המכונה העולמית והסרטן החברתי

הקדמה: לקרוא את אג'לאן מעבר להקשר המקומי

אור־אל ביילינסון

בתחילת נובמבר הדיחה ממשלת טורקיה שלושה ראשי ערים כורדים. הם הואשמו בקשרים עם ארגוני טרור, כולל 'מפלגת הפועלים של כורדיסטאן' (PKK). המהלך היה מפתיע, שכן רק שבועיים קודם לכן הציע אחד מבכירי שותפיו של ארדואן לשחרר את מנהיג המפלגה, עבדוללה אג'לאן, מהכלא ולאפשר לו לנאום בפרלמנט באנקרה, בתנאי שיורה על פירוק התנועה מנשקה. אג'לאן, שחגג השנה את יום הולדתו ה־75 ו־25 שנים לכליאתו, עשוי להביא לסיומן של חמישים שנות פעילות חמושה. ספק אם מהלך כזה יוביל להשגת המטרות: לא לפתרון ״השאלה הכורדית״, לא לייצובה של טורקיה כמדינה ליברלית ושוויונית, ובוודאי שלא להקמת משטר מרקסיסטי־לניניסטי, כפי שהציעה המפלגה בראשיתה.

חייו של אג'לאן מגלמים את שיא הפוליטיקה הרדיקלית בתולדותיה של הרפובליקה הטורקית. את תפקידו ההיסטורי קל להבין דרך הנגדה לדמות הבכירה בדור הקודם, נאזים חכמת. חכמת נולד בשנת 1902 למשפחה אמידה בסלוניקי. הוא התחנך בבתי ספר יוקרתיים באיסטנבול ובפנימייה צבאית, והשתתף במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העצמאות שיצאה ממנה. בין לבין הוא הפך לקומוניסט, ומיד אחרי המלחמה חצה את הים השחור לבאקו, הגיע עד מוסקבה והשתלם ב'אוניברסיטת עמלי המזרח' במוסקבה. גם הוא בילה שנים בכלא הטורקי. ענקי הדור, כמו פבלו פיקסו וז׳אן־פול סארטר, לחצו לשחרורו. בשנת 1950, עת נפל המשטר החד־מפלגתי שאפיין את הרפובליקה מראשיתה, הוכרזה חנינה כללית. חכמת ברח למוסקבה, שם המשיך לכתוב שירים. אפשר לאפיין אותו כקומוניסט רומנטי.

אג׳לאן, שמגיע ממשפחה צנועה יותר, מייצג דור רדיקלי יותר. הוא לא התחנך בבית של קצינים, של פקידים או של שאר משכילים. הוא נולד בכפר לאב כורדי ולאם טורקייה. הוא אמנם רצה להיות קצין, אבל לא התקבל לאקדמיה הצבאית והסתפק בתיכון מקצועי. שתי האפשרויות בדיעבד פתחו דלתות להתקדמות חברתית. אכן, אג׳לאן התאווה להתקדמות חברתית דרך השתלבות: כנער, הוא הרבה להתפלל במסגד והזדהה עם אותן התנועות השמרניות, האנטי־קומוניסטיות והאסלאמיסטיות שבהן גדל ארדואן. הוא הצטרף לשירות המדינה, קודם בדיארבאקיר ואז באיסטנבול. ורק אז, כשנרשם ללימודים אקדמיים, הגיע אל המרקסיזם. הרדיקליזם השמאלי שפרח באנקרה של ראשית שנות השבעים לא היה רומנטי כמו חכמת. הוא לא התמצה בשירה. בהשפעת דור 1968, מלחמת ויטנאם, צ׳ה גאוורה והמאואיזם העולמי, מוביליו פנו ללוחמת גרילה. אחרי לימודיהם ירדו אג׳לאן וחבריו לדרום־מזרח אנטוליה, אימצו את השאלה הכורדית וסינתזו אותה לכדי מפלגת פועלים, בפי תומכיה, וארגון טרור, בפי מתנגדיה.

באמצע דצמבר משכה את תשומת ליבי כתבה שפרסמה סוכנות הידיעות 'האואר', המזוהה עם הכוחות הסוריים הדמוקרטיים – ברית צבאית של מליציות כורדיות הנתמכת על ידי ארצות הברית ונאבקת הן באסלאמיסטים (כולל אלו שכבשו לאחרונה את דמשק) והן במשטר אסד. בראיון סיפרה תושבת עאמודא, עיירה בגבול סוריה־טורקיה:

לא נהיה חופשיים עד שנראה את המנהיג שלנו משוחרר. מאבק האישה מתחיל בחירות המנהיג. הודות למחשבתו, נשים בצפון ובמזרח סוריה יכולות לממש את זכויותיהן המלאות ולעסוק בכל התחומים. המנהיג אמנם כלוא בגופו בכלא אימרלי, אך מחשבתו – הקוראת לאחדות ולפרויקט האומה הדמוקרטית – חופשית ומתגלמת בכל אדם הכמה לחירות.

גם בשיא תהילתו של חכמת אף אחד לא היה אומר עליו דברים כאלה. בטח שלא אישה ממעמד הפועלים. לכול היה ברור שכליאתו של חכמת הייתה עוולה קפריזית של משטר דכאני, אבל אף אחד לא ייחס שום סגולה מיוחדת למחשבתו. גם מעצרם של מנהיגי PKK אחרים לא מזמן אימרות שכאלה. הציבור ידע שחלקם סתם סוחרי סמים או בריונים שמתעלקים על מאבק לאומי, מעמדי או שזור בשביל קצת הילה של לגיטימיות. מה שהופך את אג׳לאן לדמות כל כך מעניינת הוא ההגות שהוא פיתח מן הכלא. כשאינטלקטואלים מובילים קראו לשחרורו, הם לא רק חתמו על עצומות. הם הפיקו ספר – Building Free Life: Dialogues with Öcalan – שבו הם מתפלמסים עם הגותו, מרחיבים את גבולותיה, מעדנים את טיעוניה וחולמים על יישומיה. בין התורמים לספר, למשל, הם האנרכיסט דיוויד גרייבר, המרקסיסט אנטוניו נגרי והסוציולוג עמנואל ולרשטיין. 

הדיאלוגים האלו מגיבים ל־12 ספרים שכתב אג׳לאן בבידוד. אפשר לראות בהם דיאלוגים מקוטעים: ספריו מגיבים לטווח אדיר של הוגים וזכו לתגובות של טווח אדיר של הוגים, אבל אלו מנוטרים ומסוננים על ידי שומרי כלא שאינם תמיד נאותים להכניס ספרות לתאו. כך יוצא שהדיאלוג מורכב ממונולוגים מקוטעים מפרי עטו ואליו. ייתכן שהכתיבה המונולוגית הזו הרחיקה אותו ממניפסטים קליטים ומקריאות לפעולה מיידית, שתפקידן נותר בידי הפעילים בשטח. במקום זאת, הוא התמסר לפרויקט אינטלקטואלי מונומנטלי ששב אל המקורות: ניסיון לתקן את התאוריות הגדולות שהיוו עבורו השראה. בראייתו, מרקס, לנין ומאו כשלו בדמיונם. אף שהצליחו לנתח את טבעו של ההון ואת המשטרים שהוא מעצב, הם לא השכילו לדמיין אלטרנטיבה אמיתית החורגת ממסגרות המודרנה הקפיטליסטית. האלטרנטיבה שלו, אותה הוא מכנה ״מודרניות דמוקרטית״, נשענת על ההנחה שדווקא מהמזרח התיכון – אזור המצוי בלב המשבר ההגמוני – קל יותר לדמיין אופק חדש באמת.

