מי מפחד מפצצת אטום

ב־1895 פרסם תיאורטיקן של תורת הטילים ושל חקר החלל והקוסמיסט הרוסי, קונסטנטין ציולקובסקי, רומן מדע בדיוני בשם 'חלומות על הארץ ועל השמיים', הרומז לרעיון שהאנושות תיישב בסופו של דבר את גלקסיית שביל החלב. הרומן מתאר, בין היתר, את חגורת האסטרואידים סביב השמש המיושבת במתיישבים מכוכבי לכת גדולים יותר, שהתגברו על כוח הכבידה והתפתחו לצורת חיים חדשה ותבונית ביותר. הקרבה לשמש מאפשרת להם לשלוט בכוח קרניה וליהנות ממנו כרצונם. לצורך הניצול היעיל ביותר של האנרגיה הסולארית, קהילות פוסט־אנושיות אלה מפרקות כוכבי לכת והופכות אותם ל"מחרוזת" המורכבת מטבעות מפוזרות בחלל וחגות סביב השמש.¹

ב־1960 זכה רעיון דומה לפופולריות בזכות הפיזיקאי התיאורטי פרימן דייסון. הוא חזה שצרכי האנרגיה הגוברים של ציוויליזציות טכנולוגיות מתקדמות יובילו בהכרח ליצירת מבני־על מלאכותיים סביב השמש, שילכדו כמות עצומה מתוצרת האנרגיה שלה. אם נמצא עקבות של מבני־על דומים אי שם בחלל, יהיה בכך כדי להוכיח את קיומם של חיים חוץ־ארציים תבוניים. ניתן לדמיין וריאציות שונות למה שמכונה "כדור דייסון", אך לפי העיקרון המרכזי שלו חייבת להיות טכנולוגיה המאפשרת את הקפת השמש, צריכת האנרגיה שלה בקנה מידה מקסימלי תוך חסינות לכוח ההרס של הקרינה שלה.

ב־1964 הציע האסטרונום הסובייטי ניקולאי קרדשב למדוד את רמת הפיתוח הטכנולוגי של ציוויליזציות על פי כמות האנרגיה שהן צורכות. בסולם קרדשב קיימים כמה סוגים של ציוויליזציות. הראשונה היא ציוויליזציה פלנטרית המשתמשת רק באנרגיה הזמינה בכוכב הלכת שלה. השנייה היא כוכבית, היא משתמשת באנרגיה של מערכת השמש שלה ושולטת בה. השלישית היא ציוויליזציה גלקטית המנצלת את כל האנרגיה בגלקסיה שלה, למשל שביל החלב. קיימות שתי רמות נוספות, ספקולטיביות עוד יותר: הסוג הרביעי של ציוויליזציה הוא הוא ציוויליזציה כלל־יקומית, והחמישי הוא ציוויליזציה רב־יקומית. הציוויליזציה האחרונה היא כל כך עוצמתית עד שהיא יכולה אפילו לברוא יקומים בעצמה, משל הייתה אלוהים. לעת עתה האנושות טרם התעלתה לחלוטין אפילו לרמה הראשונה. היא עדיין לא נעשתה לציוויליזציה פלנטרית, שתהיה מצוידת מבחינה טכנית ליישוב כוכבי לכת אחרים. אפשרות ההתיישבות במאדים כבר נראית מציאותית, אך התרחבות נוספת אל החלל החיצון תדרוש כמויות גדולות בהרבה של אנרגיה.

סוגיית האנרגיה היא סוגייה מכרעת עבור עתיד האנושות. כיום קיימים שלושה סוגים של מקורות אנרגיה: 1) דלקים מאובנים (נפט, גז, פחם); 2) אנרגיות מתחדשות (רוח, שמש, מים); ו־3) אנרגיה גרעינית (אטומים). כל אחד מהם גורר סיכונים ונזקים משלו, וכל אחד ממלא תפקיד מובחן בדרמת האפוקליפסה המוצגת כעת בתיאטרון ההיסטוריה האנושית: שריפת דלקים מאובנים גורמת לפליטת פחמן ולשינויי אקלים; תשתיות האנרגיה המתחדשת מדלדלות את המגוון הביולוגי; והאיום שמציבה האנרגיה הגרעינית כרוך בפסולת רדיואקטיבית ובאסונות טכנולוגיים מעשה ידי אדם כמו בפוקושימה ב־2011 ובצ'רנוביל ב־1986.

