כיצד נעשתה המלחמה לנורמליות החדשה של ישראל

כיצד הצליחה ישראל לנהל את מסע רצח העם בעזה שנמשך כשנתיים? בארץ, שני נרטיבים נפרדים אך משלימים מציעים תשובות לשאלה זו. האחד מכחיש לחלוטין את רצח העם, וקורא לעולם להתעלם מהתנהלותה הפושעת של ישראל בעזה. ה"מלחמה" היא מלחמת "הגנה עצמית" נגד "טרוריסטים". הנרטיב השני מודה כי מתבצעים פשעים נגד האנושות, או שהמלחמה היא "מרחיקת לכת", אך הוא מטיל את כל האשמה על בנימין נתניהו ועל שותפיו לקואליציה מהימין הקיצוני.

יהיה זה כמעט בנאלי לקבוע ששני הנרטיבים שקריים: ישראל מבצעת פשעי מלחמה העומדים בהגדרה של רצח עם, והמבצע הצבאי שלה נתמך על ידי קואליציה רחבה בהרבה מהרוב הפרלמנטרי המצומצם יחסית של ממשלת נתניהו. צה"ל ממשיך להסתמך במידה רבה על חיילי מילואים מכל הקשת הפוליטית כדי לבצע את תקיפותיו. ובזמן שסקרים מראים בעקביות שרוב הישראלים תומכים בסיום המלחמה בתמורה לשחרור החטופים, הם גם חושפים בעקביות חברה שאחוזה בתאווה רצחנית, מתעלמת מרצון ממותם ומסבלם של הפלסטינים, ותומכת בגלוי לכל הפחות בטיהור אתני.

הניתוק העמוק הזה מהמציאות בתוך ישראל טיפח את התחזקותו של הסבר חלופי מחוץ לישראל: "זה פשוט טבעה של ישראל". קבלת הנחת היסוד הזו משמעה שמדיניותה המדירה של ישראל, קיומה כמדינת אפרטהייד אתנוקרטית, הובילו בהכרח לרצח עם. לפי תפיסה זו, ישראלים תומכים ברצח עם משום שהם גזענים, ומשום שתמיכה זו משרתת את האינטרסים הלאומניים שלהם, ששאיפתם היחידה היא השמדת הפלסטינים, כך שרצח העם הוא למעשה תכליתה האמיתית של המלחמה. על פי השקפה זו, מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר רק חשפה את "פרצופה האמיתי" של ישראל כפי שעוצב על ידי מקורותיה הקולוניאליים הבלתי משתנים. כאן, לדעתי, מבקרי ישראל מבלבלים בין גינוי, או תיאור מדויק, של תוצאות התהליך הפוליטי, לבין הסבר ממשי של סיבותיו.

ראשית, תפיסה זו אינה מסבירה מה השתנה לאחר השבעה באוקטובר: מדוע לא התקיים קודם לכן רוב פוליטי למערכה כזו בעזה? שנית, היא מניחה שרצח העם תואם את האינטרסים של הרוב בחברה הישראלית. הנחה זו שגויה הן אמפירית והן מוסרית: אין כל ראיה לכך שרצח העם יביא יותר ביטחון או יותר שגשוג לישראלים. אולם מעל לכול, טיעונים מסוג זה הם מהותניים וא־פוליטיים. הם מותירים מרחב קטן ביותר לסוכנות פוליטית ואינם מקדישים תשומת לב לאינטרסים החומריים של השחקנים הפוליטיים בתוך ישראל. לכן הסברים אלה ואינם  מסוגלים להתמודד עם המעשים הפוליטיים המתחזקים את רצח העם, ואף לא לטפח את אלה העשויים להביא לסיומו.

