למה אנחנו עדיין מדברים על מעמד העובדים

השאלה שלפנינו היא מדוע סוציאליסטים ממשיכים להתמקד במעמד העובדים בתור המפתח לשינוי חברתי. אם לגשת ישר לעניין, ישנן שתי סיבות יסודיות שבגללן סוציאליסטים עושים זאת, ולדעתי אלה סיבות מוצקות מאוד. אפשר לחשוב על הסיבה הראשונה בתור אבחון של תחלואי החברה המודרנית, ועל הסיבה השנייה בתור תחזית של הפעולות שכדאי לנקוט כדי לשפר את המצב. שתיהן מצביעות על אותו גורם. בואו נתחיל עם האבחון.

האבחון מתמקד בדברים שבני אדם זקוקים להם כדי שיהיה להם סיכוי סביר להיות מאושרים ולהיות ביחסים חברתיים טובים עם בני אדם אחרים – כל הדברים הללו כלולים במה שאנחנו מכנים צדק והוגנות. לא משנה מה עוד דרוש – ויש דברים רבים שדרושים לצדק חברתי – ישנם שני דברים שעליהם כמעט כולם מסכימים. 

האחד הוא מינימום בסיסי מסוים של אמצעים חומריים שדרושים לקיום. בני אדם לא יכולים לחיות חיים נורמליים אם הם כל הזמן מוטרדים בשאלה אם יהיה להם מספיק אוכל. הם לא יכולים לחיות בכבוד אם אין להם שירותי בריאות בסיסיים, או דיור, או תנאים חומריים מסוימים שמאפשרים להם לשאוף למה שהם יחשיבו למטרה נעלה יותר: יצירתיות, אהבה, חברות. קשה לקיים את כל הדברים הללו אם אין לך אמצעים בסיסיים מסוימים, לכן ראשית כל אנחנו זקוקים לאמצעים אלה.

השני הוא אוטונומיה, או חופש משליטה. הרעיון הבסיסי הוא שאם אתה תלוי באדם אחר לצרכי קיומך, אתה בעצם נמצא בשליטתו, כי בכל רגע הוא עשוי להפנות את הכוח שיש לו עלייך כדי לנצל אותך. לפיכך, להישלט על ידי מישהו אחר פירושו שסדר העדיפויות על פיו מתנהלים חייך לא יהיה שלך. יהיה זה סדר העדיפויות של מי ששולט בך. כלומר שאחרים, ולא אתה, יקבעו את מטרותיך בחיים ואורח חייך. 

לכן, אם בחברה המודרנית בני אדם חסרים את האמצעים החומריים הבסיסיים האלה, ואין להם אוטונומיה, הם חווים שליטה. בחברה כזו קשה מאוד להשיג צדק, יהיו אשר יהיו הדברים האחרים שבני אדם זקוקים להם.

אינטרסים מתנגשים

סוציאליסטים אומרים שקפיטליזם הוא מערכת חברתית שבאופן שיטתי מנשלת בני אדם הן מהאמצעים החומריים שהם זקוקים להם והן מהאוטונומיה שלהם. הסיבה לכך היא פשוטה: קפיטליזם פועל על פי עקרון מקסום הרווח – הרווחים ניצבים מעל בני האדם בסדר העדיפויות. מדוע הוא חותר תחת האוטונומיה וגם מגביל את הגישה לאמצעים חומריים בסיסיים? ובכן, רוב בני האדם בחברה קפיטליסטית מוכרחים לעבוד למחייתם, והם הולכים לעבוד עבור מישהו אחר. העדפותיו של המישהו האחר הזה, המעסיק שלהם, לא נקבעות בהתאם לרווחת העובדים תחתיו. הן נקבעות בהתאם למטרת קיום העסק – מקסום רווחים.     

הסיבה לכך שהמעסיק חייב להעדיף את מקסום הרווח היא שאם הוא לא יעשה זאת, העסק ימות. הדרך היחידה בה חברה מסחרית יכולה לשרוד היא באמצעות סחיטה של כמה שיותר כסף מהפעילות הכלכלית שלה, כדי שהמעסיק יוכל לקחת את הכסף הזה ולהעלות את היעילות ואת היתרונות התחרותיים האחרים ולהביס את המתחרים שלו. זאת הבעיה היסודית: דחף התחרות וכוחה מאלצים את בעלי ההון לתעדף את טיפוח הרווח מעל כל שיקול אחר. ומתברר שטיפוח הרווח משמעו פגיעה בכל אחד אחר.