למרות הרטוריקה הרווחת בדבר פיתוח בר־קיימא ומעבר הדרגתי מדלק מאובנים שחור "מלוכלך" לאנרגיה ירוקה ו"נקייה", האנרגיה הגרעינית מוסיפה להציע כושר ייצור גדול בהרבה עבור הקפיטליזם המאוחר, על ממדי הפיתוח הטכנולוגי הגואים שלו. בתחנות כוח גרעיניות בנות־זמננו, האנרגיה מופקת באמצעות ביקוע גרעיני: אטומי אורניום מבוקעים באופן מלאכותי, החלקיקים המשתחררים בתהליך מביאים להתפרקותם של האטומים הסמוכים, ומחוללים בכך תגובת שרשרת. ואולם, קיים גם מקור אחר, עוצמתי לאין שיעור – היתוך גרעיני, תהליך בו אנרגיה נפלטת בעת התנגשותם והתמזגותם של שני אטומים לאחד, כמו למשל יצירתו של הליום מאטומי מימן. מבחינת יעילותו, ההיתוך עולה עשרות מונים על הביקוע, ובה בעת עשוי שלא להותיר פסולת רדיואקטיבית משמעותית. אנרגיה זו, שמבחינה פוטנציאלית אינה מתכלה ובטוחה לשימוש, פותחת בפני האנושות אופק של אוטופיה אמיתית.

מנקודת מבט טכנית גרידא, השמש היא כור ההיתוך הגרעיני הגדול והעוצמתי ביותר במערכת הפלנטרית שלנו, מקור ראשוני של אנרגיה ושל החיים עצמם על פני כדור הארץ. לשם יישוב החלל נדרש לדבר־מה מעין זה – מעין תחליף לשמש. לשם כך, יש לשחזר על פני כדור הארץ תנאים סולאריים: טמפרטורה ולחץ קיצוניים שיאלצו את האטומים להתמזג. אולם, אין די בהצתת התגובה בלבד, יש ללמוד לשלוט בה, תוך שמירת יציבות הפלזמה הלוהטת. כיום קיימים בעולם מיני כורי היתוך, הנפוצים שבהם הם הטוֹקָמָאקִים, אך כולם צורכים יותר אנרגיה מזו שהם מייצרים, והתגובה עצמה היא קצרת מועד. מרגע שהם יתחילו לייצר בקביעות יותר מכפי שהם צורכים, תוכל האנושות לפתח טכנולוגיות־על חדשות שיאפשרו לה לנוע למרחקים עצומים וליישב את מערכת השמש כולה, לרבות השמש עצמה. ניתן להניח כי הדבר יספק את צרכיה האנרגטיים של האנושות לתקופות ועידנים קדימה.

כדור דייסון – ומבנים הדומים לו – יביא אותנו לרמה השנייה בסולם קרדשב. מעבר זה ידרוש משאבים אדירים: כדי לאסוף די חומרים לבניית מבנה־ענק שכזה, ייאלצו דורות העתיד לפרק לגורמים את כל כוכבי הלכת של מערכת השמש. כל מה שאנו מכנים "טבע" יושמד למען יצירת "עיר השמש" האחרונה, בה יחיו אלה שיבואו אחרינו.

אוטופיות טכנו־אופטימיות מעין אלו, שהיו פופולריות במיוחד באמצע המאה העשרים, מופנות אל עבר האין־סוף. קץ העולם לא נקשר בהן בהתחממות גלובלית, אלא דווקא בהתקררות ובמותו התרמי של היקום בעתיד הרחוק מאוד. כדור דייסון אינו אלא דוגמה בודדת לאמונה פנטסטית בכך שהאנושות תוכל להתקיים לאורך זמן רב מאוד, כמו השמש עצמה, ואף מעבר לכך. אך השמש אינה נצחית: בעוד כמה מיליארדי שנים היא תהפוך לענק אדום, לאחר מכן לננס לבן, ובסופו של דבר תתקרר מתוך כניעה לאנטרופיה.

אחד הפתרונות הספקולטיביים לבעיה זו הוא מה שמכונה "נחיל דייסון". אם תצליח האנושות לשלוט באנרגיית היתוך גרעיני בהיקפים המספיקים לכיבוש מערכת השמש, הרי שניצול מאגרי הענק של אנרגיית השמש, כל עוד היא בחיים, יאפשר להפוך את הכוכב הזה לכלי תחבורה. בכך שיקיפו את השמש ב"נחיל" צפוף, ירכבו עליה בני האדם פשוטו כמשמעו, כדי לצאת לעבר כוכבים חדשים ולהמשיך את התפשטותם ברחבי היקום.