המזרח התיכון – ובעיקר צפון ומזרח סוריה – הוא המקום שבו החלה האלטרנטיבה של אג׳לאן לקרום עור וגידים. מאז 2005, התנועה אינה עוסקת עוד בהקמת מדינת לאום כורדית, ובוודאי שלא ברפובליקה עממית מרקסיסטית־לניניסטית, אלא בסדר חברתי שאג׳לאן מכנה ״קונפדרליזם דמוקרטי״. בתוך המערכת הזו הוא דחה את הפמיניזם במתכונתו המערבית לטובת Jineolojî – שילוב של המילה הכורדית ל״אישה״ (jin, כמו בסלוגן ״Jin, Jiyan, Azadî״ – ״אישה, חיים, חירות״, שהתפרסם מאז 2022 בגרסתו הפרסית) ושל הסיומת הלועזית – לוגיה. מצד אחד, מדובר באידאולוגיה אוניברסלית המתנגדת למדינת הלאום, מקדמת קיימות אקולוגית, דוחה את הפטריארכיה ומערערת את הקפיטליזם. מצד שני, כאידאולוגיה הנלמדת, למשל, באקדמיות לנשים ברחבי המרחב הכורדי, היא איננה מתעצבת מול המציאות הקפיטליסטית של ניו יורק או של הונג קונג, אלא מול המציאות הסורית – מציאות של כבוד שבטי ומלחמה מתמשכת נגד דאע״ש. מורכבות זו הופכת את אג׳לאן לאחת הדמויות המרתקות ביותר בזמננו. 

הטקסט שלפניכם הוא חלק מהיסטוריה ארוכת־טווח וקודרת של האנושות, חלק ממפעל פרשני מקיף המוביל אל עבר סוציולוגיה של חירות ואל עבר ציוויליזציה דמוקרטית. כהרגלו, גם כאשר מסלולו ותוצאותיו אינם רחוקים בהרבה מקודמיו, הכתיבה של אג׳לאן נועזת ואיקונוקלסטית. אג׳לאן טוען, למשל, שקודמיו שגו באימוץ הפוזיטיביזם. הם טעו לחשוב שניתן לחלץ אמת אובייקטיבית ולכתוב את תולדות האדם והחברה באופן מדעי. כל מה שאפשר לעשות הוא לבנות מיתוסים. אין זה רע בהכרח. כאשר מודעים לתהליך, בניית מיתוס יכולה להיות אקט פוליטי משמעותי בדרך לשחרור. אלא שהמיתוסים שמייצרים הפוזיטיביסטים, תוך הכחשת המעשה, קורסים פעם אחר פעם אל תוך ההיגיון של המודרנה הקפיטליסטית. כך משחרר את עצמו אג׳לאן מכבלי השיטה המדעית אך שומר על המשימה הבסיסית של קודמיו: להבין באמת מנין באנו לפני שנציע לאן ללכת.

אולי חבל שהקטע שהבאנו הנה בתרגום הוא כל כך אוניברסלי למראה. הקטע משקף את הבהירות האדירה של אג׳לאן, שהתעקש לנסח משפטים קצרים דווקא בשפה שמחבבת משפטים ארוכים, מסורבלים ומרובי פסוקיות. הקטע משקף את רוחב היריעה של אג׳לאן, את מידת ההשראה שספג מקודמיו ואת נטייתו להפוך אותם על פיהם. אבל הוא אינו משקף את היצירתיות שלו. לו תרגמנו מההתחלה, למשל, היה הקורא נחשף לגודל השאיפה. אג׳לאן מתחיל באטומים ״שנמצאים בקיומם ובהרכבם העשיר ביותר״ בבני האדם כדי להגיע תוך עמודים ספורים לחשיבותה של סוציולוגיה ״הנטועה בממדים ההיסטוריים והגיאוגרפיים של החברה״ כ״תכנית מתאר לפעולה״. הקטע שבחרנו איננו מייצג אפילו את ניסיונו לכתוב מכורדיסטן. לא תרגמנו מן הדוגמות שהוא מביא מן ההרים שבקרבם גדל. הקטע שבחרנו נודד, אולי מחוסר ברירה, אל אותן זירות ההתרחשות שעליהן כתבו קודמיו. השאיפה לכתוב היסטוריה עולמית גברה על הדחף לנטוע אותה במקום שזיהה, אולי נכונה, כלב המאבק ההגמוני.

אבל יש גם יתרונות לבחירה זו. רבים ימהרו לצמצם את אג׳לאן למעמד של הוגה ״מן הדרום הגלובלי״ – אולי מתוך ניסיון לשפר את סיכוייו לפרסום בכתבי עת אקדמיים מובילים. אך אג׳לאן כותב מעמדה ייחודית ומורכבת: מחד, הוא מנהיג תנועה בעלת שאיפות טריטוריאליות ואוכלוסייה שעבורה הוא מציע פתרונות מעשיים – החל ממיליציות ועד למודל פמיניסטי חדש. מאידך, הוא פועל פחות מתוך הדינמיות של השטח ויותר מתוך דיאלוג מתמשך עם ספרות שקרא ושהותר לו לקרוא בתנאי מאסרו. במקום למקם אותו כהערת שוליים כורדית־טורקית במסגרת ״היסטוריה אינטלקטואלית גלובלית״, מוצע כאן קטע מתוך מגנום אופוס פרטיקולריסטי בהרבה משאפשר לחשוב. יצירה זו, בשאיפותיה ובשיטותיה, קרובה הרבה יותר לקודמיו ממה שאג׳לאן אולי היה רוצה שנחשוב – ולפיכך, היא ראויה להימצא על אותו המדף עמם, ולא על המדף הסמוך (והמאובק יותר) של ״המאתגרים המוחלשים מבחוץ״.

המהפכה התעשייתית ותקופת התיעוש

עבדוללה אג'לאן

לעתים קרובות מבלבלים בין תהליך התיעוש לבין המהפכה התעשייתית. לאורך ההיסטוריה כולה התקיימה תעשייה. גם גילוף האבן הראשונה היה, למעשה, מלאכה או תעשייה. גילוי החקלאות היה מהפכה תעשייתית בפני עצמה. מלאכה היא תעשייה. כל כלי חדש, כל ידע חדש וכל שיטה חדשה הקשורה לייצור, הם התפתחות תעשייתית. המין האנושי הוא היחיד שמייצר את מזונו, מלבושו ומקלטו בכלים. תעשייה, או ייצור באמצעים כלים, היא פעילות ייחודית לבני האדם.

התהליך שהתרחש באנגליה – המדינה ההגמונית באירופה בשלהי המאה ה־18 – או, יותר נכון, התהליך שאנגליה הובילה, הוא חוליה חשובה בשרשרת ארוכה של המצאות מתמשכות. הביטוי הסמלי שלו היה סיבוב גלגלי המכונה באמצעות קיטור. הכירו וניצלו את כוח הקיטור ואת המכונות מזה זמן רב. הולנד ואנגליה כבר לקחו את מושכות החקלאות והייצור. הייצור הפך להמוני ביותר ולזול ביותר. גם אלו נחשבו למהפכות תעשייתיות. בהתחלה צרפת ואיטליה לא השתרכו אחרי התעשייה. ייצור המוני וזול הביא יתרונות. תופעה זו עומדת בבסיס ההגמוניה. חשיבותה של התעשייה במאה ה־19 טמונה בנסיקתה אל הפסגה במונחי רווח, כלומר, ברווחי ההון. מה שמכונה "מהפכה" אינו אלא הגידול המהיר והמעריכי של הרווח המופק מייצור תעשייתי בהשוואה לרווחי המסחר והחקלאות. בפעם הראשונה בהיסטוריה, הייצור התעשייתי נטל את הבכורה. זוהי תמצית המהפכה התעשייתית. בעבר היו החקלאות והטקסטיל תחומי הייצור המסורתיים. סחר היה החלפת הסחורות שנותרו כייצור עודף בשני תחומים אלו. זוהי תמצית הפעילויות שנקראות ״כלכלה.״

לא נוכל ללמוד דבר על המהפכה התעשייתית אם נסתכל עליה רק מזווית הייצור. בתהליך הייצור נתקלנו תמיד, הן במונחים של מגוון והן במונחים של היקף. למעשה אפשר לומר כי במונחי משך וחשיבות, אף מהפכה לא השתוותה למהפכה החקלאית. לכן, חשיבותה של המהפכה התעשייתית חייבת להימצא במקום אחר. היא איננה נמצאת במוקד אחד אלא בכמה.

