מלחמת עזה היא פוליטית, לא הגמונית

א'

במאמרו 'כיצד נעשתה המלחמה לנורמליות החדשה של ישראל', דן אסף יקיר בתמיכה הציבורית שאפשרה את מלחמת שבעה באוקטובר ומבקר אותה מבנית ופוליטית. בניגוד לשמאל העולמי הטוען שאופייה הקולוניאלי והגזעני של ישראל הוביל "בהכרח לרצח עם" בעזה, הסיבה לכך, לפי המאמר, נובעת משיתוף פעולה אסטרטגי בין נתניהו לבין צה"ל. לטענתו, כדי להתגבר על משבר האמון הציבורי החריף שאליו נקלעו נתניהו וצה"ל בעקבות אירועי שבעה באוקטובר, הם כוננו "קואליציה רחבה" המאחדת מחנות פוליטיים מנוגדים על ידי הצבת שתי מטרות סותרות למלחמה: חיסול חמאס, שפנתה לימין, והשבת החטופים, שדיברה אל המרכז־שמאל.

המאמר עורך הבחנה בין שתי צורות התנגדות למלחמה: האחת, התנגדות מוחלטת שמובילים בעיקר מגוון ארגונים של החברה האזרחית; והשנייה, התנגדות מוגבלת הפועלת "בתוך גבולות השיח המצומצם" שהתווה נתניהו, ודורשת לסיים את המלחמה בתמורה לעסקת חטופים. לטענתו, קבוצת ההתנגדות השנייה, הכוללת את רוב האופוזיציה הפרלמנטרית, סובלת מחוסר אפקטיביות משתי סיבות: ראשית, חולשתה של האופוזיציה הישראלית "שנכנעה לתעמולת הממשלה והצבא", ש"נאחזה באשליות ליברליות" ו"הייתה מפוררת וחסרת ארגון" ועל כן לא הובילה "קמפיין אפקטיבי נגד המלחמה בשלביה הראשונים"; שנית, משום ש"רבים מהשחקנים הללו תמכו ברצח חסר הבחנה בשלביו הראשונים, כאשר צה"ל הרג יותר מעשרים אלף ילדים פלסטינים". יתר על כן, "התנגדות כוללת למלחמה, לא רק נקיטת עמדה בתוך גבולות השיח המצומצם שמכתבים הממסד הפוליטי והצבאי, מחייבת התמודדות עם מציאות זו". לדבריו, ספק אם מצד שחקנים אלה יוכל להיווצר "תהליך של תיקון […] מבלי להכיר במציאות של מה שעשתה מדינת ישראל בעזה בשנתיים האחרונות". יקיר מאמין שהניתוח הפוליטי שהוא מציג מעניק הבנה עמוקה יותר של המציאות ומספק נתיבים לשינוי פוליטי משמעותי, קרי סיום הכיבוש והשגת שלום.

אלא שתיאור המצב שנפרס במאמר, כבסיס לניתוח המוצע בו, אינו מתיישב עם מה שידוע על התנהלות האופוזיציה והמחאה. נדמה שהמאמר מניח את המבוקש, ומתעלם מעובדות הסותרות את טענותיו. כשל זה בולט בתיאור התמיכה הפוליטית במלחמה. הקונצנזוס סביב המלחמה אכן היה רחב והקיף בשלביה הראשונים כמעט את כל החברה הישראלית. אך המאמר מציג קונצנזוס זה כמונוליטי ויציב, ובכך הוא מטשטש הבדלים שהתקיימו בתוכו מלכתחילה. הקונצנזוס התקיים בכל הנוגע לצידוק הצורך במלחמה, אך לא לשאלת "היום שאחרי", כלומר המטרה הפוליטית של המלחמה ודמות ההסדר שיבוא בעקבותיה. על שאלת "היום שאחרי" לא הייתה הסכמה מעולם, ונתניהו אף סירב בעקביות לדון בה. סדקים בתוך הקונצנזוס, שהמאמר מוחק, הם אלה שאפשרו, כפי שאטען בהמשך, את צמיחתה של התנגדות רחבה למלחמה בחברה הישראלית, שהתגלתה במאבק להשבת החטופים. במצבים הגמונים סדקים מעין אלו הם מהותה של הפוליטיקה. 

