בשנים האחרונות נראה שהפופוליזם נמצא בכל מקום: מארה"ב ואמריקה הלטינית ועד למדינות במערב ובמזרח אירופה. לצד עלייתם של מנהיגים ותנועות פופוליסטיות, נדמה שהשיח על הפופוליזם מתפתח מהר יותר מהתופעה עצמה. אבל מהו בעצם פופוליזם ומדוע הוא מתפשט תחת הגלובליזציה הנאו־ליברלית? כיצד נראה הפופוליזם בישראל ומדוע הליברליזם הפוליטי איננו התשובה?
מהו פופוליזם?
כיום, "פופוליזם" הפך להיות מושג מכיל כול, שם נרדף לכל מה שרע במערכת הפוליטית. כך נכללים תחת המושג "פופוליזם" תנועות, מפלגות ותופעות שהקשר ביניהם איננו מובן מאליו. מה המשותף בין 'אלטרנטיבה לגרמניה' (AfD) לבין 'פודמוס' הספרדית? במה דומים דונלד טראמפ, הנשיא שנבחר כמועמד המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית, לבין הנשיאה לשעבר של ארגנטינה, כריסטינה קירשנר, עם הרטוריקה האנטי־אימפריאליסטית שלה? איך ניתן לכרוך תחת אותה הגדרה את נשיא בוליביה לשעבר, המנהיג הילידי אוו מורלס, ואת המפלגות המבקשות לדאוג לטהרת התרבות והאתניות של אירופה הלבנה, כגון 'הליגה' (Liga) באיטליה או מפלגת 'האינטרס הפלמי' (Vlamms Belang) בבלגיה?
כדי לעשות סדר בתופעות השונות האלה, אני מציע להבין פופוליזם כמשפחה של תנועות חברתיות הצומחות כאלטרנטיבה שקוראת תיגר על הפרויקט ההגמוני הקיים. תנועות פופוליסטיות צומחות לרוב בחברות שבהן סכסוכים מרכזיים נסובים סביב הדרה והכלה של קבוצות שונות באוכלוסיה ולכן למושג "עם" יש חשיבות מיוחדת. התנועות הפופוליסטיות נבנות על ריבוי המשמעויות של המושג, ועל המשחק בין משמעויות שונות אלו. כפי שטוען מדען המדינה, קאס מודה (Mudde), התנועות והמפלגות הפופוליסטיות מפרשות את החברה בצורה בינארית ואנטגוניסטית, המחולקת לעם ולאויביו (האליטות וכל אלה אשר אינם שייכים ל"עם האמיתי"). כמוכן, תנועות ומפלגות פופוליסטיות מבינות דמוקרטיה בעיקר כמימוש ריבונות העם, המבטאת רצון הומוגני.
אולם מהו ומיהו "העם"? המושג "עם" נושא שלוש משמעויות עיקריות: האומה כולה, כלומר הקהילה הפוליטית בכללותה; ה"עמךָ", העם הפשוט, זה שאינו חלק מאליטות השלטון והכוח; והעם כיחידה אתנו־תרבותית אקסקלוסיבית, דוגמת ה”פולק” הגרמני. התנועות והמפלגות הפופוליסטיות עושות שימוש בכל שלוש המשמעויות ועוברות מאחת לאחרת, ולעתים אף משתמשות בכל אחת מן המשמעויות כאילו הן אחת. בבניית ההנגדה בין עם לבין אליטות, העם יכול לסמן את האומה כולה, את השכבות העממיות, קבוצה אתנו־תרבותית אקסקלוסיבית, או שילובים שונים בין שלושתן.
הפופוליזם המכיל מדגיש את משמעות העם כ"עמךָ" ומהווה אמצעי להכלה חלקית של קבוצה או של קבוצות מודרות דרך הטענה "גם אנחנו העם". הפופוליזם המדיר לעומת זאת, מדגיש את המשמעות האתנו־תרבותית של המושג, ומהווה אמצעי להגנה על קבוצות חברתיות מסוימות הרואות את עצמן כמאוימות, דרך העמקת ההדרה של קבוצה או קבוצות אחרות בטענה "אנחנו העם, לא אתם".
עם זאת, יש לקחת בחשבון שהן ההכלה והן ההדרה הפופוליסטיות הן תמיד חלקיות. ההכלה היא חלקית משתי סיבות: האחת, כי בדרך כלל תנועות פופוליסטיות אינן משנות לעומק את המבנים המתווים את החלוקה הלא־שווה של כוח ומשאבים. השנייה, כי התביעה להכלה מתבססת על טיעון פרטיקולרי – גם אנחנו העם. לעם תמיד גבולות והוא תמיד מוגדר אל מול מי שאינו נכלל בו, ולכן התביעה להכלה היא בהכרח פרטיקולרית. שתי התנועות האידאולוגיות־פוליטיות המרכזיות המזוהות עם המודרנה – ליברליזם וסוציאליזם – מעלות תביעות להכלה אוניברסלית: הליברליזם על ידי התפיסה של זכויות פרט אוניברסליות ושוויון מלא בפני החוק, והסוציאליזם על ידי תביעה לבעלות משותפת על אמצעי הייצור והצגת הפרולטריון כמעמד אוניברסלי, שהאמנציפציה שלו משמעותה אמנציפציה של האנושות כולה. בתביעה להכלה הפופוליסטית תמיד יישאר מי שאינו נכלל, שאינו שייך לעם "האמיתי".
