מאז כתיבת המאמר "מיתוס המדינה המיטיבה" ב־1978 השתנו דברים רבים. אירועי שנות השישים – התנועה לזכויות האזרח, מחאות השחורים, המלחמה בעוני, מרד הסטודנטים, תנועת ההמונים נגד המלחמה בווייטנאם – נראים כולם כחלק מעבר רחוק, כמעט נשכח. התקוות למעבר למדיניות מתקדמת יותר בעקבות תבוסת הנשיא ריצ'רד ניקסון התבדו, ובמקומן קיבלנו מדיניות שמרנית עוד יותר של הנשיא רונלד רייגן. התזוזה ימינה והנסיגה ממדינת הרווחה נעשו למגמה הרווחת באירופה ובארצות הברית כאחד. עם הנסיגה הזו הגיעה גם מתקפה מימין על אחת מהנחות היסוד של תומכי מדינת הרווחה: המיתוס הישן של המדינה המיטיבה. ככל שהביקורת של הימין הלכה וצברה תאוצה, החל הימין לקדם מערכת אמונות חדשה (למעשה ישנה), המבוססת על מיתוס ערמומי עוד יותר. זמנים חדשים דורשים מיתוסים חדשים.
הניסיון להחליף את המיתוס הישן במיתוס חדש – נקרא לו "מיתוס המדינה הבוחשת" – מספק שיעור מוחשי בשימושים הפוליטיים של מיתוסים היסטוריים. המיתוס הישן של המדינה המיטיבה לא מת. חלק ניכר מהעמדה הליברלית עדיין מבוסס עליו, ומחקרים אקדמיים רבים (כנראה רובם) על מדיניות ממשלתית עדיין מניחים באופן לא־מודע את תוקפו. אבל הוא איבד את אופיו הבלתי מעורער והמקיף; בוויכוחים היום־יומיים הוא נמצא במגננה. התפקיד הפוליטי־אידיאולוגי הישיר שלו והתפקיד הדומה של המיתוס שהחליף אותו נעשו ברורים מתמיד.
לא נדרש הרבה כדי להראות שאלו הם מיתוסים:
בעיות הדיור הציבורי נובעות בעיקר ממימון חסר שלו, מהמדיניות המכוונת של שמירה על סטנדרטים נמוכים כדי למנוע השוואות לרעת הדיור הפרטי, וממדיניות התומכת באפליה גזעית, אם היא איננה מייצרת אותה.
בניית הדיור הציבורי הייתה יקרה מכיוון שהתעשייה (וארגוני העובדים) לחצו לקבוע תקנים שנועדו למקסם רווחים ותעסוקה, לא לבנות דיור חסכוני. אמנם קיים חוסר יעילות הנובע מביורוקרטיה ממשלתית, ולפיכך קיימות גם עלויות, אך זה בטל בשישים לעומת העלויות הנובעות מכניעה ללחץ לרווחים פרטיים. ביטול הרווח הפרטי בוודאי יפחית, ולא יגדיל, את העלויות; ואם העלויות עדיין גבוהות ממה שהן יכולות להיות, הסיבה לכך היא שהלחץ לרווחים פרטיים עדיין פועל בהיבטים רבים של דיור מסובסד.
דיירים המתקיימים מקצבאות הרווחה אינם משלמים לעתים את שכר הדירה שלהם, כי הלנת שכר הדירה היא הדרך היחידה שבה הם יכולים למחות על דיור נחות (זהו המצב של חלק גדול מהדיור המיועד למקבלי קצבאות, והוא היה כזה לפני שדיירים אלה עברו לגור בו; לעתים קרובות זאת הסיבה שהוא זמין עבורם). הקשר בין דיור נטוש לסטטוס של דיור ציבורי קלוש מאוד; כמות עצומה של דירות שאינן ציבוריות מתדרדרת או ננטשת. ותשלומי הקצבאות לרוב אינם מספיקים אפילו כדי לכסות את התחזוקה של יחידות ההשכרה, שלא לדבר על ביצוע שיפורים.