גם האופן שבו מוצגת תנועת המחאה במהלך המלחמה אינו נאמן למציאות. המחאה התאפיינה מראשיתה ברב־גוניות שנתנה קול לעמדות שונות ומנוגדות ביחס למלחמה ולדרך סיומה. הדרישה המרכזית של המחאה היתה עסקת חטופים, אך כל מי שהשתתף בהפגנות לא יכול היה שלא לראות את הגושים המובחנים של 'עומדים ביחד', 'הגוש נגד הכיבוש' ואחרים. הסיסמאות שהניפו וכרזו היו נוכחות והן עיצבו את המרחב של המחאה. בחיפה, למשל, שם אני משתתף באופן קבוע בהפגנות, נשמעו מעל הבמה המרכזית נאומיהם של דב חנין, איימן עודה, אלון־לי גרין, סאלי עבד, ישראל פריי, ודוברים מטעם תא הסטודנטים של 'עומדים ביחד', 'חיילים למען החטופים' ואחרים. יתר על כן, הצגת המחאה כמקשה אחידה מחמיצה את הגיונה הפוליטי, את כשליה ובעיקר את ההזדמנויות הטמונות בה. 

גם תיאור ההתפתחויות בדרג הצבאי אינו עומד במבחן המציאות. הטענה כי "אף קצין בכיר לא פוטר" והצגת צה"ל כגורם יציב שרק התעצם בתוך המערכת, מתעלמת מערעור מעמדו הציבורי של פיקוד הצבא, משורת הדחות של קצינים בכירים ומהמתח המבני המתמשך והמתגבר בין הצבא לדרג המדיני. מתחים אלו אינם מוגבלים ליחסי צבא־ממשלה: פיטורי שר הביטחון יואב גלנט חשפו מחלוקות בתוך הממשלה עצמה; העימותים החוזרים בין הרמטכ"ל זמיר ושר הביטחון כץ משקפים תפיסות מדיניות וביטחוניות שונות; והדחת ראש השב"כ רונן בר והחלפתו בדוד זיני חשפו רובד נוסף של עימות בתוך הממסד המדיני־בטחוני.

המאמר מכיר אמנם בקיום מחלוקות בין צה"ל לממשלה, אך טוען שמתח זה דווקא "יצר כוח מייצב". ואולם, פרשנות דיאלקטית זו סותרת את מצב הדברים בפועל. במקום יציבות הנשענת על אליטות המגוננות זו על זו, אנו עדים לעימות מתמיד בתוכן וביניהן. זעזועים אלו מעידים כי ה"נורמליות החדשה" אינה מבנה יציב המשקף אחדות אינטרסים, אלא מצב של משבר מתמשך בין גורמי הכוח השונים נאבקים זה בזה.

ב'

כאמור, בלב המאמר ניצבת ההבחנה בין שתי דרכי התנגדות למלחמה: התנגדות כוזבת המקבלת את הגבולות הפוליטיים שעיצב נתניהו ופועלת בתוכם, והתנגדות אמיתית הקוראת עליהם תיגר; את התנגדות אמיתית מובילות המפלגות של אזרחי ישראל הפלסטינים, 'עומדים ביחד' וארגונים אזרחיים נוספים; וההתנגדות הכוזבת היא של מי שתמכו "ברצח חסר הבחנה" בראשית המלחמה ומסרבים עתה להכיר בכך. עתה, עם סיום שלב זה של המלחמה, הם מוסיפים לחשוב על "איך להמשיך את המלחמה" ובכך "מצב המלחמה עצמו הפך הגמוני לחלוטין בחברה הישראלית". לסיכום טוען המאמר כי חסידי ההתנגדות הכוזבת הרווחת בשמאל־מרכז "לא ינצחו את הימין במגרש שאת גבולותיו הימין שרטט לצרכיו. האלטרנטיבה היחידה היא לצאת מהמגרש הזה ולהוביל מאבק לשלום ולסיום הכיבוש". 

הניתוח שמציג המאמר לגורמים לתמיכה במלחמה מכאן ולהתנגדות לה מכאן, מאופיין בחוסר עקביות מתודולוגי. התמיכה הציבורית במלחמה מוסברת על ידי ניתוח מבני של הפוליטיקה הישראלית ושל האינטרסים של השחקנים הפועלים בה: מטרות המלחמה הושארו "עמומות או סותרות", כדי ש"כל קבוצה תוכל להשליך עליהם את חזונה שלה". כלומר הנימוקים השונים והמנוגדים שהובילו את הקבוצות השונות לתמוך במלחמה אינם ציר מרכזי במאמר, ומוצגים כשבויים בהגמוניית התמיכה במלחמה. ואילו את ההתנגדות למלחמה מודד המאמר דווקא לפי הנימוק שעומד מאחוריה: מי שהתנגד מהסיבות הלא נכונות, כביכול, אינו נחשב בעיניו כמתנגד אמיתי. ואולם, אפשר שחוסר העקביות המתודולוגי חושף את ההיגיון הפוליטי של המאמר: הגדלת משקל התמיכה במלחמה וצמצום מעגל מתנגדיה, שכן רק כך ניתן להגיע למסקנה ש'מצב המלחמה עצמו הפך הגמוני לחלוטין בחברה הישראלית'. 

