דגם של קולקטיב של ה־UGT, ובמרכזו מצוי קואופרטיב (cooperativa de base multiple), הגורם המאגד את הקולקטיב ואת העצמאים שבתחום היישוב.
הקולקטיבים ייצרו במשותף, תוך הפעלת קבוצות עבודה. החברים קיבלו "מקדמות" שבועיות, שירותים סוציאליים וביטוח בריאות. הם חתרו להכרה חוקית בהם, והיו הראשונים שקיבלוה אחרי הצו של הקולקטיביזציה ב־8 ביוני 1937, וגם זכו לתמיכה מְרַבִּית באשראי. הם נמנעו ככל האפשר מעימותים עם האיכרים העצמאיים, שחיו איתם בדו־קיום מבחינת הארגון והשירותים.
באופן כללי, אפשר לחלק את הקולקטיבים של ה־CNT בחבלי הלבאנטֶה לשתי קבוצות: אלה שפעלו במסגרת מהפכנית רדיקלית של ה"קומוניסמו ליברטריו" ואלה שהשתייכו לקבוצה ההטרוגנית של הקולקטיבים החקלאיים.
הקומונות שהונהג בהן ה"קומוניסמו ליברטריו", ושהיו רווחות ומבוססות באראגון, לא היו כה רבות בוולנסיה, שה"קומוניסמו ליברטריו" שלה הופיע בחודשים הראשונים בכמה יישובים, התקיים חודשים אחדים בלבד והפך בתהליך הדרגתי לקולקטיב חקלאי, שחבריו הם אנשי ה־CNT. הדבר שייחד אותם היה הזיקה לסינדיקט, שהיה התא החברתי־ארגוני הכולל את כל החברים, וכן התעלמות ממוסדות המדינה.

גורמי התפוררות פנימיים
אכן, הקולקטיביזציה בחבלי הלבאנטה לא היתה אינטנסיבית כבאראגון. לא הקיפה אחוז כה גבוה של האוכלוסייה, ולזרם האנארכו־קומוניסטי לא היתה בה אחיזה כה חזקה. אולם דווקא משום שמגמות מתונות יותר היו טבועות בה מלכתחילה, ההתפתחות בה היא אינדיקציה למגמה שהחלה להתפתח באראגון, וסימניה הראשונים התגלו בקיץ ובסתיו 1937.
האמצעים הפשרניים שנקטו האנארכיסטים היו בבחינת פרגמטיזציה של ה"קומוניסמו ליברטריו", בניסיון להשיג יעילות כלכלית וסיפוק צרכים, שתנאי המלחמה גרמום, והתאמת התיאוריה והחזון למציאות. פשרות אלה לא נראו ויתור על המטרה הסופית, כי אם סטייה זמנית בגלל נסיבות הזמן. הניצחון הצבאי על הפשיזם חייב פשרות. לימים התפתח ויכוח סביב פשרות אלה והשלכותיהן.
הקולקטיבים לא יכלו לשמור על עצמאותם, ונאלצו להסתגל לתכתיבים ממשלתיים כדי לזכות בלגאליזציה, לפעול על פי נורמות ותקנונים ולהחניק את היוזמות הלוקאליות הספונטניות. הם השתלבו בכלכלה האזורית, ואיבדו את האוטונומיה ואת קווי הייחוד הכלכליים שלהם. הלגאליזציה לקולקטיבים אפשרה לבעלי החלקות לפרוש מרצונם ולקבל את אדמותיהם. ואכן, העובדה שלא כולם פרשו מעידה כי הקולקטיבים היו מקובלים אצל חלק מהאוכלוסייה. מאידך גיסא, מספר הפורשים גדל בחורף 1938/9, ופרצו התנגשויות אלימות, שצימצמו את מרחב החופש. אט־אט ובתהליך רצוף פחת השימוש במטבע מקומי וגבר השימוש בשטרי הכסף הרשמיים כאמצעי חליפין וכקנה מידה הן לערך המוצרים והן לשכר העבודה, המשכורת המשפחתית איבדה בהדרגה את משקלה כאמצעי ליישום העיקרון הקומונלי. במרבית הקולקטיבים התהוו דרגות שכר. גובה השכר נקבע לא רק על פי הצרכים, כי אם גם על פי "התועלת החברתית" ולפי המקצוע והתפקיד. לחציהם של פועלים מקצועיים, של אנשי הוועדים ושל בעלי מקצועות חופשיים הם שהביאו לשינויים אלה בטבלת השכר. כבר בסוף 1937 קיבלו אנשי הוועדים שכר עבודה גבוה פי ארבעה מהעובדים החקלאיים. בכנס בוולנסיה ב־1938 דנו בשכר משולב, משפחתי, תפקודי ומקצועי. גם בגובה המשכורת היו הבדלים, שנעו בין חמש לעשר פזטות.
