שוב ושוב נאמר לנו כי בעיותינו יכולות להיפתר באמצעות דמיון, רעיונות גדולים ויצירתיות. עושה רושם שרעיונות יצירתיים חדשים יפתרו לא רק את משבר האקלים, אלא גם את חוסר השוויון הקיצוני ואפילו יגברו על השנאה הגזעית. באופן מוזר, המשיכה הזאת ל"חשיבה בגדול" ולהיות "בעל דמיון" מאחדת את כולם, החל מענקיות טכנולוגיה, עבור בפעילים סוציאליסטים, פוליטיקאים מהזרם המרכזי, ואפילו "קומוניסטים של מותרות".
אחדות לכאורה זו מונעת מאיתנו לראות כמה חמורים הקונפליקטים הבסיסיים על הקפיטליזם, על הגבולות, על ההגירה ועל המשאבים. החלוקה נסתרת מהעין, מוסתרת על ידי הפנטזיה שיכול להיות רעיון גדול מספיק, יצירתי מספיק ודמיוני מספיק כדי לפתור את כל הבעיות שלנו – לכאורה באופן מיידי.
כזו היא האשליה שמניעה את המשיכה לדמיון. אבל המציאות היא שאנו ניצבים בפני קונפליקטים יסודיים על עתיד החברות בהן אנו חיים ועל עולמנו. שינוי חברתי אינו נטול כאב. עלינו להשלים עם מציאות של מחלוקת, לדעת באיזה צד אנחנו ניצבים, ולהילחם כדי לחזק את הצד הזה. אנחנו לא צריכים לשכנע את כולם. במקום זאת, אנחנו צריכים לשכנע מספיק אנשים לשאת את דגל המאבק ולנצח.
רעיונות גדולים הם כלום ללא פעילים שילחמו עבורם. עם זאת, רבים מדי בשמאל העכשווי, במיוחד בבריטניה ובארצות הברית, נכשלים לפתח ולקיים לוחמים חזקים, מחויבים ומאורגנים. המשמעת של עבודה קולקטיבית בשם מטרה משותפת הוחלפה ברטוריקה אינדיווידואליסטית של נוחות וטיפול עצמי.
רטוריקה זו, והפרקטיקות עליהן ממליצים במסגרתה, מגיבים לבעיה אמיתית – המחסור בארגונים פוליטיים שהם משמעותיים לחבריהם (members) ותומכים בצרכיהם. בהיעדר ארגונים כאלה, מתייחסים חלק מהשמאלנים לרשתות החברתיות כאל פורקן פוליטי. אבל בהתחשב בזעם הבלתי פוסק, כניסה לאינטרנט כדי להיות שמאלני יכול להיות דבר מזוכיסטי ביותר.
אלה שאמורים להיות לצידנו הם אלו שמרפים את ידינו יותר מכל. אותו הדבר קורה כאשר קבוצות בעניינים נקודתיים מוקמות לתכנן פעולות או אירועים. אנחנו מורגלים לנזקי הגזענות המגויסת של הקפיטליזם ופגעיה, ולכן נפגעים בקלות ומתקשים לתת אמון באחרים. הפנייה לטיפול עצמי מטפלת בסימפטום, אך לא בגורם לחוסר היכולת הפוליטית שלנו. היא מתעלמת ממה שבאמת חסר לנו – יחסים פוליטיים הבנויים על סולידריות.