בחינה פוליטית של ההתנגדות למלחמה מלמד כי מצב הדברים היה שונה. זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה כבר נשמעו קריאות מצד משפחות החטופים וגורמים פוליטיים להפסקת אש כדי לאפשר עסקת חטופים. מאז, העמדות כלפי המשך המלחמה או סיומה באו לידי ביטוי בעיקר דרך היחס לעסקת החטופים. בניגוד לתביעה הקטגורית להפסקת המלחמה, שבה תומך המאמר, פעלו גורמים אחרים בשמאל הציוני להפסקתה במסגרת האפשרויות הפוליטיות שהיו פתוחות בפניהם, והתמקדו בתביעה הריאלית להפסקה זמנית לצורך עסקאות חטופים. ואולם, מהממשלה ועד לכיכרות היה ברור לכל, שהפסקה זמנית של הלחימה לצורך העסקה עשויה להפך להפסקה קבועה, ולכך בדיוק התנגד הימין בכל תוקף. עם הזמן הקריאה לעסקת חטופים בתמורה לסיום המלחמה הייתה לעמדה של רוב הציבור הישראלי. עובדה זו כשלעצמה מערערת על הטענה שהמלחמה היא הגמוניה מוחלטת בחברה הישראלית. נראה כי עמדה מעשית זו, שרווחה בשמאל הציוני, השפיעה על ציבורים רחבים מחוצה לו ותרמה לקידום עסקת החטופים ולהפסקת המלחמה יותר מאשר התביעה העקרונית שפנתה אך למעטים. בכך שההבחנה שמציע המאמר בין התנגדות כוזבת לאמיתית היא אידיאולוגית ולא פוליטית.

חלוקת ההתנגדות למלחמה לאמיתית וכוזבת, שמוצעת במאמר, מצמצמת אפוא את מעגל המתנגדים למלחמה ומונעת את הרחבתו. במקום לחפש דרכים לבנות קואליציה רחבה יותר של מתנגדים למלחמה, המאמר מדיר את מי שמתנגדים לה מסיבות לא נכונות, לשיטתו. עמדה זו ומחלישה השפעת המתנגדים למלחמה, וככזו היא מזיקה פוליטית. 

ג'

החלופה שמציע המאמר ל"נורמלי החדש" שיצרה המלחמה היא המאבק לשלום ולסיום הכיבוש, אך יעדים אלו מוצגים כמטרה סופית ורחוקה, והוא אינו מונה כל צעד מעשי לקידומה. ההתנגדות האמיתית למלחמה, לשיטתו, אמורה לפעול ברמת החברה האזרחית ודרך המפלגות של הפלסטינים אזרחי ישראל. מנגד, מתנגדי מלחמה מחוץ לארגונים אלה מוצגים כמי שמתנגדים התנגדות כוזבת, ותרומתם להפסקת המלחמה מוקטנת ("גם אם בהשפעת מטה משפחות החטופים […] הביאה להפוגה בלחימה ולשחרור החטופים" [הדגשה שלי, ב"ג]). אלא שניתוח זה מחמיץ את השאלות הפוליטיות הקשות: כיצד מרחיבים את מעגל המתנגדים? כיצד תקום ממשלה שתסיים את הכיבוש? במאמר אין הצעות לצעדים "העשויים להביא לסיומו" של המצב שבו אנו נתונים.

בפועל, מצב המלחמה "כנורמלי החדש" יסתיים כאשר תהיה בישראל ממשלה שתביא אותו לקיצו. פירוש הדבר בניית רוב פרלמנטרי רחב שיפעל להשגת מטרה זו. כידוע, הנחת המוצא של הפוליטיקה הדמוקרטית היא שכדי לנצח בבחירות צריך לקבל יותר קולות מהצד השני. זו אריתמטיקה פשוטה. כיום למתנגדי ממשלת הימין אין רוב פרלמנטרי, גם עם המפלגות הערביות, ופירוש הדבר הוא שכדי לשנות את המסלול הפוליטי שבו צועדת החברה הישראלית, צריך לשכנע את מי שתומכים עתה בימין לשנות את דפוס הצבעתם, לגרום להם לתמוך בחלופה שמאלית יותר. מי שמבקש לסיים את מצב המלחמה צריך לזהות סובייקט פוליטי מבין מי שתומכים בה כעת, אך פתוחים לשינוי עמדותיהם, ולנסות לגייס את תמיכתו.

