דלותם של לימודי המרקסיזם בישראל

המחקר על מעמד הפועלים בישראל הצעירה (1948–1967) לוקה בחסר מאז שנות השבעים. הזרמים הדומיננטיים במחקר החברתי של אותה תקופה נמנעים מדיון בקיומם של מעמד פועלים ושל מאבק מעמדי במובן הקלאסי של המושג, הקשור ליחס לאמצעי הייצור, כפי שהתקיים באירופה במאה התשע־עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. תפיסתו של ההיסטוריון הבריטי א"פ תומפסון, שמעמד הפועלים "יוצר את עצמו אך גם נוצר על ידי אחרים", בהתאם לשינויים בבעלות על אמצעי הייצור, במבני השכר וביחסיו עם קבוצות חברתיות אחרות,¹ לא התקבלה אצל רוב ההיסטוריונים והסוציולוגים הישראלים.

במחקר הישראלי, שהצטיין עוד מראשיתו בחולשתם של לימודים מרקסיסטיים, ניתן לציין שתי גישות הגמוניות:

בשנות השבעים רווחה הגישה הראשונה, שידועה לעיתים כאסכולה "הממסדית" או "הירושלמית", שהדגישה את תהליך כינון המדינה, הלאום והשלטון המפלגתי. "מעמד הפועלים נעדר מן השטח בעת היווצרותו, והמפלגות שמילאו את מקומו הכריזו על עצמן כעל 'מעמד חברתי'", כותב הסוציולוג גדי יציב. עוד קודם להקמת המדינה, נתפס מעמד הפועלים כמכשיר מרכזי לכינון הלאום ועיצובו. הוא הוגדר, ואף הגדיר עצמו כזהות פוליטית, שנקבעה לפי תרומתה למפעל הציוני, ולא לפי יחסו לאמצעי הייצור.²

הגישה השנייה היא של פוליטיקת הזהויות האתנית והמגדרית, שיובאה לישראל בשנות השבעים והשמונים על ידי סוציולוגים שלמדו באוניברסיטאות אמריקאיות, והתמקדה בשינויים האתניים בחברה הישראלית ובמשמעויותיהם הפוליטיות והתרבותיות. גישה ביקורתית רעננה זו הדיחה ממעמדה את האסכולה  הירושלמית הממסדית ונעשתה במהרה לגישה ההגמונית.

הדיון במאמר יתחלק לשלושה פרקים. הראשון יעסוק בעבודתם של שני סוציולוגים שהתייחסו לישראל הצעירה מנקודת מבט מעמדית, שהדגישה את דפוסי העבודה והמאבק של הפועלים הישראלים, תוך מזעור המרכיבים האתניים, האתוס החלוצי־לאומי ופעילות המדינה. הפרק השני יעסוק בספרות המחקרית בנושא, בעיקר זו הסוציולוגית, בדגש על תרומת המפעל "מחברות לתיאוריה וביקורת" לדיון במעמד פועלים אתני (מזרחים), או בקבוצה אתנית בעלת מאפיינים מעמדיים, הפרק השלישי יעסוק בשאלת המקורות המשמשים את חקר מעמד הפועלים הישראלי, אטען כי המחקר הישראלי אינו נסמך על מקורות בני התקופה שיצרו הפועלים, אלא בעיקר על מקורות הגמוניים בני התקופה, או על כתבים, זיכרונות וראיונות שנאמרו ונכתבו שנים רבות לאחר התקופה הנחקרת.

מעמד הפועלים במחקר החברתי בישראל הצעירה

שני סוציולוגים בני התקופה ניסו לתאר את מעמד הפועלים בישראל הצעירה: פרדיננד צווייג (Zweig), סוציולוג וכלכלן בריטי ממוצא פולני, בשנות החמישים, והסוציולוג הישראלי מנחם רוזנר בראשית שנות השישים.  צווייג, שהתמחה במחקר על מעמד הפועלים האנגלי, רווחתו ותנאי חייו, ושימש כיועץ לענייני שוק העבודה וזכויות פועלים, ביקר בישראל ב־1955. הוא פרסם כעבור מספר שנים את רשמיו וממצאיו על אודות המציאות החברתית של הפועלים הישראלים, בעיקר פועלי הבניין.³ כמה מהתובנות שגיבש צווייג יכולות ללמד אותנו על דפוסי החיים של הפועל הישראלי והאופן שבו ראה את יחסי העבודה, את מעבידיו, ובעיקר את עצמו במסגרת יחסי הייצור המתהווים בישראל.

