מה השמאל יכול ללמוד מהעשור האחרון?

יותר מעשור אחרי המשבר הכלכלי של 2008, ולאור האפשרות שמשבר הקורונה יהיה תחילתו של מחזור חדש של צנע ומחאה, חשוב ללמוד מהניסיון של מפלגות שמאל להתעמת עם הסדר הנאו־ליברלי במדינות מפותחות. המשבר של 2008 לווה בתוכניות צנע חריפות מחד, ומאידך בעלייה משמעותית בזעם הציבורי כלפי המערכת הפוליטית, "האליטות", הבנקים והאיחוד האירופי, בגל של תנועות המונים ובהתחזקות משמעותית של מספר מפלגות שמאל רדיקלי המתנגדות לנאו־ליברליזם. אולם למרות התסיסה הפוליטית, התנועות והמפלגות הללו לא הצליחו לפרק את ההסדרים הנאו־ליברליים. אילו מסקנות אפשר להסיק לגבי האתגרים שעומדים בפני שינוי סוציאליסטי כיום? 

המבנה החברתי

בפני השמאל הסוציאליסטי עומדים מספר מכשולים שקשורים למבנה החברתי. לכל מדינה יש מטבע הדברים מבנה חברתי שייחודי להיסטוריה ולפוליטיקה שלה, אך במדינות המפותחות ישנם מספר מאפיינים משותפים שמקשים על היווצרותו של שמאל רדיקלי שנהנה מתמיכה רחבה.

מכשול מרכזי הוא המגוון החברתי: לא פשוט לגייס לקואליציה פוליטית אחת את כל מפסידי הסדר הקיים, שמורכבים מעובדי מדינה, צעירים משכילים שערך התואר שלהם יורד, תושבי שכונות עוני שכוללות בעיקר מהגרים ומיעוטים, פרקריאט עירוני שמתרכז במגזר השירותים, עובדים מאוגדים ועובדים באזורים תעשייתיים לשעבר. ההשפעות ההרסניות של הסדר הנאו־ליברלי לא מספיקות כדי ללכד אותן. הקבוצות הללו שסועות בינן לבין עצמן בדרכים שונות: למשל, בין עובדי מגזר פרטי וציבורי, בין עובדים לבנים למיעוטים ומהגרים, בין צעירים ומבוגרים. קיים גם פער תרבותי גדול בין מעמד העובדים למעמדות הביניים העירוניים. אחד ההסברים הנפוצים לכישלונה של מפלגת הלייבור תחת ג'רמי קורבין  בבחירות 2019, הוא היחס השונה של שתי הקבוצות הללו לברקזיט. סוגיית ההגירה, שעמדה בבסיס הברקזיט, פיצלה את החזית שנוצרה ביניהן בבחירות שנתיים קודם לכן.

גורם מרכזי נוסף קשור לתהליכים שעוברים על מעמד העובדים. מעמד העובדים המסורתי, שסובל מהשפעות צמצום התעשייה, פחות מחובר לרשתות מפלגתיות ואיגוד־מקצועיות שתיחזקו זהות מעמדית יציבה בעבר. ההסתגלות של מעמד העובדים לעידן הנאו־ליברלי נעשתה בדרך כלל בדרכים אינדיווידואליות ולא קולקטיביות ומאורגנות,  בד בבד עם התרחקות מהאידיאולוגיות הקלאסיות של השמאל. עבור חלקים נרחבים ממעמד העובדים, הדרת מהגרים נתפסת כתוכנית פוליטית הגיונית ורצויה. במדינות רבות באירופה, השמאל הוא כבר לא הכתובת הפוליטית הטבעית עבורם, ומפלגות ימין קיצוני הפכו לאופציה המועדפת.

