א. פרולוג
בשנת 1951, בשעת ערב מאוחרת ברחוב ארלוזורוב בהדר הכרמל חיפה, התקיימה פגישה בין ימאי הצי הסוחר הישראלי ליוסף אלמוגי. במרפסת רחבת הידיים הצופה אל הנמל בביתו של אלמוגי, מזכיר מועצת פועלי חיפה של ההסתדרות הכללית, זכו אנשי הצי הסוחר לאירוח נעים וחם. הוגש להם כיבוד ושתייה חמה והאווירה הייתה נינוחה. דבר לא יכול היה לבשר על האירועים שייתרחשו בחודשים הבאים. אלמוגי הזמין את הימאים אליו כדי לשמוע מפיהם על התסיסה המתמשכת באגודה שלהם. הימאים כעסו על תנאי השכר הירודים שהתבטאו בזעם כלפי מזכיר האגודה, משה גולנדסקי, שמונה לתפקיד בידי אלמוגי.
"המצב באגודה שלכם בלתי נסבל", אמר אלמוגי לאחר ששמע את הדברים מפי הימאים הממורמרים, "אתם לא צריכים לספר מי המזכיר שלכם, גולנדסקי. אתם חושבים שאני לא יודע מי השטיק גורנישט הזה ומה הוא באמת שווה?" הוא עצר לרגע ואז המשיך: "תציעו לי אחד משלכם, או מישהו מקובל עליכם, ומחר בבוקר הוא מזכיר האגודה". הימאים היו במבוכה. אחד מהם ענה: "אנחנו רוצים שינוי עקרוני, לא רק פרסונלי". הם הדגישו שהם רוצים שינוי של השיטה, כלומר בחירות דמוקרטיות, ושמזכיר האגודה יהיה מי שהימאים יבחרו בו. אלמוגי דחה את הבקשה בטענה שכל מזכירי האגודות בכל הארץ ממונים על ידי מועצות הפועלים, והדבר נקבע בחוקת ההסתדרות. הוא שב וחזר על הצעתו. הימאים דחו אותה בנימוס פעם נוספת.
"שמרו על קשר ישיר איתי. כדאי לכם לשתף פעולה, עוד תראו" הפציר אלמוגי בימאים בסיום הפגישה. אלמוגי היה אחד האנשים החזקים ביותר בחיפה ומקורב אישית לראש הממשלה ושר הביטחון דאז, דוד בן־גוריון. כך החלה ההתנגשות בין הימאים של חברת 'שהם', החברה התפעולית של 'צים', לבין ההסתדרות הכללית. היא הגיעה לשיאה בשביתת הימאים הגדולה בחורף 1951, שביתה שהקיפה כ־840 ימאים ונמשכה 43 ימים. היא דוכאה באלימות רבה בידי הממשלה וההסתדרות, שהשתמשו במשטרה, ב'פלוגות הפועל', ובצה"ל לשבירתה, על ידי גיוס הנהגת השובתים לצבא. במהלך השביתה עברו מנהיגיה רצח אופי על גבי העיתונות היומית, השובתים הואשמו כבוגדים, כקומוניסטים, וכמחבלים הפוגעים בביטחון המדינה לצד שלל כינויי גנאי נוספים. מנגד, הימאים זכו לתמיכה ציבורית בקרב מפלגות השמאל והציבור הרחב והשביתה עוררה דיון נרחב. שביתת הימאים הייתה לאירוע מכונן ומעצב בהיסטוריה של מדינת ישראל הצעירה, וזכתה מפי אלמוגי לכינוי "אלטלנה של השמאל". יוסף אלמוגי היה מי שהופקדה בידו המשימה לשבור את השביתה, והוא עמד בה.
ב. תסיסה בקרב הימאים והקמת הנציגות הזמנית
"מגורים מתחת לכל ביקורת סטופ
אין מים זורמים אין אוורור אין חימום סטופ
דורשים מינימום תנאים לקראת החורף סטופ
לקפטן אין סמכות בנידון סטופ
עזרתכם חיונית מבקשים התערבותכם סוף."
כך נכתב במברק שנשלח בשנת 1950 למזכיר אגודת הימאים מרב־החובל של האונייה 'הדרומית'. הוא שיקף את תנאי העבודה הקשים שרווחו בצי הסוחר הישראלי בראשית ימיה של המדינה. האוניות היו ישנות, במצב רעוע ומתפרק, תנאי המגורים בהן היו מתחת לכל ביקורות, השכר היה נמוך ביחס למקצועות וענפים אחרים באותה התקופה, האוכל היה רע ובאיכות ירודה ביותר והלנות שכר היו דבר שבשגרה. בעיה חוזרת ודחופה עבור הימאים הייתה אי־מימושו של משכורתם במטבע זר כאשר עגנו מחוץ למדינה. באופן קבוע הימאים לא קיבלו מטבע זר או שהוא שולם באיחור ניכר. הימאים הרגישו מושפלים וחסרי כל זכויות.
תנאים אלו הולידו מציאות שבה סכסוכי עבודה ושביתות קטנות בלתי־מאושרות בידי ההסתדרות היו עניין שגרתי. אגודת הימאים, שהייתה אמורה להיות האיגוד המקצועי של יורדי הים, לא מילאה את תפקידה. במקום זאת, היא פעלה כחיץ בין דרישות הימאים לבין ההנהלה. 'שהם' הייתה חברה ציבורית בבעלות משותפת של המדינה וההסתדרות. ההסתדרות הייתה בניגוד עניינים מתמיד מתוקף תפקידה כמעסיק ואיגוד מקצועי גם יחד. משה גולנדסקי, מזכיר האגודה, קיבל באופן קבוע הוראות מלמעלה לבלום ולנטרל כל ביקורת והתנגדות מצד הימאים. השביתות שפרצו על תנאי העבודה הקשים גררו אחריהן איומים או סנקציות ממשיות מצד גולנדסקי, ובמקרים מסוימים אף פיטורים.