מנקודת מבט פילוסופית, אפשר לכנות התפשטות שכזו "אין־סוף רע". זהו מונח הגליאני המתאר התקדמות ליניארית אין־סופית, תנועה שלעולם לא מגיעה לידי מימוש ואינה מובילה למעשה לשום דבר. זהו המודל הקולוניאלי של הקפיטליזם, המשליך עצמו אל האין־סוף ותופס את כל הגופים החיים והשמימיים כמשאב. ההנחה היא שלאחר הקולוניזציה של כדור הארץ נעבור לקולוניזציה של כוכבי לכת אחרים ואף של גלקסיות אחרות, תוך החרבת השטחים שכבר נכבשו למען המשך ההתקדמות. לפנינו עוד ועוד אופקים חדשים, ומאחורינו עוד ועוד עיי חורבות.

אך ישנן גם פנטזיות עתידניות חלופיות. הרדיקלית שבהן, ככל הראה, שייכת לפילוסוף הסובייטי אוואלד איליינקוב. בשנת 1956 הוא חיבר מסה מדהימה ומעוררת השתאות בשם 'קוסמולוגיה של הרוח', "פנטסמגוריה פילוסופית־פואטית הנשענת על עקרונות המטריאליזם הדיאלקטי".² 'קוסמולוגיה של הרוח' לא יכלה לראות אור בימי חייו של איליינקוב, ומסיבות מוצדקות בהחלט: בטקסט מנומקת באופן משכנע ביותר הטענה כי תכלית קיומה של האנושות ושליחותה העליונה הן להשמיד את עצמה, ויחד איתה את היקום כולו.

איליינקוב, שתרגם את הרעיון ההגליאני בדבר הסובסטנציה כסובייקט לשפת המטריאליזם הדיאלקטי, טען כי החומר הוא תבוני. לא בכל מקום ולא בכל עת, אך במקום כלשהו ובזמן כלשהו מתפתח החומר לכדי צורה מודעת, ועל כן החומר כמכלול נושא את החשיבה כאחת מתכונותיו, לא תכונה מקרית, אלא הכרחית. נקודת השיא בהתפתחותו של החומר החושב היא התבונה האנושית, אך לא זו המצויה בידינו כעת, אלא זו שתצמח בעתיד לצד התפתחותן של טכנולוגיות קומוניסטיות פרוגרסיביות, כאשר האנושות תתרחב ובסופו של דבר תיעשה למושלמת, כמו אל. איליינקוב היה, כמובן, אתאיסט: אין אל מלבד הרוח האנושית השואפת אל האין־סוף. הגבול הטבעי בנתיב התקדמותה הוא מותו התרמי של היקום בשל האנטרופיה. איליינקוב מציג את השאלה: כיצד להשיב תהליך זה על עקבותיו? המשימה אינה לשרוד את מות השמש, אלא להקימה לתחייה בכוח המדע והטכנולוגיה.

לפי איליינקוב, אי אפשר להפוך את תהליך האנטרופיה בדרך הטבע. נדרשת התערבות מודעת במהלך הדברים הטבעי. האנטרופיה מובילה להתקררות השמש וכוכבי הלכת: הכול נדון לכליה בקור ובחשכה. הניגוד לתהליך זה הוא האש. ועל כן אנו נמצאים כאן כדי להצית מחדש את האש הזו.

בשלב מסוים, גבוה מאוד, בהתפתחותם, יצורים חושבים ימלאו את חובתם הקוסמולוגית ויקריבו את עצמם בכך שיחוללו במודע אסון קוסמי. הם יניעו תהליך הפוך ל"גסיסה התרמית" של החומר הקוסמי, כלומר תהליך המוביל לתחיית העולמות הגוועים בדמות ענן קוסמי של גז ואדים לוהטים. […] במילים פשוטות, מעשה זה מתבצע בצורת פיצוץ קוסמי אדיר ממדים, בעל אופי של תגובת שרשרת, שחומר הנפץ שלו הוא מכלול המבנים היסודיים שפוזרו באמצעות הקרינה בכל ברחבי היקום כולו.³

