אנחנו זקוקים לאינטרנציונל פרוגרסיבי שיתכנן את היום שאחרי הקפיטליזם

התקופה שלנו תיזכר בתור התקופה בה שני סוגים תאומים של סמכותנות חגגו את ניצחונם, בה הרוב הגדול של האנושות התמודד עם מצוקה מיותרת, ובה המערכת האקולוגית של כוכב הלכת שלנו סבלה מהרס סביבתי שניתן היה למנוע אותו.

הייתה תקופה, שחלפה במהירות, אותה הגדיר אריק הובסבאום בתור "המאה העשרים הקצרה", במהלכה הממסד צופף שורות וניסה להתמודד עם מי שאיתגרו את סמכותו. זו הייתה תקופה נדירה בהשוואה לשאר שלבי ההיסטוריה האנושית, שכן הממסד היה צריך להתמודד אז עם מגוון של כוחות פרוגרסיביים שפעלו כדי לשנות את העולם: הסוציאל דמוקרטים המקוריים, שביקשו לחלק מחדש את הכוח בין עבודה לבין הון במסגרת הקפיטליזם; המשטרים שהיו קשורים בברית המועצות, שהתנסו עם אופני ייצור לא־קפיטליסטיים אך ריכוזיים; יוגוסלביה, שניסתה את מזלה עם ניהול עצמי; התנועות לשחרור לאומי באפריקה ובאסיה; ואפילו התנועה הירוקה המקורית, הרדיקלית, במקומות כמו מערב גרמניה.

באותה תקופה הממסד היה מאוחד נגד כל אותם אתגרים פרוגרסיביים. אני גדלתי בדיקטטורה ימנית־פשיסטית, שארצות הברית תחת ממשל לינדון ג'ונסון סייעה בהקמתה. היה זה אחד הממשלים האמריקאיים הפרוגרסיביים ביותר כשזה נגע בענייני פנים, אולם בה בעת – הוא לא היסס לתת גיבוי לפשיסטים ביוון או לכסות בהפצצה מהאוויר את וייטנאם. אני מציין את ממשל ג'ונסון של שנות השישים בתור תזכורת לעובדה ההיסטורית, שמה שאנחנו מכנים כיום בשם "הממסד הליברלי" נהג להשתמש בפשיסטים וברודנים מקומיים באופן ליברלי למדי כדי לבצר את מה שכונה "אורח החיים המערבי". באותן שנים פשוט אי אפשר היה לראות את סוג הפחד והתיעוב כלפי הפופוליזם הימני, שכיום מרוח על פני כל עמודי הניו יורק טיימס. בתקופה ההיא, הניו יורק טיימס ושאר ביטאוני הממסד הליברלי הציגו את הפרוגרסיבים בתור אויבי החירות והדמוקרטיה – אולם אף פעם לא נהגו כך כלפי מפלצות מסוגם של גאורגיוס פאפאדופולוס או אוגוסטו פינושה.

דברים השתנו אחרי 2008, השנה בה המערכת הפיננסית המערבית קרסה לתוך עצמה. בעקבות 25 שנות פיננסיאליזציה, ותחת המעטה האידיאולוגי של הנאו־ליברליזם, הקפיטליזם הגלובלי חווה לפתע עווית נוסח שנת 1929, שכמעט והכניעה אותו. התגובה המיידית הייתה להפעיל את הבנקים המרכזיים להדפסת כסף, אבל גם לגלגל הלאה את ההפסדים של הבנקים אל מעמד העובדים ומעמדות הביניים (באמצעות הלוואות חילוץ), כך שהמוסדות הפיננסיים והשווקים ירימו את הראש מעל המים. לשילוב הזה, של סוציאליזם כלפי קומץ גופים פיננסים ושל צנע נוקשה כלפי ההמונים, היו שתי תוצאות.

ראשית, השילוב הזה הוביל לצמצום ההשקעה הריאלית בקנה מידה עולמי, שכן החברות יכלו לראות כי לציבור הרחב אין כסף רב להוציא על רכישת מוצרים חדשים ושירותים. כך נוצר פער ענק בין ההשקעה הריאלית מצד אחד, לבין החסכונות והכסף הקיים (שהדפסת הכסף בידי הממשלות הביאה להגדלתו הניכרת). התוצאה הייתה אי־נחת גוברת בקרב הציבור הרחב, ובמקביל – העשרה של קומץ קטן.

