מהו פמיניזם סוציאליסטי?

מאמרה של ברברה ארנרייך "מהו פמיניזם סוציאליסטי?" הופיע לראשונה במגזין WIN בשנת 1976, ולאחר מכן ב-Working Papers on Socialism & Feminism של 'התנועה האמריקאית החדשה'. בשנת 2018 המגזין Jacobin פרסם אותו עם הקדמה חדשה מאת המחברת.

מאמר זה הוא הראשון בסדרת מאמרים קלאסיים במחשבה הסוציאליסטית שיתפרסמו מפעם לפעם בפיגומים.

הקדמת המחברת (2018)

מוטב לקרוא את המאמר הבא בתור דגימה היסטורית מליבת המחשבה הרדיקלית שלפני למעלה מחמישים שנה, בזמנים בהם הן פמיניזם והן סוציאליזם היו עדיין רעיונות חדשים עבור רוב האמריקאים. בדומה לי, צעירות לבנות רבות, יוצאות המעמד הבינוני, אימצו את שני המושגים המופשטים הללו וטרחו, ולו רק מתוך הכרה בצורך בסדר תיאורטי, לבחון כיצד הם קשורים זה בזה. בשום אופן לא הייתי לוקחת על עצמי פרויקט מסוג זה היום. עבור הנטיות העכשוויות שלי הוא מיושן מדי, פתוח מדי לתשובות שונות, ו"א־היסטורי" מדי.

הדבר היחיד במאמר הזה שגורם לי להתכווץ באי־נחת כאשר אני קוראת אותו כעת, הוא הדחייה כבדרך אגב של סוגיות כמו גזע והומופוביה לשלב מאוחר כלשהו, שלב מקיף יותר של תיאוריה סוציאליסטית פמיניסטית. התירוץ היחיד שלי הוא שבאותה עת נדמה היה שקפיטליזם ושליטה גברית ראויים להיחשב כ"מערכות", ואילו גזענות והומופוביה נתפסו בטעות כ"גישות" בנות חלוף. אלא שזהו תירוץ קלוש. יובל שנים לאחר מכן, אינני עוד כה מוקסמת מ"מערכות" מופשטות, ולעומת זאת אני מחוברת הרבה יותר להיבטים הקונקרטיים של המציאות, הכוללים כמות מחליאה של אכזריות כלפי אנשי קהילת הלהטב"ק וכלפי לא־לבנים. כל מי שעוסק בתיאוריה צריך להכיל בתוכה גם את העובדות הללו.

צריך להודות כי המאמר מכיל גם מעט רשלנות היסטורית. נראה שתארכתי את ראשית הקפיטליזם לתקופת המהפכה התעשייתית, מה שעושה אותו לתופעה חדשה יחסית בזירה האנושית, בת לא יותר ממאתיים שנה. מה שצריך היה לעניין אותי הוא לא קפיטליזם, כי אם חברות מעמדיות – או חברות "מרובדות" – שהופיעו לפני כחמשת אלפים שנה בעולם המסופוטמי, יחד עם עדויות ארכיאולוגיות להתחזקות השליטה הגברית, מלחמות ועבדות. סיפור "הופעתן" של תופעות אלו מוצפן באלפי מיתוסים, תבליטים וצורות נרטיב אחרות הקשורים במיקומים גיאוגרפיים ספציפיים; השאלה המאתגרת היא כיצד הם הצליחו לשרוד אלפי שנים ושינויים ב"אופן הייצור".

הדבר המרענן היחיד שאני מוצאת כיום ב"מהו פמיניזם סוציאליסטי?", הוא ההנחה ששתי צורות הדיכוי הללו נטועות בתוך אלימות או מתוחזקות על ידה. מילה זו, אלימות, לא בלטה באוצר המילים התיאורטי שלנו בשנת 1976, אשר עסק הרבה יותר במושגים כמו "ייצור" ו"שעתוק חברתי", תשלום עבור עבודות בית והשכר במפעלים המקומיים. מה שאולי הפנה את תשומת ליבי לתופעת האלימות היה תקרית כמעט אלימה עם בעלה לשעבר – החמוש – של שכנתי מלמעלה, אם חד־הורית ונתמכת על ידי רשויות הרווחה. עם זאת, בחזית התיאורטית אלימות הייתה נושא אקזוטי ושולי.

