Skip to content

מכשפות ומלחמת המעמדות

סילביה פדריצ'י

באירופה של המאה ה־16, ציד מכשפות היה מלחמה מעמדית בידי העילית.

המאמר הוא קטע מתוך הספר Caliban and the Witch (2004, Autonomedia).


ציד המכשפות מופיע לעיתים נדירות בהיסטוריה של מעמד הפועלים. עד היום, הוא נותר אחת התופעות הכי פחות נלמדות בהיסטוריה של אירופה, ולמעשה, של העולם – אם נחשיב את העובדה שההאשמה בעבודת השטן נישאה בידי המיסיונרים והקונקיסטדורים ל"עולם החדש", בתור מכשיר לשעבוד האוכלוסייה המקומית.

העובדה כי הקורבנות של ציד המכשפות באירופה היו בעיקר נשים איכרות עשויה להסביר את אדישותם של היסטוריונים בעבר כלפי רצח העם הזה – אדישות שגבלה בשותפות לדבר עבירה – שכן מחיקת המכשפות מדפי ההיסטוריה תרמה להפחתת חשיבות חיסולן הפיזי על המוקד, מה שעשוי לרמז על תפיסת התופעה כשולית, ואף כסיפורי עם.

אפילו אלה שלימדו את אירועי ציד המכשפות (בעבר, רובם ככולם גברים), היו לעיתים קרובות יורשים ראויים של חוקרי השדים מן המאה ה־16. בזמן שביכו על השמדת המכשפות, רבים מהם התעקשו לציירן כשוטות עלובות הלוקות בהזיות, כך שרדיפתן תוכל להיות מוסברת כחלק מתהליך של "ריפוי חברתי", ששימש לחיזוק הלכידות החברתית, או תתואר במונחים רפואיים כ"פאניקה", "שיגעון" ו"מגיפה" – כולם תיאורים שזיכו את ציידי המכשפות ואפשרו דה־פוליטיזציה של פשעיהם.

פמיניסטיות זיהו בקלות שמאות אלפי נשים, שנטבחו ועונו באכזריות קשה ביותר, אתגרו למעשה את מבנה הכוח החברתי. הן הבינו, בנוסף לכך, כי מלחמה זו נגד נשים, שהתחוללה במשך תקופה של שתי מאות לפחות, הייתה נקודת מפנה בהיסטוריה של נשים באירופה, "החטא הראשוני" בתהליך ההשפלה החברתית שנשים סבלו ממנה עם עליית הקפיטליזם, ולפיכך תופעה שעלינו לחזור אליה ללא הרף אם ברצוננו להבין את שנאת הנשים, שעדיין מאפיינת פרקטיקות מוסדיות ויחסים בין גברים לנשים.

בניגוד אליהן, היסטוריונים מרקסיסטים שלימדו את סוגיית "המעבר לקפיטליזם", דחקו את פרשת ציד המכשפות לתהום הנשייה, למעט יוצאי דופן מעטים – כאילו שהייתה בלתי רלוונטית להיסטוריה של מלחמת המעמדות. ובכל זאת, ממדי הטבח היו אמורים לעורר כמה חשדות, כשמאות אלפי נשים נשרפו בחיים, נתלו ועונו בפרק זמן של פחות ממאתיים שנה.

הדבר אמור היה לבלוט לעין מכיוון שציד המכשפות התרחש במקביל לקולוניזציה ולהשמדה של אוכלוסיות בעולם החדש, לתהליך גידור הקרקעות באנגליה, לראשיתו של סחר העבדים ולחקיקתם של "חוקי הדמים" נגד נוודים וקבצנים. שיאו של ציד המכשפות הגיע בתקופת המעבר שבין שלהי הפיאודליזם לבין "המראתו" של הקפיטליזם, כשהאיכרות באירופה הייתה בשיא כוחה, אבל, עם הזמן, גם הגיעה לתבוסתה ההיסטורית. עד כה, מכל מקום, היבט זה של ההצבר הראשוני נותר בגדר סוד.

יוזמת המדינה בעידן שריפת המכשפות

ציד המכשפות טרם זכה להכרה כאחד מהאירועים החשובים ביותר בהתפתחות החברה הקפיטליסטית וביצירתו של מעמד הפועלים המודרני. מסע אימים שכזה נגד נשים, ללא אח ורע בתולדות הרדיפות, החליש את התנגדות האיכרוּת האירופית למתקפה שניהלו נגדה האצולה והמדינה, בזמן שקהילות האיכרים כבר היו בעיצומו של תהליך התפוררות תחת ההשפעה המשולבת של הפרטת הקרקע, הכבדת המיסוי והרחבת השליטה של המדינה לכל תחומי החיים החברתיים.