שנית, השילוב הזה הוביל לתחילת הצמיחה של התקוממויות פרוגרסיביות (מתנועת האינדיגנאדוס בספרד ותנועת הכיכרות ביוון, דרך אוקיופיי וול סטריט, וכלה בכוחות שמאליים שונים באמריקה הלטינית) שעם כולן הצליח הממסד להתמודד ביעילות. עם חלקן באופן ישיר (למשל, באמצעות רמיסת האביב היווני ב־2015), ועם חלקן באופן עקיף, באמצעות הדשדוש שחווה הקפיטליזם הגלובלי (לדוגמא: דעיכתן של הממשלות השמאליות באמריקה הלטינית לאחר קריסת הביקוש הסיני לייצוא מהן, בשל חוסר האיזון בין החיסכון הגלובלי לבין ההשקעה הגלובלית). 

ככל שמוקדי המחאה הפרוגרסיביים חוסלו זה אחרי זה, היעדר שביעות הרצון של ההמונים הייתה צריכה למצוא ביטוי פוליטי חדש. כך היינו עדים לתופעה שלא נצפתה מאז השנים שבין שתי מלחמות העולם. תוך חיקוי עלייתו של מוסוליני, שהבטיח לדאוג לחלשים ביותר ולהבטיח שיהיו גאים להרגיש שוב איטלקים – ראינו לנגד עינינו את עלייתו של האינטרנציונל הלאומני: דונלד טראמפ ("אני אדאג למי שוול סטריט והממסד הליברלי הותירו מאחור"), הגילויים הימניים של תופעת הברקזיט ("אנחנו רוצים את ארצנו בחזרה, ובנוסף עוד כסף לשירות הבריאות הלאומי"), בולסונארו, מודי, לה-פן, סאלביני, אורבן, וכו' וכו'.

כך אירע, שלראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, מרכז ההתגוששות הפוליטית הוא לא בין הממסד לבין פרוגרסיבים מסוגים שונים, אלא בין אגפים שונים של הממסד: חלקו האחד מתייצב כמגינה הנלהב של הדמוקרטיה הליברלית, וחלקו האחר – כמייצג של הדמוקרטיה הלא־ליברלית.

כמובן שההתנגשות הזו בין הממסד הליברלי לבין האינטרנציונל הלאומני היא לגמרי אשלייה. מר מקרון היה זקוק ללה-פן, משום שבלעדיה הוא לעולם לא היה נעשה נשיא. ואילו גברת לה-פן זקוקה למקרון ולמדיניות הצנע של הממסד הליברלי, שיצרו את אי־שביעות הרצון הציבורית שהזינה את מערכות הבחירות שלה.

יחד עם זאת, העובדה שהממסד הליברלי והאינטרנציונל הלאומני הם, למעשה, שותפים לדבר עבירה, אין פירושה שההתנגשות התרבותית והאישית ביניהם היא לא כנה. אומנם אין הבדל ממשי במדיניות שלהם (ולראייה, ממשל טראמפ השתמש באותם אנשי וול סטריט כדי להעביר קיצוץ במיסים מהסוג בו תמכו ג'ורג' בוש, ואפילו הילרי קלינטון), אולם הרעש הבלתי פוסק העולה מההתנגשות האותנטית בין שני סוגי הסמכותנות הזו (הממסד הליברלי מצד אחד, והאינטרנציונל הלאומני מן הצד השני), החריש את קולם של הפרוגרסיבים.

זו בדיוק הסיבה מדוע אנחנו צריכים אינטרנציונל פרוגרסיבי: משום שהעימות המזויף בין שני הסוגים־התאומים של הסמכותנות – הממסד הליברלי והאינטרנציונל הלאומני – מאיים ללכוד את האנושות כולה בהלך רוח של שיגרה, וכך לבזבז את ההזדמנויות לשים סוף לשינוי האקלים ולהחריב את סיכויי ההישרדות של כולנו.