אגודת הימאים הייתה מסונפת למועצת פועלי חיפה. גולנדסקי עמד בראשה והימאים שנאו אותו. הוא בעצמו לא היה ימאי מימיו ומונה לתפקיד בידי אלמוגי. בכל פעם שהיו מעלים אליו תלונות על תנאי העבודה הוא היה נוהג לנזוף בימאים, לקלל אותם ולאיים עליהם. הם ראו בו את האיש הרע בסיפור, מי שבגללו מצבם ירוד כל כך. גולנדסקי היה מצוי בין הפטיש לסדן, בין הכעס של הימאים על תנאי העבודה הקשים לבין האדישות של עסקני ההסתדרות בחיפה, חסר יכולת או סמכות לעשות משהו בנידון. אלמוגי זלזל בגולנדסקי בפומבי מול הימאים, בזמן שגולנדסקי היה מי שהוציא לפועל את דברו בנאמנות רבה. בזיכרונותיו תיאר אותו נמרוד אשל, ממנהיגי השביתה, "כאנטי־גיבור טרגי". כבר בשנת 1949 ביקש גולנדסקי שחרור מתפקידו, אך אלמוגי הפציר בו שיישאר.
בראשית שנת 1951, בבית יורדי הים שברחוב הנמל (כיום: "בית האחים עופר"), התקיים קורס חובלים והמקום משך אליו ימאים שעגנו בחיפה. במהרה הפך בית יורדי הים למרכז חברתי תוסס ובו הימאים נפגשו באופן קבוע. שם הם ישבו יחד שעות ארוכות על כוס בירה ודיברו. במפגשים האלה החלו הימאים לפתח סולידריות, לבטא את התסכול מהאגודה ולפתח ביטחון עצמי והכרה משותפת במצבם.
אחת הדמויות המרכזיות באותם מפגשים היה ימאי צעיר בשם נמרוד אשל. אשל היה בפלי"ם ובחטיבת הנגב של הפלמ"ח, מגיל שבע־עשרה ועד שיחרורו בגיל עשרים וארבע לאחר מלחמת העצמאות. הוא היה בן להורים מ'גדוד העבודה', בוגר זרם העובדים בחינוך וחניך בתנועת 'הנוער העובד'. השקפת עולמו היתה סוציאליסטית. הוא פיתח את עולמו הרוחני מקריאה בספריהם של ג'ק לונדון, מקסים גורקי ואחרים. כל אלו יצקו בקרבו זיקה לרעיונות מהפכניים. בראיון שנתן שנים מאוחר יותר לבמאי יהודה ג'אד נאמן סיפר: "אני הרבתי לקרוא את הספרות המהפכנית של התקופה ההיא. אני חושב שאין ספר בעברית או באנגלית של מרקס או לנין שלא קראתי". אולם, על אף כל זאת, לא היה אשל באותה התקופה חבר באף מפלגה ואת תחום האיגוד המקצועי הכיר באופן תיאורטי בלבד. המפגשים בבית יורדי הים עם הימאים, יחד עם היותו צוער בקורס חובלים, הביא אותו להתעניינות בזכויות עובדים ותנאי עבודה. הזמן הרב בחוף במהלך לימודיו אפשר לו לפגוש רבים מהימאים, שבשגרת עבודה מפוזרים בצוותים קטנים של כמה עשרות באוניות השונות על פני כל קצוות הגלובוס.
התסכול ממצבם גיבש בקרב הימאים רצון ברור להחליף את גולנדסקי, שבו הם ראו את האשם הראשי. המסקנה שהם הגיעו אליה הייתה שרק שינוי השיטה תביא לשיפור בתנאי העבודה, ופירוש הדבר דמוקרטיזציה של האגודה ובחירות דמוקרטיות לתפקיד המזכיר. בראשית חודש יוני 1951 זימן אשל, יחד עם ימאים נוספים, אסיפה של כל הימאים ששהו באותו הזמן בחיפה. הם פרסמו אותה בבית הימאים ובין האוניות שעגנו באותו הזמן בנמל. האגודה מצידה פרסמה כרוז וחילקה אותו בין הימאים. בכרוז נכתב שהאסיפה היא בלתי־חוקית ונוגדת את חוקת ההסתדרות והיה בו איום שמי שישתתף בה יסולק מההסתדרות ויפוטר מהעבודה. חרף האיומים הגיעו אל האסיפה כארבעים ימאים. הרוחות היו לוהטות. בסוף האסיפה חתמו כל המשתתפים על טופס בו הצהירו על ערבות הדדית ביניהם למקרה של התנכלות מצד ההסתדרות. בנוסף, הם בחרו נציגות זמנית שתייצג אותם אל מול האגודה, במטרה לקיים אסיפה כללית של הימאים תוך עשרים וארבע שעות. הימאים שנבחרו לנציגות הזמנית היו חזי ארקין, אהרון שטארק, ולטר מיכאליס, יעקב גרבש, חיים צוקר ונמרוד אשל.
למחרת, הלכו הימאים למשרדי האגודה ודרשו לקיים אסיפה. גולנדסקי סירב לדבר איתם ואיים לסלק אותם מההסתדרות. משם פנתה הנציגות אל מועצת פועלי חיפה ברחוב החלוץ שבהדר הכרמל, כדי להיפגש ישירות עם אלמוגי. אלמוגי הקשיב לנציגות הזמנית, אך סירב לזמן אסיפה כללית. "אני מציע לכם, בכל לשון של הצעה, אל תקיימו עוד אסיפה בלתי־חוקית". הפעם הדברים כבר לא נאמרו בקול ידידותי.
ג. "השביתה הקטנה"
בחודשי יוני עגנה האונייה 'נגבה' לתיקונים בנמל מרסיי בצרפת. מצב האונייה היה רע ביותר. אחד מאנשי הצוות תיאר את מצבה כך: "בלי האוורור נהפכו מדורי המגורים והאולמות הציבוריים לכבשן לוהט. מחסן 4, סמוך למגורי הצוות, התמלא בעכברים, והצוות פיזר רעל בכל פינות המחסן כדי להשמידם. […] עם המחנק, החום והסירחון האונייה הייתה גרועה מבית כלא. אפילו דמי נסיעה העירה לא היו לנו". הימאים לא יכלו לישון באונייה, אך בלא מטבע זר הם גם לא יכלו למצוא לעצמם מגורים בעיר. אז, הודיע צוות האונייה לאגודת הימאים שאם לא יקבלו את משכורתם בדולרים, הם ישבתו. האגודה כלל לא ענתה לאולטימטום שהוצב. רק לאחר פרוץ השביתה שלח גולנדסקי מברק ובו דרש מהימאים לחזור מיד לעבודה. משא ומתן התנהל בין הימאים לנציג 'שהם' באירופה, ובסופו הגיעו להסכמה כי ישלמו לימאים בדולרים, ולא ינקטו נגדם כל צעדי משמעת או ענישה.