מנגד, גם ההדרה היא חלקית, כי כל תנועה פופוליסטית – אפילו הרדיקלית והימנית ביותר – רואה את עצמה, ואם היא זוכה לתמיכה, גם נתפסת על ידי אחרים, כמי ששומרת על האינטרסים של העם הפשוט. לכן, בניגוד לתנועות פשיסטיות שבהן העם נתפס רק כיחידה אתנית־תרבותית אקסקלוסיבית, בתנועות הפופוליסטיות משמעות העם כ"עמךָ" תמיד נוכחת. ההדרה הפופוליסטית היא חלקית כי לפחות ברמה הסמלית, לאנטי־אליטיזם המאפיין כל תנועה פופוליסטית יש תפקיד מכיל.
תנועות פופוליסטיות, הן מכילות והן מדירות, מורכבות משילוב בין קבוצות שונות. הקבוצות השותפות לפרויקט הפוליטי הפופוליסטי מתחברות אליו דרך אינטרסים משותפים ודרך בנייה של מה שההוגה הפוליטי ארנסטו לקלאו מכנה "שרשרת שקילויות". כשבעלי הכוח אינם מסוגלים או אינם רוצים לתת מענה לדרישות ולתביעות הפרטיקולריות של קבוצות חברתיות שונות, מתפתחת לוגיקה שמורכבת משרשרת של שקילות בין הדרישות השונות: בין הדורשים את הורדת מחיר הקוטג', הדורשים מעונות יום, הדורשים מגורים להשכרה במחיר סביר, הדורשים זכאות לדיור ציבורי, הדורשים מערכת בריאות נגישה – כפי שקרה בתקופת המחאה החברתית ב־2011. על פי לקלאו, בשלב מסוים אחת מהדרישות הפרטיקולריות הופכת לדרישה שמייצגת את שרשרת השקילויות כולה (לדוגמה: "לחם עבודה", או "צדק חברתי"), ומאפשרת לקבוצות השונות להתארגן סביבה ולהיבדל מהשלטון ומהאליטות השולטות. בניית שרשרת שקילויות כזאת יוצרת קו מפריד בין "אנחנו" – הדורשים דרישות המחוברות על ידי שרשרת שקילויות ומאוגדים סביב תביעה פרטיקולרית שהופכת למייצגת את כל התביעות – ל"הם", הלוא הם השלטון, האליטות, אלה שאינם נענים לדרישותינו. "אנחנו", כלומר העם, ו"הם", כלומר בעלי הכוח.
אפשר, אם כן, לסכם ולטעון שפופוליזם הוא מושג המתייחס לתנועות חברתיות שעושות שימוש במשמעויות השונות של המושג "עַם" כאמצעי במאבק על הכלה או על הדרה. תנועות אלו מתאפיינות בתפיסה קוטבית של החברה ובחלוקתה לעם (המאוחד, התמים) ולאויביו (האליטות ושותפיהן הזרים); ובהבנת הדמוקרטיה כביטוי לרצונו ההומוגני של העם. תנועות פופוליסטיות מתכוננות על ידי בנייה של שרשרת שקילויות בין תביעות של קבוצות חברתיות שונות.
מדוע מתפשט הפופוליזם?
בשנים האחרונות אנו עדים להתחזקותן של תנועות ומפלגות המכונות פופוליסטיות. תחת המושג "פופוליזם" נכללות תופעות שונות ומגוונות: שלטונם של מנהיגים פופוליסטים במספר מדינות דרום אמריקאיות כגון ונצואלה, אקוודור, בוליביה וארגנטינה; בחירתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ וההצבעה בעד הברקזיט בבריטניה; במזרח אירופה, שלטונה של מפלגת 'חוק וצדק' (PiS) בפולין ושל ויקטור אורבן בהונגריה; במרכז ובמערב אירופה התחזקותן של מפלגות כמו 'אלטרנטיבה לגרמניה' (AfD), 'החזית הלאומית' בצרפת, ושתי הזוכות בבחירות באיטליה ב-2018 – 'הליגה הצפונית' ו'תנועת חמשת הכוכבים'; ובמזרח התיכון, שלטונו של רג’פ טייפ ארדואן בטורקיה, וכפי שאטען בהמשך, גם שלטון הליכוד בישראל.
להתפשטות הפופוליזם בימינו סיבות רבות. קיים ויכוח האם הן בעיקרן כלכליות־חברתיות – כלומר קשורות לשינויים המבניים שנגרמים על ידי הגלובליזציה הנאו־ליברלית, או תרבותיות – כלומר תגובת נגד לתרבות ליברלית קוסמופוליטית. במקום להציע הסברים בינריים הסותרים אחד את השני, אני מציע להבין את ההתפשטות של התופעה הפופוליסטית כתוצאה של שני מתחים מבניים בדמוקרטיה הליברלית המועצמים על ידי הגלובליזציה הנאו־ליברלית.