המאמר טוען כי הכרה במה שעשתה מדינת ישראל בעזה בשנתיים האחרונות עשויה "להוביל לפיצול בתוך קואליציית המלחמה של נתניהו", אך הוא אינו מבהיר מדוע תהליך זה יהיה שונה מן ההתנגדות הכוזבת למלחמה, לשיטתו, עד כה, מי הם הסוכנים שאמורים להוביל תהליך תודעתי זה, ואף לא כיצד יכולה ההכרה להיתרגם לפיצול פוליטי ממשי ולא כוזב בקואליציית המלחמה. ואכן, מן המאמר עולה שסוכני השינוי בחברה הישראלית הם רק אותן קבוצות קטנות אך עקביות בהתנגדותן האמיתית למלחמה או המפלגות של אזרחי ישראל הפלסטינים. 

קבוצות אלה הן, כמובן, סובייקט פוליטי, אך גם לפי המאמר השפעתן עד כה לא הצליחה לפרוץ את המונוליטיות של התמיכה במלחמה, והוא אינו מסביר כיצד הן יעשו זאת בעתיד. עולה אפוא, שקבוצות אלו אינן יכולות, כשלעצמן, כלומר שלא כחלק מקואליציה רחבה יותר, לחולל את שינוי המדיניות. ראיית קבוצות אלו כסובייקט שיכול לחולל את הפיצול המיוחל, ללא פנייה למי שמצויים כיום במחנה התומך במלחמה, מתאפיינת בוולונטריזם, כלומר בהנחה שרצון פוליטי לבדו, או עמידה על העקרונות המוסריים הנכונים, יכולים לחולל שינוי גם בהיעדר סובייקט פוליטי בעל יכולת להגשימו.

כל שיקום של עזה מחייב פתרון מדיני המושתת על הסכם שלום וסיום הכיבוש. אך המאמר אינו מבהיר איזה פתרון מדיני מבין האפשרויות השונות הוא הפתרון הרצוי לדעתו. במציאות הנוכחית, הפתרון הריאלי להשגת מטרה זו הוא פתרון שתי המדינות, שכן הוא היחיד שאינו שולל את זכות ההגדרה העצמית מאף אחד מהעמים. בכך הוא אינו מניח הכרעה של אף צד בידי משנהו אלא מאפשר הסכמה.

ואולם, באופן מעורר תהייה, הרשות הפלסטינית איננה מוזכרת ולו פעם אחת במאמר. כל מהלך מדיני לסיום הכיבוש מחייב חתימת הסכם עם תצורה כזו או אחרת של הרשות כגרעין של מדינת לאום פלסטינית. מתוך התנגדות לסיום הכיבוש פעל נתניהו במשך שנים להחלשת הרשות ולחיזוק חמאס. אבל מהיעדר ההתייחסות לרשות עולה מן המאמר תמונה לפיה חמאס הוא השחקן הפוליטי הפלסטיני היחיד. אך בלא רשות פלסטינית, עם מי ייחתם ההסכם? כך משכפל המאמר את תפיסת היעדר הפתרון. 

בסופו של דבר, כל דיבור על שלום מחייב התמודדות עם "היום שאחרי" בעזה. נתניהו פעל באופן עקבי למחיקת פתרון שתי המדינות לטובת דוקטרינת "ניהול הסכסוך"; אחרי השבעה באוקטובר הוא המשיך בקו זה תחת דוקטרינת "מלחמת הנצח", רק כדי לשוב עתה לשיקומה של עזה בחסות קואליציית תומכי החמאס. התעלמות המאמר מהרשות הפלסטינית משכפלת באופן פרדוקסלי את ביקורתו על האופוזיציה. לדבריו, "התנגדות כוללת למלחמה, לא רק נקיטת עמדה בתוך גבולות השיח המצומצם שמכתיבים הממסד הפוליטי והצבאי, מחייבת התמודדות עם מציאות זו". כך, בהתעלמותו מהרשות או מפתרון שתי המדינות, נותר המאמר שבוי בתוך אותם גבולות שיח צרים שיצר נתניהו.

