אנחנו חיים בתקופה חסרת תקדים. אנחנו חייבים להגיב בדרכים חסרות תקדים ובתחושת דחיפות חסרת תקדים.
רוב האמריקאים מבינים שהמערכת הכלכלית והפוליטית הנוכחית שלנו מקולקלת, והם רוצים שינוי. שינוי אמיתי. דונלד טראמפ אכן מציע שינוי, אך זהו שינוי שמבוסס על שקרים, על שנאה, על פילוג, על אינטרסים אישיים ועל מדיניות שמיטיבה עם העשירים ביותר על חשבון כל השאר.
התפקיד שלנו, ברגע מכריע זה בהיסטוריה, הוא להציע מסלול התקדמות שונה מאוד. אנחנו חייבים להציע הסבר כן ואמיתי לעם האמריקאי כיצד הגיעה ארצנו למצב שבו היא נמצאת היום. אנחנו חייבים לחשוף את טראמפ כנוכל סמכותני המשרת את האינטרס האישי שלו, כפי שהוא באמת. אנחנו חייבים להיאבק למען סדר יום שישרת את מעמד העובדים במדינה הזאת. אנחנו חייבים לארגן קמפיין פוליטי המוני כלל־ארצי הצומח מלמטה, שיאחד את האמריקאים סביב סדר היום הזה וישיג כוח פוליטי.
אף אחד מהדברים הללו אינו משימה קלה, אבל זה מה שאנחנו חייבים לעשות. עכשיו.
העם האמריקאי רוצה שינוי אמיתי
בסקר יוצא דופן למדי שנערך ב־2023 על ידי מכון המחקר המכובד "פיו", כשישה מתוך עשרה נשאלים (58 אחוזים) אמרו שהחיים של אנשים כמוהם גרועים יותר היום בהשוואה לחיים לפני חמישים שנה. אני הפצתי שאלון בקרב תושבי מדינת ורמונט שבה אני מתגורר, וזכיתי להיענות עצומה עם תוצאות דומות. תחשבו על זה לרגע. יש לנו היום תרופות וטיפולים רפואיים מצילי חיים שלא היו קיימים בעבר. יש לנו מחשבים, טלפונים ניידים, טלוויזיות ענק עם מסך שטוח, מאות ערוצי כבלים, נטפליקס והוּלוּ, צ'אטבוטים מבוססי בינה מלאכותית, רובוטים, אוּבר, מכוניות אוטונומיות, ספוטיפיי וכל מיני אמצעי נוחות מודרניים אחרים שלא היו קיימים לפני חמישים שנה. ובכל זאת, רוב האנשים מאמינים שהחיים היום גרועים יותר ממה שהיו אז. באותו סקר, רק 19 אחוזים מהאמריקאים אמרו שהם מרוצים מהמצב בארצות הברית, בעוד ש־80 אחוזים ענו שהם אינם מרוצים.
מדוע?
ברור שזה קשור במידה רבה לכלכלה. השכר נשאר קפוא כבר עשרות שנים. כ־60 אחוזים מהאמריקאים בקושי גומרים את החודש. שיעורי העוני בקרב ילדים וקשישים אצלנו הם הגבוהים ביותר מבין כמעט כל המדינות המפותחות בעולם. מיליונים אינם מצליחים למצוא דיור בר השגה. מערכות החינוך שלנו, החל ממעונות היום וכלה באוניברסיטאות ובבתי הספר להכשרה מקצועית, אינן מספקות ויקרות מדי. לא רק שמערכת הבריאות שלנו מרוסקת כמעט לחלוטין, היא גם יקרה להחריד. קיים מחסור חמור בנשות ואנשי רפואה מכל הסוגים, ומחסור דומה גם בתחומי הסיעוד, הפסיכולוגיה והרוקחות. ולצד זאת, ל־85 מיליון אנשים אין ביטוח רפואי כלל, או שיש להם ביטוח חלקי בלבד.
וההורים חוששים שילדיהם יהיו במצב גרוע עוד יותר מהמצב שלהם.
וקשה ככל שתהיה המצוקה הכלכלית למשפחות העובדות, זה לא הכול. הבעיה עמוקה עוד יותר. זו איכות החיים הכללית שלנו, תחושה שהדברים פשוט לא עובדים.
אנשים נכנסים למכוניות שלהם בבוקר כדי לנסוע לעבודה, ולחץ הדם שלהם עולה כשנדרשת להם שעה כדי לעבור כמה קילומטרים בגלל פקקי תנועה. אם אתם גרים בעיר גדולה ונוסעים ברכבת התחתית, זו לרוב חוויה לא נעימה: לכלוך, צפיפות, אי עמידה בלוחות זמנים, ולפעמים אף העדר ביטחון אישי. ואז אתם הולכים ברגל לעבודה, עוברים ליד אנשים שישנים ברחובות, או ליד פגועי נפש שצועקים קללות. ואם אתם טסים, בהצלחה. עיכובים. ביטולים. הגעה ליעד שלכם בזמן היא יוצא מן הכלל נדיר.
משימות פשוטות הופכות לחוויה מייסרת. נסו להשיג מענה אנושי כדי לערער על גובה החשבון בחברת ביטוח או בחברת טלוויזיה בכבלים, או כדי להזמין כרטיס טיסה, שלא לדבר על ביקור במשרד הרישוי. אתם מחכים על הקו לנצח, או אם יש לכם מזל מדברים עם בוט. אם תבקשו מהעירייה שלכם לתקן פנס רחוב, ייתכן שיעברו חודשים, או שנים, עד שהבעיה תטופל. ומה לגבי כל הטפסים שאתם צריכים למלא כשאתם נכנסים למרפאה, אם בכלל תצליחו למצוא רופא?