בכל דמוקרטיה ייצוגית קיים מתח מבני הנובע מהפער ההכרחי בין הרעיון הדמוקרטי הבסיסי של שלטון עצמי של הקהילה הפוליטית (העם, סובייקט הדמוקרטיה) לבין הנציגים שלו. פער זה מתעצם נוכח התפקיד הכפול של הנציגים כמייצגי המכלול מצד אחד, לבין היותם פרטים וחברים בקבוצות בעלות אינטרסים מצד שני. הפער הזה מאפשר את הופעתם של משברי ייצוג, שבמסגרתם הקהילה הפוליטית מרגישה שהמוסדות הדמוקרטיים אינם מייצגים אותה כהלכה.
המתח המבני השני המאפיין את הדמוקרטיה הליברלית הוא המתח בין הרעיון הדמוקרטי לפיו העם הוא הריבון לבין התפיסה הליברלית של זכויות הפרט, המבקשת להגביל את כוחו של הריבון. תפיסה זו של דמוקרטיה פרוצדורלית, שבמרכזה הפרדת רשויות וזכויות "שליליות" מציבה אתגר משמעותי לרעיון הדמוקרטי ההיסטורי שבמרכזו קהילה פוליטית השולטת על עצמה.
הגלובליזציה הנאו־ליברלית מעצימה את שני המתחים המבניים הללו, ויוצרת גורמים נוספים שתורמים להיווצרותן ולהצלחתן של תנועות פופוליסטיות. את המתח הראשון, בין הקהילה לבין הנציגים, מעצימה הגלובליזציה הנאו־ליברלית על ידי ערעור על יסודות מערכת הייצוג המפלגתית שאפיינו את הדמוקרטיות הליברליות במאה העשרים. המפלגות הפוליטיות פעלו כמוסד מתווך שהפחית את המתח בין הקהילה הפוליטית לבין נציגיה, ובשיאן היוו מסגרות שדרכן אזרחים יכלו להתוות את התנהלות נציגיהם – הן ברשות המחוקקת והן ברשות המבצעת. אולם תחת הגלובליזציה הנאו־ליברלית, מוסדות על־לאומיים כגון הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית והאיחוד האירופי, הגבילו את מרחב הפעולה של מדינות הלאום ושל המפלגות השולטות בהן. המתח המבני השני, בין ריבונות העם לבין זכויות הפרט, מועצם תחת הגלובליזציה הנאו־ליברלית בעקבות השינויים בהרכב החברתי של "העם". במדינות רבות, ובהן ישראל, תהליכי ההגירה מחד, והיווצרות קבוצות חברתיות קוסמופוליטיות שמסוגלות לנוע בין מדינות מאידך, הופכות את הגדרת ה"דמוס" – והקשר בין הקהילה הפוליטית כמכלול לבין פרטים וקבוצות – לקונפליקטואלית.
הגלובליזציה הנאו־ליברלית מעצימה את שני המתחים המבניים הללו בדרכים נוספות שתורמות לעלייתן של תופעות פופוליסטיות. בקצרה ניתן למנות את היחלשותן של זהויות מעמדיות מסורתיות; העמקת הפערים ואי־השוויון הכלכלי; היחלשות כוחה של המדינה הריבונית אל מול כוחות כלכליים על־לאומיים, ובמיוחד אל מול השווקים הפיננסיים; מסחור מדינת הרווחה וההשלכות שהיה לכך על חיי האזרחים והאזרחיות; ושינוי המבנה התעסוקתי במדינות רבות, עם היחלשותו של הפרולטריון התעשייתי והתחזקותה של העבודה הלא־פורמלית והפרקריאט (המעמד הפגיע).
הימין בישראל: מפופוליזם מכיל לפופוליזם מדיר
בישראל צמחו לאורך השנים תנועות פופוליסטיות מכילות ומדירות. מרכזיותו של הפופוליזם במציאות הישראלית נובעת מהעובדה שמאבקים סביב הדרה והכלה מאפיינים את ישראל מראשיתה. בחברה ששסועה על פני צירים רבים (לאומי, אתני, מעמדי), המסמן "עם" הפך למרכזי לכינונן של זהויות פוליטיות. העובדה שמיעוט גדול ונבדל – הפלסטינים אזרחי ישראל – הוא חלק מאומה שעמה הרוב היהודי נמצא בסכסוך ארוך ימים, תורם לכך שהמושג עם יתפרש בעיקר כקבוצה אתנו־לאומית אחידה, ולכן שהתנועות הפופוליסטיות המרכזיות תהיינה מדירות. המשקל ההיסטורי של הדת כמגדירה את השייכות לעם היהודי, וקביעת השייכות הדתית על פי קריטריון ביולוגי, מחזקים את הזיהוי המדיר של ה"דמוס" עם ה"אתנוס". כמו כן, הפופוליזם כתפיסה לא ליברלית של דמוקרטיה פורח בחברה שבה לא התפתחו חלק מהמאפיינים המרכזיים של דמוקרטיה ליברלית, כגון אזרחות אוניברסלית או הפרדת הדת והמדינה.