ההיסטוריה של ארגונים סוציאליסטיים וקומוניסטיים נותנת לנו דמות המגלמת יחסים שכאלה – החבר (comrade). בתור אופן פנייה, צורת שייכות ונשא של ציפיות, החבר מציין את היחס בין מי שנמצאים באותו צד של מאבק פוליטי. בכך שהוא חורג מעבר למובן של פוליטיקה בתור עניין של הכרעות אינדיבידואליות, מושג החבר מצביע על הציפיות לסולידריות הנחוצות לבניית יכולות פוליטיות משותפות. בגלל הציפיות של חברינו אנחנו מגיעים לפגישות שאחרת היינו מפספסים, עושים עבודה פוליטית שממנה היינו עשויים להתחמק, ומנסים לעמוד באחריות שלנו זה כלפי זו. אנחנו חווים את השמחה של מאבק מחויב, של למידה דרך תרגול. אנחנו מתגברים על הפחדים שעלולים היו להכניע אותנו אילו נאלצנו להתמודד איתם לבד. החברים הפוליטיים שלנו הופכים אותנו לטובים יותר, חזקים יותר ממה שנוכל אי פעם להיות לבדנו.
שנאה גזעית עומדת למשפט
קחו למשל דוגמא מההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית: משפט ראווה אדיר שאותו היא ארגנה ב־1931 בהארלם. המפלגה העמידה את אוגוסט יוקינן, פועל פיני, למשפט בעבור דעה קדומה גזענית, שמירה על עליונות לבנה, וקידום עמדות מזיקות למעמד הפועלים. קרוב ל־1,500 פועלים שחורים ולבנים נכחו במשפט המפלגתי, שנערך בקזינו בהארלם, אחד האולמות הגדולים ביותר באזור. קלרנס האת'אווי, העורך הלבן של העיתון דיילי וורקר, הציג את המקרה בשם התביעה. ריצ'רד ב. מור, אחד הדוברים השחורים המוערכים ביותר במפלגה, ניהל את ההגנה בשם יוקינן. חבר המושבעים שהורכב מארבעה עשר פועלים, שבעה שחורים ושבעה לבנים, הוסמך לגזור את פסק הדין.
יוקינן היה אחד משלושה חברי מפלגה לבנים שעבדו בתפקיד השומרים בנשף ריקודים במועדון הפועלים הפיני בהארלם. כמה פועלים שחורים הגיעו לנשף והוכנסו אליו רק בלית ברירה. מרגע שנכנסו, הם זכו ליחס כה עוין עד שבמהרה בחרו לעזוב. איש מבין חברי המפלגה הלבנים לא קיבל את פניהם או הגן עליהם.
בעת החקירה שניהלה המפלגה בעניין התקרית, חבריו של יוקינן הודו בשגיאותיהם. אך יוקינן ניסה להצדיק את התנהגותו בכך שהסביר כי הוא חשב שהפועלים השחורים ייכנסו לחדר הבריכה ושהוא לא רצה לרחוץ לצד שחורים.
עד לזמן תחילת המשפט המפלגתי, יוקינן כבר הכיר באשמתו והבטיח לתקן טעותו על ידי עבודה קונקרטית לטובת המאבק לשחרור השחורים. השאלה שעמדה בפני המושבעים הייתה אפוא האם יש להרחיק את יוקינן מחברותו במפלגה בעבור הגזענות וה"שוביניזם הלבן" שלו, או להשאירו על תנאי.
טיעוניו של האת'אוויי בשם התביעה הדגישו את העובדה שיוקינן לא רק שנכשל לפעול בהתאם לציפיות השוויוניות של המפלגה הקומוניסטית, אלא שעצם הכישלון הציב אותו לצידם של מבצעי הלינצ'ים ובעלי האדמות. אפילו ביטוי קל של עליונות גזעית לבנה מערער את הסולידריות המעמדית ומחזק את הבורגנים. כשיוקינן נכשל לעמוד במחויבותה של המפלגה לשוויון גזעי, הוא נתן לפועלים שחורים סיבה טובה לצפות לבגידה – מצד המפלגה ומצדם של הלבנים בכלל.