כשהגיעה האונייה 'נגבה' לנמל חיפה ב־20 ביולי 1951 עלו על האונייה שליחים ונתנו לרב־החובל חמישה צווי גיוס עבור חמשת חברי ועד האונייה. האמתלה שנמצאה למתן צווי הגיוס הייתה זו: ימאי הצי הסוחר הישראלי קיבלו פטור מגיוס צבאי במלחמת העצמאות בעקבות היותם עובדים חיוניים. היות והם שבתו באופן בלתי־חוקי, הם אינם מקיימים עוד תפקיד חיוני, ועל כן חייבים בגיוס צבאי רגיל. זו הייתה הפרה בוטה של ההסכם אליו הגיעה חברת 'שהם' עם ימאי 'נגבה'. ימאי האונייה הכריזו על שביתה, אליהם הצטרפו בסולידריות כל האוניות האחרות שעגנו באותו הזמן בנמל חיפה. אל השובתים ב'נגבה' נשלחו מכתבי פיטורים, ושוטרים הורידו את הימאים בכוח מן האונייה. במקומם, עלו על האוניה שוברי שביתה והפעילו אותה.
שישה ימים נערכה השביתה, שלימים קיבלה את הכינוי "השביתה הקטנה". במהלכה נערכו אסיפות עובדים בכל יום ובכל אחת מהן השתתפו כ־250 ימאים. דרישות השובתים היו לבטל את צווי הגיוס והפיטורים, הכרה מצד מועצת פועלי חיפה בנציגות הזמנית של הימאים, ועריכת בירור על כל הפרשה בבית הדין של ההסתדרות.
בכל ימי השביתה לא התקיים כל קשר בין השובתים לבין האגודה. האחרונה הפיצה כרוזים שתיארו את השובתים כמי שפוגעים בהסתדרות ומחבלים באספקת המזון והסחורות החיוניות למדינת ישראל. מנגד, הנציגות הזמנית פרסמה כרוזים משלה. בסביבת הנמל וה"קינגס ווי" (דרך העצמאות) התקיימה מלחמת כרוזים בין השובתים לבין 'פלוגות הפועל', חיל הבריונים של יוסף אלמוגי, שאף הגיעו לידי תגרות.
לאחר שישה ימי שביתה נפגשה הנציגות הזמנית עם אלמוגי והם הגיעו להסכם שכלל את התנאים הבאים: כל הימאים מכל האוניות (כולל ימאי 'נגבה') חוזרים לעבודה, בית הדין העליון של ההסתדרות יגיע לחיפה לברר מה התרחש ויתקיימו בחירות לכינוס הימאים. ההסכם אושר ברוב קולות באסיפה כללית של השובתים.
ד. בדרך לעימות
באחד באוגוסט החל הבירור של בית הדין העליון, בירור שהיה דומה יותר למשפט. הדיון התקיים במלון 'כרמליה' בהדר הכרמל. האולם היה מלא. בפתיחת המשפט התברר כי לא מדובר בבירור משפטי פנימי של פרשת "השביתה הקטנה", אלא במשפט תביעה של מועצת פועלי חיפה נגד הימאים. האשמה הייתה "חתירה בזדון תחת מוסדות הסתדרות העובדים, הפרת משמעת הסתדרותית ופגיעה במעמדה". בתגובה לכך הגישו הימאים בפני בית הדין תביעה כנגד מועצת פועלי חיפה. בית הדין החליט שהמשפט יתנהל בשני חלקים: החלק הראשון שבו יעסקו בתביעת מועצת פועלי חיפה נגד הימאים והשני יעסוק בתביעת הימאים כנגד מועצת פועלי חיפה.
אלמוגי ניצל את תחילת המשפט כדי לנהל מערכה נגד הימאים והנציגות הזמנית. בביטחון רב הוא השתלח בהם בחופשיות, טען שהם חבורה קטנה של מסיתים המנותקים מרוב חברי האגודה, המרוצים מאוד ממצבם. אולם, משהחל חלקו השני של המשפט, איבד אלמוגי את ביטחונו. עורך הדין של הימאים, יוסף קושניר, הצליח בחקירתו לערער את שלוותו של אלמוגי. התשובות שנתן החלו להישמע יותר ויותר לקוניות: "אני לא יודע", "אינני זוכר", "לא שמעתי". בשלב מסוים בחקירה איבד אלמוגי את שלוותו לחלוטין והחל לקלל את קושניר. המשפט נמשך שלושה חודשים, על פני עשר ישיבות. באחד מדיוני בית המשפט הטיח אשל באלמוגי את הדברים הבאים:
"התנהגותך באירועים הקשורים לאגודת הימאים בתקופה האחרונה היא סמל של הסתאבות. הנה אתה, שמעמדך המוגדר הוא מזכיר מועצת פועלים ותפקידך הוא הגנה על אינטרס העובדים, מתייצב כאן מראש נגדנו, בלי ששמעת מה יש לנו לומר בעניין הנדון. אתה מגייס נגדנו את כל עוצמתה של הסתדרות העובדים כדי לתמוך במעביד שלנו. […] כל פעילותך בימי סכסוך העבודה על ה'נגבה' הצטמצמה בגיוס חברי ועד האונייה לצבא ובשכירת מפירי שביתה למלא את מקומות הצוות. באיזה שם אתה מצפה שנכנה את הדברים הללו?"
בסוף אוקטובר הודיעו לימאים כי המשפט הגיע לסיומו. כאשר שאל קושניר מדוע, ענו לו שלא יודעים. ככל הנראה היה זה אלמוגי שהחליט באופן חד צדדי להפסיק את המשפט והשתמש בכוחו מאחורי הקלעים כדי לבצע זאת. המשפט שהחל ברעש גדול, התפוגג כלא היה. אולם, יתכן כי הדבר קשור גם לאירועים שהתרחשו במקביל אליו.
תוך כדי המשפט התקיים אירוע לא פחות חשוב עבור יורדי הים – הבחירות לכינוס הימאים. כינוס הימאים היה מוסד הסתדרותי בלתי־רשמי, שלא הופיע בתקנון האגודה. היוזם של הכינוס הראשון ב־1949 היה יוסף אלמוגי, ככל הנראה בגלל רצונו לווסת את העוינות כלפי גולנדסקי, שמונה למזכיר האגודה שנה קודם לכן. עוינת זו רק הלכה והתגברה בעקבות הסכם העבודה שנחתם עבור הימאים ובתוכו סעיף של בוררות. בכינוס השתתפו נציג או שניים שנבחרו מכל אונייה ודנו בשאלות של תנאי העבודה בחברה והיחסים עם ההסתדרות ועם חברת 'שהם'. מעמדו הלא ברור של הכינוס, כמוקד כוח דמוקרטי, עמד במתח אל מול האגודה בעלת הסמכות החוקתית, שבראשה עמד מזכיר ממונה. כינוס הימאים השני התקיים בשנת 1950, ובעקבות ההסכם בסוף "השביתה קטנה" הוחלט לקיים בחירות לכינוס השלישי.