ועבור אנשים ממעמד העובדים ואנשים בעלי הכנסה נמוכה האתגרים חמורים אף יותר. אתם נאלצים לדלג מעל מכשולים ביורוקרטיים רבים יותר כדי לקבל סיוע במזון, ביטוח רפואי בתוכנית מדיקייד או קצבת ביטוח לאומי, אם בכלל תהיו זכאים לכך. אם אתם גרים בשכונה ענייה, ובמיוחד בשכונה שבה מתגוררים מיעוטים, נסו למצוא מכולת שבה תוכלו לקנות מזון בריא. לחלופין, נסו לצאת לטיול לילי קצר. אני זוכר שדיברתי עם קבוצת קשישים בשכונה של שחורים בבולטימור שפחדו לצאת מבתיהם בערב, וזה המצב לא רק בבולטימור, ולא רק בשכונות של שחורים. בעיית הפשיעה היא אמיתית בכל רחבי ארצות הברית.
יש גם תחושה עמוקה שאנו מאבדים את הקשר עם הדברים החשובים ביותר בחיים, והדבר משאיר חלל עצום ברווחה הרגשית שלנו. תחושת הקהילתיות שלנו מתפוררת, ואנחנו רואים עלייה חדה במספר האנשים שמרגישים בודדים ומבודדים חברתית. בעשורים האחרונים חלה עלייה משמעותית בשכיחות של מחלות נפש, שיעורי ההתאבדות בארצות הברית הגיעו לשיא של שבעים שנה, ומספר ניסיונות ההתאבדות בקרב בני נוער זינק. בשנים האחרונות עלה גם מספר המתבגרים שמדווחים על תחושות של עצב ושל חוסר תקווה. כשאני משוחח עם מורים בוורמונט, הם אומרים לי לעיתים קרובות שחלק ניכר מיומם בבית הספר אינו מוקדש להוראה, אלא למתן תמיכה רגשית לילדים הסובלים.
בתקופה שבה האוליגרכים נעשים עשירים וחזקים יותר ויותר ומכתיבים את העתיד שלנו, אנחנו חיים בעולם שבו הביטוי "הניתוח הצליח, אך החולה מת" הפך לאמת כללית. המערכת פועלת בהצלחה לטובת האנשים שבבעלותם היא נמצאת, אך לא כל כך לטובת שאר האנשים החיים בה. העשירים מתעשרים עוד יותר, בזמן שאנשים רגילים נאבקים כדי לשרוד כלכלית ורגשית.
ובכן, אני ואתם איננו היחידים שמבינים את המציאות הזאת. גם דונלד טראמפ מבין אותה. זו הסיבה שבבחירות האחרונות הוא היה "מועמד השינוי". הבעיה היחידה היא שרוב השינויים המשמעותיים שטראמפ יישם אינם תואמים את מה שהבטיח לתומכיו. זאת מדיניות שמיטיבה עם חבריו האוליגרכים ומחמירה עוד יותר את המצב הקשה של מעמד העובדים האמריקאי.
טראמפ שיקר לתומכיו
לאורך מסע הבחירות לנשיאות נשא טראמפ נאומים ארוכים בעצרות שלו. הוא דיבר על נושאים רבים, ובחלק מהמקרים הוא אפילו מימש את ההבטחות שלו לאחר שנבחר. הוא אמר שיסגור את הגבולות בפני הגירה בלתי חוקית, וזה אכן קרה במידה רבה. הוא אמר שיבטל את המיסים על טיפים ועל שעות נוספות, ויעניק הקלות מס לקשישים. והדברים הללו כבר הפכו לחוק.
אמנם טראמפ קיים כמה מהבטחות הבחירות שלו, אך בנושאים הכלכליים החשובים ביותר שאיתם מתמודדות המשפחות העובדות הוא עשה בדיוק את ההפך ממה שהציע. למעשה, טראמפ בגד במיליוני תומכיו מקרב מעמד העובדים, במיוחד באמצעות סעיפים שנכללו בחוק ההיסטורי שלו, "החוק הגדול והיפה". טראמפ הקשה מאוד על חייהן של המשפחות העובדות בארצות הברית.
בואו נהיה ברורים:
טראמפ לא הבטיח במסע הבחירות שלו להעניק הטבות מס בשווי טריליון דולר לחבריו המיליארדרים, או הטבות מס בשווי 900 מיליארד דולר לתאגידים גדולים.
טראמפ לא הבטיח במסע הבחירות שלו לבצע את הקיצוצים הגדולים ביותר בתולדות ארצות הברית בתוכנית מדיקייד ולזרוק 15 מיליון אמריקאים ממעמד העובדים ובעלי הכנסה נמוכה מתוכניות ביטוח הבריאות שלהם.
טראמפ לא הבטיח במסע הבחירות שלו להעלות את דמי ביטוח הבריאות ביותר מ־75 אחוזים בממוצע לכ־20 מיליון אמריקאים שמקבלים את ביטוח הבריאות שלהם במסגרת חוק טיפול בר־השגה (אובמה־קר).
טראמפ לא הבטיח במסע הבחירות שלו לצמצם את הגישה לטיפול רפואי למיליוני אמריקאים באמצעות קיצוץ המימון למרכזים רפואיים קהילתיים, לבתי חולים כפריים ולבתי אבות.
טראמפ לא הבטיח במסע הבחירות שלו לשלול ארוחות חינם בבתי הספר מכ־16 מיליון ילדים ממשפחות מעוטות הכנסה ומשפחות מעמד העובדים ברחבי ארצות הברית.
טראמפ לא הבטיח במסע הבחירות שלו להכפיל, או במקרים מסוימים לשלש, את תשלומי ההחזר החודשיים של הלוואות הסטודנטים למיליוני אמריקאים שכבר טובעים בחובות.
אבל הבגידה של טראמפ בתומכיו לא מסתכמת רק ב"חוק הגדול והיפה" שלו.
טראמפ לא הבטיח במסע הבחירות שלו לסגור את סניפי הביטוח הלאומי או להקשות על הקשישים והנכים להגיש באמצעות הטלפון את הבקשות שלהם לקצבת הביטוח הלאומי. הוא לא הבטיח במסע הבחירות שלו לפטר יותר משבעת אלפים עובדים במנהל הביטוח הלאומי.