ד' 

המאמר קובע שההרס בעזה ובחברה הישראלית הוא כה עמוק שלא ניתן יהיה לתקנו "במהלך חיינו". זוהי אמירה תמוהה וא־היסטורית בעליל. כידוע, נזקים כבדים מאלו שוקמו בעבר בפרקי זמן קצרים יחסית. אולם, שיקום כזה מחייב פעולה ממשלתית נרחבת ואחיזה ממשית בהגה השלטון. 

המאמר פותח בביקורת על הגישה הדטרמיניסטית, הרואה בהרג ההמוני בעזה תוצאה בלתי נמנעת של טבעה הקולוניאלי של ישראל, ומבטיח במקומה ניתוח פוליטי המשאיר מקום לסוכנות ולשינוי. אולם מסקנתו של המאמר היא דטרמיניסטית אף היא: "במהלך חיינו" הנזק בלתי הפיך, האופוזיציה שבויה במגרש של נתניהו, וכל התנגדות החורגת ממסגרת הניתוח של המאמר אינה יכולה לשמש כסוכן שינוי. בכך לוקה המאמר בכשל שהוא מבקר. כך ניתן להחיל על טיעוני המאמר את ביקורתו הוא: "טיעונים מסוג זה הם מהותניים וא־פוליטיים. הם מותירים מרחב קטן ביותר לסוכנות פוליטית […]" ואין בכוחם לטפח את המעשים הפוליטיים העשויים להביא לסיום המלחמה.

חרף סתירה זו מבקש המאמר למצוא "סוכנות פוליטית" שתפעל למען סיום המלחמה. אבל קביעתו כי התיקון אינו בר־השגה בדורנו, מובילה אותו למסקנה כי, מי שעוסקים ביום שאחרי בוחרים "לשקוע בפנטזיות", וכך "כורים את הקבר של עצמם". גישה זו מאפשרת לו להציג את החברה האזרחית כסוכנות הפוליטית האמיתית להתנגדות למלחמה. 

כאלטרנטיבה לעיסוק ב"פנטזיות" אלו, טוען המאמר כי "ביום בו נדון בתוך השמאל הישראלי לא על איך נכון להילחם, אלא איך נכון להגיע לשלום, נדע שלפחות נפתח הנתיב, גם אם הצר, לניצחון." [הדגשה שלי, ב"ג], כלומר, המאמר מציג את הדיון הפנימי בשמאל כחלופה למאבק הפוליטי בתוך החברה הישראלית על היום שאחרי. אלא שדיון פנימי כזה אינו חידוש. הוא מתקיים כבר שנים במסגרות שונות בשמאל: 'שלום עכשיו' ,'ארץ לכולם', 'נשים עושות שלום', 'הפורום לחשיבה אזורית', 'עומדים ביחד', 'רבנים לזכויות אדם', 'זזים', 'יוזמת ז'נבה', 'הגוש נגד הכיבוש' ועוד. רק בשנתיים האחרונות התקיימו שני כנסים בהם השתתפו אלפי אנשים ועשרות ארגונים: 'הגיע הזמן' (2024) ו'ועידת השלום העממית' (2025). כלומר אין צורך לומר "יום יבוא", ארגונים אלו כבר "הביאו את היום" וכבר מנהלים את הדיון "איך נכון להגיע לשלום". 

אולם, כבר עתה ברורות גם מגבלותיו של שיח זה: הוא נותר בגבולות הציבור שכבר מאמין בכך, ואינו פונה החוצה אל הלא משוכנעים, בעיקר אלה שבימין שמקנים לנתניהו רוב. כדי להביא לסיום הכיבוש ולהסכם שלום יש ליצור רוב שיתמוך בכך, כלומר לשכנע את מי שמתנגדים עתה לפתרון שתי המדינות לשנות את עמדותיהם. 

הקריאה לדיון "בתוך השמאל הישראלי" לא תוביל ואינה יכולה להוביל לשלום ולסיום הכיבוש. יעדים אלו יושגו רק על ידי מאבק להרחבת המחנה. ביום שבו השמאל הישראלי לא ידיר שותפים שהתנגדותם למלחמה אינה רדיקלית מספיק למרות תרומתה להפסקתה, ולא יחליף את המאבק על דעת הקהל בדיון בתוך עצמו, אלא ידון בשאלה כיצד בונים כוח פוליטי שיזכה באמונם של מי שעתה מצביעים לימין, ייפתח הנתיב לניצחון.