צווייג זיהה בקרב מעמד הפועלים הישראלי שתי קבוצות עיקריות, שנבדלו זו מזו במוצאן האתני, בהשכלתן וביחסן לאמצעי הייצור. הראשונה הייתה "האריסטוקרטיה הפועלית": פועלי בניין ממוצא אירופאי, שהגיעו לישראל לפני קום המדינה. הם היו בעלי זכויות בבניינה, הזדהו ברובם עם האתוס החלוצי, היו חברי הסתדרות ותמכו במפלגות תנועת העבודה השלטת. רובם היו בעלי השכלה וידע טכנולוגי, מיומנים במקצועות הבנייה השונים, בעלי דירה משלהם ועמדו לפני פרישה. מתחתם זיהה צווייג שכבה של פועלים בלתי מיומנים ממוצא מזרחי, שלהם הקדיש את עיקר מחקרו. רובם היו חסרי זכויות, מנוצלים, עבדו בעבודה קשה ללא תמורה מספקת. תפיסת העולם שלהם הייתה דתית או מסורתית, והם תמכו בסוציאליזם המבוסס על צדקה ועזרה לזולת. צווייג זיהה בקרבם איבה והתנגדות למנהלי המפעלים, מנהלי העבודה ובעלי הדרגות הגבוהות במפעלים בהם עבדו, אך לא סבר שאלה יתפתחו למאבק מעמדי של ממש. מניסיונו באנגליה, נמנעו השכבות הנמוכות במעמד הפועלים מאלימות וקריאה לשינוי רדיקלי, הן בשל אמונתן הדתית הנון-קונפורמיסטית והן בשל יכולתם של "האריסטוקרטיה הפועלית", של המעמד הבינוני, ושל בעלי בתי החרושת ואמצעי הייצור לכונן הגמוניה תרבותית, להכיל את תביעות מעמד הפועלים ולהציג את עצמם כמטמיעים את תביעותיהם בתרבות הפוליטית האנגלית. בישראל, טוען צווייג, נמנעו שכבות אלה מהתארגנות עצמאית, שביתות או פעולה אלימה מסיבות דומות. ראשית, לטענתו תנאי חייהם היו טובים יותר מהתנאים בארצות מוצאן. שנית, הן הזדהו עם האתוס הלאומי־מעמדי של "בניין הארץ", ונאמר להם שכל פעולה למען זכויותיהם האישיות תיתפס כחבלה במדינה. לבסוף, רובם היו חברים בהסתדרויות הפועלים השונות שהיו בשליטה של "האריסטוקרטיה הפועלית" ושל מנהיגי פועלים בעלי כוח פוליטי ולאומי. רובם קיוו שההסתדרות, האיגוד המקצועי הגדול והחזק בישראל, תייצג את האינטרסים שלהם בשל היותם יהודים.

לרוב הפועלים הבלתי מיומנים לא היה נסיון בעבודה דומה בארצות מוצאם, שם הם או אבותיהם היו סוחרים זעירים או בעלי מלאכה. בישראל נטו פועלי הבניין להתמחות לפי מוצאם: התימנים ברעפים ובאספלט, המרוקאים בצבעים, הפרסים טיוח, והכורדים בקדיחת יסודות. רובם היו בעלי השכלה נמוכה, ולא רצו או לא יכלו להחזיק מעמד זמן רב בעבודתם, אם בשל תנאי שוק העבודה באזורי הארץ השונים, אם בשל יחסם השלילי לעבודה קבועה, ואם בשל המדיניות המפלה של מנהליהם. רובם היו צעירים שכבר עם כניסתם לשוק העבודה חיפשו הזדמנות לעזוב, ולאחר כחודש  התפטרו.

לדברי צווייג, הפער בין "האריסטוקרטיה הפועלית", המיעוט האירופי בעל הזכויות, והפועלים הפשוטים המדוכאים ממוצא מזרחי יכול להביא בעתיד למתיחות. אולם הוא סבר כי עם הזמן ישתפרו תנאי חייו של הפועל המזרחי, הן הפרטיים והן המקצועיים.

צווייג חילק אפוא את מעמד הפועלים הישראלי לשניים:  מעמד "עבור עצמו", בעל תודעה, שעיקרו "האריסטוקרטיה הפועלית" של פועלים מומחים ובעלי מלאכה ממוצא אירופי, ומעמד "כשלעצמו", חסר תודעה מעמדית, דפוסי ארגון, מנהיגות ואידיאולוגיה.

שמונה שנים לאחר ביקורו של צווייג, פרסם הסוציולוג הסוציאליסטי הישראלי מנחם רוזנר סדרת מאמרים על מעמד הפועלים הישראלי.⁴ רוזנר הסתמך בעיקר על שורת סקרים שערך הסוציולוג ואיש מדע המדינה אהרון אנטונובסקי בראשית שנות השישים בקרב שכבות חברתיות שונות⁵ וניתח אותם על בסיס הספרות המרקסיסטית והסוציאליסטית האירופאית, הן הקלאסית והן בת זמנו. גם רוזנר, כמו צוויג, חילק את מעמד הפועלים הישראלי ל"אריסטוקרטיה פועלית" מיומנת ומשכילה, שתופשת עצמה יותר כמעמד בינוני מאשר פועלי, ולפועלים פשוטים בלתי מיומנים. על אף שתנאי חייהם ויחסם לאמצעי הייצור של האחרונים משייכים את אותם למעמד הפועלים, הרי שרובם, בעיקר אלה שמצאם בארצות האסלאם, עדיין תפסו עצמם פסיכולוגית כבעלי מקצועות זעיר בורגניים בהם עסקו בארצות מוצאן, והמנטליות שלהם הייתה "טרום תעשייתית". פועלים מזרחים בדרום, למשל, נטו להעדר מהעבודה ביום השוק בבאר שבע, שהזכיר להם את אווירת השוק בארצות מוצאם. בתפישתם העצמית, טוען רוזנר, הם רואים את מצבם כזמני, ומצפים לשוב בסופו של דבר לעיסוקיהם המסורתיים, כסוחרים ובעלי מלאכה זעירים – גישה שהחלישה, לטענתו, את התודעה המעמדית הפועלית בקרבם.

