בארבעה בפברואר 1976, ירד מישל פוקו, התאורטיקן החברתי הצרפתי הנודע, בזהירות מהבימה של אולם ההרצאות הדחוס בקולז' דה פרַנס שברובע הלטיני בגדה השמאלית בפריז. פוקו סיים את ההרצאה החמישית בסדרה "חייבים להגן על החברה" (“Il faut défendre la société”) בת אחת עשרה ההרצאות. בהרצאה התמקד פוקו לשם שינוי ביחסים שבין חברות מערביות לשאר העולם. הוא חרג מעבר לפיתוח התיאורטי החדשני והנודע שלו על האופנים שבהם ידע, כוח, טכנולוגיה ומרחב גאוגרפי משולבים כדי לתמוך בהתפתחות הסדר החברתי המודרני בחברות מערביות, וערך גיחה נדירה לדיונים על אודות קולוניאליזם.
הגישה החדשנית של פוקו לנושא לא רק הדגישה את ההיסטוריה של תהליך הקולוניזציה של העולם בידי מעצמות אירופה. במקום זאת פוקו חקר כיצד בתהליך כינון המושבות התרחשו סדרה של ניסויים פוליטיים, חברתיים, משפטיים וגיאוגרפיים, שהמערב ייבא על פי רוב בחזרה. פוקו כינה זאת "אפקט בומרנג", כנראה בהתבסס על מחקרה המפורסם של חנה ארנדט על הטוטליטריות.
"אסור לשכוח", טען פוקו, "שבעוד הקולוניאליזם, בשיטותיו ובכלי הנשק הפוליטיים והמשפטיים שלו, העביר את המודלים האירופאים ליבשות אחרות, הוא כלל גם אפקט בומרנג ניכר על מנגנוני השליטה במערב ועל מערכות הכוח, מוסדותיו ושיטותיו. סדרה שלמה של מודלים קולוניאליים הובאו בחזרה למערב, והתוצאה אפשרה למערב להחיל על עצמו דבר־מה שדומה לקולוניזציה, או קולוניאליזם פנימי".
השלכות בומרנג כאלה התמקדו בהסדרה של חיי האוכלוסיות מבית ומחוץ – מה שפוקו כינה ביו־פוליטיקה (biopolitics) או ביו־כוח (biopower) – ולא הסתפק בהגנה על הטריטוריה הריבונית עצמה. פוקו מיעט להבהיר מה הן ההשלכות הללו ולפרט עליהן, וכמעט שלא חזר לדון בקולוניאליזם ובפוסט־קולוניאליזם. אולם הכוח של מושג אפקט הבומרנג הקולוניאלי שלו טמון בכך שהוא חורג מתפיסות מסורתיות של קולוניאליזם ומצביע על תהליך דו־סטרי של זרימת רעיונות, טכניקות, ופרקטיקות של שליטה בין המרכזים העירוניים של המעצמות הקולוניאליות לבין מרחבי הפריפריה הקולוניאלית. נקודת מבט כזו מגלה, למשל, כי הערים האימפריאליות של אירופה לא היו רק מרכזי שליטה על שיטות כלכליות "קולוניאליות" מפורשות ושל הנאה מרווחיה: ביזה ונישול על ידי ספנות, גידולי מטעים, כרייה, קידוח נפט או עבדות. הן היו הרבה מעבר לתוצר של השגשוג הכלכלי שהגיע עם עיבוד המשאבים שנסחטו מן המושבות ועם הייצור שהתבסס עליהם.
החל בכלא הפנאופטיקון המפורסם, דרך יוזמתו של הברון אוסמן לבנייה מחדש של פריז עם שדרות שניתנות לפיקוח בקלות, ועד אימוץ השימוש בטביעות אצבעות: תמורות גדולות רבות שידעו ערי אירופה במאה ה־19 נוסו כבר קודם לכן בערי הפריפריה הקולוניאלית. הערים והמרחבים הקולוניאליים סיפקו גם אזורי ניסוי שבהם יכלו מעצמות המערב לבחון ולהשחיז כלים של תקיפות אוויריות, כליאה המונית במחנות ריכוז, והשמדת עם שהניחו את יסודות השלטון הטוטליטרי באירופה במאה ה־20.