1. בפעם הראשונה בהיסטוריה, הייצור בעיר גבר על הייצור בכפר. בעל המלאכה, כגורם ייצור המבוסס בעיר, היה במשך אלפי שנים שולי ליצרנים הכפריים. הוא היה תלוי בכפרים. הכפר יכול היה להתקיים גם בלעדיו. המהפכה התעשייתית של המאה ה־19 הפכה מגמה בת אלפי שנים. אם נקח את המאות ה־15 עד ה־19 כמאות של שיווי משקל, המאה ה־19 הטתה את הכף לחלוטין לטובת העיר. ההתפתחות הזו הייתה חידוש פורץ דרך שעתיד היה להוליד התפתחויות חשובות.
2. חידוש מהותי מזה התרחש בזירה החברתית. החברה העירונית החלה לעקוף את החברה הכפרית. עד אז לא הייתה העיר אלא משלימה של החברה הכפרית, אבל המהפכה התעשייתית הגבירה לאין שיעור את כוחה של החברה העירונית. החברה הכפרית, על כל תשתיותיה ומבני העל שלה, הוכפפה לשליטתה של החברה העירונית. למעשה נוצרה דיאלקטיקה קולוניאלית בין העיר לבין הכפר. הקולוניזציה העירונית של הכפר החלה. מהאידאולוגיה ועד לאמצעי היצור, מהמוסר ועד לאמנות, החלה להתהוות שליטה קולוניאלית של העיר בכפר. המהפכה המואצת בדרכי המחשבה תרמה לעליונותה של העיר.
3. גם מזווית מעמדית התרחשו תמורות היסטוריות. עם המהפכה התעשייתית, הבורגנות הגיעה למעמד שממנו יכולה הייתה להכריז על עליונותה על כל המעמדות והשכבות האחרות בחברה. בהכניסהּ את מעמד הפועלים תחת כנפיה, הבורגנות מיצבה את עצמה ככוח המתקדם ביותר, כמחזיקה הבלעדית באמת, כזו שיודעת כיצד לחיות חיים מודרניים. עם הפרדיגמה השלטת שלה – עם המיתולוגיה, עם הדת, עם הפילוסופיה ועם המדע לצדה – הבורגנות התיימרה לייצג את החברה, את הלאום ואת ההיסטוריה עצמה. היא הנגידה את עצמה לשיירי העידן הפיאודלי ולמעמד של בעלי המלאכה. האחרים נתפסו כשרידי העבר, כפריטים שראוי להציגם במוזיאון.
4. עם המהפכה התעשייתית אפשר להתחיל לדבר לראשונה על השילוב המתוכנן של המדע ושל הייצור. עד אז המדע ושיטות הייצור התפתחו בנפרד, כל אחד בתחומו. עם המהפכה התעשייתית הם החלו לעבוד יד ביד בפעם הראשונה. המדע הפסיק להיות מטרה בפני עצמו ורודד לכדי כלי. עליית היחס המכשירני למדע עתידה הייתה להביא לכדי שקיעה רצינית של החברה.
5. שולי הרווח מן התעשייה גברו בהרבה על שולי הרווח בכל המגזרים האחרים. התעשיינים הפכו לשחקנים החשובים החדשים בחברה. התעשייה השיגה עליונות אסטרטגית בכל תחום. את אלו שהיטיבו להתחמש בנשק הזה אי אפשר היה לעצור. אפילו הסחר איבד את עליונותו, והחקלאים דורדרו למעמד של מוקצים.
6. ההשלכות הפוליטיות של המהפכה התעשייתית היו חשובות אף יותר. למרות שהמהפכה סללה את הדרך למדינת הלאום, היא גם הניעה את תהליך האימפריאליזם מחוץ למדינה. בהשוואה לקולוניאליזם, הפנייה אל שאר העולם הפכה יותר שיטתית. המדינה המובילה בתעשייה, או המדינות המובילות בתעשייה, הגיעו לעמדה שממנה הן יכולות היו לכפות את המהלך העולמי המשמעותי השני. המהלך הראשון, הקולוניאליזם, חווה אתגרים שהוכיחו כי הוא איננו שיטה יעילה במיוחד לשליטה. את הקולוניאליזם השלימו יצאני הון ומשתפי פעולה מקומיים. האימפריאליזם של הקפיטליזם התאפשר בזכות הבסיס שהניחה המהפכה התעשייתית.

נראה אפוא שתוצאות המהפכה התעשייתית היו נרחבות. ההשלכות החברתיות והפוליטיות של המהפכה היו משמעותיות בדיוק כמו תוצאותיה הכלכליות. ההתפתחויות התעשייתיות של המאה ה־19 ביססו את ניצחונה של אירופה.

ראוי למתוח ביקורת על מספר דעות לגבי המהפכה התעשייתית. הראשונה היא המזהה את המהפכה התעשייתית עם הקפיטליזם. היא תופסת את המהפכה כאילו הייתה תוצאה ישירה של הקפיטליזם. יש לעקור תפיסה זו מן השורש. בדיוק כמו הרנסאנס, הרפורמציה והנאורות, המהפכה התעשייתית היא תהליך היסטורי וחברתי ייחודי העומד בפני עצמו. היא תוצאה של סחף היסטורי וחברתי ארוך.

באופן כללי, מונופולים ממשלתיים, ובמיוחד מונופולים קפיטליסטיים, הם מוסדות שמתמקדים בהתמדה בתוצרת ובערך עודף. בכל פעם שמצטבר עודף הם קולטים מיד את ניחוחו וחודרים אל המרחב כמו צרעות. יש להם אף רגיש מאוד בהיבט זה וחוש ריח מפותח. אי אפשר לדמיין בכלל את האפשרות שהם לא היו מבינים שהפעולה העצמית של האנרגיה ושל המכונות ניתנת ליישום לייצור ומכאן להפיכה למקור אדיר לרווח. מה שההון הצליח לעשות ביחס לתעשייה הוא קישור של שתי התופעות האלו למגזר הרווחי ביותר.

בפעם הראשונה שוחררה האנרגיה מתלותה בכוח שרירים. המנוע הקנה למכונות את היכולת לבצע חלק ניכר מן העבודה שעד כה בוצעה בעמל כפיים. הפיכתם של הקיטור, הפחם, הנפט, החשמל והמים למקורות אנרגיה חדשים הייתה מהפכה אמיתית. בבסיס השגשוג בייצור היה שילוב של סוגים חדשים של אנרגיה עם המכונה המפעילה את עצמה. עד היום, סוגי האנרגיה האלו והמכונות, על מיליון צורותיהן, ממשיכים לפרק, לבקע ולשבור את הטבע ואת החברה בקצב בלתי ניתן לחיזוי – ההשלכות לרוב שליליות. ההון, שמזהה בכך את ההזדמנות הגדולה ביותר בהיסטוריה, הוגה ומיישם שיטות חסרות תקדים של שליטה בחברה ובטבע. החברה והטבע חווים מתקפות חסרות תקדים מצד ההון. הגנת החברה והטבע הפכה לסוגיה קיומית, יותר משהיא מלחמת מעמדות או מאבק חברתי. את טיעונים אלו נוכל לבסס באמצעות כמה מקרי בוחן.