טראמפ לא הבטיח במסע הבחירות שלו להקשות על יוצאי צבא ארצות הברית, אותם אנשים שחירפו את נפשם בהגנה על ארצנו, לקבל את שירותי הבריאות ואת ההטבות האחרות שהם הרוויחו ביושר על ידי הצעה לפטר 83 אלף עובדים מהמחלקה לענייני חיילים משוחררים.
טראמפ לא הבטיח במסע הבחירות שלו ליצור תוכנית שוברים בהיקף של 50 מיליארד דולר בשנה שתייצר בפועל מערכת חינוך דו־שכבתית בארצות הברית: בתי ספר פרטיים לעשירים ובתי ספר ציבוריים, שסובלים ממחסור חמור במשאבים, עבור בני ובנות מעמד העובדים, העניים ובעלי המוגבלויות.
טראמפ לא הבטיח במסע הבחירות שלו את עליית המחירים הניכרת עבור משפחות ממעמד העובדים באמצעות הטלת מכסים נרחבת ושרירותית.
טראמפ לא הבטיח במסע הבחירות שלו לתת יד חופשית לבוסים תאגידיים לפטר, לאיים או להטריד עובדים המבקשים להתאגד על ידי שיתוק בפועל של המועצה הלאומית ליחסי עבודה, הסוכנות הפדרלית שתפקידה להגן על עובדים ולאכוף את החוק על חברות שפועלות לשבירת התארגנויות עובדים.
טראמפ לא הבטיח במסע הבחירות שלו לשלול את הזכות החוקתית של יותר ממיליון עובדי ציבור, ששליש מהם יוצאי צבא, לנהל משא ומתן קיבוצי על שכר טוב יותר, על הטבות סוציאליות ועל תנאי עבודה.
טראמפ לא הבטיח במסע הבחירות שלו למנות לתפקידים בממשלתו יותר מיליארדרים מכל נשיא אחר בהיסטוריה של ארצות הברית. טראמפ לא ייבש את הביצה, כפי שהבטיח. במקום זאת, הקבינט של טראמפ הוא התגלמות הביצה.
לחשוב מחדש על הערכים שלנו, על תחושת הייעוד ועל סדרי העדיפויות הלאומיים
העם האמריקני כואב. הוא איבד אמון במערכת הכלכלית ובמערכת הפוליטית והוא סבור שהמדינה שלנו נעה בכיוון הלא נכון. אם אנחנו רוצים לאחד את העם ולשקם את האמון בממשל ובזולת, אנחנו זקוקים לסדר יום כלכלי וחברתי נועז שיענה על צורכי מעמד העובדים בארצנו שנזנח למשך זמן רב מדי – האנשים שלצידם גדלתי. אבל אנחנו צריכים יותר מזה.
אנחנו צריכים להטיל ספק בערכי היסוד המוסריים העומדים בבסיס ההתנהגות השולטת היום בחברה שלנו.
האם זה מוסרי שהאחוזון העליון מחזיק ביותר עושר מ־93 האחוזים התחתונים? האם אנחנו חיים בשלום עם המציאות שבה בזמן שלמיליארדרים יש יותר כסף ממה שיוכלו לבזבז באלף תקופות חיים, מיליוני ילדים בארצנו סובלים מרעב, 800 אלף בני אדם מחוסרי בית, וכ־60 אלף איש מתים לחינם מדי שנה רק כי אינם יכולים להרשות לעצמם לשלם על שירותי בריאות? בכמה עושר אדם אחד צריך להחזיק? מתי מספיק הוא מספיק?
כשאנחנו מתכנסים בכנסיות, בבתי הכנסת או במסגדים שלנו, איך אנחנו מרגישים לגבי כל זה? מה קרה ל"דרשה על ההר", כשישוע אמר: "כֹּל אֲשֶׁר תִּרְצוּ שֶׁיַּעֲשׂוֹּ לָכֶם בְּנֵי הָאָדָם עֲשׂוֹּ לָהֶם גַּם־אַתֶּם"?1 האם אלה סתם חדשות ישנות ל"לוזרים" ולפראיירים?
האם התלוצץ ישוע כשאמר: "נָקֵל לַגָּמָל לַעֲבֹר בְּנֶקֶב הַמַּחַט מִבֹּא עָשִׁיר אֶל־מַלְכוּת הָאֱלֹהִים"?2 האם תאוות הבצע והסגידה לדולר הכול־יכול הפכו לדת הלאומית שלנו? האם אנחנו כורעים כעת ברך בפני המזבחות של וול סטריט ושל ההייטק?
האם אנחנו באמת מאמינים ש"חמדנות זה טוב"? האם החיים הם באמת רק הישרדות של הכשירים ביותר כשכל אדם לעצמו? האם אנחנו חושבים שאנשים שמשקרים, מרמים וגונבים כדי לסלול את דרכם לצמרת ראויים לכבוד שלנו, בזמן שגננת המקדישה שנים לטיפול בילדים שלנו תמורת 50 אלף דולר בשנה היא "לוזרית"?
ומהן המטרות של האומה שלנו? למה אנחנו שואפים בעתיד?
האם עלינו להמשיך ולשמור על תוחלת החיים הקצרה ביותר מבין כמעט כל המדינות העשירות, או שעלינו להבטיח שירותי בריאות לכול, להוזיל את מחירי תרופות המרשם, להתמקד במניעת מחלות ולהפוך לדוגמה ומופת של חברה בריאה לעולם כולו?
האם אנחנו באמת צריכים להוציא יותר מטריליון דולר בשנה על הצבא, יותר מעשר המדינות הבאות אחרינו גם יחד, בזמן ששיעורי העוני בקרב ילדים וקשישים אצלנו הם הגבוהים ביותר מבין כמעט כל המדינות המפותחות בעולם? האם לא ראוי להבין שילדי ארצנו הם המשאב היקר ביותר שלנו, ולהעניק להם ולהוריהם את הילדות המאושרת ואת הסביבה התומכת שמגיעה להם? האם לא ראוי להפגין הערכה כלפי הקשישים שבינינו שגידלו אותנו, בנו את הכלכלה שלנו ולחמו במלחמות שלנו ולהבטיח להם פרישה בטוחה ומספקת?