אלו לא גורמים שאפשר לנפנף כ"תודעה כוזבת", או כאשלייה. הם נשענים על מנגנונים חברתיים ופוליטיים יציבים וקשורים למבנה החברתי. השסעים בין הקבוצות שמפסידות מהסדר הנאו־ליברלי הם בין היתר תוצר של אינטרסים כלכליים שונים. חלק מהקבוצות המפסידות מוגנות בצורה כזאת או אחרת על ידי מדינת הרווחה, נהנות מתעסוקה בטוחה יחסית ומבעלות על בית, בעוד אחרות סובלות מחוסר ביטחון בשוק העבודה והדיור, ומירידת הערך של תארים אקדמיים. חלקן נהנות בצורה גלויה וישירה מהמערכת הציבורית, אם בתעסוקה ואם בקצבאות ושירותים, וחלקן לא רואות את התועלת מהמערכת הזאת. השינויים הפוליטיים בקרב מעמד העובדים הם תוצר של החלשות אמיתית שלו, ולא חולשה "אידאולוגית". לעובדים בתעשיית השירותים לא קל להתארגן ולפתח תודעה פוליטית מעמדית כמו לעובדים בתעשיות הכבדות בעבר. אינטרס מעמדי הוא דבר גמיש שאפשר לקדם במגוון דרכים, בהתאם ליכולות המעשיות של מעמד העובדים ולציפיות והשאיפות שהוא פיתח לאורך שנים. כך למשל, שנאת זרים היא לא רק "תודעה כוזבת" שהוחדרה למעמד העובדים מבחוץ על ידי הבורגנות והימין הקיצוני, אלא גם תגובה אותנטית ליחסי הכוחות המעמדיים ולקושי של מעמד העובדים לקדם מאבק מעמדי קולקטיבי לשיפור במצבו. הדרה של מהגרים יכולה להיראות במצב הזה כמו אופציה פוליטית מעשית ורצויה.

מגמות נגדיות

המצב ה"טבעי" של מעמד העובדים ומעמד הביניים בעידן הנאו־ליברלי הוא של פיצול ואינדיווידואליזם. המגוון החברתי יוצר מצבור רחב של חוויות ושאיפות שונות שלא קל לרתום לפרויקט של שינוי. אבל האם קיימות מגמות אחרות שמספקות רוח גבית לשמאל הסוציאליסטי? ואם כן, באיזה אופן? 

ישנן קבוצות שהפסידו מהסדר הנאו־ליברלי ומדיניות הצנע והגיבו בעימות קולקטיבי עם ההון והמדינה. אבל המאבקים החברתיים בעשורים האחרונים, ובפרט אחרי 2008, כללו בעיקר התפרצות ספונטנית של זעם, או מאבקי עובדים הגנתיים. הם לא היו מקפצה לשינוי ארוך טווח ביחסי הכוחות המעמדיים.

למרות החלשותם של ארגוני העובדים, לחלקם יש עדיין כוח משמעותי, ובלא מעט מדינות הם השתמשו בו בעשור האחרון באופן הגנתי נגד תוכניות הצנע. לאיגודים הייתה הזדמנות בשיא המאבק בצנע לפתח ברית עם עובדים לא מאוגדים שסובלים מחוסר יציבות וביטחון תעסוקתיים (הפרקריאט), אבל הם בחרו לפעול כקבוצת אינטרס צרה שמגינה על הישגי העידן הקיינסיאני, עבור קבוצה הולכת ומצטמצמת של עובדים. למרות ששביתות כלליות נגד הצנע הקבילו לעתים למחאות חברתיות אחרות, שיתופי הפעולה היו מינימליים, והאיגודים נסוגו מהמאבק אחרי שחתמו על הסכמים עבור חבריהם. נוסף על כך, בעשור האחרון אחוז ההתאגדות המשיך לרדת ברוב המדינות המפותחות, ולא היו מגמות משמעותיות של התאגדות של קבוצות חדשות, להוציא סקטורים עם כוח מיקוח גדול יותר כמו מורים בארצות הברית. 

נראה שבקרב האיגודים אין דינמיקה שיכולה לשנות משמעותית את יחסי הכוחות המעמדיים. אבל המאבק המעמדי לא מתנהל רק דרך האיגודים. המאבק של הפריקריאט מתנהל בעיקר מחוץ למקום העבודה, משום שהוא מחזיק בכוח מיקוח נמוך מול המעסיק וחסרים לו ברוב המקרים מנופי לחץ משמעותיים. לכן המאבק שלו לובש צורות אחרות. למשל, מהומות בשכונות עוני כפי שראינו בבריטניה ב־2011, בצרפת, בשוודיה ובארצות הברית, או מרידות מסים של עובדים באזורים פריפריאלים, כמו תנועת "האפודים הצהובים" בצרפת. צורה מרכזית נוספת הייתה מאבק של צעירים עירוניים שסובלים מחוסר ביטחון בשוק העבודה והדיור, שהיו הכוח המניע של תנועות השתלטות על כיכרות בספרד, פורטוגל, יוון, צרפת וארצות הברית. המאבקים הללו לא עצרו את תוכניות הצנע וגם לא הביאו לשינוי משמעותי ביחס לשכונות עוני ומיעוטים. לכאורה, גם ללא ניצחונות גדולים, יכולה להיות להם השפעה חיובית על יחסי הכוחות המעמדיים. אבל בניגוד לבנייה של תנועת העובדים בעבר, הם לא שינו את יחסי הכוחות המעמדיים לאורך זמן. 