שבעה באוקטובר והתלות ההיסטורית של רצח העם

כל פרשנות חלופית חייבת להתייחס להשקפה הדטרמיניסטית לפיה תגובתה של ישראל למתקפת שבעה באוקטובר הייתה הכרח בלתי נמנע בגלל טבעה הקולוניאלי והגזעני. הפלישה של חמאס לישראל לא רק גבתה את חייהם של מאות אזרחים, אלא גם איימה על הלגיטימיות של חלק מהשחקנים והגופים הפוליטיים החזקים ביותר במדינה. שלטונו הארוך של נתניהו התבסס במידה רבה על יכולתו לשכנע את הציבור הישראלי כי הכיבוש אינו סוגייה דחופה. במסגרת דוקטרינת "ניהול הסכסוך" שלו, הוא הבטיח הן לתומכים והן למבקרים כי ניתן לשמור על ביטחון האזרחים במצב של חוסר החלטיות תמידי, תוך כדי הדיכוי המתמשך של הפלסטינים.

גם צה"ל התאים את עצמו למסגרת הזאת, והתרכז בשמירה על המתנחלים, בתמיכה בטיהור האתני האיטי שהם מבצעים בגדה המערבית, ובהרג מזדמן של פלסטינים בעזה, בעיקר באמצעות תקיפות מהאוויר. מה שהצבא הפסיק לעשות לחלוטין הוא למלא את מה שנתפס כייעודו המקורי, כלומר, שמירה על חיי הישראלים, והותיר את הגבול חשוף בצורה מסוכנת למה שהתברר כאיום ממשי ביותר מכיוון עזה.

עבור מנגנוני הביטחון והמודיעין, כמו גם עבור ההנהגה הפוליטית, שבעה באוקטובר היה עלול להיות אסון. נתניהו, "מגן ישראל" בעיני עצמו, כשל כישלון מהדהד. הבטחתו כי הישראלים יוכלו ליהנות מביטחון ושגשוג לצד טריטוריה פלסטינית הנתונה במצור מתמיד, תחת מתקפות צבאיות ודיכוי פוליטי קרסה לחלוטין. הפיקוד הבכיר של צה"ל לא היה מוכן למלא את חובתו הבסיסית ביותר. יתרה מכך, הצבא עצמו כשל, ועמד בפני סכנה ממשית של רפורמות נרחבות. שבעה באוקטובר היה עלול להביא לצניחה בלגיטימיות של ההנהגה ולהדחתם של נתניהו ושל צמרת צה"ל גם יחד. אך דבר מכך לא קרה. במקום זאת, הפלישה של חמאס בשבעה באוקטובר חיזקה את מעמדם במסגרת התצורה החדשה של המשטר הישראלי שנוצרה מאז.

להבנתי, שימורם של המבנים הפוליטיים והמוסדיים הללו היה, ונותר, מטרתה העיקרית של מדינת ישראל ושל המערכת הפוליטית שלה במלחמתה בעזה. העובדה שביצוע רצח העם היה בכלל אפשרות פוליטית מעשית, שלא לומר הדרך שנבחרה לבסוף, נטועה ללא ספק בהיבטים הקולוניאליים בהיסטוריה של ישראל. אך עם זאת, ההחלטה עצמה התקבלה על ידי שחקנים פוליטיים שסברו, לעיתים מסיבות סותרות, כי המשך המלחמה וההרס של עזה עשויים לשמר את כוחם הפוליטי. הם עשו זאת באמצעות שימורה וגיבושה של קואליציית השלטון, הצבתו של צה"ל במוקד קבלת ההחלטות הפוליטיות וחלוקת המשאבים, ובניית קונצנזוס של תמיכה במלחמה בשלביה המוקדמים. כל זה הקשה מאוד על כוחות אופוזיציה לגבש התנגדות לרצח העם, שהם עצמם מילאו בו תפקיד מסייע ומכשיר.

בניית קונצנזוס מתוך סתירות

בעוד הלחימה עדיין נמשכה בתחומי מדינת ישראל לאחר מתקפת חמאס, כאשר רוב החברה הישראלית הייתה שרויה בהלם או בהגנה עצמית אמיתית, נתניהו וצה"ל מצאו זמן לא רק להעניק למלחמה שם רשמי, "מלחמת חרבות ברזל", אלא גם להגדיר את מטרותיה הרשמיות, "חיסול החמאס ויכולותיו הצבאיות" ו"השבת כל החטופים", מטרות שהיו מנוגדות מטבען. חמאס לא היה משחרר את החטופים ללא הכרה בתבוסה ישראלית, או לכל הפחות הבטחה להמשך קיומו.