ירידה בגודל האוכלוסייה (למעשה, החלטות העסקים על מיקומם וההשלכות של החלטות אלו) גורמות בבירור לבעיות עבור קהילות רבות; אבל ירידה זו אינה טבעית ואינה בלתי נמנעת, והיא נובעת מהשאיפה של עסקים לעלייה מתמדת ברווחים, ומהימנעותם מהצורך לשלם את העלויות החברתיות של שאיפה זו. תופעה שהממשלה מעודדת מאוד.
הבעיות שנוצרות בעקבות מעבר עסקים ואובדן אוכלוסיה מחמירות מאוד בעקבות מדיניות ציבורית של קיצוץ ושל הזנחה: במקרים קיצוניים, ויתור בררני. הממשלה רחוקה מלהיות חסרת כוח בתיקון הידרדרות השכונות, ובמקומות רבים היפוך המדיניות הציבורית יכול היה למנוע את התרחשותה.
תקנות התכנון אכן עשויות להגדיל חלק מעלויות הדיור (בשום פנים ואופן לא כפי שנטען לעתים קרובות). אולם המבנים שהשוק בנה ללא פיקוח ציבורי יצרו עלויות חברתיות כבדות עוד יותר. דירות שנבנו בניו יורק על פי חוקי הבנייה הישנים, שיכוני העוני של מעמד הפועלים ברחבי המדינה, זיהום המים והאוויר, הרס האזורים הכפריים באמצעות כריית פחם בשיטה פתוחה וכריתת יערות נרחבת, עומסי תנועה וערפיח, רעש ולכלוך, התפשטות פרברים ומתיחות במרכזי הערים – אלה התופעות שנוצרו במהלך ההיסטוריה על ידי שוק שפעל ללא התערבות או אף זכה לעידוד. עלויות תיקון בדיעבד של נזקים כאלה עולות בהרבה על עלות הרגולציה מלכתחילה.
אין זה סביר לבקר את ההתחדשות העירונית על כישלונה בתור תוכנית דיור שנועדה לעזור לעניים. היא אף פעם לא נועדה לכך; זו הייתה מלכתחילה תוכנית מוכוונת נדל"ן להגנה על ערכי ההשקעה ולהגדלתם במרכזי הערים, וככזו היא הצליחה להפליא. דיור טוב לאנשים עניים יותר הייתה מחשבה שלאחר מעשה. אבל לפחות זו הייתה מחשבה, ובמידה מסוימת היא גם יושמה; החוק האחיד להעתקת מגורים סיפק הטבות שהתחדשות וג'נטריפיקציה פרטיות לא סיפקו. השוק הפרטי מעולם לא בנה דיור טוב לעובדים (ובוודאי שלא לעניים) כי מעולם לא היה משתלם לעשות זאת.
התיעוד ההיסטורי אינו תומך אפוא בתפיסת המדינה בתור גורם חיצוני ששולח את ידיו באופן חסר כישורים ובלתי יעיל אל שוק הדיור.
עם זאת, מיתוס המדינה הבוחשת נתמך בעדינות על ידי אותן המילים המשמשות בכלכלה הקונבנציונלית לדיון בתפקידה של המדינה בתחום הדיור. "התערבות" הולמת של המדינה בשוק הדיור היא האופן שבו כלכלנים וסוציולוגים בני זמננו – רובם המכריע לפחות – מנסחים את הסוגייה. משתמע מכך שהשוק יכול לתפקד טוב מאוד ללא תלות במדינה. המדינה רק בוחשת במאמץ לעזור לעניים, ובכך מחמירה את מצבם.
למעשה, דיור תמיד היה תלוי בפעילות המדינה, וקשור אליה בקשר בל ינותק. הדיור הוא חברתי לפניי ולפנים, בהסדרים המבטיחים את בנייתו, את הבעלות עליו, את מימונו, את ניהולו, את מיקומו ואת השימוש בו. המדינה הייתה מעורבת מלכתחילה באופן בלתי נפרד בכל היבט של תחום הדיור:
- מניעת שימושים לא עקביים.
- תכנון ובנייה של רחובות.
- רישוי החומרים המשמשים בבנייה.
- הבטחת הנגישות התחבורתית.
- טיפול בתשתיות לאספקת חשמל, מים וגז ולסילוק שפכים (לרוב גם אספקה של שירותים אלה).