איך נוכל לשבור את אחיזת החנק של שני התאומים הסמכותניים, שמשחירים את נשמותינו וממשכנים את עתידו של הנוער? מספיק להביט על יולי 2015 ביוון, על הכישלון של המרד הפרוגרסיבי המבטיח שלנו, נגד המדיניות של צנע־לעם וחילוץ־לאוליגרכיה. או על איך חתרו בהצלחה תחת ג'רמי קורבין וברני סנדרס בתוך מפלגותיהם שלהם. הביטו איך מנהיגים פרוגרסיביים, שנהנו מאהדת העם, סולקו מהמירוץ הפוליטי בברזיל, בבוליביה ובאקוודור. הביטו איך מושתקים המאבקים רבי הגבורה של קהילות רבות באפריקה ובהודו, שנאבקות למען הגדרה עצמית. נביט היטב בכל אותן תבוסות רבות, ואני מאמין שתסכימו שרק דבר אחד יכול היה למנוע אותן: אינטרנציונל פרוגרסיבי, שיעמוד נגד האינטרנציונל של דאבוס (של הממסד הליברלי) והאינטרנציונל הלאומני (של הימין הסורר ושונא הזרים).

חברים, האם לא הגיע העת שהפרוגרסיבים יחקו את הבנקאים ואת הפשיסטים, שהוכיחו פעם אחר פעם את יכולתם המדהימה לאינטרנציונליזם? האם לא הגיעה העת שנלך בעקבותיהם ונייצר איחוד חוצה גובלות, מסביב לסדר יום משותף, כדי לבנות סיפור משותף? שנכנס את משאבינו סביב דרישות משותפות לטובת הרוב, ונפרוש תכנית משותפת להשקעה בהצלת כוכב הלכת שלנו?

אני סבור שהעת הזו הגיעה. עכשיו הוא הרגע בו הדרך מתפצלת: או שניצור אינטרנציונל פרוגרסיבי, שיהיה אפקטיבי ומצליח, או שגם עלינו תנוח האשמה בגין כישלונה של האנושות להעמיד במרכז את צרכי האנשים ואת כוכב-הלכת.

מצע משותף, תכנית פעולה קולקטיבית שונה

"אבל, מה פירושו של אינטרנציונל פרוגרסיבי?", אני שומע רבים מכם שואלים. "מה זה אומר בפועל?". אומנם, פרויקט גדול כזה לא יכול להתבסס על תרשים שמישהו יחיד יכין מראש, אך דבר אחד הוא ברור – עבורי לפחות: האינטרנציונל הפרוגרסיבי לא יוכל להצליח אם הוא פשוט יחקה ניסיונות דוגמת הפורום החברתי העולמי, או את הדיונים הפתוחים אותם ראינו כשהתכנסנו לפני עשור בכיכרות של ספרד, באתונה, בלונדון, בניו יורק. אנחנו זקוקים למשהו, שאותו נעדרו אותם ניסיונות קודמים לאסוף יחד פרוגרסיבים: אנחנו זקוקים למצע משותף ולתכנית פעולה קולקטיבית.

כבר דיברתי בזכות ההתייצבות מול האינטרנציונליזם של הבנקאים והפשיסטים – והעמדה כנגדו של אינטרנציונליזם פרוגרסיבי. לפשיסטים ולבנקאים, בל נשכח, יש מצע משותף. בין אם תדברו עם בנקאי בצ'ילה או עם בנקאי בשוויץ, תשמעו אותו הסיפור: הנדסה פיננסית תבטיח את ההון הדרוש להשקיע בכל דבר שאנחנו צריכים; הפרטה היא הכרחית ורק טיפשים יפקפקו בה; נחוץ להציע ודאות למשקיעים מול בתי המחוקקים ובתי המשפט המקומיים, וכו'. בדומה, בכל פעם שתדברו עם חבר באינטרנציונל הלאומני, תשמעו אותו הסיפור: גדרות חשמליים בגבולות הן הכרח על מנת לשמור על ריבונותן של מדינות דמוקרטיות; מהגרי עבודה, וכן האיסלאמיסטים/היהדות-הבינלאומית, מאיימים על התרבות שלנו ועל משטר הרווחה החברתית שלנו; חשוב לפקוח עין על הילידים, ולהקשות על חייהם של אלה מהם שאינם כה נאמנים או ראויים, וכו'. הנקודה שלי היא: הפרוגרסיבים זקוקים גם הם למצע משותף. עלינו לדבר בקול הומניסטי אחד ברחבי העולם.