כל זה השתנה, כמובן. כעבור כמה שנים החלו הפמיניסטיות להתמקד באלימות נגד נשים, ובשנת 1994 הצליחו להביא לחקיקה פדרלית האוסרת אותה. באופן דומה, "אלימות משטרתית" עמדה על סדר היום בשנות השבעים, אולם נדרש זרם קבוע של אלימות משטרתית בשנות התשעים ובעשורים הבאים כדי לעורר את הקמתה של תנועת Black Lives Matter. עם ראשית המאה ה־21 כבר לא ניתן היה להתעלם מן האלימות נגד להטב"קים, מוסלמים או מהגרים. כיום, אלימות הירי האקראית הפכה לסוגיה שהשמאל כבר לא יכול לבטל בהינף יד תוך שהוא מסתפק בהתייחסות לרווחי יצרני הנשק גרידא.

אבל ב"תאוריה" שלנו, כפי שהיא, האלימות נותרת בשוליים. אנחנו יודעות שמה ששומר על הציות שלנו בסופו של דבר הוא הפחד משבירת השיניים שלנו או מכדור בראש, בין שיהיה זה בידיהם של תוקפים מטעם המדינה או בידיהם של בעלים לשעבר או שכנים מופרעים. ייתכן שמה שעלינו לעשות הוא למצוא דרך מתוחכמת לומר זאת.

מהו פמיניזם סוציאליסטי? (1976)

במידה מסוימת, אולי ללא ניסוח בהיר, פמיניזם סוציאליסטי נמצא כאן בסביבה מזה זמן רב. את אישה בחברה קפיטליסטית. את מתעצבנת על העבודה, על החשבונות, על בעלך (או בעלך לשעבר), על בית הספר של הילדים, על מטלות הבית, על להיות יפה ולא להיות יפה, על כך שמסתכלים עלייך ועל כך שלא מסתכלים עלייך (ובכל מקרה על כך שלא מקשיבים לך), וכדומה. אם את חושבת על כל הדברים הללו, על האופן שבו הם משתלבים יחד ועל מה שצריך להשתנות, ומחפשת מילים שיחזיקו יחד את כל המחשבות האלה בצורה תמציתית, קרוב לוודאי שהמושג שתשתמשי בו יהיה "פמיניזם סוציאליסטי".

רבות מאיתנו הגיעו לפמיניזם סוציאליסטי ממש בדרך זו. חיפשנו מילה, מונח או ביטוי שיביע את כל הדאגות שלנו, את כל העקרונות שלנו, בדרך ש"סוציאליסטית" או "פמיניסטית" לא הביעו. עלי להודות שרוב הפמיניסטיות הסוציאליסטיות שאני מכירה לא מרוצות במיוחד גם מהמונח "פמיניסטית סוציאליסטית". מצד אחד, הוא ארוך מדי (אין בי תקוות לתנועת המונים ממוקפת); מצד שני, הוא בהחלט קצר מדי עבור דבר שהוא, לאמיתו, פמיניזם סוציאליסטי, אינטרנציונליסטי, אנטי־גזעני, אנטי־הטרוסקסיסטי. 