זו טענה שדורשת הבהרה, כי גם מאבק ספונטני משנה את יחסי הכוחות המעמדיים – אוסף של יחידים שעד כה הסתגלו בצורה פסיבית לרצונות של כוחות השוק והמדינה, אומרים "די" והופכים לשחקן אקטיבי, לסובייקט, ששאר הגורמים החברתיים והפוליטיים צריכים לקחת בחשבון. אבל כדי שהשינוי יתמיד, יש צורך שהסובייקט הפוליטי ייצור ארגון ואידיאולוגיה שמסוגלים לגייס לפעולה באופן רציף ומתוכנן. שינוי ארוך טווח ביחסי הכוחות המעמדיים יכול להתרחש גם במקרים שבהם נוצר קשר יציב בין מפלגה שמתנגדת לכוח של ההון, לבין שכבה משמעותית שעד כה נמנעה מלהשתתף בבחירות או תמכה במפלגות שמשמרות את מבני הכוח הקיימים. 

מהומות בשכונות עוני של צעירים, בהרבה מקרים מקבוצות מיעוט אתני שסובלים גם מאלימות משטרתית, נוטות להיות קצרות, מבודדות ומקטבות פוליטית. תנועות השתלטות על כיכרות עירבו שכבות המוניות, אבל רובן חזרו הביתה כשהמאבק נגמר, בלי שנבנה ארגון יציב שממשיך לערב אותן במאבק, ועוזר ליצור ולתחזק תפיסות וזהויות סוציאליסטיות. המאבקים הללו הובילו לפוליטיזציה של שכבה חדשה, בעיקר של צעירים, שנכנסה לפעילות פוליטית או חברתית. אבל במקרים שבהם קבוצה משמעותית נדחפה לפעילות – מאות אלפים סביב פודמוס והלייבור תחת קורבין – ככל שמתרחקים משיא המאבק, רמת המעורבות ירדה והוגבלה לשכבה מצומצמת בהרבה. בעקבות חלק מהמאבקים קמו קבוצות פעילים חשובות, כמו Black Lives Matter בארצות הברית, ארגונים למען זכויות דיור בספרד ודוגמאות נוספות. אבל האירגונים האלה לא אירגנו את השכבה החברתית שהשתתפה במאבק אלא קבוצות מצומצמות יותר של פעילים. בניגוד לבנייה של תנועת העובדים בעבר, המאבקים הללו לא יצרו ארגון המוני אלא בעיקר הזרימו "דם חדש" למפלגות שמאל רדיקלי ולזירה האקטיביסטית. 

תנועות השתלטות על כיכרות גם זכו בדרך כלל לתמיכה ציבורית רחבה, שינו את השיח ועזרו למקד זעם ציבורי ב"אליטות", בבנקים וכדומה, ובמקרים מסויימים הביאו לעלייה משמעותית בתמיכה בשמאל הרדיקלי. אבל ההשפעות הללו נוטות להיות מוגבלות בזמן. ההטרוגניות של המשתתפים והתומכים בתנועות נגד הצנע מאפשרת למפלגות שתומכות בסדר הקיים למנוע מהם להתלכד, או לפורר אותם לאחר שהתלכדו בתמיכה במפלגת שמאל רדיקלי. לכן עלייה בתמיכה בשמאל הרדיקלי רגישה לשינויים בדעת הקהל: כשתשומת הלב הציבורית היתה נתונה לשאלות כלכליות־חברתיות, התמיכה בשמאל עלתה, אך היא הצטמצמה כשסדר היום הציבורי הוסט לנושאים אחרים. דוגמאות בולטות לכך הן הירידה בתמיכה בקורבין ובפודמוס כשהדיון הציבורי עבר להתמקד בברקזיט ובשאלת עצמאות קטלוניה. 