א

העיר מסרטנת; המרחב הכפרי קורס. השניות של החברה והטבע נהרסת כדרך חיים. אנו עומדים בפני תופעה הנקראת חברה חולה שאיננה בת־קיימא מבחינה סביבתית. החברה הופכת מאורח חיים שבו אדם מתקיים, לחלק או לשלוחה של מערכת השליטה והניצול של המכונה. כפי שהחברה, האדם והטבע שוסו זה בזה באופן חסר תקדים בתולדות התרבות, כך גם הציבו את האינדיבידואליזם ואת הטבע, שהמאזן הסביבתי שלו הופר, בעמדת שחותרת לנקום בחברה ובסובב כמעין מתקפת נגד. הרפואה מוכיחה במאות מקרים בכל יום שלסרטן אצל היחיד ישנם שורשים חברתיים. בהתחשב בכך שהעישון הוא אחד הגורמים המרכזיים לסרטן, ושהעישון הוא מנהג חברתי כמקור רווח קפיטליסטי שהאיצה המודרנה, קל להבין ש״סרטן חברתי״ הוא דרך טובה להמשיג את הדברים. החברה כבר איננה סביבה הראויה לחיים.

האיום הגדול ביותר שמציבה תפיסת העולם של התיעוש (ראיית התעשייה אך ורק כמקור לרווח) הוא הממדים האנטי־חברתיים שאליהם היא הגיעה. זה אחד התחומים שבהם נופל המרקסיזם. בשל המבנה הפוזיטיביסטי שלו, המרקסיזם קיבל ללא ביקורת את החברה התעשייתית כתופעה אידיאלית ואף רומם אותה לדרגת אל. זאת מתוך הנחה שמעמד הפועלים אינו יכול להתקיים או לשרוד בלעדיה. נקודה זו נמצאת בלב התאוריה. בהימנעותם מביקורת קלה שבקלות כלפי התעשייה, ובהאדרתם האין־סופית של המכונה ושל המפעל, נקל לראות כי תפקידם של המרקסיסטים בהתהוות הדת הנקראת "תיעוש" היה חשוב בדיוק כמו זה של הקפיטליסטים. התיעוש כבר הפך ללווייתן כלל־עולמי, ממש כמו הלווייתן שהוא מדינת הלאום.

העיר היא הזירה המרכזית של הסרטוּן החברתי. על אף שכבר עסקנו בתולדות העיר ובתפקידיה, עלינו לעתים קרובות לחזור ולעמוד על טיבו של יחסה להתפתחות החברה. העיר איננה רק צורה חברתית אלא גם תופעה בהתהוות המעמדות ומוקד התפתחותה של המדינה. מקובל לראות בשלוש התופעות היסודיות האלו – התפתחות חברה מעמדית, עירונית ומדינתית – את מהותו של תהליך התרבות. לא סתם קראו לתרבות בשם "medeniyet" בטורקית מוקדמת יותר. המילה קשורה בערבית לעיר, לעירוניות. גם הוראתה של המילה ״ציוויליזציה״ דומה.

מצד שני, בחינת העיר כחלק מתהליך התרבות בלבד תביא למבט צר מדי. העיר אינה חייבת להיות מרחב לתרבות או לתהליך התרבות. בדיוק כפי שייסוד הכפר הוא תופעה היסטורית בחיים החברתיים, הרי שגם את העיר ניתן לפרש באופן דומה. כמובן, החברה לא יכולה לחיות כל העת בתוך מערות או בתוך עצים חלולים, ואיננה מוכרחת אף להישאר בכפרים. היה צריך לבנות חיים ומרחבים מעבר למערות ולכפרים. העיר מצאה את מקומה בהיסטוריה כתוצאה של תהליכים אלה. לעיר תפקיד חשוב בהתפתחות המוח. כמרחב לחברה מורכבת יותר, העיר דרשה מהמוח לפתח את תכונותיו האנליטיות. הכריחה אותו. כיוון שאת הפתרון לבעיות החברתיות המתהוות יש לחפש באמצעות המוח, ההתפתחות האנליטית של החלקים הרלוונטיים במוח היא דבר מובן. החברה עצמה כבר דורשת תבונה מסוג כזה. העיר רק מעלה אותה רמה. את העיר ניתן להגדיר גם כמרחב המשותף לצרכים המשותפים של קבוצות הכפר.

זו נקודה חשובה מאוד. שם נמצאת הפילוסופיה שמאחורי ייסוד העיר. את הערים לא ניתן להבין כיישויות המוקמות בלא כפרים. ישנה תפיסה רווחת, שניתן להגדיר כ"עירוניות" על אף שלא ניתן לה שם מובהק, לפיה העיר בגדול תופסת מקום מנוגד לכפר. האסון קשור לתפיסה הזו. הצבת העיר כהופכי של הכפר איננה סתם תפיסה, זו נטייה מוכרת מאוד בהתפתחות ההיסטורית – תיאור העיר כתופעה שעובדת נגד הכפר ונגד המרחב הכפרי. נטייה זו, אשר איננה באמת חלק מפילוסופיית הקיום או מהיסוד ההיסטורי של העיר, משקפת מנטליות מעמדית ומדינתית צרה. גישה זו, שמשמעותה העיקרית היא תוצר עודף וכוח לעיר על חשבון הכפר, קנתה אחיזה גם במעמקי התרבות. הבוז לכפר ולמרחב הכפרי, הלעגתו, תיאור הכפריים כחסרי תבונה ועידון, כבורים וכגסים – מקור כל אלו בגישה שיצרה התפיסה הזו לאורך ההיסטוריה. נראה שהמדינה והעיר יצרו ברית היסטורית נגד הכפר ונגד המרחב הכפרי, ולכן גם נגד השבטים וההתארגנויות המשפחתיות שגרות בעיקר באזורי הכפר. הניגודים בין העיר לבין הכפר עיוותו באופן לא הוגן את דמותה של העיר והרחיקו אותה מהפילוסופיה האמתית שמאחורי הקמתה. כל אלו שורדים עד היום.

עם זאת, העיר והמרחב הכפרי, כמרחבים סימביוטים שמזינים זה את זה, יכולים להיבנות בתואם ובאיזון כאזורים המאפשרים חיי חברה שאין להם תחליף. ניתן לבסס מאזן סביבתי בין תושבי הכפר לבין תושבי העיר, ומציאת יחס כזה תהיה הדבר הטוב ביותר. אחד מהאסונות הגדולים שהתרבות המיטה עלינו הוא הגדילה המתמדת של העיר על חשבון הכפר והמרחב הכפרי, וכן הפיכת העיר למרכז שליטה וניצול, מה שמעוות את התפקיד של העיר ומרוקן אותה משימושיה המקוריים. צריך פעולות חברתיות משמעותיות רק בשביל להחזיר את העיר לפילוסופיה האמתית העומדת בבסיס קיומה.