הבעיה עם תווית חדשה מכל סוג, היא שהיא מיד יוצרת הילה של כיתתיות. "פמיניזם סוציאליסטי" הופך להיות אתגר, מסתורין, סוגיה בפני עצמה. יש לנו דוברים, כנסים, מאמרים על "פמיניזם סוציאליסטי" – על אף שאנו יודעות היטב ששניהם, "סוציאליזם" ו"פמיניזם", כוללניים ועצומים מכדי לשמש נושא לכל נאום, כנס או מאמר בעלי היגיון. אנשים, כולל פמיניסטיות סוציאליסטיות מוצהרות, שואלים את עצמם בחרדה: "מהו פמיניזם סוציאליסטי?" ישנה מעיין ציפייה שזאת תהיה סינתזה מבריקה (אם לא כבר עתה, אז על כל פנים כזו שתתגלה בכל רגע, אולי בנאום, בכנס או במאמר הבא) בסדר גודל היסטורי־עולמי – זינוק אבולוציוני מעבר למרקס, פרויד ווולסטונקראפט. או שזה יתגלה כלא־כלום, אופנה חולפת שכמה פמיניסטיות וסוציאליסטיות ממורמרות נתפסו לה, הסחת דעת זמנית.

ברצוני לנסות להפיג חלק מן המסתורין שצמח סביב הפמיניזם הסוציאליסטי. בתור צעד ראשון יהיה זה הגיוני לבחון את הסוציאליזם והפמיניזם בנפרד. כיצד סוציאליסטית, ליתר דיוק מרקסיסטית, מסתכלת על העולם? כיצד פמיניסטית עושה זאת?

ראשית, מרקסיזם ופמיניזם חולקים מאפיין משותף חשוב: אלו שתי דרכים להסתכלות ביקורתית על העולם. שתיהן קורעות את מעטה המיתולוגיה העממית ואת חכמת "השכל הישר", ומאלצות אותנו להתבונן בחוויה בדרך חדשה. שתיהן חותרות להבין את העולם – לא במונחים של איזונים סטטיים, סימטריות וכדומה (כפי שנהוג במדעי החברה הקונבנציונאליים) – אלא במונחים של ניגודים. המסקנות אליהן הן מובילות צורמות ומטרידות ובה בעת משחררות. אין דרך להחזיק בהשקפת עולם מרקסיסטית או פמיניסטית ולהישאר צופה מן הצד. להבין את המציאות שנחשפת על ידי דרכי הניתוח הללו, פירושו לעבור לפעולה על מנת לשנות אותה.

מרקסיזם ממקד את תשומת לבו בדינמיקה המעמדית של החברה הקפיטליסטית. כל איש מדעי החברה יודע שחברות קפיטליסטיות מתאפיינות באי־שוויון מערכתי בעל דרגת חומרה כזו או אחרת. המרקסיזם מבין את האי­־שוויון הזה כתוצאה של תהליכים הטבועים בקפיטליזם עצמו כמערכת כלכלית. מיעוט של בני אדם (מעמד בעלי ההון) מחזיק בבעלותו את כל המפעלים, מקורות האנרגיה, המשאבים וכדומה, שכל היתר תלוי בהם למחייתו. הרוב הגדול (מעמד העובדים) חייב לעבוד מתוך כורח גמור, בתנאים שנקבעו על ידי בעלי ההון, בשכר שבעלי ההון משלמים.

כיוון שבעלי ההון מפיקים את רווחיהם על ידי כך שהם משלמים שכר עבודה הנמוך מהערך של מה שהעובדים מייצרים בפועל, היחסים השוררים בין שני המעמדות הללו הם בהכרח יחסים של ניגוד שאינו ניתן ליישוב. מעמד בעלי ההון חב את עצם קיומו לניצול המתמשך של מעמד העובדים. מה שמקיים את מערכת השלטון המעמדי הזו הוא, בחשבון אחרון, כוח. מעמד בעלי ההון שולט (במישרין או בעקיפין) באמצעי האלימות המאורגנת המיוצגים על ידי המדינה – משטרה, בתי כלא וכדומה. רק באמצעות ניהול מאבק מהפכני החותר לתפוס את השלטון במדינה, יכול מעמד העובדים להשתחרר בעצמו, ובסופו של דבר לשחרר את כל בני האדם.