מגבלות אלקטורליות

חוסר היציבות של התמיכה בשמאל הרדיקלי קשור גם לדינמיקה של המערכת הפוליטית. אחרי נפילת ברית המועצות, מפלגות סוציאליסטיות באירופה חוו משבר שהתבשל מאז סוף שנות השישים בעקבות השינויים החברתיים והכלכליים במדינות מפותחות. במהלך שנות התשעים רבות מהן הצליחו לבסס עמדה קטנה אך יציבה במערכת הפוליטית, כמבקרות של הסדר הנאו־ליברלי ושל המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות שתמכו בו. אבל עד המשבר הכלכלי של 2008, רק לעיתים נדירות השיגו מפלגות השמאל הרדיקלי יותר מעשרה אחוזי תמיכה, והמפלגות הסוציאל־דמוקרטיות שמרו על דומיננטיות בגוש השמאל בלי קושי מיוחד. האופי ההגנתי של מאבקיהם של האיגודים, עובדי המדינה וקבוצות שתלויות במדינת הרווחה היה אחד הגורמים המרכזיים שאיפשרו למפלגות הסוציאל־דמוקרטיות לשמור על תמיכה של הקבוצות הללו, למרות שהן יישמו מדיניות כלכלית ימנית בעצמן. הן נתפסו כגורם הכי אפקטיבי שיכול לקדם מטרות שנתפסות כבוערות עבור מצביעי גוש השמאל, ולכן כאפשרות אלקטורלית "יעילה".

יתרון "היעילות" של המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות גרם לכך שרק לעיתים נדירות – כמו בעקבות צעדי צנע חריפים ומהירים אחרי המשבר של 2008 – הצליח השמאל הרדיקלי להתמודד בצורה רצינית על הדומיננטיות בגוש המצביעים השמאלי. אבל גם במקרים הללו, עלייה בתמיכה במפלגות שמאל רדיקלי בעקבות שיאים של מאבק דעכה בהמשך, כפי שקרה בספרד ופורטוגל כשהמפלגות הסוציאל־דמוקרטיות הצליחו לחזור ולנצל את עמדתן "כקול היעיל". 

אחרי 2008, השמאל הרדיקלי הפך לעתים בעצמו "לקול היעיל" עבור מצביעי השמאל. בצרפת, בעקבות צעדי הצנע של הנשיא הולנד והפיצול ב־PS (Parti Socialiste – המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית), ז'אן לוק מלנשון הפך "לקול היעיל" עבור מצביעים שרצו לראות מועמד שמאלי בסיבוב השני לנשיאות ב־2017. ביוון, אחרי שפאסוק הסוציאל־דמוקרטית נכנסה לממשלת הימין של מפלגת "דמוקרטיה חדשה" (ND), סיריזה הפכה "לקול היעיל" של מי ששאפו לעצור את הצנע (המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות בספרד ופורטוגל למדו מהקריסה של פאסוק ונמנעו מכניסה לקואליציות עם מפלגות הימין, ובכך הצליחו למנוע מהשמאל הרדיקלי להשיג דומיננטיות בגוש השמאל כפי שסיריזה השיגה). האגף השמאלי בלייבור השתלט על המפלגה, ושליטה זו איפשרה לקורבין להשיג דומיננטיות אלקטורלית בגוש השמאל. אבל בכל המקרים האלה הדומיננטיות הייתה זמנית. ההצלחה של מלנשון הייתה תלויה בנסיבות פוליטיות ייחודיות ובתדמית האישית שלו, שקרסה אחרי שצולם צועק על שוטרים "אני הרפובליקה". את סיריזה כבר לא ניתן להגדיר כמפלגת שמאל רדיקלי בעקבות הכניעה שלה לתכתיבי האיחוד האירופי, והאגף הימני בלייבור חיבל במאמציו של קורבין והדיח אותו. 

אם כן, גם כאשר השמאל הרדיקלי פרץ קדימה בצורה משמעותית, לא היו מנגנונים חברתיים או פוליטיים שתיחזקו את התמיכה בו. הסיבות לכך הן כאמור העדר שינוי יציב ומאורגן ביחסי הכוחות המעמדיים, ההטרוגניות של התמיכה שרגישה לשינויים בתשומת הלב הציבורית, היכולת של מפלגות סוציאל־דמוקרטיות לשמור על דימוין "כקול היעיל", ומשום שמפלגות שמאל רדיקלי שהגיעו לעמדה שבה נהנו מ"הצבעה יעילה", התקשו לשמור עליה.

השלכות אסטרטגיות

אחרי עשור שבו הכוח של מעמד העובדים המשיך להיחלש מבחינת אחוז ההתאגדות ועלייה בצורות תעסוקה לא יציבות, סביר שהמגמות שתוארו בסעיפים הקודמים יתמידו. במצב הזה, אין מגמות שיוצרות שינוי יציב ביחסי הכוחות המעמדיים ומלכדות את הרוב החברתי הפוטנציאלי שקיים נגד הסדר הנאו־ליברלי. האתגר הוא להפוך שינוי זמני ביחסי הכוחות המעמדיים – שעשוי להיווצר בעקבות גלי מחאה – לשינוי יציב. 