האם עלינו להגביר את התלות שלנו בדלקים מאובנים בזמן שפליטות הפחמן מחממות במהירות את כדור הארץ ויוצרות איום קיומי על חיי האדם? או שעלינו לאחד את הקהילה הבין־לאומית למאמץ עצום להעברת מערכות האנרגיה שלנו מדלקים מאובנים להתייעלות אנרגטית ואנרגיה בת־קיימא?
בשורה התחתונה: האם אנחנו רוצים להישאר אומה המובלת בידי אוליגרכים, שבה העשירים המופלגים נעשים עוד יותר עשירים בעוד עשרות מיליוני בני אדם נותרים הרחק מאחור? או שאנחנו רוצים להיות דמוקרטיה תוססת שמובילה את העולם קדימה אל עבר עידן של רווחה כלכלית לכול? זוהי הבחירה היסודית העומדת בפנינו.
לאן פנינו מכאן?
ארצות הברית היא האומה העשירה ביותר בתולדות העולם. בעזרת ניצול נכון של בינה מלאכותית, רובוטיקה וטכנולוגיות חדשות אחרות, אנחנו נהיה עשירים עוד יותר. נוכח המציאות הזו, יש לנו כעת הזדמנות ליצור את סוג החברה שעליו רק חלמו בעבר: אומה שבה לכל אישה וגבר, לכל ילדה וילד, יש רמת חיים נאותה. אין זו חשיבה אוטופית. זהו יעד בר־השגה, וזה בדיוק הדבר שעליו אנחנו צריכים להילחם.
אם בכוונתנו להשיג את המטרה הזאת, הנה חלק ממה שעלינו לעשות:
להגן על הדמוקרטיה ולהרחיב אותה. אנחנו נמצאים כעת בעיצומו של מאבק לחיים ולמוות למען שימור הדמוקרטיה ולהבסת הסמכותנות. האוליגרכים אוהבים סמכותנות. ללא התערבות דמוקרטית הם יכולים לקבוע את הכללים ולעשות כל מה שירצו כדי לקדם את האינטרסים שלהם. ממשל סמכותני מקל עליהם להתעשר ולהתעצם עוד יותר. אנשים עובדים זקוקים לדמוקרטיה ולממשל קשוב שיכול לקדם את האינטרסים שלהם ולהציב בלמים לתאוות הבצע של האוליגרכים.
אם בכוונתנו להגן בהצלחה על הדמוקרטיה ולחזק אותה, עלינו לשים קץ למערכת המושחתת של מימון בחירות, שבה נבחרי הציבור מחויבים לתורמים עשירים במקום לאזרחים מהשורה.
לעולם לא יהיה לנו ממשל שמייצג את הצרכים של משפחות עובדות כל עוד מיליארדרים יכולים לקנות בחירות. אנחנו חייבים לבטל את הפסיקה ההרסנית של בית המשפט העליון בעתירה של "איחוד האזרחים" ולאסור על הפעילות של גופי המימון הפוליטיים החיצוניים. דמוקרטיה פירושה "אדם אחד – קול אחד", ולא שליטה של העשירים והחזקים בהליך הפוליטי. אנחנו חייבים להיעשות לאומה שבה כל אזרח יכול להתמודד למשרה ציבורית מבלי שייאלץ להתחנן לתרומות מהעשירים.
אנחנו גם חייבים להבטיח שכל אזרח ארצות הברית מעל גיל שמונה־עשרה יירשם באופן אוטומטי בפנקס הבוחרים. די לפרקטיקות המפלות של מחיקת מצביעים שחורים, צעירים ובעלי הכנסה נמוכה מפנקס הבוחרים.
אנחנו צריכים לשים קץ לשיטה האבסורדית והקיצונית של שרטוט מעוות ואינטרסנטי של מחוזות הבחירה, שהחמירה בעקבות יוזמות אנטי־דמוקרטיות של הרפובליקנים ברחבי ארצות הברית. מחוזות בחירה צריכים לשקף אזור גיאוגרפי נתון, ולא מרחב ששורטט בצורה מעוותת רק כדי שהמפלגה השלטת תוכל להגדיל את הייצוג שלה.
ונקודה חשובה מאוד: אנחנו צריכים לאמץ את שיטת המימון הציבורי של בחירות, דבר שקיים במדינות רבות בעולם.
אנחנו חייבים גם לבחון לעומק את הצורך ברפורמה של שיטת חבר האלקטורים. אין שום אפשרות להצדיק מצב שבו מועמד לנשיאות מקבל את רוב קולות האזרחים אך אינו זוכה בבחירות.
בעוד אנחנו נלחמים למען דמוקרטיה תוססת, אנחנו חייבים לפעול גם ליצירת כלכלה שעובדת למען כולם, ולא רק למען המעטים. הנה כמה רעיונות כיצד לעשות זאת.
ליצור הכנסות חדשות על ידי חיוב העשירים והתאגידים הגדולים לשלם את חלקם ההוגן במיסים. בארצות הברית של ימינו קיימת מערכת מיסוי בלתי הוגנת להחריד. אין זה מתקבל על הדעת ששיעור המס האפקטיבי שמשלמים מיליארדרים רבים נמוך יותר מזה שמשלמים נהגי משאיות או אחיות. אנחנו זקוקים למערכת מס הוגנת ופרוגרסיבית שדורשת מהאנשים העשירים ביותר בארצנו להתחיל סוף־סוף לשלם את חלקם ההוגן. זה כולל חקיקת מס על העושר המופלג של האחוזון העליון. כן, אני מאמין שאף אדם לא צריך להחזיק הון של יותר ממיליארד דולר.
לקצץ בהוצאות הצבאיות. בתקופה שבה משרד ההגנה אינו מסוגל להשלים ביקורת עצמאית, וכאשר רוב המשקיפים מודים כי קיימים בזבוז והונאה בהיקפי ענק בפנטגון, איננו צריכים להוציא יותר מטריליון דולר בשנה על המערך הצבאי שלנו, סכום הכולל תוספת של 150 מיליארד דולר לתקציב הביטחון בשנת 2025 לבדה, שיא של כל הזמנים.