ניתן אפילו להסיק מן ההיסטוריה העירונית שעיר שאינה מתחשבת ביחסיה עם הסביבה גדלה כמו סרטן. אין תשובה לשאלה ״היכן צריך לתחום את העיר או לקבוע את גבולה?״ בניגוד לאמונה הרווחת, ההיגיון המעוות של הערים ושל התרבויות שהתפתחו תחת ההיגיון הזה אינם אלא תוצאה של חוסר היגיון – ליתר דיוק, הם תוצאה של מוח אנליטי שאיבד את הקשר שלו לחיים ולרגש, כמו קופסת פח. מבינים היום טוב יותר את היקף האסונות ואת מה שמתברר כחוסר היכולת להופכם. ובכל זאת, הערים היו מבנים מפוארים יותר בעת העתיקה. ההיגיון הפשוט עוד לא אבד אז. בתרבויות מצרים ושומר, הניגוד בין העיר לטבע ולמרחב הכפרי טרם העמיק. המאזן עדיין נטה אל עבר המרחב הכפרי. הערים גדלו סביב מבצרים וטירות שעדיין נטמעו מרחבית בחקלאות. האוכלוסיות שלהן בקושי עלו על מאה אלף אנשים. אולי בכמה ערי בירה חיו יותר מכך. זיהום סביבתי לא היה בעיה בסדר גודל כה חמור. הייתה להן אדריכלות משמעותית. הערים היו שלם אורגני. בתרבות היוונית והרומית, מקדשים, שווקים, אסיפות, אולמות תיאטרון וגימנסיות התבססו על אדריכלות מפוארת השומרת על יחסים קבועים. טרסות, גינות ומבני מגורים השלימו את השלם האורגני. עיי החורבות שהותירו הערים מאחוריהן עדיין יוצרים יראה והתלהבות עמוקה. אלו היו מקומות אפופי קדושה מסוימת ומשמעות פילוסופית.

על אף שהסחר הגובר בימי הביניים פגע בשלמות העירונית, הפיתוח העירוני נמשך. ההשפעה הדומיננטית של התרבות הרוחנית הביאה אל החזית אדריכלות דתית. גדלי הערים אף פעם לא הגיעו לממדים מאיימים. הם היו קרובים לשיווי משקל עם אזורי הכפר. היה יותר דגש על ההשלמה ההדדית של המרחבים השונים. חשיבות החקלאות אף הפכה את המלאכה העירונית למגזר יותר מפותח. בעלי המלאכה נסמכו על האיכרים, והאיכרים נסמכו על בעלי המלאכה. הם התקיימו באחדות אורגנית, לא בעימות. הסכנות היחידות שעמדו בפניהם היו איתני הטבע (רעידות אדמה, בצורות) ומלחמות. פאר הביצורים והטירות המשיך. סחר בקנה מידה גדול טרם בלע את בעלי המלאכה ואת הכפרים. הסחר התפתח בנתיב תקין כמגזר ממגזרי הכלכלה. בין המאה ה־13 ו־16, ערי איטליה, בהשפעת הרנסאנס, היו הנציגות האחרונות של התקופה. ונציה, גנואה ופירנצה שימשו גשר בין התרבויות הקלאסיות לבין העת החדשה.

בעת החדשה החלה העירוניות להיטען בכל מיני משמעויות שונות. עליונות השוק נצפתה באופק. משקלו של הסחר החל לגבור. המאזן ההיסטורי החל לנטות לרעת הכפר. האדריכלות העירונית החלה לנטות לצרכי הסוחרים. הקשר בין החיים לבין סביבה אבד, והחשיבה על רווחים החלה לקבוע הכול. הערים הנבנות – בייחוד פריז, לונדון, אמסטרדם והמבורג – נטבעו בחותמה של התקופה החדשה: מרקנטיליזם. ערי העידן המסחרי התבדלו מן המובן הקלאסי של העיר וחשפו במהרה את הניגוד בינן לבין המרחב הכפרי והטבע. העיר, כמפקדה של הלוויתן המודרני, החלה לנעוץ את טפריה בכל אזורי החברה והסביבה. עידן התיעוש הוא מותה של העיר. מה שאפילו יותר מעניין הוא שגם הסרטן, המחלה הביולוגית, היא בעיקרה מחלה עירונית. הסרטן בהחלט קשור לעיר שהפכה את החברה שלה עצמה לחברה חולה.

המהפכה התעשייתית, שהתפתחה במהירות לאורך המאה ה־19, הכתה קודם במרכזי הלידה של החברה. המוסדות התעשייתיים גדלו בערים כמו מפולת שלגים, לא בגלל הצורך בחיים ליד הטבע, אלא בגלל הצורך ברווח. שכונות העוני והפחונים שאליהם נדחקו הפועלים, שהיו עבדים מודרניים, היו סביבות זרות לעיר. הן היו בגדר קולוניזציה של המרחב הכפרי. ערי עוני ופחונים התפתחו כתנועת קולוניזציה פנימית, רצינית יותר מתנועת הקולוניזציה של העידן המסחרי. הן הכילו את מי שהייתה לו עבודה ואת מי שלא הייתה לו עבודה, ובכך הפכו למצבורי עמל לתעשייה. ערי העוני היו לתעשיינים מה שמחסנים היו לסוחרים. מתופעה זו התפתחו כמה תופעות צדדיות. מפעלים קטנים החלו לחדור אל העיר. המודל הקלאסי נשכח. הערים הפכו למרכזים שספחו את החברה. בשלהי המאה ה־19, הערים בקושי נשמו תחת ערפיח המדיניות העירונית של התיעוש. בפעם הראשונה בהיסטוריה החלו לתפוח הערים עד לכמות אוכלוסין של מיליוני אנשים. הידע האדריכלי גרס כי עיר של חצי מיליון תושבים, אפילו לא מיליון, לא תוכל לתפקד. עיר שאוכלוסייתה מונה מיליון ויותר מייצגת את קנה המידה המשברי של המחלה.

התופעה הידועה כסרטן מוגדרת כצמיחתם של תאים כך שיכסו את הגוף כולו. במקרה הזה, המטופל מת כי שאר התאים בגוף אינם מסוגלים עוד לתפקד. לצמיחת העיר השלכות דומות על החברה. גם לתופעות היסטוריות־חברתיות יש ממדים. כשאחד הממדים האלו גדל כמו מפולת שלגים, משמע שהוא הפך לסרטני. עיר שאוכלוסייתה גדלה מעבר למיליון איש, ובייחוד מעבר לעשרה מיליון, מפסיקה להיות חברה. היא הופכת לחברת עדר, מה שנקרא חברת המונים. כמו שעדר ממלא דיר, כך גם את מצבן החדש של הערים ביחס לחברה האנושית עדיף להמשיל להפיכתן לדיר. אנשים שהפכו לעדרים ממלאים את הדיר הקרוי עיר. הם רודדו מזמן לכדי המון צרכני פשוט. כך גם העדר בדיר. בנוסף, הציבו לצידם עדר של מובטלים. הדבר מנחם אותם. הרעיון הכללי של מרכז מנהלי, של וילות פרטיות ושל בתים עם גינות אינו מתאים לרוח של העיר. את המרכז המנהלי אפשר לייסד גם על ראש הר. בתים עם וילות וגינות אינם דורשים עיר. ניתן להקים אותם בכל מקום.

אם כך, מה נשאר מן העיר? המקדש, התיאטרון, הפרלמנט, הגימנסיה והשוק הוחלפו כבר מזמן בחיקויים. עדיף להסתכל עליהם כמקומות שבהם מתבצעת הנשמה מלאכותית. במצב זה, עתיד העיר אינו ודאי. הזנת עיר של עשרה מיליונים משמעה מותו של האזור כקהילה סביבתית. הזנת העיר הזו לבדה דורשת לטבוח את החברה ואת הסביבה. ערים בודדות של חמישה או של עשרה מיליונים יספיקו כדי להרוג מדינה. רק זיהום האוויר מן התנועה יספיק כדי להרוג את העיר. העיר איבדה את משמעותה בחריגתה מן המימדים התקינים ביחס לכפר. אי אפשר לדבר על חיים היכן שאין משמעות. אלא אם כן, כמובן, אנחנו מגדירים נשימה כחיים.