האת'אוויי הזכיר למושבעים שכיוון שהמאבק לשוויון זכויות עבור השחורים הוא בלתי נפרד מהמאבק הפרולטרי, על המפלגה הקומוניסטית להוכיח – בפועל – שהיא מחויבת למחות כל סימן של שוביניזם לבן. הרחקתו של יוקינן תוכיח את המחויבות הזאת. אולם האת'אווי גם הציע ליוקינן דרך חזרה למפלגה. אם יוקינן יאבק באופן פעיל נגד עליונות לבנה, יעסוק במכירת העיתון השחור The Liberator וידווח על משפטו במועדון הפועלים הפינים, אז הוא יוכל להגיש בקשה להצטרפות מחדש.
נאום ההגנה של מור העביר את הפוקוס אל האויב האמיתי, מעמד בעלי ההון. בעלי האדמות והבורגנות הם אלו שהפיצו את הרעל של שנאה גזעית – כשהם נעזרים לשם כך באופורטוניסטים בשורות האיגודים המקצועיים והסוציאליסטים. מור לא התכוון שיוקינן לא צריך לשאת באחריות אישית. אלא שאף אחד לא חף מפשע. כל היבט באימפריאליזם הקפיטליסטי מפיץ את האידאולוגיה המושחתת של עליונות לבנה.
מור הפנה את ביקורתו חזרה אל המפלגה הקומוניסטית, ושאל האם היא עשתה את העבודה החינוכית ההכרחית כדי להתעמת עם השנאה הגזעית. האם היא פיתחה תוכניות עבור תנועת פועלים שיסבירו את החשיבות של המאבק במעשי הלינץ'? האם היא עשתה מאמץ רציני לשרש את הדעות הקדומות? מור הכריז שהתשובה היא "לא". המפלגה הייתה שותפה לפשעו של יוקינן. לפיכך, מור הסיק כי ביקורת עצמית, ולא הרחקה, הייתה דרך ההתמודדות הנכונה. ביקורת עצמית תאפשר למפלגה להוכיח את מחויבותה באמצעות מעשיה. רווח נוסף, טען מור, היה בכך שביקורת עצמית תשמר את יוקינן עבור המאבק, גורם מכריע כאשר חיוני לרתום כל פועל למאמץ להפיל את המערכת.
בנאומו המסכם הזכיר מור למושבעים את חומרתו של עונש ההרחקה משורות המפלגה הקומוניסטית. "הייתי מעדיף שראשי יופרד מגופי על ידי מבצעי הלינצ'ים הקפיטליסטים מאשר להיות מורחק מהאינטרנציונל הקומוניסטי", אמר מור. כוונתו הייתה שהניתוק מהמפלגה, ההפרדה מחבריו ושלילת חברותם ממנו, הן גורל גרוע ממוות. זהו סוג של מוות חברתי שבו הופך הפועל להיות אאוטסיידר בתנועתו שלו, אדם שהוא גרוע כמו הקפיטליסטים עצמם, או אפילו גרוע יותר מהם.
מור הסיק כי יש לגנות את יוקינן, אבל חשוב יותר לגנות את הקפיטליזם על הייאוש, על הדעות הקדומות, על הטרור ועל הלינצ'ים שהוא מפיץ. המפלגה צריכה להציל ולחנך את החבר, לתת לו הזדמנות להוכיח את עצמו. נוסף על כך, המפלגה צריכה גם לנהל מאבק חסר פשרות בשוביניזם הלבן ובכל דבר אחר שמאיים על האחדות המעמדית.
המושבעים מצאו כי יוקינן אשם, מה שלא היה מפתיע בהתחשב בכך שהוא כבר הודה באשמתו. הם הסכימו על הרחקתו מהמפלגה, אך היו חלוקים בשאלה האם ההרחקה צריכה להיות לחצי שנה או לשנה. הם קיבלו את הצעות התביעה בנוגע לדרכים בהן יוקינן צריך לתקן את שגיאותיו: מכירת The Liberator והשתתפות במאבק נגד השוביניזם הלבן. לכן, למרות שיוקינן הורחק, הוא נותר חבר. המשפט הסתיים בהחלטה שאישרה את תפקידו במאבק המעמדי, תפקיד המתמקד בבניית אחדות בין פועלים לבנים ופועלים שחורים. המפלגה לא ניתקה אותו ממנה. היא סיפקה לו דרך חזרה.