ערים נצורות
כיום, העולם עובר עיור מהיר מאי פעם, ומערך חדש וערמומי של השלכות בומרנג מחלחל בהדרגה לתוך הערים ומרקם החיים העירוניים. העירוניות הצבאית החדשה הזו היא אוסף של רעיונות, טכניקות וסטנדרטים של תורת צבא ובטחון, והיא מונעת ומונצחת על ידי האי־שיוויון הקיצוני שצמח במהירות עם התפשטות הגלובליזציה הנאו־ליברלית ברחבי העולם. כפי שאני מדגים בספרי, ערים נצורות (Cities Under Siege), רעיונות אלה קשורים בקשר הדוק לשוד באמצעים צבאיים ונאו־קולוניאליים של משאבים מרוחקים, שוד שנערך כדי לקיים את אורחות החיים העירוניים בערים מערביות עשירות יותר. הם מתמזגים בטבעיות עם עולמות תרבותיים פופולריים שבמרכזם תעשיית בידור בעלת תכנים צבאיים [כמו סרטים, סדרות, משחקי מחשב, מציאות מדומה וגאדג'טים הקשורים אליהם], שימוש במכוניות פרטיות, וארגון אורח החיים העירוני בעזרת טכנולוגיות חדשות שמקורן בצבא. קיים גם קשר הדוק בין רעיונות אלה לריבוי של התקוממויות לא־מדינתיות, שמנכסות לעצמן את אותם מבנים ומחזורים עירוניים כאמצעי לשיגור האלימות שלהן.
כך, כטב"מים ישראליים שתוכננו לשליטה בפלסטינים מלמעלה נפרשים כיום באופן תדיר על ידי כוחות משטרה בצפון אמריקה, באירופה ובמזרח אסיה. מפעילים פרטיים של בתי סוהר שמורים ביותר בארצות הברית מעורבים בניהולו של ארכיפלג גלובלי שמארגן כליאה ועינויים המשגשגים מאז תחילת "המלחמה בטרור". תאגידים צבאיים פרטיים השתלטו לחלוטין על חוזי "בניה מחדש" גם בעיראק וגם בניו־אורלינס. המומחיות הישראלית בבקרת אוכלוסין מבוקשת בקביעות בקרב אחראים על תכנון האבטחה בכנסים ובאירועי ספורט גדולים. טילים מונחים וצבאות פרטיים משמשים לאבטחה של אירועים מרכזיים, החל באולימפיאדות ואליפויות עולם, וכלה בוועידות פורום G20 ומפגשי פסגה מדיניים. אפילו נהלי פתיחה באש של "ירי על מנת להרוג" שפותחו כדי להתמודד עם פיגועי התאבדות בתל אביב ובחיפה אומצו על ידי כוחות משטרה בערי המערב (תהליך שהוביל להרג של ז'ן שרליס דה מנזיס על ידי היחידה ללוחמה בטרור של משטרת לונדון ב-22 ביולי 2005).
בינתיים, שיטור אגרסיבי בעל אופי צבאי נגד הפגנות והתארגנויות חברתיות בלונדון, בטורונטו, בפריז או בניו יורק משתמש באותם "אמצעי לחימה לא קטלניים" כמו הצבא הישראלי בעזה ובג'נין. בנייתם של "אזורי ביטחון" סביב מרכזים פיננסיים אסטרטגיים בלונדון ובניו יורק מזכירים את השיטות שהיו בשימוש באזור הירוק בבגדאד. שיטות רבות לביצור מובלעות בבגדאד או בגדה המערבית נמכרות כעת סביב העולם בתור "פתרונות אבטחה" מתקדמים ש"הוכחו בקרב" על ידי קואליציות עסקיות של תאגידים מישראל, מארצות הברית, וממדינות אחרות.