סתירה זו נראית בעייתית רק אם מקבלים את דבריהם של נתניהו ושל מפקדי הצבא שלו כפשוטם, כאילו אכן ביקשו לחסל את החמאס או לשחרר את החטופים. מטרתם האמיתית באותו שלב הייתה להפוך את מה שעלול היה להיות משבר לגיטימציה פנימי של השלטון למשבר חיצוני. מטרות המלחמה נועדו אך ורק ליצור הסכמה ציבורית לעצם ניהול המלחמה.

הדיבור על "חיסול החמאס" ניצל את תחושת האיום הקיומי שחשו רוב הישראלים מיד לאחר המתקפה, תחושה שהימין הבין היטב כמתן לגיטימציה למסע ההשמדה בעזה. פרשנות זו אוששה בשורה של הצהרות מפי נתניהו ובעלי בריתו בשבועות הראשונים של המלחמה, שקראו במפורש לרצח עם. לעומת זאת, הדיבור על "שחרור החטופים" כוון לגורמים במרכז־שמאל של הזירה הפוליטית הישראלית, שלהם הבטיח נתניהו כי מטרת המלחמה היא השבת החטופים. חשוב לציין כי מחנה פוליטי זה, שהוביל את המחאה ההמונית נגד הרפורמה המשפטית הפופוליסטית של נתניהו ושותפיו, נוטה היסטורית להזדהות עם צה"ל, שנתפס על ידו כהתגלות ליברלית וא־פוליטית של הציונות ומשקל־נגד ללאומנות הימנית של נתניהו.

במסגרת השקפת העולם הזאת, השבת האזרחים החטופים נתפסה באותו אופן כמו מחויבותה של ישראל להחזיר חיילים שבויים: אמת קדם־פוליטית ונצחית על אודות ישראל הליברלית המדומיינת. אמונה זו תמיד הייתה שגויה, אך כעת המחזיקים בה נעשו פגיעים הרבה יותר לאשליה שהצבא יכול לשמש גורם ממתן כלפי מאמצי המלחמה של נתניהו. הנוסחה הרטורית והפוליטית שחיברה בין שני היעדים הללו הייתה כי "לחץ צבאי" יגרום איכשהו לחמאס לשחרר את החטופים.

נוסחה זו הצליחה לאחד את החברה הישראלית השסועה לקואליציה רחבה שתומכת במלחמה. הדוגמה הבולטת ביותר לכך הייתה ההצטרפות של בני גנץ ושל מפלגתו "המחנה הממלכתי" לממשלת אחדות שנועדה לנהל את המערכה בעזה. צירופו של גנץ, רמטכ"ל לשעבר, חיזק בריתות מייצבות חדשות בין פלגים יריבים באליטה הישראלית, בריתות שקיבלו את ההכשר של כמעט כל הכוחות הציוניים בחברה הישראלית ובכנסת.

הצלחה זו התבססה על שני מרכיבים עיקריים. המרכיב הראשון הוא החלטות מהירות ונחרצות של נתניהו ושל צה״ל ויכולתם לא רק להביא את הציבור לצופף שורות סביב מהלכי המלחמה, אלא גם להותיר את משמעותם של מהלכים אלה עמומה או סותרת במידה כזו שכל קבוצה תוכל להשליך עליהם את חזונה שלה. המרכיב השני הוא חולשתה היחסית של האופוזיציה הישראלית, שנכנעה לתעמולת הממשלה והצבא, או שנאחזה באשליות ליברליות, או שהייתה מפוררת וחסרת ארגון מכדי להוביל קמפיין אפקטיבי נגד המלחמה בשלביה הראשונים. עם זאת, יש לייחס את חוסר היכולת הזה, לפחות בחלקו, לדיכוי הפוליטי האלים של הממשלה, שהתמקד במיוחד באזרחי ישראל הפלסטינים.