תקציב הביטחון המנופח הזה גדול יותר מהוצאות הביטחון של עשר המדינות הבאות אחרינו גם יחד. אנחנו יכולים לקצץ משמעותית בהוצאות הצבאיות, לשמור על ההגנה החזקה שאנחנו צריכים, ולהעביר עשרות מיליארדי דולרים לצרכים חברתיים.
להבטיח שמעמד העובדים יפיק תועלת מהטכנולוגיות החדשות. המהפכה הטכנולוגית שמתרחשת כעת באמצעות בינה מלאכותית ורובוטיקה תשנה מהיסוד את הכלכלה שלנו ואת החברה כולה. זהו צו השעה לדאוג שיתרונות המהפכה הזו יגיעו לכל האנשים, ולא רק לעולם התאגידים ולמפתחי הטכנולוגיות הללו. בינה מלאכותית ורובוטיקה אינן יכולות להיות פשוט עוד אמצעי שבעזרתו העשירים מתעשרים, בזמן שמעמד העובדים יוצא מופסד. עם העלייה בפריון העבודה שמביאות הטכנולוגיות החדשות, אנחנו צריכים לקצר את שבוע העבודה ל־32 שעות ללא פגיעה בשכר. זאת דרישה שאיגוד עובדי הרכב (UAW) וארגוני עובדים נוספים כבר מעלים במשאים ומתנים על ההסכמים הקיבוציים שלהם. יתרה מכך, עלינו לוודא שהעובדים יקבלו נתח הוגן מהרווחים שהתאגידים מפיקים מהטכנולוגיה החדשה. אנחנו גם צריכים להטיל מס על רובוטיקה ועל בינה מלאכותית, ולהשתמש בהכנסות אלו לטובת עובדים שנפגעו מאוטומציה.
להבטיח צרכים אנושיים בסיסיים. במדינה העשירה בעולם, כל אמריקאי ואמריקאית צריכים להיות זכאים למילוי הצרכים האנושיים הבסיסיים. וואו! זה נשמע כמו רעיון רדיקלי. אולי. אבל זה לא רדיקלי כמו לאפשר לאילון מאסק להחזיק בעושר רב יותר מזה של כל המחצית התחתונה של משקי הבית בארצות הברית גם יחד. זה לא רדיקלי כמו לאפשר למיליונרים ומיליארדרים להתחמק מתשלום של יותר מ־150 מיליארד דולר בשנה במיסים שהם חייבים על פי חוק. זה לא רדיקלי כמו לאפשר לאוליגרכים להחביא טריליוני דולרים בחשבונות סודיים במקלטי מס מעבר לים. וזה בטח לא רדיקלי כמו לאפשר ל־60 אלף אמריקאים למות מדי שנה לשווא, רק כי הם לא יכולים להרשות לעצמם לשלם על שירותי בריאות. וזה אפשרי. ארצות הברית יכולה להרשות לעצמה לספק שירותי בריאות איכותיים, חינוך, מזון, דיור וביטחון פנסיוני לכולם: כל אלה כזכויות אדם בסיסיות. ולא נהיה המדינה הראשונה שעושה זאת – כמה וכמה מדינות נמצאות הרחק לפנינו.
מהם חלק מצעדי המדיניות שיספקו עתיד בטוח לכל אזרחי ארצות הברית?
לחוקק את חוק שירותי בריאות לכול. ארצות הברית היא כיום המדינה המפותחת היחידה בתבל שאינה מבטיחה שירותי בריאות לכל תושביה. למרות שאנחנו מוציאים כמעט פי שניים לנפש מכל אומה אחרת על בריאות, כ־85 מיליון אמריקאים אינם מבוטחים או שהביטוח שלהם חלקי, חצי מיליון בני אדם פושטים רגל מדי שנה בגלל חובות רפואיים, ותוחלת החיים אצלנו היא מהנמוכות ביותר מכל המדינות העשירות. אחד מכל ארבעה מטופלים אינו יכול להרשות לעצמו את התרופות שהרופא רשם לו, מפני שאנחנו משלמים את המחירים הגבוהים בעולם, בפער ניכר מאחרים, על תרופות מרשם.
תפקידה של מערכת בריאות רציונלית אינו להניב רווחים של עשרות מיליארדים בשנה לחברות הביטוח ולחברות התרופות. תפקידה הוא לספק טיפול איכותי לכולם ולהתמקד במניעת מחלות. ה"מערכת" הנוכחית שלנו לא רק אינה מתפקדת, היא מורכבת ובירוקרטית להחריד. אנחנו מבזבזים סכומי עתק מדי שנה על ניהול מערכת למטרת רווח שכוללת עשרות חברות ביטוח ומאות פוליסות שונות. משרד התקציב של הקונגרס, גוף לא מפלגתי שמטרתו לספק מידע כלכלי לקונגרס, העריך כי תוכנית "מדיקר לכול" תחסוך לעם האמריקאי 650 מיליארד דולר בשנה ותספק שירותי בריאות איכותיים לכל גבר, אישה, ילדה וילד בארצנו. נוכל גם להוריד את העלות של תרופות המרשם פי שניים בכך שנדרוש מחברות התרופות לא לגבות מאיתנו מחיר גבוה יותר מזה שהן גובות באירופה או בקנדה.
לספק חינוך איכותי לכול. פעם הייתה ארצות הברית האומה המשכילה ביותר בעולם. לא עוד. בכלכלה גלובלית תחרותית ביותר נותרנו הרחק מאחורי מדינות אחרות, הן בשיעור האנשים בעלי השכלה גבוהה והן בהישגי ילדינו במבחנים הבין־לאומיים. היום מערכת מעונות היום לגיל הרך מרוסקת, החינוך הציבורי מורעב תקציבית, וההשכלה הגבוהה יקרה להחריד. זה מוכרח להשתנות. אנחנו חייבים להבטיח שכל משפחה בארצות הברית תוכל לקבל מסגרת איכותית לגיל הרך עבור ילדיה ללא קשר לרמת ההכנסה שלה. אנחנו חייבים לבטל את שכר הלימוד במכללות ובאוניברסיטאות הציבוריות ולמחוק את חובות הסטודנטים. אנחנו חייבים לשלם שכר ראוי למורים בבתי הספר הציבוריים. כמו כן, אנחנו חייבים להרחיב משמעותית את תוכניות ההכשרה במקומות עבודה ואת בתי הספר להכשרה מקצועית, כדי שצעירים יוכלו לקבל את ההכשרה הדרושה להם, לעזור לנו לשקם את התשתיות המתפוררות שלנו ולהעביר אותנו לשימוש באנרגיה בת־קיימא.