תנועת החרות הפכה תחת הנהגתו של מנחם בגין מתנועה לאומנית רדיקלית לתנועה פופוליסטית מכילה. חרות, ולאחר מכן הליכוד, הפכו להיות אמצעי להכלה חלקית של המזרחים. בממד הסימבולי, התנועה הציגה נרטיב אלטרנטיבי לחלוציות של תנועת העבודה, נרטיב שהכיל – תחת המסמן "יהודי" – את המזרחים כחלק מה"אנחנו" הישראלי.
ברמה החומרית, לפחות בחלק מתקופתו של בגין כראש הממשלה, תנועת הליכוד הנהיגה מדיניות חברתית־כלכלית שכללה היבטים של הכלה: תוכנית "שיקום שכונות", הרחבת חוק חינוך חובה עד כיתה י', קצבת הבטחת הכנסה ומדיניות הרחבת הצריכה שהנהיג שר האוצר ארידור. בממד הפוליטי פתחה התנועה את שורותיה למנהיגות פוליטית מזרחית צעירה, והליכוד היה אמצעי לכינונם של המזרחים כסובייקט פוליטי פעיל.
גם ש"ס הכילה בראשיתה יסודות פופוליסטיים מכילים, לעתים אף רדיקליים יותר מאלה של הליכוד. תחת הנהגתם של הרב עובדיה יוסף ואריה דרעי הציגה ש"ס, באמצעות הסיסמה "להחזיר עטרה ליושנה", אלטרנטיבה לנרטיב הישראלי הדומיננטי, שלדברי אריה דרעי ביקש "להקים אי קטן של מערב בתוך המזרח התיכון". גם בממד החומרי נעה מדיניותה של ש"ס בין תמיכה בצעדים של חלוקה מחדש של משאבים, לבין העובדה שהייתה שותפה בכירה יחסית ברוב הממשלות מאז 1984, ולכן שותפה מלאה לאימוץ המודל הנאו־ליברלי בישראל. בממד הפוליטי היה לש"ס תפקיד מכיל, כי דרכה צמחה מנהיגות מזרחית שהגיעה בשיאה לעמדות מפתח בהנהגה. יחד עם זאת, חשוב לציין שלצד ההיבטים המכילים האלה, לש"ס היו גם מאפיינים מדירים בולטים, הן כלפי נשים והן כלפי מהגרי עבודה ומבקשי מקלט, על בסיס הפרדה הלכתית בין יהודי ללא־יהודי.
הפופוליזם המכיל של הליכוד וש"ס פינה את מקומו בהדרגה לפופוליזם מדיר שמייצגו המובהק הראשון הוא ישראל ביתנו. בישראל ביתנו ניתן למצוא את כל המאפיינים המוכרים של הפופוליזם המדיר. העם והאליטות, שאותן כינה ליברמן "אוליגרכיה", מוצגים כשני כוחות מנוגדים. אותה אוליגרכיה כרתה ברית עם "אויבי העם מבחוץ", דהיינו הערבים בכלל, והפלסטינים אזרחי ישראל בפרט. העם נתפס כיחידה אתנו־תרבותית הומוגנית והמפלגה דוגלת בהדרה מוחלטת של הפלסטינים, הן אזרחי ישראל והן בשטחים הכבושים. כמשותף לתנועות הפופוליסטיות, תפיסת הדמוקרטיה של ישראל ביתנו היא לא־ליברלית ואף אנטי־ליברלית, ורואה את הדמוקרטיה כריבונותו של עם אחיד והומוגני.
תפיסתה הנייטיביסטית של המפלגה ברורה מאוד ממה שהיא מגדירה כשלושת העקרונות המרכזיים שלה: אחדות העם, מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי והדרישה ש"ללא נאמנות אין אזרחות". לדידה של ישראל ביתנו, על הקהילה הפוליטית להיות הומוגנית מבחינה אתנו־תרבותית. מיעוטים מוצגים כאיום על ההרמוניה והסדר. שונות לאומית או דתית היא מבחינתם קרקע פורייה לסכסוכים. לכן, על המיעוט לקבל ללא עוררין את עליונות הרוב, כתנאי לזכויות אזרח. כמו כן, פתרון הסכסוך צריך לשאוף לבנות קהילות פוליטיות בעלות הומוגניות אתנו־תרבותית, ומכאן הטענה שההסדר העתידי חייב לכלול תכנית חילופי שטחים ואוכלוסיות, על פיו ישקפו הגבולות היגיון אתנו־לאומי שישמור על "אחדות העם". בראיה נייטיביסטית זו, שייכות אתנו־לאומית היא הציר היחיד הרלוונטי לכינון זהויות פוליטיות. לדידם, אם תושג הומוגניות אתנו־לאומית, העם יהיה לא רק אחיד, אלא גם מאוחד.