לחלוקת מעמד הפועלים הישראלי לאריסטוקרטיה פועלית ולפועלים פשוטים, חסרי תודעה מעמדית, לפי צווייג ורוזנר, הצטרף לאחרונה גם אמיר בן פורת.⁶ לפי צווייג, הסיבה להעדר התודעה המעמדית אצל הפועלים הפשוטים הייתה דבקותם של האחרונים בדת ובמסורת, והמניפולציה שהפעילה עליהם האריסטוקרטיה הפועלית, בעזרת ההסתדרות, באמצעות "האתוס החלוצי", לפיו היו שותפים למשימה הלאומית של בניין הארץ. לפי רוזנר, בתודעתם העצמית השתייכו הפועלים הפשוטים למעמד הבינוני, או רצו להשתייך אליו. רוזנר מבדיל בין "השתייכות למעמד הפועלים, שאינה מעידה דווקא על תודעה מעמדית־פועלית, לבין השתייכות למעמד הבינוני, [שהמשתייכים לו] יראו עצמם קשורים לציבור הפועלים פוליטית ורעיונית". גם צוויג גם רוזנר מכירים בממד האתני של הפיצול בתוך מעמד הפועלים, אך נותנים לו מקום משני, כשהם מדגישים את החלוקה החומרית.

בנוסף לצוויג ורוזנר, עמדו בשנות השישים מספר חוקרים על הקשר בין חלוקה מעמדית לחלוקה אתנית בחברה הישראלית: הכלכלן גיורא חנוך, הסוציולוגים משה ליסק, יהודה מטרס, רבקה בר יוסף ודורית פדן, והדמוגרף הלמוט מיוזם. אולם למרות המודעות לממד האתני, הם התמקדו בניתוח חברתי־מעמדי וטענו כי קשר זה אינו נובע מאפליה על רקע אתני  אלא מדפוסי התנהגות בחברת מהגרים שבה מתמקמים המהגרים בשכבה המעמדית הפתוחה עבורם. מטרס השווה בין משלחי היד של אבות ובנים בקרב יוצאי אירופה ויוצאי ארצות האסלאם, ומצא שהבדלים בין העדות גדלו: הבנים האשכנזים התמקמו במעמדות גבוהים יותר מאבותיהם, והבנים המזרחים נטו להיות פועלים פשוטים. בר יוסף ופדן טענו כי בישראל מתגבשת חברה מעמדית בה יגדלו הפערים החברתיים והמקצועיים, דבר שיכול להגביר את המתח העדתי. אברהם זלוצ'ובר הבחין בתחושת קיפוח במעמד הפועלים בחיפה, שהעוינות שלו לבורגנות הייתה קשורה לקרבתה של זו למרכזי הכוח בישראל.⁷ הוא ראה במהגרים מ"ארצות המצוקה" שכירים בשכר נמוך ללא כל סטטוס חברתי (לומפנפרולטריון, במינוח המרקסיסטי), שהצטרפו למעמד הפועלים רק עם קליטתם בשוק העבודה שנוהל ידי ארגוני עובדים.  לדבריו, "הזדהות עם מעמד הפועלים אינה מעידה בהכרח על המזדהים כפועלים", ו"אינה מבטיחה, בשום אופן, חברה מעמדית במובן המרקסיסטי." כמו רוזנר, גם הוא טוען שרבים מן הפועלים מזדהים עם ערכי המעמד הבינוני.

אולם החל משנות השבעים השתלטה על הדיון המעמדי הישראלי הפרספקטיבה האתנית. "המזרחי" דחק את הפועל, "האשכנזי" את הבורגני, העדה גברה על המעמד. מגמה זו של "סוציולוגיה ביקורתית" גברה על האסכולה הממסדית של שמואל נוח אייזנשטדט ומשה ליסק,  ונעשתה לאורתודוכסיה החדשה בחקר החברה הישראלית.