כמובן שאת זה קל להגיד – אבל קשה יותר לגבות במעשים. הממסד הליברלי לא סובל מהבעיה הזו. הם נמצאים בשלטון כמעט בכל מקום, וגם כאשר הם לא בשלטון – הם בהחלט מחזיקים בעמדות הכוח. הפוליטיקאים, הבירוקרטים והבנקאים שלהם, פועלים בעולם בכל רגע, תמיד ובעקביות, בצורה שמקדמת את המצע המשותף שלהם. האינטרנציונל הלאומני פועל גם הוא בעולם: בין אם תוך הפעלת אלימות ברחובות של פורטלנד או פיראוס, או באמצעות המדיניות של טראמפ, בולסונארו ומודי, אף פעם לא חסרים להם כלים רבים להפעיל, תוך הלימה גמורה עם המצע המשותף הריאקציוני, שונא האדם ושונא הזרים שלהם. גם במובן זה, עלינו לחקות אותם: אנחנו צריכים לתכנן ולהוציא לפועל את הפעולות הקולקטיביות שלנו, להגנה על הקהילות המקומיות כחלק ממהלך עולמי, מתוכנן היטב.

לסיכום, האינטרנציונל הפרוגרסיבי זקוק לשני דברים שמעולם לא פיתחנו בעבר: מצע משותף, ותכנית עבודה קולקטיבית שונה, שתאפשר לנו להתערב באופן מקומי, בצורה שהיא בשר מבשרו של קמפיין עולמי.

לקראת סולידריות עולמית אפקטיבית

איזו מין תכנית פעולה קולקטיבית עלינו לדמיין?

זוכרים את כריס סמולס, העובד בתאגיד אמזון שהעז לארגן פעולת מחאה של עובדים במתקן של החברה בסטטן איילנד, במחאה על תנאי העבודה בזמן מגיפת הקורונה? הוא זכה לתהילה רגעית כשהתגלה, לאחר שפוטר, שהמנהלים העשירים והעוצמתיים של אמזון קיימו שיחת וועידה ארוכה בווידאו, כדי לתכנן איך יעשו לו רצח אופי במטרה להחליש את המאבק שלו. למרות שמספר ניכר של אישי ציבור יצאו להגנתו של כריס, הסערה הציבורית הזו לא הותירה חותם. אמזון יצאה מהסגר של 2020 כשהיא עשירה יותר, חזקה יותר, ומשפיעה יותר מבעבר. ובאשר לכריס, לאחר שתמו חמש דקות התהילה שלו, הוא נותר מובטל ומושמץ.

מה דרוש כדי שהאינטרנציונל הפרוגרסיבי יוכל היה להשפיע, ולהגן על כריס בצורה בה מכתבים למערכת לניו יורק טיימס לא היו יכולים? נניח שהאינטרנציונל הפרוגרסיבי היה קיים באותה תקופה. הוא יכול היה לקרוא לאנשים, מקרוב ומרחוק, להשתתף ביום חרם – יום מסוים בו הציבור נקרא שלא לבקר באתר אמזון, לתמיכה בכריס סמולס. לא לבקר באתר אמזון למשך יום אחד – זו פעולה שהמחיר שלה עבור הציבור, אפילו עבור משתמשי אמזון כבדים, כמעט ולא קיים. לעומת זאת, עבור תאגידים כמו אמזון, זו פעולה שהמחיר שלה גדול.

זו יכולה להיות ההתחלה: לזהות את התאגידים הבינלאומיים שמנצלים עובדים באופן מקומי, ולסמן אותם כמטרה באופן עולמי, תוך שאנחנו משתמשים לטובתנו בפער הגדול שבין העלות הנמוכה למשתתפים במחאה לבין העלות הגבוהה שהיא מייצרת עבור התאגידים נגדם אנחנו מוחים. ואז, בשלב שני, נוכל לשלב בין ימי החרם האלה, בהובלת צרכנים, לבין ימי פעולה בהובלת איגודים מקצועיים, שמכוונים באופן מקומי כלפי החברה וסניפיה.

אני מאמין שהאופק הזה – של ימי פעולה עולמיים לתמיכה בעובדים מקומיים או בקהילות מקומיות – נושא הבטחה גדולה. בעזרת תכנון ועבודה תקשורתית מחוכמת, הם יכולים להפוך להיות דרך פופולארית בה אנשים ברחבי העולם משלבים ידיים כדי לחוש שהם עוזרים להפוך את העולם למקום חופשי יותר וצודק יותר.