הפמיניזם ממקד את תשומת ליבו באי­־שוויון מוכר אחר. כל החברות האנושיות מתאפיינות במידה מסוימת של אי־שוויון בין המינים. אם נסקור במבט חטוף את החברות האנושיות לאורך ההיסטוריה וברחבי העולם, נראה כי על פי רוב הן התאפיינו בכמה תופעות: הכפפת נשים לסמכות גברית, הן במשפחה והן בקהילה בכלל; החפצת נשים כצורה של קניין; חלוקת עבודה מגדרית שבה נשים מוגבלות לפעילויות כמו גידול ילדים, מתן שירותים אישיים לגברים בוגרים, וצורות מסוימות (לרוב בעלות יוקרה נמוכה) של עבודה יצרנית. הפמיניסטיות, אשר הופתעו מן האוניברסליות הכמעט מוחלטת של התופעות הללו, ביקשו למצוא הסברים ב"נתונים" הביולוגיים המונחים בבסיסו של כל קיום אנושי חברתי. גברים חזקים יותר בממוצע מנשים, במיוחד בהשוואה לנשים הרות או מניקות. יתרה מזאת, לגברים יש את הכוח לגרום לנשים להרות. לפיכך, הצורות שהאי־שוויון בין המינים לובש – ותהיינה אלה שונות מתרבות לתרבות ככל שתהיינה – מבוססות, בחשבון אחרון, על היתרון הפיזי הברור של גברים ביחס לנשים. כלומר, הן בסופו של דבר תוצאה של אלימות או איום באלימות.

השורשים הביולוגיים העתיקים של העליונות הגברית – עובדת האלימות הגברית – מטושטשים בדרך כלל על ידי החוקים והמוסכמות שמסדירים את היחסים בין המינים בתוך כל תרבות. אולם לפי ניתוח פמיניסטי של המציאות, עובדה זו עומדת בעינה. האפשרות של תקיפה גברית ניצבת כאות אזהרה קבוע לנשים "רעות" (מרדניות, תוקפניות) ומובילה נשים "טובות" לשיתוף פעולה עם העליונות הגברית. הגמול על היותך "טובה" ("יפה", כנועה) הוא הגנה מאלימות גברית אקראית, ובמקרים מסוימים ביטחון כלכלי.

המרקסיזם קורע את המיתוס אודות "הדמוקרטיה" ו"הפלורליזם" שלה, כדי לחשוף מערכת של שלטון מעמדי הנשען על ניצול כפוי. הפמיניזם מפרק מיתוסים אודות "אינסטינקט" ואהבה רומנטית, על מנת לחשוף את השלטון הגברי בתור שלטונו של הכוח. שתי דרכי הניתוח מחייבות אותנו להביט בעוול בסיסי. הבחירה היא בין הנוחות שמספקים המיתוסים, לבין – כפי שמרקס ניסח זאת – פעולה ליצירת סדר חברתי שאינו מצריך מיתוסים על מנת לשמר את עצמו.

ניתן, לכאורה, לחבר את המרקסיזם והפמיניזם ולכנות את הסכום המתקבל "פמיניזם סוציאליסטי". למעשה, נראה כי בדרך כלל אכן כך תופסות את זה רוב הפמיניסטיות – כמעין בן כלאיים, המקדם את הפמיניזם שלנו בחוגים סוציאליסטיים ואת הסוציאליזם שלנו בחוגים פמיניסטיים. עם זאת, אחת הבעיות הכרוכות בהשארת מצב הדברים כפי שהוא, היא שאנשים ממשיכים לתהות – "ובכן, מה היא באמת?", או לדרוש מאיתנו להכריע "מה הוא הניגוד העיקרי?". לעיתים קרובות שאלות מן הסוג הזה, שנשמעות משכנעות ומהימנות, עוצרות אותנו מלהתקדם בדרכנו: "בחרי!" "היי כך או אחרת!" אלא שאנחנו יודעות שישנה עקביות פוליטית בעמדת הפמיניזם הסוציאליסטי. אנחנו לא בנות כלאיים ולא יושבות על הגדר.