האסטרטגיה הריאלית היחידה שתוכל ליצור שינוי יציב ביחסי הכוחות המעמדיים, היא לתת עדיפות לניסיון לזנק לשלטון סביב שיאי מחאה או בעזרת ניצול עמדה דומיננטית בגוש השמאל (כמו זו שקורבין השיג). אם השמאל הרדיקלי לא יגיע לשלטון, תמיכה שהושגה בשיא המאבק צפויה להתמוסס כשדעת הקהל תוסח לנושאים אחרים וכשדינמיקת "הקול היעיל" תחזור לפעול. מפלגות שמאל רדיקלי בשלטון יהיו בעמדה טובה יותר לא רק לשפר מיידית את תנאי החיים של ההמונים אלא גם לבצר ולחזק שינוי ביחסי הכוחות המעמדיים. האמצעים לכך יכולים להיות ביטול חקיקה שמקשה על התאגדות, הגבלת הכוח של ההון והקצאת משאבים להתארגנויות חברתיות שונות ועידודן. סיריזה אמנם נכשלה כשהגיעה לשלטון, אבל היא פעלה בתנאים קשים במיוחד שלא ישוחזרו בכל מדינה. ואם התפרצויות חברתיות יעלו לשלטון מפלגות שמאל רדיקלי במספר ארצות במקביל, שיתוף פעולה בין ממשלות שמאל יוכל בתנאים מסויימים לפרק את ההסדרים הנאו־ליברלים באירופה ואולי ברמה העולמית. 

ללא סיכוי ריאלי להגיע לשלטון, קשה להאמין שהשמאל הרדיקלי יוכל לדחוף את ארגוני העובדים הגדולים אל עבר התנגדות לסדר הנאו־ליברלי, משום שאפקטיביות ופרגמטיזם הם שיקולים מרכזיים עבורם. קורבין למשל, השיג את תמיכתם של חלק מהאיגודים הגדולים בבריטניה רק כאשר הגעה של הלייבור לשלטון נראיתה אפשרות ממשית. 

כדי להצליח, הפרויקט הסוציאליסטי צריך בסופו של דבר להישען על כוח מאורגן של המעמדות המנוצלים. אבל בתנאים הנוכחיים אי אפשר לצפות לתוצאות פורצות דרך ויציבות בעזרת ניסיונות לשנות את יחסי הכוחות המעמדיים כאשר השמאל הרדיקלי לא בשלטון. הדגש האלקטורלי שאני מציע הוא לא "אלקטורליזם", שרואה בניצחון בבחירות את חזות הכל. אבל משום שהמגמות הנוכחיות לא מאפשרות שינוי יציב ביחסי הכוחות המעמדיים בלי לכבוש עמדה חזקה בתוך מנגנון המדינה, המשימה הראשונה של השמאל הסוציאליסטי היא להגיע לעמדה כזו. ואת זה בחברות מפותחות ניתן לעשות רק באמצעים אלקטורליים, בעזרת פיתוח שיח ואידיאולוגיה גמישים שיאפשרו למקסם תמיכה בהינתן ההזדמנות. 

מפלגות שמאל רדיקלי שהצליחו אלקטורלית, כמו סיריזה, פודמוס ו־La France Insoumise (LFI) של מלנשון, יצרו שיח גמיש שמשך קואליציה מגוונת. הן הצליחו ליצור תופעה שלא הייתה קיימת קודם לכן בזירה החברתית. כמובן שאין סיבה לחקות את הדוגמאות הללו אחת לאחת, אבל יש מה ללמוד מהן. לא במקרה סיריזה, פודמוס ו־LFI – ולא המפלגות הקומוניסטיות – הן אלה שניצלו את ההזדמנויות הגדולות אחרי 2011.

מפסידי הסדר הקיים משתייכים לקבוצות שונות בעלות אינטרסים, זהויות, חוויות, שאיפות, תפיסות וערכים שונים, לפעמים בצורה קיצונית. במצב כזה אי אפשר לפתח שיח פוליטי אפקטיבי שמנסה לחנך את אותן קבוצות לגבי קיומו של "אינטרס מעמדי" אחיד. שיח אפקטיבי יצטרך להכיל זהויות מספיק גמישות ורחבות. עבור חלקים בשמאל הסוציאליסטי מגונה לדבר על "העם", ה־99%, או "הרוב" במקום על "המעמד", אבל הניסיון של העשור האחרון מראה שהשיח הראשון אפקטיבי יותר. 