וכיצד צריכה להיראות התכנית המשותפת שלנו?

לקראת מצע משותף – גרין ניו דיל בינלאומי

החדשות הטובות הן שקיימות הצעות רבות ושונות לגרין ניו דיל שאפשר להתבסס עליהן. יחד עם זאת, בעוד שכל אחת מהן מכילה רעיונות שימושיים, יש לגבש אותן לכדי תכנית קוהרנטית, בינלאומית, מקיפה ומתואמת, שתוכל לזכות בתמיכה מקומית ולהיות מיושמת בכל מקום. כדי לזכות בתמיכה כזו, על התכנית להשיב על שלוש שאלות: מה יש לעשות? איך נשלם על זה? מי יעשה את זה?

אנחנו יודעים מה עלינו לעשות. ייצור האנרגיה חייב לעבור, באופן נרחב, מדלקים מאובנים לאנרגיה מתחדשת, בעיקר רוח ושמש. התעבורה על פני היבשה חייבת לעבור להתבסס על חשמל, בזמן שתעבורת אוויר צריכה לעבור לדלקים חדשים, המתאפיינים באפס פליטות פחמן (לדוגמא: מימן). את תעשיית הבשר יש לצמצם משמעותית, ולשים דגש גובר על חקלאות צמחית אורגנית. הכרחי להטיל מגבלות נוקשות על צמיחה פיזית (מרעלנים ועד מלט).

אנו יודעים גם, שכל זה יעלה לפחות 8 טריליון דולר בשנה. בנוסף, עלינו להקים יש מאין מוסדות אשר יתאמו את המיזמים השונים ויחלקו את העלויות ואת התועלות בין הצפון הגלובלי לבין הדרום הגלובלי. המשימה הזו נראית עצומה. בעולם בו אפילו הסכמי פריס הצנועים נותרו אות מתה, קל להדאיג להיכנע לייאוש.

זו בדיוק הסיבה מדוע אנו זקוקים לנרטיב ניו דיל בקנה מידה של כלל כוכב הלכת. הניו דיל המקורי של פרנקלין ד. רוזוולט הצליח משום שהגיע בתקופה בה ענבי הזעם "גדלים וצומחים, מבשילים לקראת בציר". הישגו היוצא מן הכלל היה לעורר תקווה באותם האנשים שהתייאשו, ולשכנע אותם שהפלא ופלא – אכן יש חלופה. אכן ישנן דרכים להעמיד לשירות הציבור משאבים חבויים. הצלחת הניו דיל היא בכך שהוצגה תכנית שנשמעה הגיונית באוזני מי שכבר התייאשו, ובה בעת נשמעה עתירת הזדמנויות באוזני היזמים; תכנית ששינתה את מסגרת ההסתכלות דרכה הביטו מרבית האנשים על נסיבותיהם שלהם.

באמצעות מסגרת ההסתכלות החדשה הזו, ניתן גם להשיב על השאלות היסודיות בדבר מימון וחלוקה. את ה־8 טריליון דולר שאנו זקוקים להם מדי שנה, נוכל לממן באמצעות מקורות ציבוריים ופרטיים כאחד. מימון ציבורי, ממש כמו בניו דיל המקורי, חייב לכלול שימוש באגרות חוב בינלאומיות, וכן מסי פחמן נייטרליים מבחינת הכנסות המדינה. אמצעים אלה יסייעו להבטיח כי הכסף שיגויס באמצעות מיסוי על סולר יוכל לעמוד לרשות האנשים העניים ביותר, שנאלצים להסתמך על שימוש במנועי דיזל, וכך הם גם יזכו בחיזוק וגם יתאפשר להם לרכוש מכונית חשמלית.

במקביל, ניתן יהיה להנחית מהלומה רצינית על תופעת העלמת המס, אם נאמץ מס חברות כלל עולמי ואפקטיבי, שיוטל על תאגידים בינלאומיים, בגובה של, נאמר, 25% לכל הפחות. את ההכנסות ממס זה ניתן יהיה לחלק על בסיס נוסחא פשוטה, המביאה בחשבון את ההתפלגות הגיאוגרפית של המכירות.