ציד המכשפות הלך והעמיק את החלוקה בין נשים וגברים, לימד גברים לפחד מכוחן של נשים וחיסל מערך שלם של הרגלים, אמונות ונושאים חברתיים שקיומם לא עלה בקנה אחד עם משמעת העבודה הקפיטליסטית, שאכן הגדירה מחדש את הרכיבים המרכזיים של הייצור החברתי. בניגוד להשקפה שהופצה על ידי אנשי תנועת הנאורות, ציד המכשפות לא היה שירת הברבור של עולם פיאודלי הולך ונעלם. ציד המכשפות הגיע לשיאו בין השנים 1630-1580, בתקופה שבה היחסים הפיאודליים כבר פינו דרך למוסדות הכלכליים והפוליטיים האופייניים לקפיטליזם המרקנטיליסטי. היה זה באותה "מאה ארוכה של ברזל" שבה, כמעט בהסכמה שבשתיקה ובמדינות שלעיתים קרובות היו נתונות במלחמה זו עם זו, התרבו הסיכונים והמדינה החלה להוקיע את קיומן של מכשפות וליזום את רדיפתן.

עוד לפני ששכן האשים את שכנו, או שקהילות שלמות היו נתונות ל"היסטריה" כללית, התקיימה שטיפת מוח קבועה שבה נציגי הרשויות הפיצו בגלוי חרדה מפני התפשטותן של מכשפות, עברו מכפר לכפר במטרה ללמד אנשים כיצד לזהותן, ובמקרים מסוימים נשאו עימם רשימות שמיות של מכשפות חשודות, בעוד הם מאיימים להעניש את אלה שהסתירו אותן או עזרו להן.

אבל היו אלה המשפטנים, השופטים ומומחי השדים, שהתגלמו לעיתים באותה הדמות, אשר תרמו יותר מכל לרדיפה. הם היו אלה שהפכו את טיעוני האשמה לשיטתיים, השיבו לביקורות ושימנו את המכונה המשפטית. בשלהי המאה ה־16, הם יצרו נוסח מתוקנן, כמעט בירוקרטי, למשפטי הרדיפה, שהיה אחראי לדמיון הרב שבין הווידויים שנגבו והיה בעל אופי בינלאומי. הגברים שעסקו במלאכת החוק יכלו להסתמך על שיתוף פעולה של אנשי הרוח והדעת הנחשבים בזמנם, בתוכם פילוסופים ומדענים שעדיין זוכים לתשואות בימינו כאבות הרציונליזם המודרני.

לא היה כל ספק אז, שציד המכשפות היה יוזמה פוליטית מרכזית. הטבע הפוליטי של הציד מודגם היטב על ידי העובדה שאומות קתוליות ופרוטסטנטיות, שהיו במלחמה זו נגד זו בכל היבט אחר, שילבו ידיים וחלקו טיעונים זהים בכדי לרדוף את המכשפות. לפיכך, אין הפרזה בטענה שציד המכשפות היה המכנה המשותף הראשון בפוליטיקה של מדינות הלאום האירופיות החדשות, ואחרי הקרע שחוללה הרפורמציה, הביטוי הראשון לאיחוד כלל־אירופי.

אמונות שטן והשינויים באופן הייצור

מסקנה ראשונה לגבי משמעות ציד המכשפות האירופי יכולה להימצא בטענה שהעלה מייקל טאוסיג (Taussig) במחקרו הנודע מ-1980, The Devil and Commodity Fetishism in South America. טאוסיג גרס כי אמונות השטן עלו בתקופות היסטוריות שבהן אופן ייצור אחד תפס את מקומו של משנהו. בתקופות אלה, לא רק שהתנאים החומריים של החיים השתנו באופן דרמטי, אלא כך גם התשתית הרוחנית של הסדר החברתי – למשל, התפיסה כיצד מיוצר ערך, מה מחולל חיים וצמיחה, מהו "טבעי" ומה עוין את המנהגים הקיימים והיחסים החברתיים.

טאוסיג פיתח את התיאוריה שלו באמצעות התחקות אחר אמונותיהם של פועלים חקלאיים קולומביאנים וכורי חימר בוליביאנים בתקופה שהשתרשו בשתי המדינות יחסי ממון שבעיני העמים נתפסו כקטלניים ואפילו כשטניים, בהשוואה לצורות הישנות והקיימות עד היום של ייצור המבוסס על צרכים. לפיכך, במקרים שטאוסיג חקר, היו אלה העניים שראו את יתרונותיה של עבודת השטן. ועדיין, החיבור שעשה בין השטן ובין תהליך המסחור מזכיר לנו שגם על רקע ציד המכשפות, התרחב הקפיטליזם הכפרי שבתוכו בוטלו הזכויות המקובלות והגיע גל האינפלציה הראשון באירופה המודרנית.