מה שמגבה את אפקט הבומרנג המקשר את תורת הצבא והביטחון בערי המערב עם אלה שבפריפריה הקולוניאלית הוא הגיאוגרפיה התרבותית שמונחת ביסוד התמיכה בימין ובימין הקיצוני, בצירוף פרשנים נציים בממסדים הצבאיים המערביים עצמם. אלה רואים בערים כמרחבים בעייתיים מעצם מהותם – ריכוז של חתרנות, התנגדות, גיוס, מחלקות ומחאה, שמאתגרים "מדינות ביטחון לאומי".
תפיסת כל הערים המעורבות, מחוץ לליבת הקהילות הלאומיות האותנטיות שמורכבת מאזורים כפריים ומפרברי הערים, בתור מרחבים בעייתיים, מאפשרת את התרחשותם של מעברים בייצוגי הערים בין הפריפריה הקולוניאלית לבין הערים במרכזי הקפיטליזם, מעברים המדברים בעד עצמם. למשל, כוחות ארצות הברית בבגדאד בנו על פי המודל הישראלי ב־2003 מובלעות כיתתיות ואנשי ביטחון אמריקאים רבים תיאורו מובלעות אלה כפיתוח של "קהילות מגודרות" בסגנון אמריקאי. במקרה אחר, לאחר ההרס של ניו אורלינס בעקבות ההוריקן קתרינה בסוף 2005, דיברו קציני צבא ארצות הברית על הצורך "לכבוש מחדש" את העיר מידי "מורדים" בסגנון של עיראק.
אוריינטליזם של גטאות במרכזי הערים
כיום, יותר מאי פעם, קיימים יחסי גומלין בין דימויי החיים העירוניים באזורים הקולוניאליים עם אלה בערי השליטים הקולוניאליים. למעשה, השלכתם של מודלים ביטחוניים ושל דימויים קולוניאליים על הערים הגדולות הפוסט־קולוניאליות במרכזים הקפיטליסטים מונעת מתוך "אוריינטליזם של גטאות". תפיסה זאת מתבססת על התיאור הנפוץ בקרב פרשני צבא וביטחון ימניים, המתארים את שכונות המהגרים בערי המערב בתור אזורים "מפגרים" שמאיימים על הגוף הפוליטי של האומה והעיר המערבית. בצרפת, למשל, תכנון שלאחר מלחמת העולם השנייה המשיג את הדיור ההמוני הפריפריאלי בפרברים (banlieue) בתור שמורות "כמעט פריפריאליות", שצמודות למרכזי המטרופולינים אך בו־בזמן מרוחקות מהם. זיכרונות מרים ממלחמת העצמאות של אלג'יריה ומלחמות אנטי־קולוניאליות אחרות מזינים את השיח של הימין הקיצוני בצרפת על דעיכת הכוח "הלבן" ו"חוסר הביטחון" שנגרם על ידי הפרברים, תהליך שגרם להתגייסות דרמטית של כוחות הביטחון במדינה לפעולות סביב מרכזי דיור של מהגרים ובתוכם.
מהומות 2005 היו האחרונות בסדרה ארוכה של תגובות כנגד השימוש הגובר בשיטות צבאיות וביטחוניות בסוג זה של קולוניזציה פנימית והפריפריאליות הכפויה באזורים שזכו לכינוי "ארצות השממה" (“badlands”) של הרפובליקה הצרפתית בת־זמננו מפי הגיאוגרף מוסטפא דיקץ' (Mustafa Dikeç) מאוניברסיטת רויאל הולווי בלונדון.