- מתן אמצעים לאכיפת חוזים והגדרת יחסים משפטיים כך שניתן יהיה להתקשר בחוזים באופן חופשי.
- ענישה על שימוש לא מורשה במבנים ופגיעה בהם.
- מיסוי (או הימנעות ממיסוי) של רווחים שיתקבלו מנדל"ן.
- רישום של זכויות הקניין והגנה עליהן.
- השפעה על הפיזור הגיאוגרפי של הביקוש באמצעות מדיניות לאומית ואזורית ועל ההיצע באמצעות מדיניות מוניטרית ופיסקלית.
- השפעה על מידת השימוש בהון בתחום הדיור או הסטתו ממנו.
הרעיון שהמדינה "מתערבת" בדיור "פרטי" הוא עיוות לשוני. הרעיון שכל מה שהמדינה עשתה היה לטובת האינטרסים של העניים הוא העמדת ההיסטוריה על ראשה.
המעבר ממיתוס המדינה המיטיבה למיתוס המדינה הבוחשת הוא דוגמה לתיאוריה שמתפקדת בתור רציונליזציה של מדיניות פוליטית שיכולה להופיע בספרי לימוד. זאת תוצאה של שינוי ביחסי כוח, לא אבולוציה של רעיונות. השינוי הזה מוסיף למיתוס המדינה המיטיבה נדבך נוסף, את העיוות של התערבות חסרת כישורים לעיוות הנדיבות. מטרתו ברורה ובוטה: להצדיק את הפחתת הוצאות המדינה על קידום של תוכניות חברתיות ושל חלוקה מחדש, להקל על חיסול התוכניות המגבילות את החופש של המגזר הפרטי להרוויח. מבחינת תחום הדיור המשמעות היא ביטול הסובסידיות הממשלתיות והפחתת הפיקוח הציבורי על פיתוח ועל שימוש בקרקע ובמבנים. מנקודת מבט של מדעי החברה, קשה לקחת את המיתוס החדש ברצינות. עם זאת, מנקודת מבט פוליטית מעשית, הוא הוכיח את עצמו והיה שימושי מאוד למי שנהנים ממנו: המגזר העסקי.
השינוי ביחסי הכוח שעומד בבסיס השינוי במיתוסים הוא בולט, ומתגלה בהבדלי השימוש בשני המיתוסים. מיתוס המדינה המיטיבה הוא התשתית של מדינת הרווחה. כשהוא מתאר מאמץ בלתי מוגדר אך מתמשך של המדינה לשפר את התנאים עבור כל אזרחיה (מאמץ שבקושי אפשר למצוא בהיסטוריה), הוא מכסה על הסיבות האמיתיות לקושי של אנשים עובדים ועניים, ובמקום זאת ממקד את תשומת הלב בפרטים של עיצוב תוכניות, של יישום מנהלי ושל "תהליכים חברתיים". כך הוא מסיט את תשומת הלב מהקונפליקטים והמאבקים שהיו נדרשים לשינוי התנאים.
מיתוס המדינה הבוחשת כבר אינו עוסק בהסתרת הקונפליקט. הוא מכיר בכך שבמהלך העניינים הרגיל יש מנצחים ומפסידים, עשירים ועניים. הוא רואה את הצלחת העשירים כדבר ראוי, ודוחה את הטענה כי על המדינה לנסות להשיב את האיזון בין עשירים לבין עניים. הטיעון שהמדינה אינה כשירה במה שהיא עושה משמש להצדקת הנטישה של כל מאמץ שמטרתו לשפר את המדיניות, לרציונליזציה של הוויתור המוחלט על דאגה "ציבורית" למפסידים בסבב העימות הנוכחי. במובן זה, מיתוס המדינה הבוחשת כבר איננו עסוק בהכחשת יחסי הכוח שמיתוס המדינה המיטיבה התעלם מהם. המעבר ממיתוס אחד למשנהו משקף את הביטחון העצמי, למעשה את היוהרה, של הכוחות השולטים כיום בארצות הברית.
תרגום: אלי למדן
פורסם במקור ב־1986 בתוך Critical Perspective On Housing