כאמור, האליטות אינן נתפסות כחלק של העם, אלא כמשתפות פעולה עם אויביו. ליברמן בוחר במושג "אוליגרכיה" במקום אליטות, כי לדידו האחרון נושא משמעות חיובית, ואילו הראשון מבהיר שהדבר היחיד המניע קבוצות אלו הוא הניסיון לשמר את הכוח בידי מעט מעטים אשר אינם ראויים. בספרו "האמת שלי" תיאר ליברמן את חברי אותה אוליגרכיה: בתי המשפט, התקשורת, פקידי האוצר ו"השמאל". מולם ניצב העם האמיתי: עולים חדשים, תושבי עיירות הפיתוח, מתנחלים, חרדים. המאבק בין העם ואותה אוליגרכיה שנאחזת בקרני השלטון, מתואר על ידי ליברמן כמאבק בין שלטון דמוקרטי לבין שלטון אוליגרכי.
תפיסת הדמוקרטיה של ליברמן וישראל ביתנו היא תפיסה אנטי־ליברלית. הפלורליזם הליברלי מערער את אחדות העם ואת אחידותו, וקידוש זכויות הפרט הינו מכשול בפני רצונו של העם הריבון. לכן הם מתנגדים למנגנונים אנטי־רובניים, כגון ביקורת שיפוטית על ידי בית המשפט העליון, ודורשים שבסוגיות חוקתיות יפסוק בית דין חוקתי שהרכבו ישקף את יחסי הכוחות בין המחנות הפוליטיים השונים. כך הוא ישקף באופן אמיתי את רצון העם. לדידם של ליברמן וישראל ביתנו זכויות הפרט חייבות להיות כפופות לצרכים משותפים כגון ביטחון.
הגישה המדירה של ישראל ביתנו באה לידי ביטוי בשלוש רמות: סימבולית, חומרית ופוליטית. ברמה הסימבולית, הבניית המדינה כ"מדינת העם היהודי" יחד עם הטענה שיהדותה של המדינה קודמת להיותה מדינה דמוקרטית, מהווים את התשתית הסימבולית להדרתם או להכפפתם של כל מי שאינו יהודי. בממד החומרי אימצה ישראל ביתנו מדיניות נאו־ליברלית רדיקלית, המבוססת על "הגמשת" יחסי העבודה, הורדת מס החברות, הפרטה ומסחור מדינת הרווחה, תוך שמירה על רשת ביטחון מצומצמת לאלה שמתקשים לתפקד במסגרת השוק בשל מגבלות פיזיות. המדיניות הכלכלית־חברתית של ישראל ביתנו מתיישרת עם התפיסה המדירה הכוללת, כך שהקצאת משאבים, כגון משכנתא מועדפת, היא פונקציה של שירות צבאי. בממד הפוליטי, הפיכת אזרחותם של הפלסטינים אזרחי ישראל לאזרחות על תנאי, פונקציה של "נאמנותם", והדמוניזציה המתמדת של נציגיהם הנבחרים של האזרחים הפלסטינים, הן ביטוי ברור להדרה.
הפופוליזם המדיר של הליכוד
אף על פי שישראל ביתנו הייתה המפלגה הפופוליסטית המדירה הראשונה, כיום המפלגה הפופוליסטית המדירה העיקרית היא הליכוד. לאחר פרישתו של בגין, תקופת הביניים בהנהגתו של יצחק שמיר, ותקופה נאו־שמרנית בשנות התשעים ובשנות האלפיים תחת הנהגתו של בנימין נתניהו, הפכה בשנים האחרונות הליכוד למפלגה פופוליסטית מדירה.
בממד הסימבולי, המסר המרכזי של נתניהו ושותפיו בנוי על שרשרת שקילויות, שעל פיה קיימת זהות בין האויבים מחוץ (איראן, חיזבאללה, חמאס, פתח) לבין האויבים מפנים (הפלסטינים אזרחי ישראל והשמאל). מול שרשרת השקילויות הזו נמצא העם "האמיתי", בהנהגתו של בנימין נתניהו. זוהי הקצנה של תפיסת העם כיחידה אתנו־תרבותית סגורה, וממנה נובעת גם רדיפת מבקשי המקלט ומהגרי העבודה המוגדרים כ"סרטן", וההסתה נגד אותם "ערבים שנוהרים בהמוניהם" להצביע. האתנו־צנטריזם המדיר הזה משתלב עם מדיניות כלכלית־חברתית נאו־ליברלית ועם צמצום מתמיד של המרחב הדמוקרטי.
ברמה הסימבולית, נתניהו, שרים וחברי כנסת של הליכוד, מציגים נרטיב המנגיד בין העם האמיתי – אזרחי ישראל היהודים – לבין אויביה מחוץ ומפנים. שרשרת השקילויות הזאת היא הבסיס לכינון סימבולי של העם כיחידה אתנו־תרבותית אחידה וסגורה, תוך הצגת האליטות כ"שמאלניות" ושותפות של אויבי העם.