לספק דיור בר־השגה. בזמן שכמעט 800 אלף אמריקאים הם חסרי בית, ויותר מ־20 מיליון משפחות מוציאות לפחות 50 אחוזים מהכנסתן המוגבלת על דיור, אנחנו חייבים להרחיב את קרן הנאמנות הלאומית לדיור כדי לבנות לפחות 4 מיליון יחידות דיור נוספות לבעלי הכנסה נמוכה ויחידות דיור בנות־השגה. אנחנו חייבים להגביל את מחירי השכירות, לשים קץ לג'נטריפיקציה המשתוללת ולעצור את הספסרים מוול סטריט שעושקים את השוכרים ועושים סיבובי רווח על בתי מגורים. העובדה שלדור הצעירים קשה יותר לקנות בית מלדור של הוריהם היא אבסורד שאין כדוגמתו.
לשפר את השכר ואת ההטבות הסוציאליות לעובדים בארצות הברית. השכר וההטבות הסוציאליות של עובדים בארצנו דורכים במקום כבר חמישים שנה. למרות שהם עובדים שעות ארוכות, אמריקאים רבים מדי אינם מסוגלים להרשות לעצמם את צורכי החיים הבסיסיים. אנו זקוקים למערך קונקרטי של צעדי מדיניות כדי לשפר את רמת החיים של העובד האמריקאי הממוצע. הנה כמה דברים שעלינו לעשות.
להעביר את חוק ההגנה על הזכות להתאגד. התמיכה בתנועת האיגודים המקצועיים בארצות הברית גבוהה כיום משהייתה מזה עשורים. מיליוני עובדים היו רוצים להצטרף לאיגוד אם היו יכולים. אולם לעיתים קרובות מדי נשללת מהם הזכות הזו בשל פעילות לא חוקית של תאגידים לשבירת התארגנויות עובדים. החוק להגנה על הזכות להתאגד (חוק ה־PRO) יטיל סנקציות חמורות על עסקים שעוברים על החוק, ויקל על עובדים להקים איגודים ולנהל משא ומתן קיבוצי לשיפור השכר, ההטבות הסוציאליות ותנאי העבודה.
להעלות את שכר המינימום לשכר המאפשר חיים בכבוד. זוהי בושה לאומית ששכר המינימום הפדרלי, העומד על 7.25 דולר לשעה, לא עלה כבר יותר מ־16 שנה, ושכמעט 40 מיליון עובדים משתכרים פחות מ־17 דולר לשעה. בשנת 2025 עבודה צריכה לחלץ אותך מהעוני, לא להשאיר אותך בתוכו. אנחנו חייבים להעלות את שכר המינימום ל־17 דולר לשעה לפחות.
להבטיח חופשה בתשלום לצורך טיפול רפואי ולצורך טיפול בבני משפחה. אנחנו חייבים להצטרף לכל שאר המדינות המפותחות בעולם ולהבטיח לעובדים חופשה בתשלום לצורך טיפול בבני משפחה ולצורך טיפול רפואי, כמו גם ימי מחלה. בני משפחה צריכים להיות מסוגלים לטפל באדם אהוב שחלה מבלי לדאוג לאובדן המשכורת. לכל עובד ועובדת בארצות הברית חייבת להיות מובטחת חופשה בת 12 שבועות לפחות לצרכים משפחתיים ולצורכי טיפול רפואי, ולפחות 7 ימי מחלה בתשלום בשנה.
להרחיב את הביטוח הלאומי. במדינה העשירה ביותר בכל הזמנים כמעט 22 אחוזים מהקשישים מנסים לשרוד עם 15 אלף דולר בשנה או פחות, ומחצית מהקשישים חיים מהכנסה של פחות מ־30 אלף דולר בשנה. זאת חרפה. אנחנו חייבים להגדיל משמעותית את קצבאות הביטוח הלאומי כדי שכל הקשישים יוכלו לפרוש מעבודה בכבוד. הצעת החוק שהגשתי עושה זאת על ידי ביטול תקרת ההכנסה החייבת במס, שמאפשרת כיום למיליארדרים לשלם לביטוח הלאומי סכום זהה לזה שמשלם אדם המשתכר 176,100 דולר בשנה.
להחזיר את הפנסיות המבוססות על זכויות מוגדרות. בתקופה שבה למחצית מהעובדים המבוגרים אין חסכונות פנסיוניים ואין מושג איך יוכלו להזדקן עם בדל של כבוד, אנחנו חייבים להחזיר את תוכניות הפנסיה בשיטת הזכויות המוגדרות (Defined Benefit) שמבטיחות הכנסה קבועה בתקופת הפרישה. עובדים צריכים להיות זכאים לתוכניות פנסיה מאותו סוג שיש לחברי הקונגרס, תוכניות המבטיחות קצבה חודשית קבועה לאחר הפרישה.
לעודד בעלות של עובדים על מקומות העבודה. ישנם מיליוני עובדים ברחבי ארצות הברית שנמאס להם להיות ברגים במערכת ללא כל יכולת להשפיע על האופן שבו הם מבצעים את עבודתם ועל הדרך שבה הם מבלים ארבעים שעות או יותר מדי שבוע מחייהם. התוצאה: בוורמונט וברחבי ארצות הברית ראינו צמיחה של חברות בבעלות של עובדים ובשליטתם. מחקרים מראים שבחברות אלו שביעות הרצון של העובדים גבוהה יותר, יש בהן פחות היעדרויות מעבודה, ורמות הפריון בהן גבוהות יותר. הצעת החוק שהגשתי תעניק תמיכה פיננסית לעובדים המעוניינים לעבור לחברות בבעלות עובדים.