התופעות הללו לא הובילו אלא לגידול בשיעורי העוני, הרעב והבעיות החברתיות, והעבירו את הכוח לידי המעמד החדש של ה"מודרניזטורים" שהביטו בפחד ובדחייה בצורות החיים השיתופיות שהיו אופייניות לאירופה הטרום־קפיטליסטית. ביוזמת אותו מעמד קדם־קפיטליסטי המריא ציד המכשפות בתור כלי נשק באמצעותו ניתן היה לנצח את ההתנגדות לארגון מחדש של הכלכלה.

העובדה שהתפשטות הקפיטליזם הכפרי, על כל השלכותיו – הפקעת אדמות, העמקת הפערים החברתיים, פירוק היחסים הקולקטיביים – היוותה גורם מכריע בתהליך שהוביל לציד המכשפות, מוכחת גם בכך שרוב הנאשמים בו היו חקלאיות עניות – עובדות חווה ומועסקות בשכר – ואילו אלה שהאשימו אותן היו בני עשירים בעלי יוקרה בקהילה, לא פעם מעסיקיהן או בעלי הקרקע. כלומר, אנשים שהיו חלק ממבני הכוח המקומיים,ולעתים קרובות בעלי קשרים הדוקים עם השלטון המרכזי.

באנגליה, המכשפות היו בדרך כלל נשים זקנות שנשענו על סיוע ציבורי, או נשים ששרדו בזכות מעבר מבית לבית כשהן מתחננות לחתיכת אוכל, לסיר יין או לחלב; אם הן היו נשואות, בעליהן היו עובדי יום, אך לרוב הן היו אלמנות וחיו לבדן. העוני שלהן בולט בווידויים שנגבו מהן: בעתות של צורך ומצוקה נגלה לעיניהן השטן, בהבטיחו שמעתה ואילך הן "לא ידעו מחסור", אם כי הכסף שנתן להן בהזדמנויות אלה יהפוך במהרה לאפר, פרט שעשוי להיות קשור לחוויה של היפר־אינפלציה שהיתה נפוצה באותה תקופה.

באשר לפשעים השטניים של המכשפות, הם נראים לנו כלא יותר מאשר מאבק מעמדי שהתקיים ברמת הכפר: הפצת "עין הרע", הטלת קללת הקבצן שסורב לקבל כסף, אי־תשלום חוב דמי שכירות ובקשה לסיוע ציבורי.

ציד מכשפות והתקוממות מעמדית

כפי שאנו רואים במקרים אלו, ציד המכשפות צמח בסביבה חברתית שבה "הזנים המובחרים" חיו בפחד מתמיד מן "המעמדות הנמוכים", שבהחלט ניתן היה לצפות מהם כי יטפחו מחשבות רעות, מכיוון שבתקופה זו הפסידו את כל מה שהיה להם.

אין להתפלא על כך שהאימה המעמדית באה לידי ביטוי כמתקפה על הקסם העממי. המאבק נגד הקסם ליווה מאז ומתמיד את התפתחות הקפיטליזם, עד עצם היום הזה. הקסם מבוסס על האמונה שהעולם בעל חיוּת, בלתי צפוי, וכי יש כוח בכל דבר, כך שכל אירוע מתפרש כביטוי של עוצמה נסתרת שיש לפענחה ולהסביר איזה רצון עומד מאחוריה.

הקסם היה גם מכשול בפני הכפפת העבודה לתנאים רציונליים, ואיים על כינון עקרון האחריות האישית. מעל לכל, נראה הקסם כצורה של סירוב לעבודה ושל מרדנות, וככלי של התנגדות עממית לשלטון. העולם היה צריך להיות "חסר אשליות" בכדי להיות נשלט.

במאה ה־16 הייתה ההתקפה נגד הקסם בעיצומה, ונשים היוו את היעד המתבקש. גם כשהן לא היו מכשפות או קוסמות מדופלמות, הן היו מי שנקראו לסמן בעלי חיים חולים, לרפא את שכניהן, לעזור למצוא חפצים אבודים או גנובים, לתת קמיעות או שיקויי אהבה, ולסייע בחיזוי העתיד. אף על פי שציד המכשפות היה מכוון כלפי מגוון רחב של מנהגים שיוחסו לנשים, הוא התמקד בעיקר ביכולות הללו – כישוף, ריפוי וביצוע לחשים וקסמים – ורדף אותן על בסיס אלה. זאת משום שטענתן לכוח מאגי ערערה על כוחן של הרשויות והמדינה, והעניקה לעניים אמון ביכולתם להערים על המציאות הטבעית והחברתית, ואולי אף לחתור תחת הסדר הקיים.