מקומו הבעייתי של מעמד הפועלים במחקר הישראלי

עלייתה של הגישה האתנית במחקר החברתי הפכה את מעמד הפועלים הישראלי בשלושת העשורים האחרונים לנוכח נפקד, לעומת העיסוק המחקרי בעשורים אלו במעמד הפועלים בתקופת המנדט, במעמדות הביניים ובבורגנות הישראלית. שנות השישים והשבעים התאפיינו דווקא בעיסוק גובר במעמד הפועלים. שיאו של עניין זה היה בכתב העת "מחברות למחקר וביקורת", שיצא בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה בשלהי שנות ה-70 – מייד לאחר מהפך 1977. במאמריהם, שהפכו מאז לקלסיים, תארו שלמה סבירסקי, דבורה ברנשטין, הנרי רוזנפלד, שולמית כרמי ואחרים את הקשר בין הון ומעמד במהלך בינוי האומה בישראל. אולם במפעל זה אף היו טמונים הזרעים להשתלטותו של השיח האתני: בחלק מהמאמרים תובל השיח המעמדי הנאו־מרקסיסטי בעדתיות ואתניות. אחרים עסקו במפורש בנושא העדתיות. הבטחת המערכת בפתח כל הגיליונות הראשונים, כי "אנחנו מוציאים את המחברות(הדגשה במקור) במגמה לתרום לניתוח יחסים של דיכוי, אפליה, ניכור ונחשלות, שהם ביטויים מרכזיים של חברה מעמדית", נשכחה במהרה, או יותר נכון, כלל לא מולאה. "החברה המעמדית" הפכה ל"חברה אתנו־מעמדית".⁸ כותרת ספרו רב ההשפעה של שלמה סבירסקי "לא נחשלים אלא מנוחשלים: מזרחים ואשכנזים בישראל, ניתוח סוציולוגי ושיחות עם פעילים ופעילות", שיצא בשנת 1981 מטעם "מחברות למחקר ולביקורת", מדגימה יפה שינוי זה: "מזרחים ואשכנזים" נטלו את מקומם של הפועלים, עובדי הצווארון הלבן והבורגנים שבהם עסקו הסוציולוגים שהוזכרו בפרק הקודם. התקבלותה המהירה והסוחפת של המגמה החדשה הייתה, לפחות בחלקה, תולדה של החפיפה הבולטת בין מעמד למוצא בישראל.⁹

בגרמניה התפתחה החל משנות השבעים היסטוריה חברתית ביקורתית חדשה, שניסתה לחקות את ההיסטוריונים המרקסיסטים האנגלים שפרסמו בכתבי עת כמו Past and Present ובעיקר History Workshop Journal. באמצעות מחקר היסטורי ביקורתי של חיי היום־יום והיסטוריה "מלמטה" יצרה האסכולה הזאת פרספקטיבות היסטוריות חדשות על השכבות הנמוכות הגרמניות ויחסן לאמצעי הייצור, קיפוחן ותנאי עבודתן. בישראל, לעומת זאת, הושפעה האסכולה הביקורתית הישראלית, שצמחה בכתב העת "מחברות למחקר וביקורת", מפוליטיקת הזהויות האמריקאית. לפיכך העמידה הסוציולוגיה הביקורתית הישראלית במוקד מחקרה את הקבוצות האתניות (במקרה הישראלי: מזרחים ואשכנזים) במקום את המעמד, וליתר דיוק, את מעמד הפועלים הישראלי.

דוגמא טובה ועדכנית לשינוי זה היא הגיליון המיוחד (גיליון 40, 2022) של כתב העת Journal of Israeli History, המוקדש ל"עבודה ועובדים בתרבות הישראלית". המאמרים בגיליון מדגישים את היסוד האתני על חשבון זה המעמדי. יותר מכך, במרכז אותם מאמרים עומד המעמד הבינוני המזרחי, או כפי שדני פילק ורם אדוט מכנים אותו במאמרם, "המעמד הפופולרי".

דחיקת המעמד לטובת הזהות, שנעשתה מאז לגישה הפרשנית השלטת בחקר החברה הישראלית, הושפעה מ"המפנה התרבותי", שחל במהלך שנות השמונים: עלייתה של פוליטיקת הזהויות, "ההיסטוריוגרפיה החדשה", ו"הסוציולוגיה הביקורתית", שיובאו לישראל על ידי סוציולוגים וחוקרי תרבות שלמדו בארצות הברית. לאלה יש להוסיף את הזיקה האתנית של המהפך הפוליטי של 1977 ואת החפיפה הבולטת בין מעמד לעדה בישראל. בבריטניה, לעומת זאת, לא דחקו "המפנה התרבותי" ופוליטיקת הזהויות את העניין במעמד הפועלים, בתנאי עבודתו, בתרבות היום־יום שלו ובהוויית חייו לשוליים, אלא רק שינו את המסגרת הפרשנית להבנתם.

עוד קודם לכן חסרה האקדמיה הישראלית מסורת מרקסיסטית. כבר ב־1958 התלוננה אסתר וילנסקה, חברת הכנסת מטעם מק"י, כי "באוניברסיטה העברית מזניחים לימודי מרקסיזם וסוציאליזם". שנים אחדות אחר כך הצר מנחם רוזנר על החשיבה המרקסיסטית הדלה בתודעה המעמדית.