שיטות התגמולים בצריכה עברו אף הן גלגולים רבים. העיקרון האנארכו־קומוניסטי (לכל אחד לפי צרכיו) הוכנס מלכתחילה לקולקטיבים מעטים, בעיקר בשבועות הראשונים. במרביתם הרים האינדיווידואליזם ראש, גם בגלל התפתחויות פנימיות וגם בגלל תנאים חיצוניים. הנסיגה התבטאה תחילה בהנהגת פנקסי תלושים, שבהם דווח על העבודה, ובאמצעותם זכו בעליהם במצרכים.
הפערים בין קולקטיבים עשירים ועניים גדלו. בכינוסיהם ב־1938 הִרבו האנארכיסטים למתוח ביקורת על ה"ניאו־קפיטליזם" שצמח בקרבם, כאשר קולקטיבים שנהנו מנתוני פתיחה נוחים – אחוזות עשירות, קרקעות פוריות, גידולים רווחיים – ניצלו את יתרונותיהם וקידמו את מעמדם. לעומתם, הידרדרו האחרים לעוני ולמצוקה. במקום סולידריות ועזרה הדדית הופיעו גילויים של "אגואיזם קולקטיבי וניצול הקולקטיבים העניים בידי העשירים", כדברי האנארכיסטים עצמם.
בינואר 1938 התכנסה המליאה הכלכלית של ה־CNT בוולנסיה. הנושא המרכזי היה התאמת הכלכלה לצורכי המלחמה. ניכרה בכינוס נטייה אידיאולוגית, רפורמיסטית וריאליסטית, בהשפעת הניסיון של 18 חודשי מהפכה ומלחמה. גברו הקריאות לתיאום הכלכלה ולהכוונתה, וה־CNT וה־UGT התקרבו זה לזה. נשמעה בכנס ביקורת על הופעת גילויים של "אגואיזם פרמננטי של עובדים המנהלים קולקטיבים", על הידרדרות האידיאל האנארכיסטי ל"קפיטליזם מסוג חדש" ועל היעדר סולידריות בין הקולקטיבידדֶס בוולנסיה. התריעו על כך, שהקולקטיבידדֶס הם יחידות אוטונומיות הנתונות באופן חופשי לגורלן. אלה שזכו לאדמה עשירה – נהנות, ואלה שלא זכו לכך – נאנקות במצוקתן. לפי הדברים שנאמרו במליאה, נראה היה שהקולקטיבים בוולנסיה לא התגברו על האִלתורים של התקופה הראשונה.
לאחר הכינוס היה ברור, שב־CNT התחולל שינוי מהותי וחלה התרחקות מהאנארכיזם המסורתי, הקומונליסטי, ומה"פעולה הישירה". הדיונים על הסכם האיחוד בין ה־CNT וה־UGT ביטאו את ההתקרבות בפועל שחלה בין הארגונים הסינדיקליים הללו. ההתקרבות התבטאה גם בהסכמה על מטרות הפעילות הכלכלית, בהסתגלות לדרישות המוסדות הממשלתיים ובהיענות לצורכי מאמץ המלחמה.
ניסיונות ה־CNT ב־1938 להתמודד עם הארגון של הקולקטיבים באו מאוחר מדי. רוב הפעילים בעלי ההכרה, שהיו שותפים להקמת הקולקטיבים, נמצאו באותה שנה בחזית. ככלל אפשר לומר, שהחוג של בעלי ההכרה בקרב הנהגת הקולקטיבים היה מצומצם. מודה בכך רואיס נוֹחה, שכתב ב־1938: "להוציא סקטור זעיר של הפרולטריון […] לא היה בספרד מושג על אִרגון חברת העתיד."