הבחירות נערכו והקולות נספרו בליל ה־17 באוקטובר 1951. לאחר ספירת הקולות בקלפיות נדהמו כולם מהתוצאות. הרשימה של הנציגות הזמנית, רשימה עצמאית ובלתי מפלגתית, שהתמודדה נגד רשימת המומלצים של מפא"י ומועצת פועלי חיפה, קיבלה כמעט מאה אחוז מהקולות. "רוב גורף כזה לא חזינו בחלומותינו הוורודים ביותר" כתב אשל בזיכרונותיו. הטענה של אלמוגי על קומץ מסיתים התגלתה כחסרת כל בסיס. היו אלה תוצאות חסרות תקדים. מפא"י לא קיבלה ולו נציג אחד בכינוס. לא ברור אם רצונו של אלמוגי להפסיק את המשפט היה קשור לתוצאות, אולם אחריהן הופסק המשפט באופן חד־צדדי.
במפגש הראשון, לצד נבחרי הכינוס, נכחו אלמוגי, גולנדסקי, וכן שני נציגים של המחלקה לאיגוד מקצועי בהסתדרות: ירוחם משל (חבר מפא"י ולימים מזכ"ל ההסתדרות) ופיבוש בנדורי (חבר מפ"ם). למרבה ההפתעה, בפתיחת הכינוס מסר משה גולנדסקי את התפטרותו, הודעה שהתקבלה במחיאות כפיים וקריאת שמחה מצד הימאים. אחר כך מסר משל דברי ברכה ואיחל עבודה פורייה ומוצלחת בין הכינוס לבין המחלקה לאיגוד מקצועי, אך הבהיר שקבלת מרותה של ההסתדרות הוא תנאי לכך.
הדברים עוררו כעס בקרב חברי הכינוס, שעוד נטרו לו טינה על הסכם העבודה מ־1949. משתתפי הכינוס בחרו מזכירות חדשה לאגודה, שהייתה כפופה לאישור מועצת הפועלים וההסתדרות, וביקשו לכתוב תקנון חדש לאגודה. דרישותיהם המרכזיות של הימאים היו: א) הקמת איגוד ימאים ארצי עצמאי ומנותק ממועצת פועלי חיפה; ב) העברת הניהול של לשכת העבודה של הימאים לשליטת האיגוד; ג) בחירה דמוקרטית של מזכירות האגודה על ידי כינוס הימאים. תוך כדי הכינוס עלו על שרטון היחסים בין הימאים לירוחם משל. הוא סירב להמשיך לדון איתם על דרישותיהם בנוגע לשינויי התקנון: "דברים יוכרעו בתל־אביב, במחלקה לאיגוד מקצועי, באופן דמוקרטי, לא כאן".
ביום שישי ה־9 בנובמבר הוזמנו נציגי הימאים לתל־אביב לפגישה בלשכתו של מזכ"ל ההסתדרות מרדכי נמיר. הימאים חוו ניכור רב תוך כדי הפגישה. נמיר אישר את מזכירות האגודה שנבחרה באופן זמני בלבד, וסירב לאשר את התקנון החדש. מהפגישה הימאים יצאו עם טעם מר ותחושת זלזול עמוקה.
ביום ראשון, גילו הימאים לתדהמתם כי הוחלט להוציא את לשכת העבודה מבית יורדי הים ולהעביר אותה ללשכת העבודה הכללית שבבית מועצת פועלי חיפה. הימאים זעמו. הם כינסו אסיפה כללית והחליטו כי למחרת, יום שני ה־12 בנובמבר 1951 יכריזו כל הימאים על התפטרות קולקטיבית. בתגובה ניתקה ההסתדרות את קשריה עם הימאים. כך פרצה שביתת הימאים הגדולה.
ה. השביתה הגדולה
עם פרוץ השביתה, ההסתדרות הכריזה כי היא בלתי־חוקית. במפא"י הוחלט שיש לשבור את השביתה וכי אלמוגי הוא האיש שצריך לנהל את המערכה נגד הימאים. בן־גוריון ביקש זאת ממנו באופן אישי. אלמוגי הסכים, אולם העמיד תנאי לדברים: "עלינו לסיים את המאבק בלי להשאיר את המזכירות הבלתי־חוקית של המורדים על כנה, ואם יש בדעת החברים להתפשר בעניין זה – מוטב שיעשו זאת לפני העימות החריף, ולא אחריו". דבריו של אלמוגי התקבלו.
בדיעבד הייתה ההתפטרות צעד שגוי עבור הימאים. פירוש הדבר היה הפקרת האוניות שעגנו בנמל להפעלתן בידי "מתנדבים", כינוי שניתן על ידי מפא"י וההסתדרות לשוברי השביתה שגויסו למטרה זו. הימאים בחרו בדרך זו, ולא בשביתה, כדי לא לצאת באופן גורף נגד ההסתדרות. אולם ההסתדרות לא ראתה כך את הדברים, ועיתון הבית שלה, 'דבר', הציג את המעשה כהשבתה. עד מהרה הבינו הימאים את טעותם, הכריזו על גבי העיתונים כי מדובר בשביתה ממש. כך, אוניות שהגיעו לארץ לנמל חיפה הכריזו שביתה בזו אחר זו. הימאים התבצרו על הסיפון, כשהמשטרה מורידה אותם בכוח. אחרי שהורדו עלו שוברי השביתה והפעילו את האוניות.
בית יורדי הים הפך למפקדה ממנה ניהלו הימאים את השביתה שלהם, ולמבצר כאשר עלה חשש שינסו לפנות אותם ממנו בכוח. המשטרה, יחד עם 'פלוגות הפועל', יזמה פעילויות מתגרות אל מול השובתים במטרה לעורר את תגובתם. סביבת הנמל ושער פלמר הפכו לזירת התנגשות אלימה וקטטות רבות פרצו בעיר התחתית בסביבות השוק הטורקי של היום. כאשר פרצו אירועים אלימים בין הימאים לבין 'פלוגות הפועל', המשטרה ניצלה את הדבר לעצור את הימאים בלבד. אלימות בין הימאים לבין שוברי השביתה הפכו גם כן לדבר שבשגרה.