צדו השני של מטבע מקסום הרווחים הוא מזעור העלויות. כל עסק חייב לצמצם את כל סוגי ההוצאות שלו בכל דרך אפשרית כדי להגדיל את שולי הרווח ככל האפשר. אבל למזעור העלויות יש השלכות מיידיות על חיי העובדים, מכיוון שמה שהם לוקחים כהכנסה שלהם – שכרם – הוא הוצאה מבחינת המעסיק. לפיכך, המשמעות של מזעור העלויות היא שכל מעסיק מנסה לשלם כמה שפחות, עד כמה שהוא מצליח ועד כמה שהדבר אפשרי, ככל שהדבר נוגע לתנאי העסקתם של עובדיו. פירוש הדבר הוא שאמצעי הקיום הבסיסיים של העובדים נקבעים לא על פי צרכיהם, אלא על פי המינימום שהמעסיק מצליח ומסכים לשלם. זאת בעיה מספר אחת.

בעיה מספר שתיים: בזמן העבודה שלהם העובדים מוותרים על האוטונומיה שלהם לטובת המעסיק. 

מהותו של חוזה העסקה בשכר היא כזו: "אני מגיע לעבודה ועובד בשבילך. אתה נותן לי סכום כסף מסוים ולמשך הזמן בו אני עובד בשבילך, אהיה תחת סמכותך. מה שאני עושה עם הזמן שלי, איפה אני עומד, לאן אני הולך, עם מי אני מדבר, כמה הפסקות שירותים אני לוקח, לאן אני מסתכל, כמה מהר אני עובד – כל זה לא נתון לשיקול דעתי. זה נתון לשיקול דעתך, המעסיק".

בשביל רוב האנשים בעולם זמן העבודה הזה הוא רוב זמן הערות שלהם. זמן העבודה תופס עבור רובם בין שני שלישים לשלושה רבעים בקירוב מכל הזמן שהם ערים – כלומר, משמעות הדבר בפועל היא שהם מעבירים שלושה רבעים של חייהם הפעילים תוך מסירת האוטונומיה שלהם – חירותם – למישהו שהאינטרסים שלו מנוגדים ישירות לאינטרסים שלהם. לעתים קרובות להיעדר זה של אוטונומיה במקום העבודה נלווית שליטה של המעסיק גם מחוצה לו. בעיירות־תאגידים, או בערים בהן שופטים ומחוקקים נקנים בגלוי על ידי מעסיקים, אפילו הסמכות הפוליטית כפופה בפועל לבעל ההון. 

לכן, משתי הסיבות הללו, כללי השיטה הקפיטליסטית חותרים באופן מובנה, שיטתי ובלתי־נמנע תחת תנאי יסוד הכרחיים לאפשרות קיומה של חברה צודקת.

מי מחזיק בכוח

מכאן נובע שכדי להתקדם לעבר מבנה חברתי צודק יותר, חייבים למצוא דרך לכלל האנשים להשיג את התנאים החומריים הבסיסיים ויותר אוטונומיה. משחר לידתו של הקפיטליזם היה זה מאבקם של העניים: ניסיון לקבוע כי הם זכאים לגישה לא־סחירה, שלא דרך השוק, או לפחות לגישה בלתי מותנית, לדברים שהם זקוקים להם בשביל חיים ראויים־לשמם. הבעיה היא שבכל פעם שהעניים תבעו, ביקשו או התחננו לביטחון רב יותר בדברים הללו, הם נתקלו בהתנגדות מצד המעסיקים.

במקומות העבודה, אם העובדים מבקשים שכר גבוה יותר, או שליטה רבה יותר במקום עבודתם, או אם הם מבקשים יותר סמכויות בהחלטות על השקעות, בכל פעם הם נתקלים בסרבנות המעסיקים. וכאשר הם מנסים להיאבק על הדרישות הללו מחוץ למקום העבודה, הם נתקלים בכוחם החברתי העדיף של המעסיקים.