יום למחרת המשפט, נעצר יוקינן והועמד בפני סכנת גירוש. ארגון "ההגנה הבינלאומית על עבודה" (ILD), שנתמך על ידי הקומינטרן, הגן עליו במהלך דיוני הגירוש.
באותו הצד
משפטו של יוקינן מלמד אותנו כמה לקחים שסוציאליסטים בני זמננו יעשו בחוכמה אם ילמדו מחדש. לקחים בנוגע לחברות פוליטית. הלקח הראשון נוגע להימצאות באותו צד. התביעה וההגנה חלקו את אותם עקרונות ומטרות: אחדות מעמד הפועלים, חיסול העליונות הלבנה, הכורח בשוויון גזעי בפועל בחיי היום־יום, מהפכה פרולטרית. העקרונות המשותפים אפשרו להם לזהות את האויב המשותף ולנקוב בשמו – הקפיטליסטים ובעלי האדמות שמפיצים עליונות לבנה וחוקי לינץ'. כל מי שקיבלו את עקרונות אלה היו חברים, אפילו אם הם טעו. זה שהם היו חברים אמר שהשתתפותם במאבק היא בעלת ערך. הם רק היו צריכים לימוד, אימון. המהפכה זקוקה לכמה מגויסים שרק תוכל להשיג.
הלקח הבא נובע מהקודם: הערך של ביקורת עצמית קולקטיבית. אם אחד מחברינו שגה, אנחנו חולקים את האחריות לשגיאה שלו. מה יכולנו לעשות כדי למנוע אותה? איזו הנחיה או הדרכה יכולנו לספק? כולנו מוקפים כל הזמן באידאולוגיה הגזענית של הקפיטליזם. עלינו לתמוך זה בזה במאבק נגדה. אנחנו חייבים לגנות פעולות שמחזקות עליונות לבנה ולגנות באופן תקיף אף יותר את המערכת שיוצרת אותה.
לבסוף, הלקח השלישי נוגע לדרך חזרה. בניגוד לזהותנות הרעילה שמארק פישר כינה "טירת הערפדים", ולתרבות הביטול המזיקה שסובבת בקרב שמאלנים ברשתות החברתיות בארצות הברית, בפרשת יוקינן כיוונה המפלגה הקומוניסטית לאחדות. היא נקטה שיטות שבונות את האחדות הזאת במקום לערער אותה. אפילו מישהו שמורחק מהמפלגה, לא נודה לחלוטין. למעשה, כאשר הוא נתקל בכוחה האגרסיבי של המדינה האימפריאליסטית, המפלגה הובילה את ההגנה עליו. יוקינן עדיין היה באותו צד של הקומוניסטים. הוא עדיין היה חבר. הוא קיבל את החלטת המפלגה לגבי העבודה שהוא היה צריך לעשות כדי להיאבק בעליונות הלבנה ולבנות אחדות בקרב מעמד הפועלים. מה שעמד על הפרק לא היה מוסרנות – הצורך ב"התנצלות" – או שיפוט אינדיווידואלי ביחס לגישה שלו. מה שהיה חשוב הוא לעשות את העבודה המהפכנית שנדרשה למאבק.