בעידן הנוכחי המאבק המעמדי מתרכז יותר ויותר בזירה האזרחית־פוליטית ולא במקום העבודה, ורעיונות דמוקרטיים־אזרחיים נטועים עמוק ב"דעת הקהל". בהשוואה לביקורת על הקפיטליזם, הרעיון שהדמוקרטיה פגומה ו"נחטפה" על ידי האליטות הוא נקודת מוצא שלמפלגות שמאל רדיקלי יהיה קל יותר קל לרתום אליו אנשים. זאת הסיבה שסיסמאות כמו "אנחנו ה־99%" של Occupy Wall Street ו"עבור הרבים ולא המעטים" של מפלגת הלייבור זכו להצלחה משמעותית. כך גם המיקוד של פודמוס ומלנשון בביקורת על הפגיעה של האליטות ב"ריבונות העם". הקולקטיב של הסממאות הללו הוא לא קבוצה חברתית מוגדרת אלא הצבר של פרטים. באופן הזה הן מצליחות לרתום לסדר יום קולקטיבי קהלים שהתרגלו לחשוב ולפעול באופן אינדיבידואלי.

תנועות השתלטות על כיכרות אמנם לא יצרו קואליציות מאורגנות ויציבות, אבל בשיאן הן ליכדו במאבק קהלים מגוונים. הן לא עשו זאת בעזרת שיח מעמדי, אלא בעזרת שיח פופוליסטי שניסה לגייס את "העם" נגד "האליטה" המושחתת והאיחוד האירופי, שמגבילים את "ריבונות העם". פודומוס וסיריזה בעצמן חיקו את השיח הזה, שנראה כמו בסיס פוטנציאלי ל"אידיאולוגיה אורגנית" – אידיאולוגיה שמסוגלת להשפיע ולרתום לפעולה שכבות המוניות לאורך זמן. נקודת המוצא של "אידיאולוגיה אורגנית" לא צריכה להיות דיוק תיאורטי לגבי היחסים בין המדינה, הדמוקרטיה והקפיטליזם. מנקודת מבט מרקסיסטית, ברור שהשיח הפופוליסטי לא מדויק תאורטית. אבל נקודת המוצא צריכה להיות ניסיון לרתום את חוויית החיים היומיומית של המעמדות המנוצלים, והכוונתם למסקנות סוציאליסטיות. הניסיון הזה פחות הומוגני ומאוד שונה מהניסיון שהפך בעבר אידיאולוגיות מעמדיות ל"אידיאולוגיות אורגניות". אם כחלק מתנועות הכיכרות או בשיח של מפלגות שמאל רדיקלי, רק השיח הפופוליסטי־אזרחי או ווריאציות רפובליקניות שלו, הצליחו לרתום חוויות ושאיפות מגוונות בקנה מידה מספיק רחב.

האסטרטגיה הזאת תלויה בהתפרצויות גדולות של מחאה בעתיד. ברור שאין לכך שום ערובה, וגם במקרה שיהיו התפרצויות כאלה, תהיה דרושה התלכדות נדירה של נסיבות כדי לאפשר לאסטרטגיה הזו להצליח. אם בעקבות משבר הקורונה מפלגות סוציאל־דמוקרטיות תתמדנה במדיניות כלכלית מרחיבה, המרחב למפלגות שמאל רדיקלי בין כה צפוי להצטמצם מאוד. אבל אם אחרי התגובה הראשונית למשבר הקורונה, תוכניות צנע נוספות יהיו דרך ההתמודדות של רוב המדינות עם המיתון, מפלגות שמאל רדיקלי תוכלנה לזכות להזדמנות נוספת להסתער על השלטון. גם ללא התפרצויות כאלו, על מפלגות שמאל רדיקלי לנצל כל הזדמנות לשינוי יחסי הכוחות המעמדיים דרך מאבקים חברתיים. זאת בהחלט לא זירה שיש לזנוח, אבל המפלגות האלה צריכות לפתח במקביל את הכלים הארגוניים, השיחניים והאידיאולוגיים שיוכלו לאפשר להן לפרוץ קדימה כשתופיע ההזדמנות. 

תמונה: Left Demonstration – 12Apr14, Paris (France) – 57 / philippe leroyer (flickr)