ערים נהגו להיות השדות שבהן נתגלו אמיתות ונבנו פילוסופיות. עכשיו, בערים החרבות של התיעוש, ישנן חוות הרבעה שבהן רעיית העדר מובטחת על ידי ריקון המין, הספורט והאמנות מכל תוכנם. מה זה אם לא מותה של העיר?ֿ

ב

ֿממד הרסני נוסף של התיעוש הוא המתקפה על מערכת היחסים שבין החיים לבין הסביבה. בעוד העיר מסרטנת את החברה מבפנים, התיעוש תוקף את סביבת החיים כמכלול. מדיניות התיעוש של מדינת הלאום, שעדיין לא איבדה מחשיבותה, דורשת שכל משאבי המדינה והחברה יופנו לתעשייה. מדינת הלאום רואה בכך נתיב לפיתוח. למעשה, למדיניות זו אין קשר לעושרה של המדינה, לפיתוחה ולהעצמתה. הסיבה היסודית לכך היא שבכך מושג שיעור הר־ו־ו־ח הגבוה ביותר עבור ההון. התיעוש הוא מבצע לניהול רווחים. מושגים כמו "השקעה" או "פיתוח" הם כסות המסתירה את המטרה האמתית. אם יש רווח, יהיו השקעה ופיתוח. אחרת אין להשקעה ולפיתוח משמעות עצמאית. התיעוש הוא גניבה הגדולה באלפי מונים מקניין [פרטי]. יותר מזה, זוהי גניבה מן האוכלוסייה ומן הטבע של מדינה שלמה.

יש לציין כי איננו מוקיעים את ההשקעה או את הייצור במפעלים בפני עצמם. תמיד ניתן לפתח מודל ראוי להשקעות ולמפעלים, מודל המבוסס על רווחת החברה והסביבה. הם אינם מפיצים רוע בפני עצמם. כשהם מוכפפים לרווח, הם מובילים לסרטן. תעשייה למען רווח איננה עובדת למען הצרכים החברתיים. חוק מקסום הרווח איננו נובע מן הצורך. יש לו היגיון משלו. אם יש רווח בצורך, [הקפיטליזם] דואג לו. אחרת, הוא יניח לו למות. אם הטכנולוגיות העכשוויות יתפתחו וייושמו כראוי, ימוגרו האבטלה והעוני, החולי והבערות. יותר מזה, לא יהיה צורך להשמיד את הסביבה בטכנולוגיה ובמפעלים למען המשאבים.

אלפי תחומים שאינם מניבים רווח, אך יכולים לענות על צרכים חיוניים, נותרים נטושים אך ורק כי אינם מניבים רווח. למען הרווח צורכים תוך זמן קצר משאבים שלעתים נצברו במיליוני שנות אבולוציה מבלי להתחשב בהשלכות החיוניות שלהם. מדיניות הנפט, הימים, היערות והכרייה הפכה את הסביבה לתחום של חיים ומוות בשם הרווחיות. אף תופעה אחרת לא תוכל להדגים את הממד האכזרי שבמאורע הנקרא "רווח טוב" כמו הטבח הסביבתי. אלפי מדענים קבעו שאם הרווח העודף ימשיך בשלו לעוד כמה מאות שנים, אם לא עשרות שנים, אסון סביבתי יגיע בוודאות.

התיעוש הוא נצחון אדיר למוח האנליטי, אך תבוסה נוראית למוח הרגשי. התיעוש הוא תקומתה של ההתגלות האלוהית הקדומה ביותר שהכפיפה את כל החיים בעולם לשירות האדם. זו טעות לומר "לשירות האדם" – כל החיים מוקרבים למען תאוות הרווח של קפיטליסטים בודדים. אם כך, הרי שזה רק עניין של זמן עד שהאדם עצמו יוגש כקורבן. אף דוגמה מספרי הקודש אינה מתאימה לתיאורו של רוע כמו התיעוש.

ג

את התיעוש אין לפרש כבעיה של ייצור. הרווח המופק מן הייצור הוא זה שמסגיר את המשמעות האמיתית של המונופול של ההון. אם לא מכניסים את התעשייה לשירות המונופולים על הרווח, תמיד ניתן לעצב מדיניות ייצור, ובהתאם גם מדיניות השקעה, שתהלום את אפשרויות המדע והטכנולוגיה, ותתחשב בצרכים הבסיסיים של החברה ובתנאי הסביבה. לא מאוד משנה אם המדיניות תכלול מכונות או לא. אפשרות אחת מייצרת לאט, השנייה מהר. זה הכול. יותר מזה, הגורם הקובע פה הוא צרכי החברה ותנאי התואם עם הסביבה ועם האקולוגיה. מהירות ואטיות אינן מטרות בפני עצמן. לכן, המיכון אינו טוב או רע לכשעצמו. בעוד תאוות הרווח מטביעה את חותמה על התופעה הנקראת "תיעוש", כל תהליכי ההשקעה, הייצור והצריכה, בין אם בעזרת מכונות ובין אם בלעדיהן, בין אם במהירות ובין אם באטיות, למן המאה ה־19 ועד היום – הכל הופך לבעיה הנגועה בנמק. מסיבה זו, הערים גדלו באופן לא תקין. הנשקים התפתחו להחריד. צבאות ענק התבססו. מלחמות נוראיות התגלעו ברחבי העולם. טבח סביבתי החל להתבצע. מפלצת מדינת הלאום נוצרה. החיים התרוקנו לגמרי מתוכנם. הפוליטיקה נהרסה. כשהקפיטליזם כמונופול מטביע את חותמו על הייצור התעשייתי נוצרת מפלצת התיעוש. זו הנקודה המהותית.

המונופול הממשלתי קודם אחז בתוצר העודף של החקלאות ואז של הסחר. עם המאה ה־19 החל ייצור תעשייתי חסר תקדים, המבוסס על מקורות אנרגיה חדשים ועל המצאת מכונות חדשות, וכשהושת עליו מונופול, החלו להשיג רווחים שלא הושגו באף תקופה היסטורית אחרת. במילים אחרות, ההון הפך למקבילה של ייצור עודף. כשהרווח הושת על התיעוש, הכול יצא משליטה. לכן, התיעוש, כריכוז התעשייה והרווח, הוא קו מנחה שונה מאוד. התיעוש אינו סתם כלכלה; הוא המונופול על הכלכלה. בין אם במסגרת מדינה ובין אם במסגרת עסקים פרטיים, הוא מונופול המושת על הייצור התעשייתי. אין הדיון נסוב סביב שדות הייצור שהחברה קיימה במשך אלפי שנים באמצעות עבודת כפיים נטולת ניכור, בין אם במפעלים, בסדנאות או בחוות. הבעיה אינה נובעת מן הייצור בתחומים אלו ואף לא מן המסחר בשוק. הבעיה האמיתית נוצרת כאשר ישויות מסוימות מטעם המדינה, או המדינה בעצמה, מבססות שליטה חיצונית על שדות אלו שהתנהלו למען צרכי האדם ומתחילות לחלץ את העודף דרך מיסוי, ביזה וספסרות. אז נוצרות בעיות כלכליות וחברתיות חמורות מאוד. מן המאה ה־19 ואילך, אחרי מה שאנו מכנים "המהפכה התעשייתית", כשהייצור הופך לאזור לא־תקין לרווח והמונופולים מושתים בעצימות, אנו חוזים לא רק במלחמת מעמדות ובמלחמות לאומיות, אלא גם במלחמות באופן כללי. יש הסלמה במאבקים בתוך החברה, בין חברות ואל מול הטבע. החברה חווה את הדומיננטיות של הכוח כפי שלא חוותה מעולם. כולם נאבקים בכולם. במובן מסוים, הלווייתן, כפי שתיאר תומס הובס בחיבור שזה שמו, אינו מסיים את ״מלחמת הכול בכול״; להפך, הוא הופך את המלחמה למלחמה נגד הטבע ולמלחמה נגד עצמך. זהו השלב האחרון בחייה של החברה המפלצתית, או של המפלצת החברתית.