עד שנות השבעים שלטה בלימודי הסוציולוגיה האסכולה "הירושלמית" של אייזנשטט, ומאוחר יותר של ברוך קימרלינג , שהושפעו מגישתו של הסוציולוג הגרמני מקס ובר. גישתם של ובר וההיסטוריונים החברתיים הגרמניים, שהתפתחה באימפריה הגרמנית בשנים 1870–1918 ("הרייך השני") ושלטה במחקר ועד שנות השמונים של המאה ה־20 מכונה "היסטוריה חברתית של פוליטיקה".  גישה זו הדגישה את תפקיד המדינה והכוחות שהקימו אותה בהיסטוריה של המעמדות העובדים. הקשר הממסדי של הסוציולוגיה וההיסטוריה החברתית בישראל בלט בזהות המוציאים לאור של כתבי העת המובילים, "מגמות" לסוציולוגיה, של מכון סאלד למדעי החברה וההתנהגות ו"ציון" של החברה ההיסטורית הישראלית, שניהם מומנו על ידי המדינה והיו חלק מיצירת הלאום הישראלי. אין זה פלא כי בשתי המדינות (ישראל וגרמניה) נתפס מעמד הפועלים במשך שנים כמעמד התלוי במדינה או מביע את עצמו בעיקר דרך יחסו למדינה.

לכך יש להוסיף את הייחודיות הפוליטית והתרבותית של הציונות וישראל: מעמדה של העבודה כפעילות 'מקודשת' ותפיסת המעמד ככלי לבניין האומה; הקמתה המאוחרת של מדינת הלאום; הדומיננטיות של המדינה כשחקן מרכזי בשדה החיים החברתיים והכלכליים בישראל; חשיבות המיליטריזם התרבותי, התיעוש המאוחר והאיטיות שאפיינה את התגבשות הניכור והאנטגוניזם ביחסי עובדים־מעבידים.

ניצחונה של "הסוציולוגיה הביקורתית" על האסכולה הממסדית־ובריאנית, מיסודה כאסכולה ההגמונית, וחולשת הלימודים המרקסיסטים הם בין הסיבות שהמחקר הישראלי ראה את ניצול מעמד העובדים ודיכויו כניצול ודיכוי אתניים, בעלי הגיון אידיאולוגי ולא כלכלי.

לבעיית המקורות במחקר על מעמד

היבט נוסף של המפנה האתני בהיסטוריוגרפיה הישראלית שתואר לעיל הוא בעיית המקורות. ההיסטוריוגרפיה והסוציולוגיה הישראלית מביטות במעמד הפועלים דרך עיניהם של מקורות ממסדיים, הגמוניים, ומפצות על היעדר בסיס אמפירי לטענותיהן בעזרת הנחות יסוד תיאורטיות המיובאות בעיקר מארצות הברית. מאמצים שנעשו מאוחר יותר להשמיע את קולם של הפועלים הפשוטים, המזרחים, לב ליבו של מעמד הפועלים, עשו זאת בעיקר באמצעות ראיונות בעל פה וספרות זיכרונות, שנים רבות לאחר מעשה.

במחקר ההיסטורי הענף על מעמדות הפועלים במערב שולטת מגמה של מחקר אמפירי עם מקורות ראשוניים שעוסקים בחוויותיהם של הפועלים: תיאור חוויות עבודה, ניצול וקיפוח, היחס למנהלי העבודה והחיים האישיים. כל אלה ממלאים תפקיד מרכזי בחוויה המעמדית. רפאל סמואל, מייסד "סדנת ההיסטוריה" בקולג' רסקין באוקספורד בשנות השבעים, התמקד בחקר חיי היום־יום של השכבות הנמוכות בבריטניה במאה ה־19. ההיסטוריון הגרמני אלף לודקה (Lüdtke), יישם את המתודה על הפועלים הגרמנים במאות ה־19 וה־20. מגמה זו היא תגובה לסכנה של שימוש יתר במבנים תיאורטיים חסרי חיים, כגון התאוריות של לימודי תרבות ולימודי מוכפפים (Subaltern Studies) המדגישים יתר על המידה את זהותו התרבותית, המונחת מראש, של המנוצל.¹⁰ מתודה זו של מחקר החוויה היום־יומית נעדרת מהמחקר הישראלי.

המקורות ההיסטוריים הזמינים לדיון במעמד הפועלים היו בעיקר חיצוניים וממסדיים: עיתונות, מסמכים רשמיים, דוחות ההסתדרות על ארגוניה השונים, מסמכי המשטרה ודוחות של מכוני מחקר בני התקופה. התוצאה היא שהמחקר על פועלים מזרחים בישראל הצעירה עובר בדרך כלל דרך פילטרים שמייצגים את הכוחות ההגמונים בחברה: מקבלי ההחלטות, האליטות ומעצבי דעת הקהל. גם העדויות המרובות על קשיים, אפליה ומחאה של מזרחים נאספו ותווכו ברובם על ידי רשויות ממשלתיות או עיתונות.