יש דוגמאות רבות לקשר שמייצר הליכוד – ובראשו בנימין נתניהו – בין המרכיבים השונים של אותה שרשרת שקילויות שבקצה אחד שלה דעאש ובקצה השני "השמאל", גישה שהקצינה לקראת בחירות 2015. בסרטון תעמולה שהסתובב ברשתות לקראת אותן בחירות טען בנימין נתניהו ש"השמאל טוב לדעאש". במהלך אותו קמפיין דיבר בנימין נתניהו נגד
"קואליציה המונעת מגורמים סמויים וגלויים, שמטרתה להפיל את הליכוד מהשלטון ולשים במקומו ממשלת שמאל… אני מדבר על כוחות גדולים מאוד… עשרות מיליוני שקלים מחו"ל, כדי לעשות שני דברים: להביא להתייצבות בקלפי של מצביעי שמאל בהיקפים גדולים הרבה יותר ממה שקיים כעת, ולהביא להתייצבות מאסיבית של ערביי ישראל בקלפי."
אחד משיאי ההבניה הסימבולית של העם "האמיתי" כמנוגד לברית שבין אויבי ישראל לבין ה"שמאל" היה קריאתו ביום הבחירות:
"שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים. לנו אין V-15, יש לנו ‘צו 8’, יש לנו רק אתכם. צאו אל הקלפי, תביאו את החברים ובני המשפחה, הצביעו מחל כדי לסגור את הפער בינינו לבין מפלגת 'העבודה'. בעזרתכם ובעזרת השם נקים ממשלה לאומית שתשמור על מדינת ישראל."
הבנייה סימבולית זו לא הייתה אפיזודה חולפת, תוצר של אווירת הבחירות והסקרים המדאיגים. בנאום שנשא מספר חודשים לאחר מכן במסגרת ביקור בגליל אמר נתניהו: "ראיתי פה בכניסה הפגנה. מחזיקים שם שלטים של פתח, של אש"ף, נגד הביקור שלי. נגד מה? נגד מה הם מפגינים? אני שואל אתכם. נגד המיליונים שנטבחו ונעקרו מבתיהם בסוריה, בעיראק או בלוב?"
ההדרה הסימבולית אינה נחלתו הבלעדית של ראש הממשלה, אלא משותפת לרבים ממנהיגי הליכוד היום. השרים גלעד ארדן ומירי רגב השמיעו בהזדמנויות רבות דברים ברוח זו. בעת גל השריפות בשנת 2016 – ומבלי שהתנהלה חקירה כלשהי – מיהר השר לביטחון פנים להאשים את "ערביי ישראל" באחריות על "אינתיפאדת האש". בתקרית באום אל־חיראן שבה נהרג מירי שוטרים המורה יעקוב אבו אל־קיעאן, ונהרג מפגיעת רכבו של זה השוטר ארז עמדי לוי, טען ארדן שמדובר היה בפיגוע ורמז שאבו אל־קיעאן הוא חבר בדעאש. גם אחרי שהחקירה לא הוכיחה שמדובר בפיגוע, אמר ארדן ש"בתחושות שלי יש הסתברות גבוהה יותר שזה היה פיגוע דריסה".
עם זאת, תנועות פופוליסטיות מדירות אינן מדירות באופן מוחלט. האנטי־אליטיזם המהווה מרכיב חיוני בכל תנועה פופוליסטית, משחק תפקיד מכיל, גם כשגבולות העם המנוגד לאליטות מדירים קבוצות מסוימות. מירי רגב מהווה במובן זה דוגמה מצוינת לתפקיד המכיל של האנטי־אליטיזם גם במפלגות פופוליסטיות מדירות. תגובתה לדבריהם של יאיר גרבוז ואלונה קמחי מהווה דוגמה לכך:
"הגל הגזעני הוא בושה וחרפה, מה שמותר לאשכנזי אליטיסט להגיד אסור להגיד לספרדי. אם אנחנו היינו אומרים דבר כזה הייתה ועדת חקירה. פתאום המסכה נחשפת, רואים את הפרצוף האמיתי של אנשים גזעניים ששונאים מזרחיים, שבזים למסורת, שבזים לאלה שגרים בפריפריה, הגיע הזמן לעשות איתם דין וסדר ולהגיד להם 'די, תתביישו, תעזבו את הארץ'. מי רוצה אנשים אליטיסטים כמוך, שחושבים שהם יכולים לחנך אותם ואותי במחי יד? מה שכתבה אלונה קמחי, שהמזרחיים ישתו רעל? ומה שאמר גרבוז? שאנחנו פרימיטיביים כי אנחנו מנשקי מזוזות? אני גאה לנשק מזוזות ולהיות בקברי צדיקים."