על מנת להגיע לאותה עקביות פוליטית, עלינו לבדל את עצמנו בתור פמיניסטיות מסוגים אחרים של פמיניסטיות, ובתור מרקסיסטיות מסוגים אחרים של מרקסיסטים. עלינו להגדיר ולתחום (וסליחה על המינוח כאן) פמיניזם מטיפוס פמיניסטי־סוציאליסטי, וסוציאליזם מטיפוס פמיניסטי־סוציאליסטי. רק אז ישנה האפשרות שהדברים "יסתכמו" ביותר מאשר צירוף בלתי יציב.

אני חושבת שרוב הפמיניסטיות הרדיקליות והפמיניסטיות הסוציאליסטיות יסכימו עם האפיון התמציתי שלי את הפמיניזם נכון לשלב הזה. הבעיה עם הפמיניזם הרדיקלי, מנקודת מבט פמיניסטית סוציאליסטית, היא שהוא לא ממשיך הלאה מכאן. הוא נותר מקובע אל האוניברסליות של העליונות הגברית – דברים מעולם לא השתנו באמת; כל המערכות החברתיות הן פטריארכיות; אימפריאליזם, מיליטריזם וקפיטליזם אינם אלא ביטויים של תוקפנות גברית מולדת, וכן הלאה.

הבעיה עם גישה כזו, מנקודת מבט פמיניסטית סוציאליסטית, היא לא זו בלבד שהיא מותירה בחוץ את הגברים (ואת אפשרות הפיוס איתם על בסיס אנושי ושוויוני באמת), אלא שנוסף על כך היא מזניחה נושאים רבים הנוגעים לנשים. למשל, להתייחס בביטול למדינה סוציאליסטית כמו סין בתור "פטריארכיה" – עמדה ששמעתי מפי פמיניסטיות רדיקליות  – פירושו להתעלם מן המאבקים וההישגים האמיתיים של מיליוני נשים. פמיניסטיות סוציאליסטיות, בעודן מסכימות שיש דבר מה נצחי ואוניברסלי בדיכוי הנשים, מתעקשות, עם זאת, על כך שהוא לובש צורות שונות בתנאים שונים, ושלהבדלים אלו חשיבות חיונית. יש הבדל בין חברה שבה הסקסיזם מתבטא ברצח תינוקות ממין נקבה לחברה בה הסקסיזם לובש צורה של ייצוג לא שוויוני בוועד המרכזי. מדובר בהבדל ששווה למות עבורו.

אחת הווריאציות ההיסטוריות על נושא הסקסיזם שחייבת להטריד את כל הפמיניסטיות הוא סדרת השינויים שמתרחשים במהלך המעבר מחברה חקלאית לקפיטליזם תעשייתי. זו איננה סוגיה אקדמית. המערכת החברתית אותה החליף הקפיטליזם התעשייתי הייתה פטריארכלית, ואני משתמשת כאן בביטוי הזה במובנו המקורי: מערכת שבה הייצור מתרכז במשק הבית ומנוהל על ידי הגבר המבוגר ביותר. הקפיטליזם התעשייתי הגיע ולמעשה משך את השטיח תחת רגלי הפטריארכיה. הייצור עבר למפעלים, ובני אדם התנתקו מהמשפחה כדי להפוך לעובדים שכירים "חופשיים". לומר שהקפיטליזם ניתץ את הארגון הפטריארכלי של הייצור ושל חיי המשפחה אין פירושו, כמובן, שהקפיטליזם ביטל את העליונות הגברית! פירושו הוא שהצורות המסוימות של דיכוי מיני שאנו חוות כיום, הן במידה ניכרת פרי התפתחות מאוחרת. נתק היסטורי רחב מפריד בינינו לבין פטריארכיה אמיתית. אם ברצוננו להבין את החוויה שלנו כנשים היום, אנו מוכרחות להתחיל להבין את הקפיטליזם כמערכת.