כך, למשל, הציג דרור אסנת את המקורות ההגמוניים למחקרו על פועלי נמל אשדוד בשנות השישים: "מחקר ארכיוני ופרסומים רשמיים של מוסדות מפא"י, המדינה, מועצות פועלים, משרדי ממשלה". קלמן אורן, ששאף להשמיע את קולם האותנטי של מנהיגי עיירות הפיתוח, עשה זאת בעזרת מקורות של העיתונות הממוסדת והפרוטוקולים של ישיבות סיעת מפא"י במועצות המקומית של דימונה, אופקים ושדרות.¹¹

לנוכח העדר מקורות בני הזמן של מעמד הפועלים המזרחי, פנו חוקרים מסוימים להיסטוריה בעל פה: ראיונות עם מזרחים שחיו באותה תקופה. לפי שני בר־און "החומר הארכיוני והתיעוד בעיתונות לא אפשרו הבנת נקודת מבטם של העובדים עצמם על המאורעות […] לכן מקור בעל חשיבות רבה עבורי היו ראיונות […] עם עובדים לשעבר". אחת החוקרות הבולטות בתחום, פנינה מוצפי־האלר, מסתמכת בעבודתה על ראיונות עם גברים ונשים מזרחים, דור ראשון לעלייה, ועם ילדיהם בני הדור שני. אולם למרות חשיבותם לכתיבת היסטוריה "מלמטה", ראיונות אלה אינם מקורות בני הזמן: לכאורה הם מייצגים מרואיינים שאינם מזרחים בני התקופה, אלא מזרחים בישראל של סוף המאה ה־20 ותחילת המאה ה־21, גישתם לעברם אינה חפה מהשפעות עכשוויות. הם עשויים להתאים את תשובותיהם לציפיות המראיינים, בפרט אם האחרונים, או אף המרואיינים עצמם, הם פעילים חברתיים בקבוצות שדורשות תיקון של עוול היסטורי למזרחים.¹² לצד היסטוריה בעל פה, נחשפו חוויותיהם של בני התקופה דרך שורה ארוכה של ספרי זיכרונות, אוטוביוגרפיות, יצירות ספרות ואמנות, שנים רבות לאחר הגעתם לישראל. למרות חשיבותם של מקורות מרתקים ומעוררי מחשבה אלה, אף הם אינם מאפשרים גישה בלתי אמצעית לחוויות בנות הזמן של יוצריהם.

מספר חוקרות וחוקרים ניסו להתמודד עם בעיית האמינות של מקורות שמבטאים, שנים לאחר האירועים המתוארים בהם, את נקודת הראות "האינטימית" יותר של מזרחים בני התקופה. יאלי השש וחררדו לייבנר טענו כי "היסטוריה שבעל פה מתקיימת בעיקר, אך לא רק, בשולי ההיסטוריה הישראלית המקובלת […] [בעיקרה היא] היסטוריה חברתית של מוכפפים […] הנשענת על סדר יום חברתי־פוליטי". היא מאפשרת "הנעה, נגישות, אמפתיה, ואמון".¹³ 

לעומתם טענה אסתר מאיר־גליצנשטיין, כי הבעיה העיקרית בתיאור זווית ראייה אישית היא "מיעוטם של המקורות המצויים בידנו". לטענתה, התיעוד העיקרי מקורו באחראים על קליטת העולים וחינוכם. עלוני קיבוצים והכשרות נערכו על ידי המדריכים ונטו להציג תמונה אידילית של חיי העולים והסתגלותם. "יש לזכור כי בחברות מסורתיות בארצות האסלאם […] לא הייתה מסורת של כתיבת יומנים וחשיפה עצמית ובוודאי לא של השכבות הנמוכות".¹⁴

רק מספר  מועט של היסטוריונים הסתמכו על מקורות מזרחים בני התקופה: מאיר־גליצנשטיין עצמה הסתמכה על מסמכי התאחדות עולי בבל בישראל ועל עלונים של חברות נוער עולה מעירק. ניסים ליאון משתמש במקורות דומים במחקריו על החרדים המזרחים, וירון צור, במאמרו על העלייה ממרוקו, מתבסס על יומנו של פרוספר כהן, שעלה לארץ בשנת 1948. בהקשר של מעמד הפועלים, עודד היילברונר ודני גוטוויין מסתמכים על מכתבים של פועלי בנין אשכנזים, שנמצאים במכון לבון, ועודד היילברונר עושה שימוש בכתבי נערים מזרחיים בעלוני בתי ספר מקצועיים בשנות החמישים והשישים בהם מספרים הנערים על חוויות העבודה שלהם.¹⁵

סיכום

הסוציולוגיה וההיסטוריוגרפיה החברתית הישראלית סובלות משתי הטיות, שהביאו לכך שמעמד הפועלים בישראל הצעירה לא זכה עד כה למחקר הולם: ההטיה הממסדית, שבמרכזה הממלכתיות והלאום, שאפיינה את הסוציולוגיה הישראלית עד שנות השבעים, וההטיה האתנית, שהחליפה אותה בעשורים האחרונים.