כדי להעמיד את כל המשאבים האלה לטובת השקעות ירוקות, נוכל להציע הקמת ארגון לשיתוף פעולה סביבתי לעת חירום (Organisation for Emergency Environmental Cooperation), ובראשי תיבות – OEEC, בדומה לאותן ראשי-תיבות של הארגון אשר לפני 75 שנים ניהל את המיזמים שמומנו באמצעות תכנית מרשל באירופה. הבדל מרכזי אחד בין המצב כיום לבין זה שהיה בשנות החמישים, הוא שהמשימה כיום היא לא רק לבנות מחדש, אלא לפתח טכנולוגיות חדשות של אפס פליטות. אף מדינה לבדה לא יכולה לממן את המחקר והפיתוח ההכרחיים לשם כך. לפיכך, ה־OEEC יאגם את משאביה האינטלקטואליים של הקהילה המדעית הבינלאומית לכדי משהו דוגמת "פרויקט מנהטן ירוק" – אולם כזה שמיועד לא להרג המוני, אלא למניעת הכחדה.

זאת ועוד, האינטרנציונל הפרוגרסיבי יכול להציע פרויקט שאפתני של מסלקת מטבע בינלאומית, מהסוג שג'ון מיינרד קיינס הציע בזמן ועידת ברטון וודס ב־1944, שתכלול גם מגבלות מתוכננות היטב על תנועת הון. באמצעות איזון מחדש של שכר, מסחר ופיננסים בקנה מידה עולמי, תופעות ההגירה שלא מרצון והאבטלה שלא מרצון יפחתו, וכך נביא לסופה את הפאניקה המוסרית בדבר זכותם של האנשים לנוע בחופשיות בין הארצות.

ארגון

הצורך בסדר יום משותף ובתכנית-פעולה קולקטיבית משותפת מבטיחים כי האינטרנציונל הפרוגרסיבי זקוק גם לארגון בינלאומי. השאלה הגדולה המונחת בפני כולנו: כיצד נוכל לייצר את המבנה הארגוני הנחוץ הזה, מבלי ליפול טרף לכשלים הארגוניים הרגילים, וביניהם למשל – בירוקרטיה, הדרה, ומשחקי כוח?

זו שאלה קשה, שחברי המועצה של האינטרנציונל הפרוגרסיבי חייבים לתת דעתם עליה. שאלה שלי אין תשובה עבורה. יחד עם זאת, היעדר תשובה בשלב זה הוא סימן טוב, משום שאת התשובה נצטרך לגלות יחדיו.

הנקודה היחידה שחשוב לי להדגיש ברגע הזה, היא שהקושי במתן תשובה לשאלה זו ובביסוס ארגון אפקטיבי, הוא לא תירוץ להישארות במקום ולהימנעות מהתקדמות קדימה. כפרוגרסיבים השוללים היררכיה, בירוקרטיה, ונטייה להסתכלות מלמעלה כלפי מטה, אומנם קשה לנו יותר למצוא תשובות לשאלות אלה. אולם עלינו החובה לגלותן חרף זאת.

גרין ניו דיל בינלאומי הוא הכרחי, אבל איננו מספיק. האינטרנציונל הפרוגרסיבי חייב להביט אל מעבר לקפיטליזם.

חברים, יש שאומרים כי הזמן לגרין ניו דיל כבר חלף לו. שכעת זה מאוחר מדי. שלא ניתן לביית את הקפיטליזם, לאלף אותו או להפוך אותו לכזה שעולה בקנה אחד עם הישרדותה של האנושות. אני חייב להודות שאני נוטה להסכים עם דברים אלה, לפחות באופן חלקי. גרין ניו דיל בינלאומי הוא הכרחי, בכך אין לי ספק. אולם אני לא סבור שהוא לבדו מספיק.

חשבו למשל על מה שקרה ב־12 באוגוסט 2020, היום בו נתבשרנו בחדשות כי הכלכלה הבריטית חוותה את השפל העמוק בתולדותיה. הבורסה בלונדון זינקה אותו יום בלמעלה מ־2%! דבר דומה לזה לא קרה מעולם. התפתחויות דומות אירעו בוול סטריט בארצות הברית. הפרשנות שלי היא שכאשר הבועה הענקית (אשר מאז שנת 2008, ממשלות ובנקים מרכזיים הנשימו בעזרתה את המוסדות הפיננסיים והתאגידים המתים־חיים) פגשה את נגיף הקורונה, מאז אותו רגע – השווקים הפיננסיים ניתקו סופית מהכלכלה הקפיטליסטית עליה הם נחו. וכך, בשקט בשקט, הקפיטליזם התפתח לכדי פוסט־קפיטליזם מחריד – אם כי לא, כמובן, הפוסט־קפיטליזם אשר הסוציאליסטים המושבעים דמיינו לעצמם בעבר.