זירת מאבק נוספת הייתה בעיתונות. עיתונה של מפא"י, 'הדור', ועיתון ההסתדרות, 'דבר', היו במות הביטוי המרכזיות נגד הימאים והשביתה. בראשיתה הוגדרה השביתה ב'דבר' כ"בלתי־אחראית", אולם בהמשך התדרדר השיח לכדי הסתה גלויה כנגד השובתים.
"כל החרד לקיום המדינה – וזהו בלי ספק רוב היישוב במדינה הזאת – לא ישלים בשום [תנאי] למצב הרה־סכנות שקבוצת עובדים, ויהיו בהם גם בחורים צעירים וטובים כפי שיהיו, תיטול רשות לעצמה להשבית את הצי המסחרי של המדינה בניגוד לדעת ההסתדרות, בניגוד לדעת הממשלה ובניגוד לרצונו של היישוב […]".
עוד נכתב ב'דבר', כי מרבית הימאים מתנגדים לשביתה וברצונם לחזור לעבודה. מי שלא הכיר את פרטי הפרשה מקרוב והיה קורא את העיתונות הממסדית היה מקבל את הרושם שחבורת בריונים השתלטו בכוח על אגודת הימאים ופעלה לשתק את הצי הסוחר בכוונת זדון. העיתונים הליברלים, 'הארץ', 'הַבֹּקֶר' ו'הצופה', שמרו על ניטרליות כביכול בפרשה, אולם ניצלו אותה כדי לקדם חקיקה של בוררות חובה ואיסור שביתות. מנגד, 'על המשמר', עיתונה של מפ"ם ו'קול העם', עיתונה של מק"י הביעו הזדהות עם השובתים. גם השבועון 'העולם הזה' הביע תמיכה בימאים, ועורך העיתון, אורי אבנרי, תבע את הכינוי "מרד הימאים". על במות אלו הפיצו הימאים את גילויי הדעת שלהם על מה שהתרחש.
הימאים זכו לתמיכה ציבורית רחבה. עצרות תמיכה והפגנות הזדהות עם הימאים אורגנו ברחבי הארץ. מכתבי תמיכה בשובתים נחתמו בידי אנשי ציבור רבים כיצחק שדה, חיים גורי, חיים חפר, אבא קובנר ויגאל אלון. כספים עבור "קופת השביתה" גויסו במגבית ציבורית ולהקת הצ'יזבטרון התאחדה מחדש במיוחד עבור הופעת תמיכה בימאים. גם סביב אירועי התמיכה התפתחו עימותים עם השלטון. בעצרת תמיכה בירושלים נאם המשורר אברהם שלונסקי ואמר: "הכוח שהופך את ארץ־ישראל של הפלמ"ח והפלי"ם לארץ־ישראל של ג'נדרמים ואלימות משטרה, הוא הכוח המונע ממשוררים לכתוב ומימאים להפליג". באותו הלילה בשתיים לפנות בוקר דפקו שוטרים על דלתו של שלונסקי ולקחו אותו למעצר. הוא שוחרר בערבות לביתו לאחר שנחקר ונלקחו ממנו טביעות אצבעות.
הממשלה, ומפא"י בראשה, ראו במעשי הימאים צעדים פוליטיים שמטרתם "חבלה במשק הארץ". הם תיארו אותם כסוכנים קומוניסטים, כסוחרים של השוק השחור וכמי שפוגעים באינטרס הלאומי. רבים בדרג הפוליטי התייחסו ישירות לשביתה. יוסף אלמוגי תיאר את הימאים כשוליים של החברה הישראלית: "ערבים, קומוניסטים, מפ"ם, נערים מהשומר הצעיר". הוא השתמש בהסתה לאומנית כדי לשלול לגיטימציה מהשובתים באומרו ש"הערבים מוואדי ניסנס ומוואדי רושמייה תומכים בימאים". מרדכי נמיר טען כי הימאים מבקשים על ידי שליטה בלשכת העבודה להסגיר את הימאות הישראלית לידי כוחות קומוניסטים זרים. שר התחבורה דוד צבי פנקס (ממפלגת החזית הדתית המאוחדת) כינה את השביתה "הפקרות". פנחס לבון השתלח בימאים וטען כי לא הביעו ולו דרישה אחת מתחום האיגוד המקצועי, ושכל דרישותיהם פוליטיות.
בן־גוריון בנאום בכנסת אמר: "נעשה ניסיון על ידי אויבי המדינה לחבל בצי המסחרי, ואני אינני מתפלא שניסיון זה מצא לו שותפים בקרב סיעות אופוזיציוניות, מאחר שהמצווה לפגוע בממשלה, אם כי פוגעים דרך אגב במדינה, קודמת לכל". בן־גוריון טען שמאחורי השביתה לא עמדו העובדים עצמם אלא אויבי המדינה אותם כינה ה"יבסקציה" (המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית ברוסיה) ואליהם חוברות מפלגות האופוזיציה מפ"ם ומק"י, או אף גורמים גדולים יותר. בנאומו הדגיש בן־גוריון שהשביתה הייתה "פרי ניסיון פושע מטעמים מדיניים לחבל בעורק החיוני ביותר של מדינת־ישראל".
מצד שמאל חברי הכנסת כמו יעקב חזן ממפ"ם, ישראל גלילי מאחדות העבודה ואסתר וילנסקה ממק"י נפגשו עם הימאים תוך כדי השביתה והביעו תמיכה ציבורית במאבקם. התמיכה בימאים נצבעה בצבעי השמאל של מפ"ם ומק"י, והימאים נדחקו לקבל תמיכה זו. בדיעבד, רבים ראו בכך הוכחה לאופייה הפוליטי של השביתה וטענו שהיא הייתה פרי תכנון מוקדם של מפ"ם ומק"י במטרה לנגח את הממשלה ומפא"י. אף על פי כן, עד פרוץ השביתה לא היה כל קשר בין הימאים ובין מפלגות השמאל, והמקור לטענה זו היה התעמולה של מפא"י נגד השובתים. בנדורי, נציגה של מפ"ם במחלקת האיגוד המקצועי בהסתדרות ידע מעט מאוד על בעיותיהם של הימאים, וזאת למרות התסיסה המתמשכת באגודה. יתרה מכך, אלמוגי, גולנדסקי, נמיר, ואף שאול אביגור (איש סודו של בן־גוריון ומי שהופקד בהמשך לנהל משא ומתן עם הימאים על סיומה של השביתה), הכירו את אשל והשובתים עוד לפני פרוץ השביתה, וידעו כי הם אינם סוכנים קומוניסטים.