בעשורים הראשונים לקיום המדינה היו לא מעט ניסיונות למחקר מעמדי, שהיה ער לקשר בין אתניות ומעמד. מעטים אף הצביעו על הפיצול במעמד הפועלים בין "אריסטוקרטיה פועלית" ותיקה ואשכנזית ברובה, שזהותה המעמדית כרוכה בהזדהותה עם הממסד הפוליטי ההגמוני ("תנועת העבודה"), לבין פועלים בלתי־מיומנים, רובם עולים חדשים, מזרחים, נטולי תודעה מעמדית. אולם בסוציולוגיה הישראלית בראשיתה שלטה האסכולה "הירושלמית" הממסדית־ובריאנית, שהדגישה את תהליך בניין הלאום, את הממד הפוליטי ואת תפקידו של הממסד.

אולם בניסיונם לפרק את השיח ההגמוני על המזרחים, שפכו חוקרים רבים את התינוק יחד עם המים: נציגי ההגמוניה יצאו אשמים, אך קולם בן התקופה של המזרחים הושתק ברובו אף הוא. רוב המקורות בני הזמן למחקר על מזרחים בישראל הצעירה הם מקורות הגמוניים. ניסיונות להשמיע קולות אותנטיים יותר נעשים באמצעות הסתמכות על היסטוריה בעל פה ועל ספרות זיכרונות, שאינם מקורות בני הזמן.

בשנים האחרונות ניכר שילוב בין עייפות רעיונית ובין תחושת בשלות בשיח אודות דיכוי המזרחים: עייפות מן השפה הקבועה של דיכוי, מאבק וחשדנות, ובשלות של דור חדש של חוקרים וחוקרות מזרחים המבקשים להגדיר את עצמם פחות דרך הקטגוריות הפוליטיות של שנות התשעים ויותר דרך הישג, השתייכות ועמידה ״בפני עצמם“ כפי שמציעים מוטי גיגי ומירב אהרון גוטמן בפרסומיהם האחרונים.

המאמר שלפנינו מציע להשתחרר מהשיח הביקורתי המזרחי שהתעצב מאז שנות השבעים סביב עבודותיהם של יוצרי כתב העת "מחברות לתיאוריה וביקורת" סמי סמוחה, שלומית כרמי, הנרי רוזנפלד, סמי שלום שטרית, דבי ברנשטיין, ומאוחר יותר יהודה שנהב-שהרבני, פנינה מוצפי- האלר, הנרייט דהאן-כלב, אלה שוחט, יוסי יונה, איציק ספורטא, יוסי דהאן, ועוד רבים וטובים שהיריעה קצרה מלהכיל. שיח זה נטה לעיתים להתקבע בעמדה של חשדנות וביקורתיות יתר, הדגשת הדיכוי של  "המזרחים" בשל היותם מזרחים.

השיח הזה התקשה לראות את החברה הישראלית בשנות החמישים שלא בעיניים אתניות ואת ההישגים של קבוצות מזרחיות במרחבים שונים במהלך אותם שנים. המאמר שלפנינו מציע, דרך דיון היסטוריוגרפי ודיון במקורות, ביקורת על השלב הביקורתי בשיח המזרחי שהחל כאמור לפני כחמישים שנה. בכך, הוא מבקש  להתרחק מן הפוליטיקה הביקורתית של העשורים הקודמים ולהביט על פועלים שעלו מארצות המזרח התיכון אמנם לא כעומדים "בפני עצמם", אלא כבעלי זהות מעמדית או כפועלים פשוטים שנקלעו לעמדה זאת בשל הגעתם המאוחרת למדינת ישראל שהייתה באותן השנים מדינת הגירה.

במאמר ניסיתי אף להביט על המחקר באירופה וללמוד ממנו על האופן בו עלינו להתייחס למעמד הפועלים הישראלי. בעקבות היסטוריונים חברתיים ותרבותיים עם גישה מרקסיסטית כאי. פי. תומפסון או פטריק ג'ויס (Joyce), מקובלת כיום יותר ויותר הגישה שמנסה לחקור את החוויה המעמדית של הפועלים. על הסוציולוגים וההיסטוריונים הישראלים לחזור למחקר מעמדי בעקבות סוציולוגים ותיקים כצוייג, רוזנר וזלוצ'ובר, ששמו להם למטרה לחקור את מעמדות הפועלים מתוך נקודת המוצא של יחסם לאמצעי הייצור,¹⁶ ולאמץ את המתודה האירופית החדשה של מחקר חוויות הפועלים. מחקר כזה יש לבסס, במידת האפשר, על מקורות בני הזמן שישמיעו את קולם של הפועלים עצמם, מזרחים ואשכנזים, בדבר היום־יום שלהם, זהותם ויחסיהם המעמדיים, כפי שחוו אותם בזמנם. אין ספק, בנושא מעמד הפועלים הישראלי, עדיין לא נאמרה המילה האחרונה.

תמונה ראשית: מפעל ״טל דור״ ועובדיו. צלם: יהושע זמיר מתוך: ארכיון קיבוץ עין דור, אוסף הספרייה הלאומית.