ד

גם "החברה התעשייתית" אינו מושג שימושי בפני עצמו. כשמתבססים מונופולים תעשייתיים, החברה הופכת ליותר ממוסחרת, והייצור מוטה יותר לסחר ומוכפף לתעשייה. משמעותו של הקפיטליזם של המונופולים התעשייתיים הוא שתחומי הייצור האחרים הופכים לתלויים בתעשייה המונופוליסטית. במובן זה, את החברה התעשייתית יש להבין כשלב נוסף של התרבות. סביר לקבוע כי שלב זה אפיין את המאה ה־19. כיוון שאפשר היה לחלץ בו יותר רווח מבכל תקופה שקדמה לו, אפשר לקרוא לו תור הזהב של הקפיטליזם. בתקופה זו, החברה כולה נאחזה בתאוות הרווח. מטרת החיים נהייתה להפוך לבעל הון, וזו הפכה להיות המצב הטבעי של הקיום. במובן מסוים, החברה התעשייתית היא ראשונה מסוגה; זוהי חברת הקפיטליזם המירבי. המלך הופך עירום. כלומר, בפעם הראשונה, הקפיטליסטים המובילים יוצרים קבוצה חדשה של מלכים, שונים מן הקודמים אך עדיין מעוטרים ומתלבשים כרגיל, המציגים עצמם כאזרחים. המלכים האלו מתרבים ומבססים את קיומם על השלת המראה המעוטר והמפואר של ימי קדם. במובן זה, החברה התעשייתית היא חברת המלכים העירומים.

בחברה זו רווח קשירת מצבם של הפועלים למשכורת. במובן מסוים, מעמד הפועלים הוא מעמד הנבדל מן החברה. ההבדל בין מעמדם לבין העבדות הקלאסית היא ההסתמכות על שכר. אין זה אתי לקבוע מה העדיף בין השניים. אחת הטעויות המשמעותיות של המרקסיסטים היא הקביעה כי הבורגנות התעשייתית ומעמד הפועלים הם המתקדמים בחברה וכי השאר נחשלים. למעשה, ההפך הוא הנכון. האיחוד בין התעשייה לבין מעמד הפועלים הוא אולי תכונה של המודרנה, אבל במונחי שוויון, חירות ודמוקרטיזציה, הם נופלים בתחומה של המדינה המונופוליסטית. יחד הם מביעים עמדה הקרובה בהרבה לאנטי־סוציאליזם. הברית של האינטלקטואלים עם הקואליציה המעמדית הזו הייתה סטייה אומללה במיוחד של הסוציאליזם מן הדרך. חברת המונופולים התעשייתית, בלבה, היא חברה של מלחמת עד. לא סתם הפכה מדינת הלאום למבנה הפוליטי של התקופה.

ה

הפוליטיקה והמדינה של המונופוליזם התעשייתי מתגלמות במדינת הלאום, אשר נבנית על בסיס הלאומיות בצורתה הקיצונית ביותר ועל מיזוג בין המדינה לבין החברה הלאומית כולה. הסיבה המרכזית לכך היא הרווח העודף של ההון ופיזורו בחברה. הגברת הרווח דורשת כי החברה כולה תהפוך תלויה במונופולים התעשייתיים – וזה אומר מלחמת אזרחים. עם זאת, במדינת הלאום, היכן שהלאומיות והכוח נחווים בשיאם, מלחמת האזרחים מודחקת ויציבותו של משטר מקסום הרווח נותר על כנו. ההתפתחות ההדרגתית של פשיזם כמערכת בתקופה זו איננה מאורע מקורי; מה שמאפשר את הפיכת החברה לעדר ואת פעפוע הכוח עד ליחידותיה הבסיסיות של החברה הוא הפיכת הלאומיות לדת.

המודרנה המערבית, המבוססת על השילוש של תיעוש, של מדינת לאום ושל קפיטליזם, הפכה לתקופה ולתרבות המדממת ביותר בהיסטוריה בשל היקפה. המודרנה, המבוססת על השילוש השזור הזה, יוצרת הן מלחמת אזרחים (פשיזם) בחברה והן מלחמות לאומיות, מלחמות אזוריות ומלחמות עולם בין מדינות. בבסיס כל זאת, כפי שנאמר שוב ושוב, נמצא ייצור הרווח וחלוקתו. בהציבה את התיעוש כמטרתה העיקרית, מדינת הלאום מציבה אף את השאיפה להפוך לקפיטליסט על סדר יומה. כשהקפיטליסטים מציבים את מדינת הלאום כמטרתם המדינית, הם חושפים שביכולתם לאפשר את מדינת הלאום רק על ידי הדבקת הלאום בלאומיות, ושזהו הסדר המדיני ההכרחי ביותר עבור משטר הרווח. כשהתעשייה הופכת למטרה המרכזית הן של המדינה והן של הקפיטליזם, גורלן של המאות ה־19 וה־20 נחרץ. התעשייה, כמו החקלאות והמלאכה, היא עידן של ייצור. היא מבוססת על מורשת התרבותה. אבל אף תקופה בתולדות הייצור לא נתנה למדינה ולמונופול הקפיטליסטי את הכוח להגדיל את הרווח ואת הכוח כמו שנתנה לה תקופת התיעוש. לכן, המדינה והקפיטליסט פוצחים במירוץ לתיעוש. התאהבותם בתיעוש אינה נובעת ממחשבה על החברה ועל הפרט, ובטח שלא מכבוד ללאום, אלא מכך שהם מצאו הזדמנות היסטורית להפיק רווח.

מבחינה היסטורית, החברה התעשייתית נקשרת באידאלים של מלחמה ושל הגמוניה. כשצרפת קראה תיגר על אנגליה ועל הולנד, מדינות ברית, הן שוב פנו לייצור הזול כנשק נגד אובדן מעמדן ההגמוני. ההיסטוריה מראה שאנגליה הייתה קרוב לוודאי מאבדת את ההגמוניה שלה בראשית המאה ה־19, בייחוד מול נפוליאון, לולא הפכה חיץ למהפכה התעשייתית. אומרים שארצות הברית והקיסרות הרוסית קיבלו לצד צרפת הזדמנות לבסס הגמוניה. גם גרמניה הצטרפה לימים למירוץ. ההזדמנות של אנגליה, אולי הפתרון היחיד שעמד לראשותה, הייתה המהפכה התעשייתית. המצב מראה שוב כמה הכורח הוא אבי ההמצאה. מנוע הקיטור ומכניקת הטקסטיל סובבו שוב את גלגלי ההיסטוריה לטובתה של אנגליה. חידושים פוליטיים וצבאיים צברו מהירות וכוח יחד עם הייצור התעשייתי החדש. בתורן הגיעו גם ההצלחות הצבאיות.

מרגע שנשזרה השרשרת קשה מאוד לפרקה. תבוסתו של נפוליאון, יחד עם כל מיני גורמים אחרים, הייתה בוודאי בעיקרה תוצאה של המהפכה התעשייתית. המהפכה התעשייתית קידמה את ההגמוניה של אנגליה לעבר אימפריה עולמית רחבת ידיים במאה ה־19. המאה ה־19 היא המאה המהוללת של אנגליה. זו המאה שבה אנגליה זכתה לראשונה לתואר ״האימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם״. לא הייתה זו אימפריה קלאסית. היא לא התנהלה, למשל, כמו האימפריה הרומית או העת׳מאנית. קיומם של סדרים פוליטיים שונים במדינות השונות שתחת השפעת האימפריה לא פגע בה. המודל שמצליח לשאת סדרים פוליטיים שונים בתוכו עדיין מתפקד תחת השם ״חבר העמים הבריטי״ (Commonwealth), אם כי הוא נחלש בהדרגה.