לעומת זאת, ספק אם האומנויות המאגיות שנשים תירגלו במשך דורות היו מועצמות עד כדי מזימה שטנית שלמה, אלמלא היו מתקיימות על רקע משבר ומאבק חברתי הולכים וגוברים: אותן "מלחמות איכרים" נגד העברת האדמות לבעלות פרטית, כולל התקוממויות נגד תופעת הגידור באנגליה (בשנים 1549, 1607, 1628, 1631), כשמאות גברים, נשים וילדים, חמושים בקלשונים ובאתי חפירה, החלו להרוס את הגדרות שהוקמו סביב הנחלות הקהילתיות, בהכריזם כי "מעתה איננו צריכים לעבוד יותר". במהלך מרידות אלה, היו אלה לעיתים קרובות נשים שיזמו והובילו את הפעולה.

זה היה בית הגידול שבו צמחה רדיפת המכשפות. הייתה זו רדיפה שלא הייתה אלא המשך מלחמת המעמדות באמצעים אחרים.

ציד מכשפות, ציד נשים והצבר כוח העבודה

סביר כי ציד המכשפות היה, לפחות בחלקו, ניסיון להפללת השליטה בילודה, והעמדת גוף האישה ורחמה, בשירות הצורך בגידול אוכלוסייה ובייצורו וצבירתו של כוח עבודה. למעשה, אנו יכולים לדמיין איזו השפעה הייתה על נשים שחזו בשכנותיהן, בחברותיהן ובקרובותיהן נשרפות על המוקד, כשהן מבינות שכל יוזמה למניעת הריון עשויה להתפרש כתוצר של סטייה שטנית.

מנקודת המבט הזו, אין ספק כי ציד המכשפות הרס את השיטות שבהן השתמשו נשים לשליטה בילודה, בכך שראה בהן מכשירים שטניים, ומיסד את שליטת המדינה בגוף הנשי – תנאי מוקדם להכפפתו לצורך שיעתוקו של כוח עבודה. ציד המכשפות, אם כן, היה מלחמה נגד נשים; ניסיון מתואם להשפיל אותן, להסיר את האנושיות שלהן ולהרוס את כוחן החברתי.

כשהושגה המטרה – השבת המשמעת החברתית על כנה, והשלמת ההגמוניה של המעמד השליט – הגיעו משפטי המכשפות לקיצם. האמונה בכישוף יכולה הייתה להפוך אפילו למושא ללעג, להידחות בתור אמונה תפלה ולהישכח במהרה. כשם שהמדינה פתחה בציד המכשפות, כך בזו אחר זו יזמו ממשלות שונות את סיומו.

לאחר שהושמד הפוטנציאל החתרני של הכישוף, ניתן היה אפילו להמשיך לעסוק בקסמים. לאחר סיומו של ציד המכשפות, הוסיפו נשים רבות לפרנס את עצמן באמצעות ניבוי העתיד, מכירת כשפים וביצוע צורות אחרות של קסם. אולם כעת, הרשויות כבר לא התעניינו ברדיפתן של שיטות אלה, אלא נטו לראות את הכישוף כתוצר של בורות או של דמיון מופרע.

אך רוח הבלהות של המכשפות המשיכה לרדוף את אנשי המעמד השליט בדמיונותיהם. ב־1871, הבורגנות הפריזאית חזרה אליה באופן אינסטינקטיבי, כדי לחולל דמוניזציה של נשות הקומונה הפריזאית, שהואשמו בכוונה להעלות את פריז באש. למעשה, קשה להטיל ספק בכך שהמודלים לסיפורים ולדימויים המחרידים ששימשו את העיתונות הבורגנית ליצירת המיתוס על אותן נשים, ה־"pétroleuses", נשאבו מעולם הדימויים של ציד המכשפות.

התפרסם לראשונה ב-Jacobin

תמונה ראשית: A witch. Oil painting (Wikimedia)

תרגום: עמיר איזנמן

פיגומים

סילביה פדריצ'י היא חוקרת ואקטיביסטית פמיניסטית שחיברה ספרים רבים, ביניהם Caliban and the Witch ו־Revolution at Point Zero. היא מייסדת שותפה של ה־International Feminist Collective ופעילה בקמפיין Wages for housework.