איליינקוב לא דן בהיתוך גרעיני, אלא מדבר אך ורק על ביקוע גרעיני, שנחקר בימיו בהרחבה רבה בהרבה. לפי התאוריה שלו, ככל שהחלקיק קטן יותר, כך כמות רבה יותר של אנרגיה משתחררת בעת ביקועו; הוא האמין כי המדע והטכנולוגיה בעתיד יחתרו לפיצול החומר לאלמנטים זעירים יותר ויותר שלו. אם יעלה בידינו לבקע את החלקיק היסודי הזעיר ביותר, אפשר יהיה לפוצץ את היקום כולו. גילוי ההיתוך הגרעיני הופך את הפן הטכני הזה בתאוריה שלו לבלתי רלוונטי למדי, אך אין בכך כדי לבטל את טיעונו הרחב יותר של איליינקוב באשר לייעודה של האנושות. יהיו אלה חלוקה או חיבור – ביקוע האטום לשניים או היתוך של שני אטומים לאחד – היצורים החושבים, לפי איליינקוב, מוכרחים למנוע בשלב כלשהו את מותו הטבעי של היקום באמצעות לחיצה על הכפתור האדום. להחריב את העולם במתכוון כדי שהוא ייווצר מחדש מתוך מעשה החורבן הלוהט שלו. ולפי איליינקוב, מעגל תנועה זה של החומר, שבו הקץ מתלכד עם הראשית, הוא אין־סוף הגליאני אמיתי שמתווך בידי התבונה: "החשיבה מופיעה אפוא כאותה חוליה במעגל הכולל שבאמצעותה מתכנסת התפתחות החומר האוניברסלי לצורת מעגל, לדימוי הנחש הנושך את זנבו, דימוי שבאמצעותו אהב הגל לבטא את האין־סוף האמיתי (בניגוד ל'אין־סוף הרע')".⁴

אפשר לטעון כי הקוסמולוגיה של איליינקוב מציגה גרסה ייחודית עד מאוד של תאוריית המפץ הגדול, וכי הפרספקטיבה הזמנית שלה מהופכת ומשולבת בפרדיגמה הפילוסופית הקלאסית של המחזוריות. ייתכן שהוא הכיר את עבודותיו של גיאורגי גאמוב, שהציע בשנת 1948 את תאוריית "היקום החם". בהתבסס על רעיונותיהם של אלכסנדר פרידמן, ז'ורז' למטר ופיזיקאים נוספים שטענו כי היקום החל בפיצוץ, הציע גאמוב שהחומר הראשוני לא היה רק צפוף במידה קיצונית, אלא גם לוהט במיוחד. בחומר זה התחוללה תגובה גרעינית; במילים אחרות, המפץ הגדול היה פיצוץ גרעיני גרנדיוזי. לדעת איליינקוב, פיצוץ מעין זה לא יכול להיות תהליך טבעי, אלא מעשה מכוון, התערבות אלימה של החומר החושב. מהפיזיקה אנו עוברים למטפיזיקה, אך זו מטפיזיקה מטריאליסטית המעוגנת במרקסיזם ובדיאלקטיקה. 

הגרעין הדיאלקטי של טיעונו פשוט בתכלית: קץ היקום נעשה לראשיתו. אין כאן בריאה יש מאין, אלא חיים אימננטיים של החומר המתחדש בכוחות עצמו. נגזר עלינו לחולל קטסטרופה קוסמית, כשם שהחומר החושב של היקום הקודם עשוי היה לחולל את מה שהפיזיקאים שלנו מכנים בשם המפץ הגדול. הדבר התרחש בעבר, ויתרחש שוב. זהו מעגל, אין־סוף אמיתי. החומר החושב היא החולייה המקשרת בין הקץ לראשית. הקרבתו העצמית מולידה את היקום אין־ספור פעמים.