אכן, הימין כיום איננו מבחין בין טרור לבין הגירה, עד כדי כך שפעולת ההגירה נתפשת כלא־פחות מאקט של מלחמה. שינוי שיח זה כונה "הפיכת ההגירה לנשק" (קאטו, 2008) – זניחת הדגש על חובה מוסרית לקבל באדיבות את הפליטים לטובת גישה של הפללה ודה־הומניזציה של מהגרים והתייחסות לגופיהם בתור נשק נגד הבסיס האתנו־לאומי והאחיד כביכול של השלטון הלאומי.בהקשר זה, הדיונים האחרונים על אודות "מלחמה אסימטרית", "מלחמה בלתי־סדירה" או "מלחמה בעצימות נמוכה", שבהם לא ניתן להגדיר דבר מחוץ להגדרות אינסופיות וחסרות גבולות של אלימות פוליטית, מתמזגים באי־נוחות בתוך מקהלת הדמוניזציה ההולכת וגוברת של הערים הקוסמופוליטיות, שתושביהן משתייכים לתפוצות מגוונות, במערב על ידי פרשני הימין והימין הקיצוני. סמואל הנטיגטון, שפיתח הלאה את תיאוריית "התנגשות הציוויליזציות" שלו, טוען כיום שמרקם השלטון והזהות הלאומית עצמו של ארצות הברית מאוימים לא רק על ידי הטרור האסלאמי העולמי, אלא על ידי קבוצות של לא־לבנים, ובמיוחד קבוצות מהגרים לטינים, שמתיישבים ומשתלטים על הערים הגדולות בארצות הברית (הנטינגטון, 2004).
כלכלת האבטחה החדשה
בהינתן התנועה הדו־סטרית של דוגמאות לעירוניות הצבאית החדשה בין ערי המערב לערי הספר הקולוניאלי, תנועה המונעת מהאנטי־אורבניזם האינסטינקטיבי של מדינות הביטחון הלאומי, אין זה מפתיע כי ערים משני תחומי המערכת הגלובלית מתחילות להידמות באופן מבהיל, זאת לצד ההבדלים היותר מוכרים שלהם. בשני סוגי הערים מתרבים גבולות קשיחים בסגנון צבאי, גדרות ומחסומים סביב מובלעות מוגנות ו"איזורי ביטחון" שצומחים על גבי העיר הרחבה והפתוחה יותר. בטונדות, מחסומים לבדיקת תעודות, טלוויזיה במעגל סגור, מעקב ביומטרי ובקרת גישה בסגנון צבאי מגינים על הארכיפלג של מובלעות מבוצרות מן העולם שבחוץ שנתפס בתור בלתי נשלט, מרושש, או מסוכן. בערי הפריפריה הקולוניאלית אלה הם אזורים ירוקים, בתי כלא צבאיים, שכונות של קבוצות אתניות או עדות ובסיסי צבא; ובערי המרכזים הקפיטליסטיים מובלעות אלה צומחות סביב רובעים פיננסיים, שגרירויות, מרחבי תיירות, שדות תעופה ונמלי ים, אצטדיונים והיכלי ספורט, קהילות מגודרות ואזורים לעיבוד ייצוא.
כלכלת הביטחון הצומחת במהירות היא בעלת תפקיד מכריע בקיומה של העירוניות הצבאית החדשה. כלכלת ביטחון זו כוללת תשלובות תעשייתיות טרנס־לאומיות רחבות ידיים שממזגות חברות צבאיות וביטחוניות עם חברות טכנולוגיות, מעקב ובידור; טווח רחב של תעשיות ויועצים שמוכרים פתרונות "אבטחה" בתור תרופות פלא לבעיות חברתיות מורכבות; ומערך של המוני הוגים ביטחוניים וצבאיים הטוענים כעת שמלחמה ואלימות פוליטית מתרכזות ברובן המכריע במרחבי החיים העירוניים ובמחזוריהם.