משמעת
עבור חלק מהאנשים בשמאל בני זמננו למשמעת יש שם רע. לא רק שהם רואים במשמעת איום על חירות הפרט, אלא שהם גם סקפטיים לגבי השתייכות פוליטית אינטנסיבית מכל סוג. כאשר הם מתבוננים במשמעת החברית רק בתור מגבלה ולא בתור החלטה לבנות יכולות קולקטיביות, הם מחליפים מציאות של מאבק פוליטי בפנטזיה שפוליטיקה יכולה להיות אינדיווידואלית. ההחלפה הזאת משמיטה את העובדה שחברות פוליטית היא בחירה – הן עבור המצטרפים והן עבור המפלגה המצרפת. היא גם מתעלמת מהמאפיין המשחרר של המשמעת. שכן כשיש לנו חברים, אנחנו משוחררים מהמחויבות להיות, לדעת ולעשות הכול בכוחות עצמנו; במקום זאת, קיים קולקטיב גדול יותר עם קו, עם תוכנית ועם מערך של משימות ושל מטרות שכולנו משתתפים בהגשמתם. אנחנו משוחררים מהציניות, שמתיימרת להיות בגרות, בזכות האופטימיות המעשית שעבודה נאמנה מחוללת. משמעת מספקת את התמיכה שמשחררת אותנו לעשות טעויות, ללמוד ולצמוח. כשאנחנו טועים – וכל אחד מאיתנו יטעה – חברינו יהיו שם כדי לתפוס אותנו, להרים אותנו מהקרשים ולתקן אותנו. אנחנו לא נטושים לעשות זאת לבד.
אנשי שמאל לא מפלגתיים ולא מאורגנים נשארים לעתים קרובות מוקסמים מהאשליה ש"אנשים רגילים" כביכול יבראו באופן ספונטני צורות חיים חדשות שיחנכו עתיד מפואר. אשליה זו נכשלת להכיר במחסור ובחוסר היכולת שארבעים שנות נאו־ליברליזם גרמו להמוני בני האדם. אם נכון היה שצנע, חובות, קריסת תשתיות מוסדיות ובריחת הון יכולים להוביל להופעה ספונטנית של צורות חיים שוויוניות, לא היינו רואים את הפערים הכלכליים העצומים, החרפת האלימות הגזענית, ירידה בתוחלת החיים, מוות איטי, מים לא ראויים לשתייה, אדמה מזוהמת, שיטור ומעקבים צבאיים ושכונות עירוניות ופרבריות חרבות – כל התופעות שהיום הן עניין שבשגרה.
מיצוי משאבים כולל גם מיצוי משאבי אנוש. פעמים רבות אנשים רוצים לעשות משהו אבל הם לא יודעים מה לעשות או איך לעשות זאת. הם עשויים להיות מבודדים במקומות עבודה שאינם מאוגדים, עמוסים מדי במספר משרות גמישות, נמתחים עד הקצה כדי לטפל בחברים (friends) ובני משפחה. ארגון ממושמע – שחבריו הממושמעים מחויבים למאבק משותף למען עתיד שוויוני ומשחרר – יכול לעזור כאן. לפעמים אנחנו רוצים וצריכים מישהו שיגיד לנו מה לעשות כי אנחנו עייפים ועסוקים מדי כדי להבין זאת בעצמנו. לפעמים כשאנחנו מקבלים משימה בתור חברים, אנחנו מרגישים שלמאמצים הקטנים שלנו יש משמעות ומטרה גדולה יותר, אולי אפילו משמעות היסטורית עולמית, במאבק עתיק יומין של ההמונים בדיכוי. לפעמים, עצם הידיעה שיש לנו חברים שחולקים את המחויבויות שלנו, את ההנאות שלנו ואת המאמצים שלנו ללמוד מכישלונות, הופכת את העבודה הפוליטית לאפשרית במקום שבו היא לא הייתה אפשרית קודם לכן.
תרגום: אדם אלי
פורסם ב-Jacobin. התרגום לעברית פורסם לראשונה ב'זו הדרך'.
תמונה ראשית: עובדי טקסטיל בשביתה, ניו יורק, ארצות הברית, 1903 (Wikimedia)
ג'ודי דין היא תאורטיקנית פוליטית ופרופסורית למדע המדינה. היא חיברה וערכה ספרים רבים, ביניהם The Communist Horizon ו־Comrades: An Essay on Political Belonging.