שורשי פרדיגמת המחזוריות, שבמרכזה ניצבת האש כחומר ראשוני, הרסני ויוצר כאחד, נטועים הרחק בעת העתיקה. ראשיתה אצל הרקליטוס, הפילוסוף מאפסוס. לפי הרקליטוס, האש היא ה"ארכה" (ἀρχή), הראשית והעיקרון הראשון של היקום. אחד הקטעים המפורסמים ביותר של הרקליטוס אומר:

κόσμον τόνδε τὸν αὐτὸν ἁπάντων οὔτε τις θεῶν οὔτε ἀνθρώπων ἐποίησε, ἀλλ᾿ ἦν αἰεὶ καὶ ἔστιν καὶ ἔσται πῦρ ἀείζωον, ἁπτόμενον μέτρα καὶ ἀποσβεννύμενον μέτρα
סֵדֶר־עוֹלָם זֶה, אֶחָד לַכֹּל, לֹא אֵל וְלֹא אָדָם עֲשָׂהוּ, אֶלָּא הָיָה תָּמִיד וְהֹוֶה וְיִהְיֶה אֵשׁ חַיָּה־תָמִיד, מִתְלַקַחַת בְּמִדָּה וְכָבָה בְּמִדָּה.⁵

קביעה זו גדושה בפרדוקסים, והייתי שמחה להקדיש את חיי לניסיון למצות את מלוא משמעויותיה, אלמלא היה זה בלתי נדלה. הנחות היסוד המטריאליסטיות שלה נשמעו ככל הנראה רדיקליות למדי בימיו של הרקליטוס. הקוסמוס אינו מעשה בריאה, אלא תהליך מתמשך, המונע מכוחה של האש הנצחית. היקום הוא מחזורי, ומשום כך עתידו אינו אלא השתקפות של עברו. הרקליטוס, שחי כחמש מאות שנה לפני הספירה, לא ידע דבר על תגובות גרעיניות ותרמו־גרעיניות. ואף על פי כן, באופן מפתיע, האינטואיציה שלו עולה בקנה אחד עם מסקנותיה של הקוסמולוגיה המודרנית.

בהתחשב בכך שהאנרגיה הגרעינית לצורכי שלום – "האטום לצורכי שלום" – צמחה מבחינה היסטורית מתוך פיתוח הנשק הגרעיני, גם רעיון אחר של הרקליטוס, שלפיו המלחמה היא "אבי הכול", מקבל משמעות חדשה. המלחמה עולה בקנה אחד עם הדיאלקטיקה ההרקליטית: היקום מצוי בזרימה מתמדת, בתהליך התהוות נצחי; כל דבר נעשה להיפוכו; אין דבר שאינו משתנה, מלבד השינוי עצמו. האש היא דימוי של תנועה בלתי פוסקת זו. היא הרסנית ויוצרת בעת ובעונה אחת, אך יתרה מכך, היא גם תבונית. האש קובעת את מקצב היקום בהתאם לעקרון הרציונלי ולחוק המכונה "לוגוס" (λόγος). לוגוס האש הוא התבונה האימננטית של החומר עצמו. מעמדו האונטולוגי פרדוקסלי: הוא קיים ואינו קיים בעת ובעונה אחת.

פרמנידס מאליאה (בערך 515 – בערך 450 לפנה"ס) הוא במובנים רבים ניגודו של הרקליטוס. לפי פרמנידס, עצם הרעיון שדבר־מה יכול בעת ובעונה אחת להיות ולא להיות מוטעה מיסודו. האמת היא שהיש ישנו, והאין איננו. אנו יכולים לחשוב רק את מה שיש, ולעולם לא את מה שאין. במובן זה, החשיבה וההוויה זהות. בניגוד להרקליטוס, פרמנידס עמד על אי־השתנותה של ההוויה ועל אופייה האשלייתי של ההתהוות. ובכל זאת, כפי שטען היידגר באחד הראיונות, דווקא בשירו של פרמנידס, ולא אצל הרקליטוס, התפוצצה פצצת האטום, זמן רב לפני שהאנושות בנתה אותה בפועל.

מה הקשר בכלל בין פרמנידס לפצצת האטום? מנקודת מבטו של היידגר, פצצת האטום היא תולדה לוגית של המטפיזיקה המערבית, שראשיתה במה שהוא מכנה "שכחת ההוויה". פעולה מטפיזית זו מטשטשת את ההבדל בין הישים הנוכחים (כל מיני הדברים הקיימים) לבין ההוויה עצמה, שאינה נוכחת. היידגר טוען כי עצם העובדה שדבר־מה ישנו, כלומר עצם היותו, אינה זהה למה שהוא, כלומר לישותו. עיוורוננו כלפי מה שאינו ישות בעצמו, ובכל זאת מאפשר לכל הדברים להיות, מונע מאיתנו לתפוס את המורכבות האונטולוגית העמוקה של היקום החומרי. זו מהותה של הטכנולוגיה המודרנית: היא ממסגרת כל ניסיון היסטורי כאקט של אלימות כלפי טבעם האמיתי של הדברים. בפרדיגמת הטכנולוגיה, המעוגנת במטפיזיקה המערבית הפוסט־פרמנידית, הדברים פשוט נוכחים וזמינים; העולם כהיות־עם חושי ובעל משמעות תמיד, כבר נהרס על ידי השקפת עולם טכנולוגית, אלימה, ההופכת את הישים לאובייקטים.