המהפכה הפוליטית
רוב האמריקאים יודעים שהמערכת הפוליטית שלנו מקולקלת והכלכלה שלנו מכורה. אין ספק: אנחנו חייבים להיאבק כדי לתקן את הדברים הללו. אבל אנחנו צריכים להתחיל במשהו חשוב אף יותר. אנחנו חייבים להשיב לידינו את הדמוקרטיה האמריקאית בכל הרמות. אנחנו חייבים לערב מיליוני אנשים בפוליטיקה בדרך שמעולם לא קרתה לפני כן. אנחנו חייבים להוביל מהפכה פוליטית.
זה נאמר כבר פעמים רבות, אך במציאות המסוכנת של ימינו, ראוי לחזור על כך: דמוקרטיה אינה מופע בידור. היא אינה משחק פוטבול, אינה סרט, אינה קונצרט. זהו תהליך חי שאינו עובד אלא אם כן אתם – כן, אתם – מעורבים בו. איש אינו יודע מה אתם רוצים או למה אתם זקוקים טוב יותר מכם. איש אינו יודע מה עובר לכם בראש טוב יותר מכם. כעת, במיוחד כעת, אינכם יכולים לשבת בחיבוק ידיים ולאפשר לאוליגרכים ולנציגיהם בשכר – בממשלה, בעולם התאגידים, בתקשורת – לקבוע את עתידכם עבורכם. די לקיטורים ולאנחות. אתם חייבים להיות מעורבים.
טוב, אבל מה לעזאזל המשמעות של זה? שאלה טובה.
המשמעות של מעורבות פוליטית יכולה להיות הרבה דברים. היא יכולה להיות, כמובן, להתמודד בבחירות ולכהן בתפקיד ציבורי נבחר. האמת היא שאנחנו זקוקים נואשות לבחירה בנציגי ציבור פרוגרסיביים מסורים ברמה המקומית, המדינתית והלאומית. מדאיג ביותר לראות שברחבי ארצות הברית כולה יש לעיתים קרובות מעט מאוד תחרות על מושבים במועצת העיר, במועצות החינוך, במועצות המחוזיות, בבתי המחוקקים של המדינות ובמשרות מקומיות אחרות. כל התפקידים הללו חשובים, ועם מעט דמיון, הם יכולים להיות חשובים אף יותר. בתור מי שכיהן כראש העירייה בעיר קטנה במשך שמונה שנים, אני יכול לומר לכם שיש סיפוק ושמחה אדירים ביכולת לחבר בין אנשים ברמה המקומית, ולהביא להם הישגים.
ממש עכשיו, בשיתוף עם ארגונים פרוגרסיביים אחרים, אנשי המטה שלי מלווים ומכשירים אלפי אנשים, כמעט בכל מדינה בארצות הברית, להתמודד בבחירות. עד כה, כשבעת אלפים איש הביעו רצון להתמודד. לנוכח הדאגה הכללית בנוגע למצבה של המפלגה הדמוקרטית, כמעט מחציתם רצים כעצמאיים. אנחנו מתקדמים יפה בגיוס מועמדים, אך יש עוד הרבה מה לעשות. אנחנו זקוקים לכם.
אם התמודדות בבחירות היא לא הקטע שלכם, יש דרכים רבות אחרות שבהן תוכלו להיות מעורבים בפוליטיקה. אף מועמד או מועמדת לא מנצחים בבחירות לבדם. מסע בחירות הוא במידה רבה מאמץ קבוצתי וכל מועמד זקוק למתנדבים, ובהתאם לגודל המערכה גם לצוות בשכר. בתור מי שהשתתף במסעות בחירות רבים, הרשו לי לומר לכם משהו שאולי אינכם יודעים: מסע בחירות יכול להיות מהנה מאוד. זו הזדמנות לעבוד עם הרבה אנשים שתחבבו. שמעתי על כל כך הרבה זוגות שנפגשו במהלך מסע בחירות, ועל כל כך הרבה פעילים שפיתחו חברויות ארוכות שנים. יתרה מכך, בהתאם לתפקידכם, עשויה להיות לכם הזדמנות לצאת מאזור הנוחות שלכם ולעמוד בקשר עם אנשים שהעולם שלהם עשוי להיות מעט שונה משלכם. וזה דבר טוב.
אבל בואו נאמר בבירור: התמודדות בבחירות או מעורבות במטה בחירות אינן הדרכים היחידות להיות פעילים פוליטית. ממש לא. ישנן דרכים רבות לקום ולהילחם למען הצדק.
אין צורך לציין שהאינטרנט השפיע עמוקות על החברה המודרנית. בחלקו לטובה, בחלקו פחות. מה שטראמפ ותומכיו הבינו, הרבה יותר מהפרוגרסיבים, הוא שתקשורת רציפה היא מפתח להצלחה פוליטית, ושבמידה רבה האינטרנט הוא הזירה שבה זה קורה. לטוב או לרע, רוב האנשים, כולל הרוב המוחלט של הצעירים, כבר לא צורכים חדשות או מקבלים את המידע הפוליטי שלהם מהתקשורת הממסדית. הם מקבלים אותו מפודקאסטים ומרשתות חברתיות.
אחד ההיבטים החיוביים של האינטרנט הוא שאפשר לתקשר עם אנשים רבים – בקהילה שלכם, במדינה שלכם, בכל העולם – בעלות מינימלית. ואתם יכולים לעשות זאת בכל דרך שנוחה לכם ובכל נושא. זה לא חייב להיות רק "פוליטי". אתם יכולים לדבר על כלכלה, על בריאות, על חינוך, על איכות הסביבה, על כל מה שתרצו, בכל דרך שתרצו. אתם יכולים להפוך את זה לאישי, או להיות "אקדמיים", מה שמתאים לכם. הנקודה היא שאנחנו חייבים להשמיע ולהפיץ ניתוחים וחזונות מנקודת מבט שונה מזו שהממסד ותועמלני הימין מציגים לנו. אנחנו זקוקים לעזרתכם באמירת האמת ובהפצת הבשורה. בואו נעשה את זה.