מלחמה כמקור כוח

מרגע שהחלה המלחמה, היה קל אף יותר להצדיק את דיכוי ההתנגדות הפוליטית, אך למען האמת, לא הייתה אז התנגדות רבה שהיה צריך לדכא. המערכה הצבאית בעזה אפשרה לנתניהו לשקם בהדרגה את מעמדו הפוליטי. הוא גם הידק עוד יותר את הברית בין הליכוד לבין שותפיו לקואליציה, הנהגת המתנחלים והחרדים. עבור המתנחלים סיפקה המלחמה את המדיניות הרצחנית שדרשו זה מכבר, לצד ההזדמנות לבנות מחדש את ההתנחלויות בעזה על חורבותיהן של ערים פלסטיניות.

המלחמה גם הגבירה את הלחץ על צה"ל עצמו, והציתה מחדש קריאות לגיוס הצעירים החרדים לשירות צבאי. האליטות החרדיות, שעוצמתן הפוליטית נשענת בחלקה על שימור הפטור משירות לצעירים החרדים, התנגדו נחרצות לצעד זה. באופן אירוני למדי, הדרישה לגיוס חרדים נתמכה דווקא בידי מפלגות ליברליות, שבאופן היסטורי ביקרו את "השתמטות" החרדים אך לא היו נכונות לנצל את המתח הפנימי בימין. נתניהו, לעומת זאת, הוכיח את נאמנותו למנהיגים החרדים כשסרב לקדם מדיניות גיוס נוקשה יותר, ובכך העמיק את תלותם בו, ובעקבות כך את תמיכתם במלחמה.

המלחמה גם ערערה את היציבות של חלק גדול מכוח העבודה הישראלי, והפכה את העובדים, ובייחוד את חיילי המילואים, לתלויים יותר במשאבי המדינה ובמענקי מלחמה. רבים מאותם מילואימניקים, במיוחד ביחידות השדה, מגיעים מהמעמד הבינוני־נמוך, שהוא גרעין התמיכה בנתניהו. עבור חלקם, המלחמה סיפקה ביטחון כלכלי והכנסה גבוהה יותר כחיילים מקצועיים למחצה מאשר בעבודותיהם האזרחיות הקודמות, שבמקרים רבים היו בלתי יציבות. תלות כלכלית זו חיזקה עוד יותר את יציבות הקואליציה של נתניהו ואפשרה לו לנהל את יחסיו עם אליטות ימין אחרות מעמדה נוחה, תוך הענקת הטבות חומריות לעובדים המשתתפים במאמץ המלחמתי, אפילו על רקע המיתון הכלכלי הרחב בעקבות המלחמה.

דינמיקה דומה התרחשה גם בצמרת צה"ל. אף קצין בכיר לא פוטר (אם כי אחדים התפטרו בהמשך), וצה"ל כמוסד נעשה לגורם מרכזי כמעט בכל היבט של הממשל הישראלי. היום הוא מנהל את חלוקת ההטבות הקשורות למלחמה, שולט בתקציב הולך וגדל בזמן ששירותים ציבוריים אחרים סובלים מקיצוצים, ומחזיק בעוצמה פוליטית חסרת תקדים. הצבא מילא גם תפקיד מכריע בשילוב האליטות הליברליות בקואליציה הרצחנית. זרועות כמו חיל האוויר ושירותי המודיעין שמרו על אמינותן בזכות הישגים מול "ציר ההתנגדות" בעימותים מול לבנון ואיראן, הישגים שתרמו בתורם לעלייה בביקוש לתוצרת של התעשיות הביטחוניות הישראליות, שניצבות כעת בעמדת זינוק להרחיב הן את חלקן בסחר העולמי בנשק והן את תפקידן בכלכלה הלאומית.

בדומה לניגוד בין מטרותיה המוצהרות של המלחמה, התקשורת הציגה לעיתים קרובות את צה"ל ואת הממשלה הימנית כשני מוקדי כוח יריבים. יש בכך גרעין של אמת, אכן קיימות ביניהם מחלוקות בנושאים אסטרטגיים מסוימים, אך המתח בין שני הקטבים הללו יצר כוח מייצב. הוא אפשר לסיעות שונות במערכת הפוליטית הישראלית להתווכח על מטרות המלחמה ועל הצעדים הטקטיים, ובו בזמן לשמור על תמיכה רחבה במערכה, משום ש"הצד שלהם" נתפס כמי שיושב סביב שולחן קבלת ההחלטות.