מעניין לראות כיצד הן הפחד מפני נשק גרעיני והן התקווה שתלו רבים באנרגיה הגרעינית שאבו במחצית השנייה של המאה העשרים מאותו מקור עצמו – החשיבה הטכנולוגית. אנרגיה גרעינית מבטיחה לאנושות צמיחה בלתי פוסקת והתפשטות אל החלל, ואילו הנשק הגרעיני מאיים להשמיד את האנושות כליל. למעשה, שתי הפנטזיות האלה אינן מתחרות זו בזו אלא משלימות זו את זו. ומה אם, במקביל ל"אטום לצרכי שלום", נבחן גם את פצצת האטום באמצעות אותה לוגיקה דיאלקטית של ה"רע" וה"אמיתי"? ומה אם נבחן כך לא רק את האין־סוף אלא גם את קץ האנושות, הקץ הרע או הקץ אמיתי שלה?

הסופיות הרעה תהיה מלחמה גרעינית: מעין אידאה רגולטיבית שלילית הניצבת ברקע המלחמות הגלובליות של זמננו וכנראה משמשת אמצעי להרתעה גאו־פוליטית. פצצות גרעיניות ותרמו־גרעיניות מופיעות כרכיבים בתהליך אין־סופי של התפשטות ושל קולוניזציה, שמטרתו לאפשר לאנושות לשרוד גם אחרי השמש; אך בה בעת הן דוחפות אותנו להחיש את מותה באמצעות חורף גרעיני. זהו המבוי הסתום של "האין־סוף הרע" של הצמיחה הקפיטליסטית, הטבוע בעצם ההיגיון שלה: ככל שמייצרים יותר, כך הורסים יותר.

ומהי, אם כן, "הסופיות האמיתית"? האם "הקומוניזם ההרקליטי" של מעגל איליינקוב מציע חלופה בת־קיימא ל"קפיטליזם הפרמנידי" של כדור דייסון? אין ספק שרעיון ההרס העצמי המודע של איליינקוב, המכיל בתוכו את שני הצדדים – האטום לצורכי שלום, שיאפשר לנו להגיע עד קץ היקום, והנשק הגרעיני (או דבר־מה דומה לו) שיסייע לנו להביא את הקץ הזה לידי מימוש – נשמע, בלשון המעטה, מנוגד לאינטואיציה. עבור רובנו, צרכני הקפיטליזם המאוחר, צורת מחשבה כזאת נראית בלתי נתפסת לחלוטין, מטורפת ובלתי מוסרית. ובכל זאת, השאלה נותרת בעינה: איזו אמת חושפת בפנינו נוכחותן המאיימת של פצצות האטום?

מוריס בלאנשו מציג במסה שלו 'האפוקליפסה מאכזבת', שפורסמה לראשונה ב־1964, תיאור אירוני של הבהלה מפני האיום הגרעיני באותן שנים. בלנאשו מתייחס לטענתו של קרל יאספרס לפיה לנוכח האפשרות שהאנושות תשמיד את עצמה, עליה להשתנות מיד, וטוען שקריאות מעין אלה לשינוי אינן מציעות למעשה שום דבר חדש מן היסוד. הן אף מנוסחות באותה לשון מוסרית ששלטה במשך אלפיים השנים האחרונות. מנקודת מבטם של יאספרס ושל הוגים ליברלים מערביים אחרים, הסכנה האטומית שקולה לסכנה הקומוניסטית. לפיכך, מה שעומד על הפרק אינו למעשה שינוי אלא בדיוק ההפך ממנו: ניסיון להציל את העולם באמצעות שימור הצורות והמבנים הקיימים של חיי החברה.