המאבק נגד הימאים החריף, כאשר ב־26 בנובמבר 1951 הוצאו צווי גיוס לשלושים וארבע שובתים ממנהיגי השביתה, שסומנו ברשימה שחורה, ובהם גם נמרוד אשל. כך, תוך כדי העימות, נשלחו ימאים בגילאי העשרים המתקדמים של חייהם, שחלקם השתתפו במלחמת העצמאות, לטירונות. הימאים דנו האם להיענות לצווי הגיוס, ולבסוף החליטו שכולם יתגייסו. "מוטב שנהיה להם בצבא כמו עצם בגרון, ולא שנהיה כמו קוץ בתחת לחבר'ה שלנו כאן, על תקן של עריקים או נפקדים", סיכם אשל את העניין. הגיוס של הימאים לצבא עורר התנגדות בקרב קצינים בצה"ל, שראו במעורבות של צה"ל בסכסוך עבודה פגיעה במעמדו הממלכתי. אמנם, בן־גוריון הכריז בישיבת הממשלה, שלא יהסס להשתמש בחיל הים כדי להפעיל את האוניות המושבתות, אך הרמטכ"ל יגאל ידין התנגד לכך. חברי הנהגת הימאים נאלצו לנהל את השביתה תוך כדי שהם עושים טירונות, בשבתות שחזרו הביתה. בסיום השביתה שוחררו הימאים מן השירות בזה אחר זה, דבר שהדגיש עוד יותר את נסיבות גיוסם.
המשורר נתן אלתרמן ניסה, על בסיס קרבתו האישית לבן־גוריון ומעמדו הציבורי, להביא לפשרה ולהידברות בין הצדדים. ב־30 בנובמבר כתב אלתרמן ב'טור השביעי' שבעיתון 'דבר' כתב הגנה על הימאים תחת הכותרת 'היכן החבלה?'. בטור הביא אלתרמן דברים שסתרו את הקו ההסתדרותי על היותם של הימאים מחבלים ואויבי המדינה, ועל הקשרים והמשא ומתן שהתקיים בין הימאים והנהגת ההסתדרות. "בשם הציבור הרואה בחרדה בהישרף עוד גשר אחד של הבנה ואחווה בארץ הזאת", כתב אלתרמן, "בשם בטחונה וכוחה ושלומה של המדינה שאינה צריכה קרעים נוספים על קרעיה – בשם כל אלה תתעורר ותצא־נא מפי העם הקריאה אל קברניטיו ליתר מתינות וצלילות־דעת". אלתרמן יצר קשר עם השובתים והזמין אותם לפגישה שיזם עם בן־גוריון. אשל וחבריו הגיעו לירושלים, הם נפגשו עם אלתרמן שאמר להם לחכות לו במטבח פועלים הסמוך למשרד ראש הממשלה. הימאים חיכו וחיכו. לבסוף חזר אלתרמן, פרש את ידיו לצדדים, משך בכתפיו ואמר: "עשיתי כל מה שיכולתי, האמינו לי. אני מצטער". בן־גוריון סירב לכל פגישה עם השובתים.
ו. יום שישי השחור
ב־11 בדצמבר הוזמנה הנהגת השובתים לפגישת משא ומתן עם שאול אביגור, בניסיון לסיים את השביתה. אשל שוחרר באמצע האימונים מטירונות לשם כך. בתקופה זו עמדה להגיע לחיפה האונייה 'תל־אביב' שהייתה האחרונה מבין אוניות הצי הסוחר שלא חזרו עדיין לארץ. על האונייה פיקד גיבור הפלמ"ח יצחק "אייק" אהרונוביץ', רב־החובל של ה'אקסודוס'. הימאים החליטו כי יתנגדו לניסיון להורידם בכוח מן האונייה. נוסף ל'תל־אביב' עגנה באותו הזמן בנמל חיפה ה'רימון' ששבתה.
המשא ומתן על סיום השביתה התנהל במלון 'אפינגר' במושבה הגרמנית בחיפה. אביגור דרש שהשביתה תסתיים מיד וללא תנאים. הימאים העמידו שתי דרישות לכל הסכם: שחרור המגוייסים מהצבא והכרה במוסדותיהם הנבחרים. המשא ומתן הגיע למבוי סתום. אביגור סיים את הפגישה באומרו ש"נראה שיהיה עלינו לוותר על דור זה של ימאים". ביום חמישי ה־13 בדצמבר נפגשו שוב נציגי הימאים עם אביגור, והגיעו לאחר שעות מספר להבנות הבאות: "השביתה תיפסק, כל הימאים השובתים יוחזרו לאוניותיהם בהקדם. ההסתדרות 'תפעיל את השפעתה' לשחרור כל הימאים שגויסו לצבא. מועצה מיוחדת של ההסתדרות תתכנס בקרוב ותדון בכל הבעיות של איגוד הימאים". אשל וחבריו חזרו שמחים בשעת ערב מאוחרת לבית יורדי הים. "השביתה נגמרה! אין שביתה!" הם צעקו לחבריהם, בסיומו של יום ארוך ומתיש.
למחרת בבוקר היה יום חורפי וגשום עם רוחות עזות. צפירות חירום חריפות מהאוניות 'תל־אביב' ו'רימון' פילחו את חלל האוויר והזעיקו אל הנמל את השובתים. הכניסה לנמל הייתה מלאה בשוטרים חמושים באלות וכובעי פלדה, ניידות של משמר הגבול מילאו את האזור והבריונים של אלמוגי, 'פלוגות הפועל', היו פזורים בגושים בעיר התחתית. כך לתדהמתם של הימאים נפתחו האירועים שזכו לכינוי "יום שישי השחור", לאחר שהיו כבר בטוחים שהשביתה הסתיימה.