ישנן, כמובן, דרכים אחרות בהן יכולתי להגיע לאותה הנקודה. יכולתי לומר בפשטות שכפמיניסטיות אנחנו מתעניינות יותר מכל בנשים המדוכאות ביותר – נשים עניות ובנות מעמד העובדים, נשות העולם השלישי וכדומה – ומסיבה זו נובע הצורך להבין את הקפיטליזם ולהתעמת איתו. יכולתי לומר שאנחנו צריכות להפנות את מבטנו אל מערכת הריבוד המעמדי פשוט מפני שנשים משתייכות למעמדות. אולם אני מנסה להעלות תובנה אחרת בנוגע לנקודת המבט שלנו כפמיניסטיות: אין דרך להבין את הסקסיזם כפי שהוא משפיע על חיינו מבלי להציבו בהקשר ההיסטורי של הקפיטליזם.

אני חושבת שרוב הפמיניסטיות הסוציאליסטיות יסכימו גם עם הסיכום התמציתי שלי את התיאוריה המרקסיסטית. ושוב, הבעיה היא שישנם רבים (אכנה אותם "מרקסיסטים מכניסטיים") שלא מתקדמים מכאן הלאה. עבור אנשים אלו, הדברים "האמיתיים" והחשובים היחידים שמתרחשים בחברה הקפיטליסטית הם אלה הקשורים לתהליך הייצור או לתחום הפוליטי השגרתי. מנקודת מבט כזאת, כל יתר המרכיבים של החוויה והקיום החברתי – דברים הקשורים לחינוך, מיניות, פנאי, משפחה, אומנות, מוזיקה, עבודות בית (אתם יכולים להמשיך את הרשימה) –  כל אלו שוליים ביחס לדינמיקה המרכזית של השינוי החברתי; הם חלק מ"בניין־העל" או "התרבות".

פמיניסטיות סוציאליסטיות נמצאות במחנה שונה לחלוטין מאותם "מרקסיסטים מכניסטיים". בדומה למרקסיסטים רבים מאוד שאינם פמיניסטים, אנו תופסות את הקפיטליזם כשלמות חברתית ותרבותית. אנחנו מבינות שבחיפושו אחר שווקים, הקפיטליזם נחוש לחדור לכל סדק ולכל פינה של הקיום החברתי. בייחוד בשלב הקפיטליזם המונופוליסטי, תחום הצריכה חשוב, מנקודת המבט הכלכלית, בדיוק באותה מידה כמו תחום הייצור. כך שלא ניתן להבין את המאבק המעמדי כדבר המוגבל לסוגיות של שכר ושעות עבודה, או רק לסוגיות הקשורות למקום העבודה. מאבק מעמדי מתרחש בכל זירה בה מתנגשים אינטרסים מעמדיים, ובכלל זאת חינוך, בריאות, אומנות, מוזיקה וכדומה. מטרתנו היא לשנות לא רק את הבעלות על אמצעי הייצור, אלא את מכלול הקיום החברתי.

בתור מרקסיסטיות, גישתנו לפמיניזם באה ממקום שונה לגמרי מזו של המרקסיסטים המכניסטיים. היות שאנו תופסות את הקפיטליזם המונופוליסטי כאחדות פוליטית, כלכלית ותרבותית, במסגרת המרקסיסטית שלנו יש מקום לנושאים פמיניסטיים שאין להם, לכאורה, קשר לייצור או ל"פוליטיקה", נושאים הקשורים למשפחה, לשירותי בריאות, לחיים "פרטיים".

יתרה מזו, במרקסיזם מן הסוג שלנו לא קיימת "שאלת הנשים", כיוון שמלכתחילה לא הפרדנו את הנשים כשייכות ל"בניין־העל" או לכל מקום אחר. מרקסיסטים עם נטייה מכניסטית מהרהרים ללא הרף בסוגיית האישה שלא מקבלת שכר (עקרת הבית): האם היא באמת שייכת למעמד העובדים? כלומר, האם היא באמת מייצרת ערך עודף? לשיטתנו, וודאי שעקרות הבית הן חלק ממעמד העובדים – לא מפני שיש בידינו איזו הוכחה מפורטת שהן אכן מייצרות ערך עודף – אלא מפני שאנחנו מבינות מעמד כדבר שמורכב מאנשים וכבעל קיום חברתי בנפרד מעולם הייצור הקפיטליסטי. כאשר אנחנו חושבות על מעמד בדרך הזאת, אנו מגלות שנשים שנתפסו כשוליות ביותר, עקרות הבית, מצויות בלב-ליבו של המעמד שלהן – מגדלות ילדים, שומרות על לכידות המשפחה, ומשמרות את הרשתות התרבותיות והחברתיות של הקהילה.