מאחורי הפחד מפני "הפצצה", המזוהה עם הטוטליטריות הסובייטית, מסתתר פחד אחר, סמוי: הפחד מפני שינוי ממשי. אין פירוש הדבר שעלינו לצפות שהשינוי יגיע מפצצת האטום או מברית המועצות. העניין הוא שמשהו באנושות עצמה, שעבורה הישג מדעי וטכנולוגי מתקדם כל כך כמו הפצצה הוא איום, אינו כשורה. לדעת בלאנשו, חברה החוששת מהמצאותיה שלה וקוראת ללא הרף לשינוי במקום להשתנות באמת היא חברה פגומה וחלשה. אנו סבורים שפצצת האטום יכולה להשמיד את האנושות, אך האם אפשר להשמיד דבר שאינו קיים? כדי להיות מסוגלים להשמיד את עצמנו, כדי לשלוט באפשרות הזאת, להיות הסובייקט ולא רק האובייקט שלה, עלינו תחילה ליצור ולבסס את עצמנו כאנושות, כלומר ככוליות אחת.

ואין זה נכון אפילו שהשמדה רדיקלית של האנושות היא אפשרית; שכן כדי שתהיה אפשרית, דרושה אחדות של תנאי האפשרות שלה: חירות ממשית, מימושה של הקהילה האנושית, תבונה כעקרון של אחדות, במילים אחרות, כוליות שיש לכנותה קומוניסטית במלוא מובן המילה.⁶

כיום, על רקע ההתחזקות הגלובלית של אידאולוגיות ימניות, המיליטריזציה, תהליכי הפאשיזציה, הבדלנות הפוליטית ובנייתן של חומות, בשעה שערוצי הדיאלוג נסגרים והפחדים האפוקליפטיים ניזונים מאיומים גרעיניים שאינם חדשים כל כך, המחשבה על האנושות כמכלול אחד יצאה מן האופנה. האידיאל הקומוניסטי של בלאנשו נדמה לנו רחוק להפליא. ואף על פי כן, חלש ושולי ככל שיהיה, קול התבונה חייב להישמע. כפי שכותב בלאנשו:

הבנה היא קרה וחסרת פחד. היא אינה ממעיטה בחשיבותו של האיום הגרעיני, אלא מנתחת אותו, בוחנת אותו על פי אמות המידה שלה, ובבואה לעיין בבעיות החדשות שהאיום הזה, בשל הפרדוקסים הטמונים בו, מציב בפני האסטרטגיה הצבאית, היא מבקשת למצוא את התנאים בהם אפשר יהיה ליישב את האיום הגרעיני עם קיום בר־קיימא בעולמנו המפולג.⁷

העניין אינו לאסור על הנשק הגרעיני, אלא לרכוש את החירות שלא להשתמש בו. הדבר היה דורש פוליטיקה שונה בתכלית, המבוססת על שיתוף פעולה בין־לאומי ועל קבלת החלטות משותפת. כדי לאפשר לאטום להישאר באמת אטום לצרכי שלום, במקום ללכת בעיוורון אחר דחף המוות שלנו, הניזון מפנטזיות של פוליטיקאים הדוחפים את העולם אל סף קטסטרופה גרעינית, עלינו לכונן את עצמנו כאין־סוף אמיתי, כזה שמסוגל להבין את תכליותיו ולהחליט בחופשיות כיצד לנהוג בסופיותו הנפיצה עד מאוד.

המסה התפרסמה באנגלית בכתב העת e-flux וברוסית בבלוג של הוצאת הספרים talweg.

תמונה ראשית: US Government/flickr, CC BY-NC 2.0

1. Konstantin Tsiolkovsky, Put’ k zvezdam, Sbornik Nauchno-Fantasticheskikh Proizvedeniy (The Path to the Stars) (Izdatelstvo Academii Nauk SSSR, 1960), 126 ↩︎
2. Evald Ilyenkov, “Cosmology of the Spirit,” Stasis 5, no. 2 (2017): 164, http://stasisjournal.net/index.php/journal/article/view/19/22. ↩︎
3. Ilyenkov, “Cosmology of the Spirit,” 185–86. ↩︎
4.   Ilyenkov, “Cosmology of the Spirit,” 187. ↩︎
5. שמואל שקולניקוב, היראקליטוס ופארמינידס: עדויות ופרגמנטים (מוסד ביאליק, 1988), עמ' 80. ↩︎
6. Maurice Blanchot, Friendship (Stanford University Press, 1997), 107. ↩︎
7.   Blanchot, Friendship, 108. ↩︎