הבעיה הבסיסית היא שהחיים במסגרת הקפיטליזם משמעותם שהכוח לא מחולק באופן שוויוני. לא רק שהמעסיקים קובעים את סדר העדיפויות במקום העבודה, אלא הם מחזיקים גם בכוח ובסמכות לקבוע את סדר העדיפויות של החברה כולה, בגלל שליטתם במדינה, בגלל המשאבים העדיפים שלהם בתחום השתדלנות ובגלל יכולתם לקנות פוליטיקאים. מטבעה של השיטה, הם שולטים בהשקעות, ולכן שולטים ביצירת כל העושר וההכנסה של החברה, ולפיכך כולם דואגים כל הזמן שרק יישארו מרוצים.     

ההזדמנות של העובדים

זה מוביל אותנו לבעיה אסטרטגית: אם בחברה קפיטליסטית נשללים מהרוב המכריע של בני האדם  האמצעים הבסיסיים הדרושים לצדק חברתי, ואם בכל פעם שהם דורשים אותם, הרשויות הפוליטיות מונעות מהם להשיג אותם בגלל ההשפעה של מעמד בעלי ההון, כיצד משיגים אותם?

כך אנחנו מגיעים לשלב השני אחרי האבחון: התחזית ביחס לדרך בה אפשר לתקן את המצב. התחזית אומרת כי כדי שהרוב המכריע של בני האדם יזכה לסיכויים טובים יותר בחייהם, ומכיוון שאנשים במוקדי הכוח לא יוותרו עליהם מרצונם, חייבים לקחת את האמצעים ואת הכוח מידיהם באמצעות כוח נגדי מקרבם של העניים.  

זוהי סוגייה מעשית: אם המדינה הבורגנית ומעמד בעלי ההון, שבידיהם הכוח במשטר הקפיטליסטי, לא מוכנים לאפשר לעניים גישה למשאבים הבסיסיים הדרושים לחיים סבירים, מטוב ליבם, באיזה כוח יכולים להשתמש העניים כדי להשיג את הדברים האלה מבעלי ההון? התשובה יכולה להיות רק הוצאת הדברים הללו מידיהם באמצעות כוח נגדי של העניים. מכאן חשיבותו האסטרטגית של מעמד העובדים, שנשענת על כוחו המעשי שנובע מתפקיד המפתח שיש לו בקפיטליזם.

מעמד העובדים שונה מכל קבוצה לא־קפיטליסטית אחרת בחברה המודרנית. מעמד העובדים – עני, נשלט ומפורד ככל שיהיה – הוא האווזה שמטילה ביצי זהב. הוא מקור הרווחים, מפני שאם העובדים לא יגיעו ויעשו את עבודתם בכל יום, לא תהיה תוצרת למכור ולא יהיו רווחים למעסיקים. לכן, לעובדים יש כאן הזדמנות, בתנאי שהם יכולים לנצל אותה: הם מחזיקים את היד על ברז הרווחים שהזרם הקבוע שלהם דרוש לתפקוד המערכת. לבעלי הון יש סמכות על העובדים, אבל אם האחרונים לא יסכימו לעשות את מה שמעסיקיהם אומרים, ימצאו את עצמם המעסיקים מול שוקת שבורה. 

ההתמקדות בעובדים נובעת, אם כן, מחשיבותם האסטרטגית. הם הגורם היחיד, שמעצם מקומו ותפקידו בקפיטליזם – גורם המפתח בתהליך הייצור – יכול להכניע את בעלי השררה בחברה.

אם כך, יש להם את היכולת, אבל יש להם גם אינטרס להשתמש ביכולת הזאת. כל החוסר באמצעים חומריים בסיסיים ובאוטונומיה שתיארתי ושמונעים מהחיים ומהחברה שלנו מלהיות צודקים, מורגשים באופן החריף ביותר על ידי מעמד העובדים. העובדים הם הרוב המכריע בחברה המודרנית. רובם המכריע גם נמצאים בקצה העני יותר, והם אלה שסובלים בכל יום מההשפלה, מהמחסור, מאובדן האוטונומיה, מקצב העבודה ששוחק את בריאותם, מחוסר ביטחון ומחרדה ביחס לשאלות על חייהם ועל עתידם – שנובעות מהעובדה שאינם חופשיים אלא נתונים לשליטתם של אחרים. העובדים הם אלה שהכי סובלים תחת הקפיטליזם, ולכן לא רק שיש להם יכולת, אלא גם אינטרס להתאגד ולהיאבק למען המטרות, שלדעתנו יכוננו חברה צודקת יותר.