על סיפון 'תל־אביב' התפתחה תגרה בין המשטרה לימאים. שוטרים החלו לעלות בסולמות על הסיפון בחיפוי זרנוקי מים אדירים. בתגובה הימאים השיבו בזרנוקים משלהם, תפסו את סולמות השוטרים, שברו אותם וזרקו לים. הימאים זרקו על השוטרים חפצים מכל הבא ליד כדי למנוע מהם לעלות. כך התנהלה המערכה, עד שקצין המשטרה הודיע במגפון לשובתים שיש שלושה הרוגים מבין השוטרים. ההודעה הכתה את הימאים בתדהמה והם נכנעו. הודעה זו התבררה כשקר, תרגיל שמטרתו להכניע את הימאים. השוטרים עלו לאונייה והיכו את כל הימאים שפגשו בדרכם, שברו ידיים והביאו ימאים לאובדן הכרה. אחר כך עברו אל האוניה 'רימון'.
בינתיים, בשער הנמל, שבו הצטופפו מאות אנשים, התפתחה תגרה המונית. השוטרים כיוונו סילון מים אל הקהל, אך הסילון הוצא מידי השוטרים וכוון חזרה אליהם. שער הנמל נפרץ והקהל הסתער פנימה. שטחו של הנמל הפך לשדה קרב. במקביל שלחו הימאים שליחים אל שכונת הדר עם כרוז:
"תושבי חיפה! האניות הצופרות קוראות לכם לעזרה! המשטרה תקפה זה עתה את האניות 'תל־אביב' ו'רימון'. היא עומדת להוריד את הימאים בכוח ולנשלם ממקום עבודתם שהוא ביתם. חושו לעזרתנו! בואו מיד, התייצבו לשערי הנמל נגד ההתקפה עלינו! – הימאים."
נהר אנושי של למעלה מאלף איש זרם אל שער הנמל והצטרף למערכה כנגד המשטרה. התיגרה נמשכה שעות ארוכות ורבים נפצעו. ידיים, אלות, מוטות ברזל ואבנים, אלו היו כלי הנשק בקרב של "יום שישי השחור". רק עם החשכה החלו הקטטות לדעוך.
בן־גוריון השתתף באופן אישי בתכנון המבצע של "יום שישי השחור". הוא הגיע לחיפה בלילה לפני כן, והורה למשטרה להשתמש בכל הכוח הדרוש לשם שבירת הימאים והורדת השובתים מהאוניות. אלמוגי פיקד באופן אישי על המבצע. מפכ"ל המשטרה והמטה הארצי לא שותפו כלל בתכנון והביצוע. "לי לא היה ידוע על כך דבר עד אותו בוקר. לא ניתנה לי כל אפשרות לשקול אלטרנטיבה, כמקובל במקרים כאלה, ולא יכולתי לנסות למנוע עימות אלים", כך אמר יוסף נחמיאס, סגן מפכ"ל המשטרה בראיון שנתן במלאת שלושים שנה לשביתת הימאים.
ז. סוף השביתה
ביום שישי שבוע לאחר מכן, כאשר הימאים כבר איבדו את שארית רוח הלחימה שנותרה בהם, הצביע כינוס הימאים בעד סיום השביתה. הדרישות שהציבו היו כי ההסתדרות תחזיר את כל הימאים לעבודה, תפעל לשחרור כל המגויסים וכי השאלות הארגוניות בדבר איגוד הימאים ידונו במועצת ההסתדרות. ב־24 בדצמבר 1951 הסתיימה שביתת הימאים. המגויסים שוחררו בהדרגה מהצבא, אולם הסעיף בדבר החזרה של כל השובתים לעבודה הופר. ההסתדרות סירבה להחזיר את נמרוד אשל. הוא מצידו חיפש עבודה אחרת, אך לא הצליח למצוא עבודה קבועה. הוא סומן בידי ההסתדרות ופוטר ממקומות עבודה שונים. לבסוף הפך לימאי בחברת ספנות זרה. רק כעבור שלוש עשרה שנה חזר לעבוד ב'צים' כרב־חובל מוסמך. אז ורק אז מולאו סעיפי ההסכם לסיום שביתת הימאים במלואם.
בעקבות השביתה והיחס אליה הקצין אשל בדעותיו. הוא הצטרף למפ"ם ואחר כך למק"י, בעקבות משה סנה. אך במהרה, כמו רבים מבני התקופה, התאכזב מהקומוניזם והבטחותיו. "לא מרכס ולא לנין וסטלין הם שגייסו אותי לסוציאליזם הרדיקלי ולאחר מכן לקומוניזם" כתב בזיכרונותיו, "המגייסים שלי לשמאל ולקומוניזם היו יוסף אלמוגי, מרדכי נמיר ודוד בן־גוריון".
השביתה נגמרה בהפסד של הימאים. אולם, בשנתיים לאחר מכן מולאו למעשה רוב דרישות הימאים שבגינם יצאו לשביתה. הוקם איגוד ימאים ארצי שאינו כפוף למועצת פועלי חיפה ולראשות האיגוד התקיימו בחירות דמוקרטיות. הדבר סימל שינוי עמוק יותר שחל בהסתדרות, מעבר משליטה של מועצות הפועלים ואגודות פועלים מקומיות, כפי שהיה בתקופת המנדט, לשליטה ארצית של המחלקה לאיגוד מקצועי ועלייה בכוחם של איגודים ארציים. גם תנאי העבודה של הימאים השתנו ללא הכר בשנים לאחר מכן. השכר הוכפל ותנאי העבודה שופרו. אך בציון שבעים שנים לשביתת הימאים, השאלות בנוגע לדמוקרטיזציה של האיגוד המקצועי בהסתדרות, למי הסמכות להכריז על שביתה, היחס בין עובדים נבחרים לשלטון של מפלגות והבירוקרטיה בהסתדרות – כל אלו עדיין עומדות וקיימות ולא נפתרו. הרבה מהביקורת של הימאים על אופן התנהלותו של האיגוד המקצועי בהסתדרות עדיין רלוונטית לימינו.
ח. אפילוג
בשנה שלאחר השביתה הוציא כינוס הימאים קובץ בשם 'על כן סער הים'. הקובץ נפתח כך: "ארבעים־ושלושה יום 'סער הים', והארץ רעשה מקצה עד קצה מחמת השביתה שכמוה לא ידע הישוב עד כה, לא בהיקף ובאריכות ימים ולא בריבוי מספרם של המעשים שבהם נרמס הצדק בלא היסוס ולעין כל".