זו אשליה. בפועל, אין כאן "מלחמה" במובן המקובל של המילה, אלא מסע השמדה שכבר הסב נזק גדול כל כך הן לעזה והן לחברה הישראלית, עד שאי אפשר יהיה לתקנו במהלך חיינו. ייתכן שרצח העם לא היה הכוח המניע הראשוני למלחמה, אך הוא תמיד היה נקודת הסיום ההגיונית שלה.

לאורך המלחמה, צמחה בישראל תנועת התנגדות קטנה יחסית אך הולכת וגדלה בהתמדה. היא נשענת על המפלגות פוליטיות של פלסטינים אזרחי ישראל, על תנועת "עומדים ביחד", ועל ארגוני חברה אזרחית וארגוני שמאל קטנים אך עקביים. תוספת בולטת מהזרם המרכזי בפוליטיקה הישראלית היא קבוצת "חיילים למען החטופים", הכוללת כמעט ארבע מאות חיילי מילואים שסירבו להמשיך לשרת במלחמה. כוחות אלה, ואני ביניהם, קוראים להפסקה מוחלטת של הלחימה.

הדרישה לסיים את המלחמה בתמורה לשחרור החטופים חרגה הרבה מעבר לגופים אלה. היא כללה את משפחות החטופים, את רוב האופוזיציה הפרלמנטרית, איגודי עובדים וחלקים נרחבים מהחברה האזרחית בישראל. אף על פי כן, לא הממשלה ולא הצבא מעולם לא התכוונו להגיע לעסקה כזו. משום כך, ההתנגדות למלחמה מתוך המיינסטרים הישראלי נותרה בגבולותיו הצרים של הדיון הפוליטי שנתניהו עצמו התווה בשמונה באוקטובר 2023. רבים מהשחקנים הללו תמכו ברצח חסר הבחנה בשלביו הראשונים, כאשר צה"ל הרג יותר מעשרים אלף ילדים פלסטינים. התנגדות כוללת למלחמה, לא רק נקיטת עמדה בתוך גבולות השיח המצומצם שמכתיבים הממסד הפוליטי והצבאי, מחייבת התמודדות עם מציאות זו.

הניצחון של נתניהו

בסופו של דבר, המלחמה נעצרה, לפחות בינתיים, למרות, ולא בזכות, האופוזיציה הישראלית וראשי כוחות הבטחון. החלטה של הממשל האמריקאי, שרירותית או בחסות האינטרסיים העסקיים של משפחות טראמפ וויטקוף במפרץ, הביאה להפוגה בלחימה ולשחרור החטופים החיים שעוד היו בידי חמאס, וכן 250 אסירים פלסטינים ועוד 1,700 שנחטפו על ידי צה"ל מעזה במהלך המלחמה. העובדה שהיו אלו כוחות חיצוניים, גם אם בהשפעת מטה משפחות החטופים, שהובילו להפסקת האש, משמעותה גם שבעצם שום דבר לא השתנה ביחסי הכוח הפנימיים בפוליטיקה הישראלית ביחס למלחמה. כך מצאנו את עצמנו עם מדינה, מערכת פוליטית וצבא שמוכוונים כולם למלחמה, ללא מלחמה.

המציאות החדשה הזו בלתי נסבלת מבחינת כל השחקנים המוזכרים לעיל. גם אם חלקם שמחים על חזרת החטופים, וחלקם על ה"הישגים" הישראלים בהסכם מול חמאס, בינהם שימור שליטת צה"ל על מחצית משטח הרצועה, שם הוא ממשיך לזרוע הרס וחורבן במטרה חצי מוצהרת להפוך את עזה לשטח שלא מאפשר חיים משום סוג. עצירת מכונת המלחמה ללא פתירת המתח, או היעדרו, בין מרכיביה, יצרה מציאות שבה הדיון הפוליטי בישראל מתארגן מחדש סביב המשך המלחמה, כפי שהתארגן סביב מטרותיה הסותרות ושיקולים טקטיים כאלו ואחרים לאורך השנתיים האחרונות. השאלה היא כמובן, איך להמשיך את המלחמה. האם צריך להפר מיד את הפסקת האש, או לחכות קצת ולהפר אותה אחר כך? האם יש לתקוף שוב באיראן, או דווקא להפנות את האש לטורקיה וקטר? ומעל הכל: מי יצליח להשלים את מטרת המלחמה המרכזית, "מיטוט חמאס", אחרי הבחירות הבאות, הקואליציה, או האופוזיציה.