רגב גם הצביעה על מנגנונים המשעתקים את האליטות, כאשר הדגש שלה הוא בעיקר על אליטות התרבות תוך התעלמות מאליטות ההון. דוגמאות לכך הן התקפותיה על הפלייליסט של גלגל"צ, הצהרותיה על שינוי הקריטריונים למימון תיאטראות וקולנוע כדי להעביר יותר כספים לפריפריה, או תיאורה את יחידת דובר צה"ל:
"את יודעת מה זה להיות מירי רגב סיבוני, דוברת צה"ל? היחידה הכי אליטיסטית בצבא?! שאנשים בה היו מאחרים לי לישיבות כי לא מצאו איפה להחנות את הג'יפ של אבא?! אני הייתי הראשונה שהביאה ליחידה אנשים מהפריפריות, כאלה שלא עברו את מבחני הקבלה. אמרתי, דובר צה"ל חייב להביא לידי ביטוי את כל קולות הצבא, לא רק את אלה של האליטות. לא רק טייסים, אלא גם טבחים ונהגים. לא רק הרצליה וצפון תל אביב, אלא גם פריפריה".
באותה הכתבה לרגל סיום שנה בתפקידה כשרת התרבות והספורט הצהירה רגב: "אני מירי סיבוני רגב מקריית גת, מעולם לא קראתי צ'כוב, לא הלכתי כמעט להצגות בילדותי, האזנתי לג'ו עמר ולשירים ספרדיים, ואני לא פחות תרבותית מכל צרכני התרבות המערבית".
העוינות לאליטות בקרב הליכוד באה לידי ביטוי גם בהתנגדות למנגנונים אנטי־רובניים כגון ביקורת שיפוטית על חקיקה ועל פעילות הממשלה הנבחרת. שר התיירות יריב לוין הציג כלי אנטי־רובני זה ככלי אליטיסטי, וטען שבית המשפט העליון הינו בעצם גוף "שמאלני". בראיון ל'מידה' טען לוין:
"יש פה בעיה בסיסית של הבנת הדמוקרטיה… השופטים והיועץ המשפטי מציגים עצמם כמי ששומרים על מדינת ישראל מפני נבחרי הציבור הנוראיים שרוצים לעשות דברים איומים. בפועל, נבחרי הציבור, כשמם כן הם, נבחרו על ידי האזרחים לנהל מדיניות ברוח רצון העם. אם אותם נבחרי ציבור פשעו, הם צריכים לעמוד לדין כמו כל אזרח. אבל ההנחה שצריך 'שומרי סף' שיקדישו מרצם לשימת כבלים על נבחרי הציבור ובלימתם, עד כדי כך ששיקול הדעת של השופט מה נחשב 'סביר' יגבר על שיקול הדעת של נבחר הציבור – היא אנטי־דמוקרטית במהותה".
הוא קישר זאת לאופיו ה"שמאלני" של בית המשפט העליון: "לו היו מציבים קלפי בבית המשפט העליון ברור שהשמאל היה זוכה שם ברוב מוחלט". העובדה שבישראל הליברליזם מזהה את עצמו כשמאל – כשנציגיו הפוליטיים מדגישים את האינדיבידואליזם, זכויות הפרט, חופש הבחירה, אנטי־דתיות ותמיכה במנגנונים אנטי־רובניים כגון ביקורת שיפוטית כמרכיבים מרכזיים בחזון שלהם – רק מחזקת את הנרטיב המוצג על ידי הליכוד.
במישור החומרי מדיניות הליכוד בעשור האחרון מורכבת יותר. מחד, בהנהגתו של בנימין נתניהו אימץ הליכוד גישה נאו־ליברלית מובהקת, שכללה הפרטות של מיזמים עסקיים, החלשת ארגוני העובדים, צעדים של מסחור מדינת הרווחה והטבות מרחיקות לכת להון הגדול. בנוסף לכך, מדיניות ההדרה החומרית מתבטאת במדיניות של הריסת בתים – ואף הרס גידולים – בעיקר, אך לא רק, ביישובים הבדואים בנגב. עם זאת, המדיניות הכלכלית־חברתית מאז 2009 כוללת גם צעדים המכוונים להכיל קבוצות מודרות כגון חרדים, ובמידה מסוימת גם את הפלסטינים אזרחי ישראל (כמו למשל תוכנית החומש למגזר הערבי).