אחת השאלות שנשאלו בדיעבד הייתה מדוע הופעל כוח כה חריג בדיכוי השביתה. לכך ניתנו מספר הסברים שרובם הדגישו את ייחודיותה ואת אופייה יוצא הדופן של שביתת הימאים. רוב ההתייחסויות לשביתה החריגו אותה מזירת יחסי העבודה. ראו בה מקרה שיש לבחון באור פוליטי: בדגש על היחסים בין מפא"י למפ"ם כשברקע המלחמה הקרה והמעבר מיישוב למדינה, תוך הדגשת המאבק בין הגישה החלוצית לממלכתית בתנועת העבודה. אכן מבחינת האלימות שהופעלה כנגד השובתים הייתה השביתה חריגה ולא היה עוד מקרה כדוגמתה. אולם ניתן לזהות בפעולתה של מפא"י וההסתדרות המשכיות למגמה רחבה יותר של איסור שביתות ושבירת שביתות בשירותים אותם תפסה הממשלה כחיוניים.
בספטמבר 1949 שבתו כל עובדי המאפיות בתל־אביב בעקבות צו ממשלתי, כחלק ממדיניות הצנע, שהורה על אפיית לחם אחיד עגול, מטעמי חסכון והורדת עלויות. עובדי האפייה חששו שהדבר יגרור פיטורים והכריזו שביתה. משרד האספקה והקיצוב שבר את השביתה על ידי הבאה וחלוקה של לחם מירושלים, מחיפה ומהמושבות. במהלך השביתה איים שר האספקה והקיצוב, דב יוסף, להשתמש בצבא לשם שבירתה. שביתה נוספת שמצביעה על דפוס דומה היא שביתת נהגי קטרים שהתקיימה בחיפה באוקטובר 1951, כחודש לפני פרוץ שביתת הימאים הגדולה. במקרה זה, כמו בשביתת הימאים, הוצאו צווי גיוס לנהגי הקטרים במטרה לשבור את שביתתם. בנוסף, חיל האספקה של צה"ל פעל להוצאת מטענים שהצטברו בנמל במקום הובלתם ברכבת. אולם, רק במקרה של שביתת הימאים התקיימה התנגדות נחרצת ומאורגנת מצד השובתים, והאלימות הרבה שהופנתה כלפיהם הייתה תוצאה של התדרדרות האמצעים שננקטו נגדם.
עם זאת, לאחר שביתת הימאים ניתן לראות שינוי במדיניות של מפא"י וההסתדרות נגד שביתות. במקום הקו הנוקשה, אימצו ממשלות מפא"י מדיניות שביקשה להתפשר עם שובתים בשירותים חיוניים. הממשלה חדלה להשתמש בצבא ככלי בסכסוכי עבודה, והדבר לא חזר על עצמו עד שנת 1977, בשביתת פקחי הטיסה בנמל התעופה, שבה השתמשה ממשלת רבין בפקחי טיסה של חיל האוויר לשבירת השביתה. בשנת 1954, למשל, בעת שביתה בלתי מאושרת בחברת החשמל, קרא מרדכי נמיר להתפשר עם השובתים כדי לא להגיע להחרפה במצב כפי שהיה בשביתת הימאים. פירוש הדבר, כי שביתת הימאים הייתה קו פרשת מים במדיניות יחסי העבודה בישראל. אחריה חדלה הממשלה ממדיניות הריסון החריף של שביתות בשירותים חיוניים.
שביתת הימאים יכולה ללמד אותנו לקח חשוב ביחס לשביתות באופן כללי. לא ניתן לשפוט אף שביתה רק על פי הדרך שבה היא מסתיימת. תוצאות של שביתות יכולות להבשיל גם זמן מה לאחר שהסתיימו ולהשיג תוצאות שונות ממה שהצדדים למאבק התכוונו. שביתת הימאים נגמרה באופן מיידי בשבירת השביתה ובהפסד של הימאים. אולם בשנים לאחר מכן נענו מרבית דרישות השובתים. בפרספקטיבה רחבה אף יותר אפשר לקבוע כי שביתת הימאים הייתה אירוע שקידם דמוקרטיזציה והרחבה של זכויות ההתארגנות והשביתה במדינת ישראל הצעירה. דווקא העמידה הנחושה והמיליטנטית של הימאים הביאו לכך שממשלות מפא"י שינו את מדיניותן ביחס לשביתות בשירותים חיוניים, וחדלו להשתמש בצבא ככלי לשבירת שביתות.
יש טעם כיום לחזור ולעיין בסיפור של שביתת הימאים, כאשר השיח כנגד שביתות נפוץ בארץ, וקיים רצון פוליטי לשבור את כוחם של העובדים המאורגנים בשירותים החיוניים. שבעים שנים לאחר שביתת הימאים אנחנו עדיין נהנים מן החירויות הדמוקרטיות של חופש ההתאגדות וזכות השביתה שהושגו בזכות הימאים. ראוי לזכור זאת ולהודות להם על מאבקם.
לעיון נוסף:
'על כן סער הים! פרשת מאבק הימאים', בהוצאת נאמני כנוס הימאים, חמו"ל, חמ"ד, 1952.
יוסף אלמוגי, 'בעובי הקורה', עידנים, 1980, עמ' 111-128.
נמרוד אשל, 'שביתת הימאים', עם עובד, 1994.
רון גיטר, 'שביתת הימאים 1951', עבודת מוסמך, אוניבריסטת בן־גוריון, 2012.
בועז גרפינקל, 'שביתת נהגי הקטרים ושביתת הימאים כנקודת מפנה בהפעלת צבא לשבירת שביתות בישראל', עיונים בתקומת ישראל, כרך 34, עמ' 147-171.
ערן טרובינר, 'שביתת הימאים. עדויות מאוחרות, מרד מוקדם', 2014 (סרט תיעודי).
אייל כפכפי, 'השמאלה כנימוק לשבירת שביתה: המקרה של שביתת הימאים', בתוך: טורא ג: אסופת מאמרי הגות ומחקר במחשבת ישראל, עמ' 247-221.
יהודה ג'אד נאמן, 'יא ברעכן! (מרד הימאים)', רשות השידור, ירושלים 1981 (סרט תיעודי).
צבי סגל, 'איגוד הימאים 1953-1935: case study בתולדות האיגוד המקצועי בארץ', עבודת מוסמך, אוניברסיטת תל־אביב, 1976.
לוי קנטור, 'ללא משוא פנים: התפתחות יחסי העבודה בישראל', יחד, 1977, עמ' 152-133.
תמונה ראשית: נפתלי בזם, 'לעזרת הימאים', 1952 (צילום: אברהם חי, מוזיאון ישראל, ירושלים)
בועז גרפינקל הוא חבר מערכת פיגומים וחבר אסיפת הנציגים של כוח לעובדים.