ייצוא המהפכה התעשייתית לשאר העולם התפתח בצורה דומה בכל התרבויות. אחרי שהוכיח את עצמו, התיעוש התפשט קודם במערב אירופה, ואז לשאר אירופה בשלהי המאה ה־19. התפשטותו בעולם כולו הואצה בראשית המאה ה־20. חוסר האיזון שאפיין את ההתפשטות הזו, שבראשה עמדו המונופולים הבריטיים והגרמניים בתחרות בין מונופולים תעשייתיים, הוביל לשתי מלחמות עולם ולמספר מלחמות אזוריות ומקומיות. אנו שוב רואים כיצד הרווח התעשייתי הוא מונופול, המונופול הוא מדינת לאום ומדינת הלאום היא מלחמה. כשאנו מבינים כי אף מדינת לאום לא הייתה קמה בלא מלחמה, אנו מיטיבים לראות במלחמות אלו את ההיסטוריה הרווחית והמדממת של התיעוש ושל תפיסת אזורים לייצוא תעשייתי. ברור לגמרי כי הרווח נמצא בלבה של המלחמה ושל מדינת הלאום.

פירוש העידן התעשייתי כאימפריאליזם קשור אף הוא לייצוא התעשייה. כיוון שהתיעוש פיתח רק באופן מוגבל את הקולוניות, את הקולוניות למחצה ואת האזורים הלא־עצמאיים, משמעו, כצפוי, פריצה של מלחמות בפנים ובחוץ. מלחמות לשחרור לאומי, תופעה רבת עוצמה במאה ה־20, קשורות במהותן למדיניות התיעוש של אזורים קולוניאליים וקולוניאליים למחצה. לא משנה מה היה מעמדן, כולן הפכו למדינות לאום, ומדינת הלאום תיעדפה תיעוש, אבן דרך בנתיב אל הקפיטליזם העולמי. במובן זה, המהפכות ברוסיה ובסין בחשבון הסופי אינן אלא מהפכות של מדינת לאום ושל תיעוש. ההתפתחויות שאחר כך רק איששו את התהליך היסודי הזה. המאה ה־20 אם כן היא בעיקרה תקופה של תיעוש מחוץ לאירופה, בין אם באמצעות מלחמות לשחרור לאומי ובין אם באמצעים אחרים.

תהליכים אלו נמשכו במלוא אונם עד הרבע האחרון של המאה ה־20. מה שהגיע אחר כך היה שלב שבו אירופה ייצאה את התעשייה שלא הכניסה לה רווח רב ושהפכה למעמסה (בזיהום תעשייתי, בשכר גבוה) אל העולם. קודם לכן, סחורות שונעו לעולם דרך מנגנון משולש: סחורות והון במאה ה־19; סחורות, הון ותעשייה ב־20. נראה כי לא נותר אזור בעולם שחמק מן התיעוש. אם כך, נוכל לקבוע כי העידן התעשייתי איבד את כובד משקלו, או, ליתר דיוק, שהתעשייה הוחלפה בהון פיננסי. התרבות האירופית, ששלבה הראשון היה סחר והשני מהפכה תעשייתית, חווה כעת את התקופה הפיננסית כשלב השלישי והסופי שלה. העידן הפיננסי החל לשחק תפקיד משמעותי בעיקר אחרי 1970.

אף תקופה חדשה אינה שוללת את קודמתה, אלא רק דוחקת אותה למקום השני. הסחר המשיך במאה ה־19. עם זאת, הוא איבד את כוחו הקודם בהשאת רווחים בהשוואה לתעשייה, ובכך נפל למקום השני. לעידן הפיננסי שורשים עמוקים בהרבה. ערי המדינה האיטלקיות היו מעין רפובליקות פיננסיות. הן התקשרו עם ממלכות רבות באמצעות הפיננסים. בעידן הסחר, הן מיהרו לפעול בעסקאות פיננסיות, בהלוואות. האשראי הפך למקור משמעותי לרווח. עם זאת, היה זה רק המגזר השלישי ברווחיותו.

מבקרים העלו יותר ויותר ביקורות על התעשייה ככל שההרס הסביבתי הפך לסכנה מוחשית לכדור הארץ כולו. מתקיימים ויכוחים עזים בנוגע להתמודדות עם האסונות שגורם התיעוש. הסתירות בין התיעוש לבין החיים בכלל הגיעו לממדים בלתי נסבלים. גם היכולת של השימוש הבלתי אחראי במדע ובטכנולוגיה להביא עלינו את אחרית הימים הפכה לנושא חם.

הבסיס לכל הבעיות הללו נמצא בקשר בין התעשייה לבין הרווח. כבר הוכח כי השילוב חסר הרסן בין השניים רק יצר סבך של בעיות, הרבה מעבר להבטחה של פיתוח. השתלטות התעשייה על הזירה החברתית כולה, והעובדה שלא נותר היבט חברתי אחד שלא הפך לסחורה, החריפו את הבעיות החברתיות לממדים חסרי תקדים. התפתחויות רבות שמקורן בתעשייה עומדות בסתירה לטבע החברה ולסביבה. רק כעת אנו עדים לתוצאות הספיחה הכמעט מוחלטת של אזורי הכפר. גם ההשלכות של הפיכת העיר להיפוכו של הכפר מתחילות להתברר רק כעת. שאלת החלופות איננה צריכה לחרוג מרמת הדיון. החברה בוודאי לא תוכל להתקיים בלי תעשייה. אך גם אי אפשר לצפות כי מה שנעשה בשמה של התעשייה ימשיך להתקיים. עמדה רגשית המתנגדת לתיעוש עשויה להתחזק. תנועות עירוניות וסביבתיות החלו ללכת בכיוון הזה. היציאה אל הזירה הפוליטית גם היא נכנסה לסדר היום. יהיה זה תמים לצפות שמאמצים אלו, שאינם חורגים מגבולותיה של רפורמה, יוכלו ליצור מחדש את האיזון שנפרע בטבע. כל עוד אנו נשארים בפרדיגמה הנוכחית של התרבות, אין לצפות ליותר משינויים קוסמטיים.

העידן התעשייתי העצים פי כמה וכמה את ההיבטים השליליים של חמשת אלפי שנות תרבות. על כך מסכימים כולם. ההתחממות העולמית היא רק דוגמה אחת. החורבן עמוק יותר ומקיף יותר משחשבנו. נדרשת ביקורת לא רק של העידן התעשייתי, אלא של התרבות כולה. חרף התוצאות החיוביות המסוימות שהשיגו המרקסיסטים ומתנגדים אחרים על ידי דחיסת בעיות לסיווגים צרים כמו כלכלת מעמדות או סביבתנות, רב־תרבותיות ופמיניזם, חוסר יכולתם לנסח תכנית פוליטית רצינית ולתרגמה לפעולה נובע כנראה מחולשות עמוקות.

בכל יום מתבהר כי הבחירה הנכונה היא בחירה בתרבות דמוקרטית. עם זאת, כשנשלב תרבות דמוקרטית מושרשת עם ביקורות ועם מצעים מקיפים מאוד, ועם ארגונים הנכונים לפעולות מעשיות, נוכל להסתכל בטבע ובחיים באופן מחשבה חברתי, חופשי, שוויוני ודמוקרטיי יותר, ולצעוד הלאה.

תרגום והקדמה: אור־אל ביילינסון, היסטוריון של אירואסיה בעת החדשה. בימים אלו הוא עמית פוסט־דוקטורט באקדמיה ע"ש פולונסקי ללימודים מתקדמים במדעי הרוח והחברה במכון ון ליר בירושלים.

המערכת מבקשת להודות ליוזמת 'חירות לאג'לאן – שלום בכורדיסטן' ולריימר היידר בפרט על הרשות לפרסם את התרגום.

תמונה ראשית: בוצ׳יני, ״העיר מתעוררת״ (1910)