1. E.P. Thompson, The Making of the English Working Class, London, 1963, 194 ↩︎
2. גדי יציב, החברה הסקטוריאלית, ירושלים, 1999. ↩︎
3. Ferdynand Zweig, The Israeli worker: achievements, attitudes, and aspirations. New York, 1959. ↩︎
4. מנחם רוזנר, "תמורות במערך המעמדי בישראל. הבורגנות ובעלי הצווארון הלבן", בשער: במה לבעיות חברה ותרבות, 54, מרץ 1963, 44–58; הנ"ל, "התמורות בציבור הפועלים בישראל בראי המחקר הסוציולוגי", שם, 60, מרץ 1964, 4–18; הנ"ל, "מאבק מעמדי ותודעה מעמדית הראי המחקר הסוציולוגי", שם, 61, מאי 1964, 8–24. ↩︎
5. אהרון אנטונובסקי, עמדות פוליטיות-סוציאליות בישראל, ירושלים תשכ"ו; הנ"ל, אידיאולוגיה ומעמד בישראל, אקדמון תשכ"ו.
   Aaron Antonovsky & Alan Arian, Hopes and Fears of Israelis. Consensus in a new Society, Jerusalem 1972.
   ↩︎
6. אמיר בן פורת, "חברים, אבל לא קומרדס: הקיבוץ ומעמד העובדים בישראל", המרחב הציבורי: כתב עת לפוליטיקה וחברה, 19, קיץ 2024, 65–86. ↩︎
7. אברהם זלוצ'ובר, דפוסי המוביליות החברתית ודימויי הריבוד באוכלוסיה עירונית בישראל, עבודת דוקטורט, ירושלים, 1968. ↩︎
8. "פתח דבר", מחברות למחקר ולביקורת, 1, אוקטובר, חיפה, 1978, עמ.4 ↩︎
9. הסקירה לעיל מבוססת על פרק 7 בספרו של אורי רם, הסוציולוגיה הישראלית: היסטוריה רעיונית 1882–2018 אוניברסיטת בן גוריון בנגב. מכון בן גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן גוריון, 2020. ראו גם Oded Nir, "A short history of Zionist and Israeli political Marxism", Journal of Israeli History, 38:1, 2020, 147-172. ↩︎
10. Raphael Samuel, Workshop of the World: Essays in People's History, edited by John Merrick, London: Verso, 2023 ↩︎
11. דרור אסנת, "מחייטים וסנדלרים בנינו פה נמל": פועליות, לאומיות ואתניות בקרב פועלי נמל אשדוד, 1961–1967 (עבודת דוקטוראט, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, תשס"ה 2004), עמ' 37-39; אורן דוד קלמן, מנהיגים עולים: מפא"י והנהגת עיירות הפיתוח, 1948–1965, רעננה: למדא האוניברסיטה הפתוחה, 2023. ↩︎
12.  שני בר־און ממן, אורגים קהילה: עובדים באופקים 1955–1981, 20–21, הערה 113; פנינה מוצפי־האלר, בקופסאות הבטון. נשים מזרחיות בפריפריה הישראלית, ירושלים, 2016. ↩︎
13. יאלי השש וחררדו לייבנר, "על חשיבות מחקר היסטורי-חברתי ממוקד סיפור חיים", זמנים: רבעון להיסטוריה, גיליון 147 (גיליון מיוחד – היסטוריה שבעל פה), תל אביב, חורף 2022, 4–11. ראו גם יאלי השש, בת של מי את? דרכים לדבר פמיניזם מזרחי, תל אביב, 2023. ↩︎
14. אסתר מאיר־גליצנשטיין,"כאן אוכלים בסכין ומזלג: מזרח ומערב במפגש הבין-תרבותי במדינת ישראל", חברה וכלכלה בישראל. מבט היסטורי ועכשווי, עורכים אבי בראלי, דניאל גוטוויין וטוביה פרילינג, שדה בוקר, 2005, 615–644 (620–621) ↩︎
15. אסתר מאי־גליצנשטיין, בין בגדאד לרמת גן: יוצאי עיראק בישראל, תל-אביב, 2009; ליאון, שם; ירון צור, "הקריירה הקצרה של פרוספר כהן: מ'מגזר' קולוניאלי ל'מעמד' בישראל הצעירה, 1948–1949", זאב שביט ואחרים (עורכים), מראי מקום: זהויות משתנות ומיקומים חברתיים בישראל, ירושלים ותל אביב, 2013, 383–415; עודד היילברונר, דני גוטוויין, "המעמד הנעלם: פועלי בניין בין זהות פועלית לאתוס חלוצי", אלפיים ועוד. מחשבות על תרבות בישראל, גליון 4, 2023. עודד היילברונר,"הנערים: עבודה, זהות והבניית ניצני חוויה מעמדית בחיבורי נערים מזרחים בחינוך המקצועי בישראל, 1957–1968" פעמים:  כתב עת רב־תחומי לחקר קהילות ישראל במזרח, גליון  177,  (סתיו חורף תשפ"ו) ↩︎
16. Thompson, The Making of the English Working Class; Patrick Joyce, Visions of the People: Industrial England and the Question of Class 1848-1914, Cambridge, 1991) ↩︎