בעיתוני האנארכיסטים לסוגיהם השונים אפשר למצוא טענות רבות נגד מה שכונה "עריצות הוועדים", המתערבים בחיי הפרט ומטילים הגבלות שרירותיות. ביטוי לכך ניתן באמירה, שהאיכרים סובלים מהדיקטטורה של הוועדים האנארכיסטיים יותר משסבלו בעבר משלטונם של בעלי האחוזות. פרסומי פרוטוקולים של אסיפות וכינוסים מוסרים על סנקציות נגד מי שהואשמו בפריעת מוּסר, באלכוהוליזם, בהתנהגות לא הולמת, באי הופעה לאסיפות, ובעיקר נגד הנעדרים מעבודה ללא סיבה מוצדקת. מדובר בגילויים מזדמנים, אולם אפשר לאבחן בהם את היחלשות הרוח הפוריטנית של הימים הראשונים. ככלל ניתן לומר, שהקולקטיביזציה האנארכו־קומוניסטית נמצאה בנסיגה מתמדת מאז סתיו 1937.
ב־15 בינואר 1939, בעצם המתקפה על קטלוניה, התכנס בלבאנטה פּלֶנוּם (מליאה) אזורי של חקלאים חברי ה־CNT, והשתתפו בו 130 נציגים של כ־40,000 חברים. הייצוג היה מוגבל וחלקי, אולם עצם ההתכנסות ובעיקר הדיונים היו משמעותיים, בהתחשב בנסיבות. נדונו בעיות אִרגוניות ותיאורטיות, כגון התכנון הכלכלי ושינויים בתקנון השכר המשפחתי. בנושא השכר המשפחתי התפתח דיון סוער, והמצדדים בשינויים טענו, שיש להנהיג תמריצים חומריים כספיים כתגמול על הגברת ההיקף והפריון בעבודה. במצב הקיים, טענו, אין העובדים ממצים את מלוא אפשרויותיהם בהעדר תמריץ חומרי.
המתנגדים טענו לעומתם, שאם יילקח מהחקלאים השכר המשפחתי – תחול בקרבם דמורליזציה. ההתעלמות מהמלחמה, שבקרבות המאסף שלה היו משוקעים אז כל המאמצים, היתה התופעה המשמעותית בכינוס. המחאה נגד הפער בין הדיון למציאות באה לביטוי אצל חלק מהמשלחות, שטענו, כי בה בשעה שמתנהלים הדיונים, מתפרקים קולקטיבים בשטח. הקריאה יצאה אפוא להפסיק את הדיבורים ולצאת לשטח כדי להנחות את החברים ואת הנשים במאבקם. חודשיים לאחר מכן נפלו מדריד וולנסיה, בירות הרפובליקה ומעוזיה האחרונים, ועמן חוסלו אחרוני היישובים הקולקטיביים.