נקודת המוצא שלנו היא טיפוס של פמיניזם ושל מרקסיזם שהאינטרסים שלהם הולכים יד ביד באופן טבעי. אני חושבת שאנחנו נמצאות כעת בעמדה המאפשרת לנו להבין מדוע הפמיניזם הסוציאליסטי הפך להיות אפוף מסתורין: רעיון הפמיניזם הסוציאליסטי הוא מסתורין או פרדוקס גדול כל עוד מפרשים את הסוציאליזם כדבר שכיניתי "מרקסיזם מכניסטי", ואת הפמיניזם בתור פמיניזם רדיקלי א-היסטורי. הדברים הללו פשוט לא מתחברים; אין להם דבר במשותף.

אולם, אם מחברים סוג אחר של סוציאליזם וסוג אחר של פמיניזם, כפי שניסיתי להגדיר אותם, אכן משיגים מכנה משותף, וזהו אחד הדברים החשובים ביותר בפמיניזם הסוציאליסטי כיום. זהו מרחב חופשי ממגבלותיהן של הגרסאות הקטועות של הפמיניזם והמרקסיזם – שבתוכו אנו יכולות לפתח פוליטיקה שתתמודד עם המכלול הפוליטי־כלכלי־תרבותי של חברת הקפיטליזם המונופוליסטי. עם גישות הפמיניזם הקיימות והמרקסיזם הקונבנציונלי יכולנו להגיע רק עד השלב הנוכחי, ואז היינו חייבות לפרוץ לקראת משהו שאינו כה מגביל וחלקי מבחינת השקפת עולמו. היה עלינו לאמץ שם חדש, "פמיניזם סוציאליסטי", על מנת להצהיר על נחישותנו להבין את מכלול החוויה שלנו ולעצב פוליטיקה שתשקף את ההבנה הזו בשלמותה.

אולם איני רוצה להשאיר את התיאוריה הפמיניסטית הסוציאליסטית כ"מרחב" או מכנה משותף. דברים מתחילים לצמוח מתוך הקרקע של המכנה המשותף הזה. אנו קרובות יותר לסינתזה בהבנתנו את המעמד והמין, הקפיטליזם והשליטה הגברית, ממה שהיינו לפני כמה שנים. להלן אצביע בצורה ראשונית מאוד על קו מחשבה אחד בכיוון זה:

1. ההבנה המרקסיסטית והפמיניסטית ששליטה מעמדית ומינית נשענת בחשבון אחרון על כוח היא נכונה, וזוהי עודנה הביקורת ההרסנית ביותר על החברה הסקסיסטית והקפיטליסטית. אלא שיש גורמים רבים נוספים בטרם "חשבון אחרון" זה. במישור היומיומי, רוב בני האדם משלימים עם מצבי שליטה מינית ומעמדית מבלי להיות נתונים לאיום באלימות, ולעתים קרובות אף ללא האיום בחסך חומרי.
   
2. אם לא מדובר ביישום ישיר של כוח, חשוב מאוד להבין, אם כן, מהו הדבר שמשמר את סדר הדברים הקיים. בנוגע למעמד, רבות נכתב כבר אודות השאלה מדוע מעמד העובדים האמריקאי חסר תודעה מעמדית לוחמנית. ודאי ששסעים אתניים, בייחוד זה שבין שחורים ולבנים, הם רכיב מרכזי בתשובה. אבל אני טוענת כי בנוסף להיותו מפולג, מעמד העובדים עבר אטומיזציה חברתית. שכונות של מעמד העובדים נהרסו והתנוונו; החיים נעשו יותר ויותר מופרטים ומכוונים כלפי עולמו הפנימי של הפרט; כישורים שפעם היו ברשותו של מעמד העובדים הופקעו על ידי מעמד בעלי ההון; ו"תרבות ההמונים" הנשלטת על ידי בעלי ההון דחקה כמעט את כל התרבות והמוסדות המקוריים של מעמד העובדים. במקום קולקטיביות והסתמכות עצמית כמעמד, שוררים בידוד הדדי ותלות קולקטיבית במעמד בעלי ההון.
   