מהשוליים אל המרכז

למה שנאמר עד כה יש השלכה חשובה. רבים מן הקוראים והקוראות של הטקסט הזה לומדים או למדו באוניברסיטאות, ולרוע מזלכם סבלתם מהישיבה בשיעורי תיאוריה חברתית בעשרים השנים האחרונות. בקרב הפרוגרסיבים ובשמאל הרדיקלי קטגוריית המפתח בעשרים וחמש השנים האחרונות הייתה השוליים: שוליות, להזדהות עם השוליים, לסנגר על השוליים, להיות בשוליים, לאהוב את השוליים. אם זה שולי, זה טוב. לא שיש משהו רע בשוליים, אך חשוב להבין זאת: מעמד העובדים הוא חשוב כי הוא לא שולי. אם אתם רוצים לעשות פוליטיקה אפקטיבית, אתם מוכרחים להתגבר על אהבתכם לשוליים.

אין פירוש הדבר שקבוצות חברתיות מדוכאות אחרות לא מעניינות אתכם. להיפך: כל מי שנלחם למען חברה צודקת צריך להתייחס לכל סוג של דיכוי ודחיקה לשוליים בתור חשוב וקריטי. אבל צריך להבין שפוליטיקה היא לא רק לדבר בשם הצדק והמוחלשים. פוליטיקה היא גם נקיטת צעדים מעשיים להשגת כוח נגדי אל מול מרכזי הכוח בעולם לא צודק.

הדבר שהופך את מעמד העובדים לחשוב זה שהוא הקטגוריה החברתית והקבוצה החברתית המרכזית בקפיטליזם (אחרי בעלי ההון, כמובן). כלומר, הסיבה שגם בניתוח המציאות שלנו וגם במאמצי הגיוס שלנו אנו מתמקדים במעמד העובדים היא מרכזיותו למערכת, לא השוליות שלו.

המשמעות של זה היא שאופי הדיונים הפוליטיים חייב להשתנות. לעתים קרובות למדי כאשר נכנסים לפגישה היום, הדיון נסוב סביב השאלה האם הקבוצה הזאת נלחמת או לא לטובת השוליים, האם היא מחפשת את השוליים, האם הם מביאים את השוליים פנימה. זה מצוין, אם הכוונה לוודא שאנחנו מחויבים למאבק בכל השפלה ובכל עוולה. אבל חשוב שנפנים שעלינו גם לשאול: מי הם שחקני המפתח המרכזיים בחברה שבידיהם האמצעים להביא לשינוי שאנחנו מעוניינים בו?

עלינו לחרוג מעבר לעיסוק הכפייתי בשוליים לא רק במעשה ובדיבור הפוליטי שלנו, אלא גם בהבנתנו את המערכת. אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על הגרעין, הליבה והיסודות עליהם מושתתת החברה המודרנית, ולבנות ולבסס את כוחנו בתוך היסודות המכוננים הללו.  

כעת, ברגע הזה, השמאל נמצא במצבו החלש ביותר מאז לידתו בכל הנוגע לפעילות מעשית להשגת כוח, ואחת הסיבות לכך שהוא אימץ אל ליבו את השוליות, היא שזה המקום שבו הוא נמצא – הוא מוצא את עצמו דחוק לשוליים. אבל העובדה שנדחקנו לשוליים לא אומרת שכדאי לאמץ תפיסה עצמית שזה מקומנו.

סדר היום של השמאל לתקופה הנראית לעין יהיה להבין איך להגיע מהשוליים אל מרכזי העצבים של הקפיטליזם. זה חשוב כי שם נמצא הכוח. ועד שלא נצליח לקחת לעצמנו את הכוח הזה ולהשתמש בו למטרות אחרות, לא נגשים את החברה שרוב האנשים המוסריים רוצים. לכן סוציאליסטים מתמקדים במעמד העובדים.

פורסם בג'קובין

תמונה ראשית: thepismire / workers (flickr)

תרגום: אלי למדן