ההדרה הפוליטית מתבטאת בניסיונות שונים להגביל את השתתפותם של הפלסטינים אזרחי ישראל כסובייקטים פוליטיים פעילים. כפי שראינו קודם, המדיניות הכלכלית כלפי האזרחים הפלסטינים היא מורכבת. אך מה שברור הוא שהמרכיבים המכילים מתייחסים לאזרחים הפלסטינים כ"הומו אקונומיקוס", כשחקנים בכלכלה ובשוק, ולא כאזרחים המשתתפים כשווים בשדה הפוליטי. בין הדוגמאות הבולטות לכך נמנה חוק ההשעיה, המאפשר לרוב מיוחס בקרב חברי הכנסת להדיח חבר כנסת על אף שנבחר כחוק, ולכן אין הוא עוד רק אדם פרטי אלא מייצג את בוחריו. חוק זה מכוון באופן מוצהר נגד ח"כים ערבים. דוגמה נוספת היא היוזמה של הליכוד למנוע מחברת הכנסת חנין זועבי להתמודד בבחירות לכנסת. דוגמאות אחרות הן טענותיה של מירי רגב שחברי הכנת הערבים הם "סוסים טרויאנים", ולכן מקומם אינו בכנסת או הצהרתו של מי שהיה אז יו"ר הקואליציה, ח"כ דוד ביטן, שטען: "הייתי מעדיף שערבים לא ינהרו לקלפיות, ולא יגיעו בכלל לקלפי". על מנת להבהיר את דבריו ציין כי "95 אחוזים מערביי ישראל בוחרים ברשימה המשותפת שלא מייצגת אותם, אלא את האינטרס הפלסטיני".
ניתן לראות אם כך, שמאז שיבתו לשלטון ב־2009 הפך הליכוד עד מהרה למפלגה פופוליסטית מדירה, בדומה למפלגות הפופוליסטיות הימניות הרדיקליות באירופה, כגון 'החזית הלאומית' בצרפת בהנהגת לה־פן, או 'הליגה' באיטליה בהנהגת מתאו סלוויני.
ליברליזם הוא לא התשובה
התפשטות הפופוליזם עוררה בקרב הליברלים בארץ ובחו"ל אוֹקלוֹפוביה, הפחד מ"שלטון האספסוף". התפשטות הפופוליזם ותוצאות בחירות שנתפסות על ידי האליטות הליברליות כ"לא רציונליות" – ניצחון הברקזיט ובחירתו של דונלד טראמפ הן דוגמאות בולטות – מחזקות פחד זה, ואיתו את הדעות הקדומות לגבי המעמדות העממיים. דוגמאות לגישה זו בישראל היא אמירתו של ח"כ איתן כבל למחרת בחירות 2015: "הם מצביעים למי שדופק אותם". או השיח בין ראש עיריית תל אביב והקהל בוועידת הרווחה של תל אביב ב־2016, שבה אמר רון חולדאי "אבל העניים מצביעים בסוף למי ש…", וכשהקהל ענה "דופק אותם", השיב חולדאי: "בדיוק, אתם יכולים לומר את מה שראש עיר לא יכול".
הייאוש מהפוליטיקה והבריחה למישור הפרטי הם סוג שני של תגובה מצד הליברליזם אל מול התפשטות הפופוליזם. דוגמה לכך היא הטענה הנשמעת בישראל ששלטון הימין מובטח לנצח כי בחירת האזרחים והאזרחיות היא "בחירה שבטית". הייאוש מהפוליטיקה מחדד עקרון מרכזי של הליברליזם: צמצום פעולתה של המדינה והפרדה מוחלטת בין הספירה הפוליטית לבין החברה האזרחית.
בקרב הכוחות הליברליים, הפחד מכוחו של ההמון והצגתו כ"לא רציונלי", מובילים לעתים קרובות לשאיפה לבצר את המנגנונים האנטי־רובניים – המנגנונים שאמורים להפריד בין החלטות מקצועיות "רציונליות" לבין הפוליטיקה המושפעת מהחלטותיו ה"מוטעות" וה"לא מושכלות" של ההמון. בפועל המשמעות היא דה־פוליטיזציה של החיים המשותפים (הווה אומר, העברת האחריות ל"מומחים"). גישה זו רק מעצימה את הגרעון הדמוקרטי, ולרוב גם מעמיקה את המדיניות הנאו־ליברלית.
דבקות בליברליזם, במיוחד בעידן הנאו־ליברלי, היא מתכון בטוח לכישלון בהתמודדות עם הפופוליזם המדיר. זאת משום שהליברליזם אינו נותן מענה לגורמים שהביאו מלכתחילה לצמיחתו של הפופוליזם המדיר. הדבר נכון במיוחד בישראל, שבה הפרויקט הקולוניאלי המתמשך בשטחים הכבושים מהווה קרקע פורייה לצמיחתו של פופוליזם מדיר. התמודדות עם הפופוליזם המדיר מחייבת הצבת אלטרנטיבה שמתמודדת עם הגרעון הדמוקרטי, עם המתחים האינהרנטיים לדמוקרטיה הליברלית ועם הצמצום הדמוקרטי שבבסיס המודל הנאו־ליברלי. גישה רפובליקנית עממית, שרואה בשוויון מלא ובהשתתפות הפוליטית כעיקרון המרכזי שעליו יש להבנות את הקהילה הפוליטית, אינה מפחדת מההמון. במקום זאת, היא מבקשת לקשר ולחבר בין קבוצות חברתיות שונות, באמצעות פוליטיקה שנשענת על נוכחות ההמונים במרחב הציבורי.
תמונה ראשית: Israel Ministry of Foreign Affairs / Trump Visits Israel (flickr)
דני פילק הוא ממייסדי תנועת עומדים ביחד וחבר הנהלת התנועה.