3. לשיעבוד הנשים בדרכים המאפיינות את החברה הקפיטליסטית המאוחרת, היה תפקיד מרכזי בתהליך האטומיזציה של מעמד העובדים. במילים אחרות, הכוחות שגרמו לאטומיזציה של מעמד העובדים וקידמו את התלות התרבותית והחומרית שלו במעמד בעלי ההון הם אותם הכוחות שפעלו להנצחת שעבוד הנשים. הנשים הן המבודדות ביותר במסגרת הקיום המשפחתי שנעשה יותר ויותר מופרט (אף אם הן עובדות גם מחוץ לבית). במקרים מרכזיים רבים היו אלה כישוריהן של נשים (כישורים יצרניים, ריפוי, מיילדות וכדומה) שהושמצו או נאסרו על מנת לפנות מקום לסחורות. לרוב נשים הן אלו שמעודדות להיות סבילות, לא ביקורתיות, תלויות (כלומר "נשיות") לחלוטין, לנוכח החדירה הקפיטליסטית הגוברת אל תוך החיים הפרטיים. מבחינה היסטורית, חדירת הקפיטליזם המאוחר אל תוך חיי מעמד העובדים סימנה את הנשים כמטרות עיקריות של מהלכי השקטה ו"פמיניזציה" – מכיוון שנשים הן נושאות התרבות של המעמד שלהן.
   
4. לפיכך, ישנו קשר יסודי בין מאבק הנשים לבין מה שבאופן מסורתי נתפס כמאבק מעמדי. לא לכל מאבקי הנשים יש צביון אנטי־קפיטליסטי מיסודו (בייחוד לא לאותם מאבקים המבקשים רק לקדם את עוצמתן ועושרן של קבוצות נשים מסוימות), אולם כל המאבקים שכוננו קולקטיביות ואמון קולקטיבי בקרב נשים הינם חיוניים ביותר לבניית תודעה מעמדית. ומצד שני, לא כל המאבקים המעמדיים הם בעלי צביון אנטי־סקסיטי מיוסדם (בייחוד לא אלה הדבקים בערכים פטריארכליים טרום־תעשייתיים), אבל כל אלה השואפים לבנות אוטונומיה חברתית ותרבותית של מעמד העובדים בהכרח קשורים במאבק למען שחרור הנשים.

זהו, בתמציתיות רבה, כיוון אחד בו הולך ניתוח פמיניסטי סוציאליסטי. איש אינו מצפה שתופיע סינתזה שתהפוך את המאבקים הפמיניסטי והסוציאליסטי לאותו הדבר. הסיכומים התמציתיים שהבאתי קודם שומרים על האמת "האולטימטיבית" שלהם: ישנם היבטים מכריעים של השליטה הקפיטליסטית (כמו דיכוי גזעי) שפרספקטיבה פמיניסטית טהורה פשוט לא מסוגלת להסביר או להתמודד איתם ללא עיוותים ביזאריים. ישנם היבטים מכריעים של דיכוי מיני (כמו אלימות גברית בתוך המשפחה) שלמחשבה הסוציאליסטית יש מעט תובנות לגביהם – על כל פנים כאלו הנקיות מהתפתלויות ועיוותים. מכאן הצורך להיות סוציאליסטיות וגם פמיניסטיות. אולם יש בסיס מספיק לסינתזה, הן במה שאנו חושבות והן במה שאנו עושות, כדי שנתחיל לאמץ זהות פמיניסטית סוציאליסטית בטוחה בעצמה.

תרגום: אלי למדן

תמונה ראשית: Mrs. Pankhurst in Wall St. / The Library of Congress