אוטופיה שהוחמצה
האנארכיסטים הספרדים ניסו להפוך את מלחמת האזרחים למהפכה חברתית, שתביא לכינון חברה חדשה של קהילות שיתופיות אוטונומיות הקשורות ביניהן באורח פדרטיבי על פי עקרונות החזון של ה"קומוניסמו ליברטריו". ניסיון זה נכשל. מה שהושג היה תאים מבודדים של קהילות קטנות, שהתקיים בהן שיתוף בדרגות שונות. קהילות אלה ניהלו מאבקי הישרדות פיזית וכלכלית בתנאיה הקשים של מלחמת האזרחים. כדי להתמודד עם בעיות היומיום הן נאלצו לנקוט דרכי פשרה פרגמטיות. דרכי פשרה אלה, הגם שהאריכו את חייהן, כירסמו בתהליך מתמשך של ארוזיה ביסודות העקרוניים של ה"קומוניסמו ליברטריו", שהיה טעם קיומן. וכך, ככל שהקהילות החזיקו מעמד זמן ממושך יותר, כן התרחקה המציאוּת מחזונם של המייסדים. יחד עם זאת, למרות הפער בין החזון למציאות, המאזן של ניסיון ההגשמה האנארכו־קומוניסטי בספרד אינו כליל השלילה. בראש ובראשונה משום שלקולקטיביזציה זו היה חזון אוטופי, שהיה מקור השראה להקמת חברה שיתופית המעוגנת בעקרונות החירות האישית והאוטונומיה הקהילתית. חזון אוטופי זה היה תמריץ לפעילויות קונסטרוקטיביות רבות בתחומי החברה, התרבות, החינוך והמשק. אף שהחזון לא הוגשם בשלמותו, ההישגים החלקיים, ובעיקר ההתמודדות עם האתגר של כינון תאי חברה חדשה "כאן ועכשיו", העניקו למהפכה בספרד תכונות חיוביות, שייחדו אותה ממהפכות אחרות בדורה. יתר על כן, חזון זה העניק לאלפי האנשים, שהתנסו באקספרימנט חברתי ייחודי זה, אידיאל מלהיב ופרספקטיבה מרוממת. מדבריהם של אנשי הקולקטיבים, שהתפרסמו בעיתונות התקופה, ועוד יותר – מן הזיכרונות שתועדו ולוקטו מאוחר יותר, עולה, שלמרות הקשיים הגדולים היתה בקולקטיבים אווירת התלהבות והתרוממות רוח. "חיִינו כבחלום," אמרו פעילי הקולקטיבים, שרואיינו שנים רבות לאחר מכן, ואף הוסיפו, כי "היה זה הפרק היפה ביותר בחיינו."
במבט לאחור נראית ההתנסות רחבת ההיקף בהקמת הקולקטיבים טרגית מעיקרה. הסיכויים להגשים את החזון של חברה שיתופית שוויונית, המעוגנת בעקרונות של חופש אישי ואוטונומיה קהילתית ללא מנגנוני כפייה שלטוניים, היו מעטים עד ייאוש בתנאים של מלחמת האזרחים. אולם דווקא התנזרות זו משימוש במנגנוני המדינה היא שאִפשרה לאוטופיה האנארכו־קומוניסטית להינצל מהידרדרות ומהסתאבות למשטר כפייתי דיקטטורי. הניסיון נשאר בגדר חזון נורמטיבי לניסיון חברתי שלא נבחן דיו. המלחמה ומפלת הרפובליקה גדעו את הניסיון בעודו באיבו, והזדמנות נדירה לבחון את סיכויי ההגשמה של חברה אנארכו־קומוניסטית בהיקף רחב ולזמן ממושך לא באה על מימושה.
לקריאה נוספת:
W.L. Beruecker, Colectividades y Revolución Social, Barcelona 1982.
S.A. Bosch, Ugetistas y Libertarios, Valencia 1983.
F. Carrasquer, Las Colectividades de Aragón, Barcelona 1985.
R.J. Casanova, Anarquismo y Revolución, Madrid 1985.
S. Dolgoff, The Anarchist Collectives, New York 1974.
G. Leval, Collectives in Spanish Revolution, London 1975.
F. Mintz, La Autogestión en la España Revolucionaria, Madrid 1977.האירקל :תפסונ
W.L. Beruecker, Colectividades y Revolución Social, Barcelona 1982.
S.A. Bosch, Ugetistas y Libertarios, Valencia 1983.
F. Carrasquer, Las Colectividades de Aragón, Barcelona 1985.
R.J. Casanova, Anarquismo y Revolución, Madrid 1985.
S. Dolgoff, The Anarchist Collectives, New York 1974.
G. Leval, Collectives in Spanish Revolution, London 1975.
F. Mintz, La Autogestión en la España Revolucionaria, Madrid 1977.
המאמר "אנרכו-קומוניזם וקולקטיביזציה במלחמת האזרחים בספרד" פורסם לראשונה בקיץ 1992 בחוברת 42, של כתב העת "זמנים – רבעון להיסטוריה". המערכת מבקשת להודות לכתב העת על הרשות לפרסמו מחדש.
תמונה ראשית: Wikimedia Commons