ככל שרעיונות מכלילים ומעורפלים על אודות "ביטחון" חודרים לכל היבט של מדיניות ציבורית ושל חיי חברה, כך התשלובות התעשייתיות־בטחוניות המתהוות עוסקות יותר בשיתופי פעולה רווחיים ביותר המתמקדים בהתמדה בפעילויות, במרחבים, ובהתנהגויות עירוניות יומיומיות ובמסלולים המקשרים ביניהם. משמעותן של המלחמות המתרבות, שתומכות בהתגייסות תמידית ומעקב מונע, חובק־כול בגבולות הטריטוריה ומחוצה להם, היא, במילותיו של ג'ורג'ו אגמבן, שכעת הציווי של 'ביטחון' "כופה עצמו על העקרון הבסיסי של פעילות המדינה".
תעשיות הביטחון – או כפי שמבקריהן מכנים אותן בצורה מדויקת יותר, "תעשיות הדיכוי" – הן בוננזה כלכלית בעיצומו של המשבר הכלכלי העולמי. ככל שפרדיגמת "הביטחון הלאומי" של ארצות הברית שאחרי 11 בספטמבר הולכת ומופצת ברחבי העולם, צפויה התעשייה, ששוויה ב־2009 היה 142 מיליארד דולר, להגיע בשנים 2010–2012 לשווי כולל מדהים של 2.7 טריליון דולר, צמיחה בשיעור של 5–12 אחוזים בשנה.
חשוב לציין כי אותן קבוצות של חברות "אבטחה" מעורבות בו זמנית במכירתן, במיסודן ובהפעלתן של טכניקות ופרקטיקות של עירוניות צבאית חדשה גם באזורי מלחמה וגם בערי "המולדת". דוגמה מצוינת לכך היא חברת G4S (מוכרת תחת השם הקודם Group4) – חברת האבטחה הגדולה בעולם שנשכרה לאבטח את אולימפיאדת לונדון. מעבר לחוזי האבטחה האולימפיים בשווי 130 מיליוני ליש"ט, החברה מפעילה את כוח האבטחה הפרטי הגדול בעולם, המונה 630,000 אנשים, והיא מחזיקה בכמות עצומה של חוזי אבטחה במיקור חוץ. G4S מאבטחת בתי כלא, מרכזי מעצר למבקשי מקלט, קידוחי נפט וגז, אישים חשובים, שגרירויות, שדות תעופה (כולל שדות התעופה של דונקסטר ושל בגדאד) ופועלת ב־125 מדינות.
לפי אתר הבית של החברה, G4S מתמחה במה שהם מכנים "תמיכה בחיים בסביבות מסוכנות בסגנון של מנהלים" (ניתן לשער שבכך הם מתכוונים לבגדאד ולא למזרח לונדון). מאז הרכישה של חברת שכירי החרב ArmorGroup ב־2008, G4S מפעילה גם מספר רב של מבצעי אבטחה בעיראק, בסגנון חברת Blackwater.
העירוניות הצבאית החדשה היא חמקנית וערמומית. השלכות הבומרנג שלה ומעגליה פועלים מחוץ לתחום הביקורת הדמוקרטית כדי לערער את הזכות הדמוקרטית לחלוק על השלטון ולהתנגד לו. מעל הכול, מרכיביה השונים פועלים יחדיו כדי לכונן בהיחבא תפיסה חדשה של חיים עירוניים "נורמליים". תפיסה זו מבוססת על מעקב מנע, הפללת המחלוקת וההתנגדות, חיסול זכויות האזרח, והפיכה אובססיבית של סוגיות בחיי היומיום לסוגיות ביטחוניות, כדי להמשיך ולקיים חברות בעלות רמות אי־שוויון הולכות וגדלות. לכן, האתגר הראשון למאבק במגמות כאלה הוא להראות שמגמות אלה אינן הכרח הנובע מטבע הדברים. אלא להיפך, שהן רק מרכיבים בפרויקט רחב יותר של נאו־ליברליזם פונדמנטליסטי של שוק חופשי, שעל אף כישלונותיו וחוסר הלגיטימיות שלו ממשיך להתקיים (בינתיים) ללא מתחרה ממשי.
תרגם חגי ערן
פורסם ב־openDemocracy