לפני כמה שנים, המטה שלי הקים ארגון שעוזר לעובדים להתארגן ולהקים איגוד מקצועי. העבודה הזאת הפכה ל"ועד החירום לארגון מקומות עבודה" (EWOC), שמכשיר עובדים בנושא איגוד עובדים. אם אי פעם חשתם תסכול ממה שקורה במקום העבודה שלכם, ואם אתם רוצים שכר גבוה יותר, תנאי עבודה טובים יותר והטבות סוציאליות, עכשיו זה זמן מצוין לעשות משהו בנוגע לזה. הצטרפו ל־EWOC.
בכל רחבי ארצות הברית אנשים מן השורה מארגנים כעת עצרות, הפגנות, שביתות שבת, כנסים קהילתיים ופעילויות שטח כדי להתייצב מול העוולות של ממשל טראמפ. מטה הבחירות שלי הכשיר מארגנים בכמעט עשרים מדינות ושכר מארגנים במשרה מלאה בכמה מדינות מפתח. אבל אנחנו לא לבד. ל"אינדיוויזיבל" (Indivisible), ל"50501״ ולארגונים דומים אחרים יש סניפים כמעט בכל מדינה, והם דורשים דין וחשבון מחברי הקונגרס ומממשל טראמפ. מצאו סניף מקומי והתחילו להתארגן.
אתם יכולים גם למצוא מאבקים ספציפיים, אם ברמת המדינה ואם ברמה המקומית, ולהצטרף אליהם. למשל, מוקדם יותר השנה הייתה אריזונה למדינה הראשונה שהעבירה החלטה שמוציאה את "הכסף הגדול" מהבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית. צפון קרוליינה הלכה בעקבותיה, ובמדינות אחרות המאמצים לעשות זאת כבר בעיצומם. זה לא היה קורה ללא מאמץ ארגוני מתואם של פעילים מקומיים. משינוי האקלים, דרך דיור, חינוך, שכר, השליטה בפוליטיקה שלנו ועד למלחמות איומות, לא חסרים קמפיינים שזקוקים לתמיכה שלכם.
כיו"ר וכחבר בכיר בוועדת הסנאט לענייני בריאות, חינוך, עבודה ופנסיות הייתה לי ההזדמנות לפגוש אנשים יוצאי דופן ואמיצים מכל שכבות האוכלוסייה ובכל רחבי ארצות הברית. אני תמיד יוצא מהפגישות הללו לא רק מלא השראה, אלא גם מודע לכמה עוד עלינו לעשות. הם זקוקים לעזרתכם.
שוחחתי עם רופאות ורופאים שנמאס להם שחברות הביטוח ומועצות מנהלים של תאגידים מכתיבים להם איך לטפל במטופלים שלהם. הם רוצים טיפול איכותי לכולם, לא רווחי עתק לחברות התרופות ולחברות הביטוח. הצטרפו לרופאות ולרופאים הללו במאבקם למען שירותי בריאות לכולם.
עבדתי עם אחיות ואחים שהגיעו למשרדי בדמעות משום שבעקבות מחסור בכוח אדם, הם לא יכלו להעניק למטופלים שלהן את הטיפול הנדרש. חלקם אף יצאו לשביתות ממושכות כדי להשיג את תוספת התקנים הנחוצה כדי לבצע את עבודתם כהלכה. הצטרפו לאחיות ולאחים הללו במאבק למען מערכת בריאות איכותית.
שוחחתי עם מורות ומורים שבתנאי לחץ אדיר מקדישים את חייהם לרווחת התלמידים ותלמידות, שרבים מהם מגיעים ממשפחות הנאבקות במצוקה כלכלית. בדקו איזה תפקיד תוכלו למלא בעבודה משותפת עם צוותי ההוראה ועם אנשי המנהלה שלנו, כדי לעזור ביצירת מערכת החינוך הציבורית הטובה בעולם.
תמכתי בעובדות ובעובדים שובתים בכל פינה בארצות הברית, עובדים שהפגינו אומץ אדיר כשהתייצבו מול תאוות הבצע של הבוסים שלהם המנהלים את התאגידים. יציאה לשביתה אינה קלה לעובדים או למשפחותיהם. שקלו להצטרף אליהם במשמרות המחאה, או לתמוך בהם בכל דרך אחרת שתוכלו.
הרשו לי לסיים במילים אלה: המאבק למען דמוקרטיה חיונית ולמען צדק כלכלי, גזעי, חברתי וסביבתי הוא לא רק הדבר הנכון לעשות. זהו מאבק שרוב האמריקאים רוצים שננהל, ושננצח בו. למרות מה שפוליטיקאים מהממסד והתקשורת התאגידית ינסו לספר לכם, העם האמריקאי לא רוצה לחיות בחברה אוליגרכית; הוא לא רוצה לחיות תחת משטר סמכותני; והוא לא רוצה לראות את מעמד המיליארדרים ממשיך במלחמה האכזרית שלו במשפחות עובדות.
כן, אני יודע. לאוליגרכים יש סכומי כסף בלתי מוגבלים וכוח בלתי רגיל. התקשורת נמצאת בבעלותם. הם שולטים בממשלה שלנו, וסביר להניח שהם הבעלים של המקום שבו אתם עובדים.
אבל אני יודע גם זאת: אם לא ניתן לטראמפ ולחבריו המיליארדרים לסכסך בינינו על בסיס צבע עורנו, מקום הולדתנו, דתנו או נטייתנו המינית, נוכל לנצח את האוליגרכים וליצור עולם הרבה יותר טוב. לא רק עבור עצמנו, אלא עבור ילדינו והדורות הבאים.
בואו נעמוד יחד ונצעד קדימה.
סולידריות לנצח.
תרגום: אלי למדן
הפרק לקוח מתוך ספרו של ברני סנדרס 'נלחמים באוליגרכיה' שראה אור בהוצאת רדיקל
תמונה ראשית: Joseph Sohm / shutterstock