המשמעות שיש לממשלה ולצבא אשראי וגיבוי להכנס למה שכבר מכונה "סבבי הסלמה" כחלק מהפסקת האש. הפגזות חסרות אבחנה בהן נרצחים מאות עזתים. האופוזיציה או תומכת בשתיקה, או מבקרת את הממשלה על חולשת ידה וכפיפותה לאמריקאים. בינתיים, בעיית העומק, עצם השמדת עזה וההשלכות ארוכות הטווח שלה, נותרת בעינה. שיח אמיתי על שלום והדרך אליו, גם אם היא רחוקה, נעדר לחלוטין מהדיון הפוליטי, מצב המלחמה עצמו הפך הגמוני לחלוטין בחברה הישראלי. זהו הניצחון הגדול של נתניהו במאבק השיטתי שניהל בשנתיים האחרונות לרתימת שבעה באוקטובר לטובתו האישית ולטובת שלטון הימין. במבט מפוכח, מדובר, לפחות כרגע, בניצחון מוחלט.

הניתוח שהצעתי מצביע על כך שיציבותה של הקואליציה התומכת במלחמה נשענת פחות על הזרמים האתנו־לאומניים הגלויים בישראל, ויותר על הזרמים הדמוקרטיים לכאורה. הלגיטימציה והתמיכה הציבורית במלחמה, ובהמשך גם ברצח העם, הושגו באמצעות דיון ציבורי חופשי יחסית ופלורליזם מוגבל בתוך מוסדות המדינה, בייחוד בין הממשלה לצה"ל. הדבר אפשר להתנגדות המבוקרת לשמש כמנגנון של לגיטימציה. לאחר שהושגה התמיכה הראשונית במלחמה, הדינמיקה הפנימית של המערכה עשתה את הנסיגה ממנה של קבוצות, שכבר היו מעורבות בפשעים ולעיתים אף תלויות בהם כלכלית, לקשה יותר ויותר.

סיום המלחמה, או לפחות המעבר לשלב חדש בה, לא שינו באופן מהותי אף אחד מהמנגנונים האלו. באופן טבעי, המציאות הזו יכולה להיות מייאשת מאוד עבור הכוחות בישראל שהיו רוצים להפסיק את רצח העם, לקדם מציאות של שלום, ולתקן את הנזק האדיר שנעשה לעם הפלסטיני ולחברה הישראלית בשנתיים האחרונות.  אבל, אם מקבלים את המסקנה שתהליך ההשמדה של שנתיים האחרונות היה תוצאה של תהליך פוליטי, ולא קבוע מראש, קל יותר לדמיין כיצד סוכנות פוליטית וארגון פוליטי יוכלו גם ליצור תהליך של תיקון. עם זאת, קשה מאוד לראות כיצד הכוחות לתהליך כזה יוכלו לצמוח מבלי להכיר במציאות של מה שעשתה מדינת ישראל בעזה בשנתיים האחרונות, הכרה שתוכל להוביל לפיצול בתוך קואליציית המלחמה של נתניהו.

בשלב הזה, נראה שאנחנו רחוקים מהכרה כזו בשורות האופוזיציה בישראל. במקומה, בוחרים ראשי האופוזיציה לשקוע בפנטזיות על "היום שאחרי" בעזה, בקריאות לגיוס חרדים למאמץ המלחמתי, או במאבקים על "דמותו של הצבא". בטווח הארוך, הכוחות הפוליטיים האלו כורים את הקבר של עצמם. הם לא ינצחו את הימין במגרש שאת גבולותיו הימין שרטט לצרכיו. האלטרנטיבה היחידה היא לצאת מהמגרש הזה ולהוביל מאבק לשלום ולסיום הכיבוש. ביום בו נדון בתוך השמאל הישראלי לא על איך נכון להלחם, אלא איך נכון להגיע לשלום, נדע שלפחות נפתח הנתיב, גם אם הצר, לניצחון.