האינטרנציונל הפרוגרסיבי שלנו צריך ברצינות להביא בחשבון את האפשרות שלא רק שראוי להביא לסופו את הקפיטליזם, אלא, ליתר דיוק, שייתכן והקפיטליזם עצמו כבר שמט את הקרקע תחת רגליו. אם בנקודה זו הצדק מצוי עמי, הרי שאפילו חברי האינטרנציונל הפרוגרסיבי שמשתעשעים ברעיונות בדבר תיקון הקפיטליזם או ביותו, חייבים לשקול את האפשרות שעל האינטרנציונל הפרוגרסיבי מוטלת החובה להביט אל מעבר לקפיטליזם. כלומר, לתכנן כיצד תיראה התרבות האנושית הפוסט־קפיטליסטית.

מבט חטוף אל הפוסט־קפיטליזם

אומנם אין זה המקום או הזמן להתחיל לתכנן את הפוסט-קפיטליזם, אך זה בהחלט מועיל לדמיין כיצד יכול עולם פוסט־קפיטליסטי להיראות. אם לא נהיה מסוגלים לשקול שיקולים כאלה, בצד צעדים מעשיים דוגמת הגרין ניו דיל הבינלאומי, הרי שהאינטרנציונל הפרוגרסיבי לא יצליח לעורר השראה. לא בנו, הוותיקים, שזקוקים לזריקת תקווה, ולא לדור הצעירים המחפשים אחר חזון שראוי להיאבק למענו.

בספרי שיצא השבוע, הנקרא "עכשיו אחר", אני מנסה לדמיין איך יכלו דברים להיראות לו הדור שלי לא פספס כל אחד ואחד מרגעי ההכרעה שההיסטוריה זימנה לנו. מה היה קורה לו ניצלנו את הרגע של 2008 כדי לצאת במהפכת הייטק שלווה, שתוביל לדמוקרטיה כלכלית פוסט־קפיטליסטית? איך דברים היו יכולים להיראות?

כדי שאנשים יהיו מעוניינים בה, חברה כזו תדרוש שווקים למוצרים ולשירותים, משום שהחלופה – שיטת קיצוב בנוסח סובייטי, שנותנת כוח שרירותי בידיהם של הבירוקרטים הנאלחים ביותר – היא נוראית מכדי לתאר במילים. אבל כדי שתהיה חסינה ממשברים, יש שוק אחד שסוציאליזם של שוק לא יכול להרשות לעצמו לכלול: שוק העבודה. מדוע? משום שמרגע שלזמן העבודה יש מחיר, מנגנון השוק דוחף אותו מטה באופן בלתי נמנע, תוך שהוא הופך כל היבט של העבודה לסחורה (ובעידן הפייסבוק, גם כל היבט של זמן הפנאי שלנו). ככל שהמערכת משתכללת ומצליחה לעשות זאת טוב יותר, כך פוחת ערך החליפין של כל יחידת תפוקה שהיא מייצרת, וכך פוחת שיעור הרווח הממוצע, ולבסוף, כך מתקרב אלינו המשבר המערכתי הבא.

האם יכולה כלכלה מתקדמת לפעול בלא שווקי עבודה? כמובן שהיא יכולה. חשבו למשל על העיקרון של עובד אחד-מנייה אחת-קול אחד. דמיינו שנתקן את חוקי החברות כך שנהפוך כל עובד שכיר לשותף שווה (הגם שמתוגמל באופן לא־שווה), באמצעות מתן מנייה אחת, לא־סחירה, לאדם אחד עם קול אחד. הרעיון רדיקלי ובלתי מתקבל על הדעת כיום, כשם שזכות הצבעה לנשים הייתה במאה ה-19.

אם ניתן לעובדים/שותפים את הזכות להצביע באסיפות הכלליות של החברות (רעיון שהוצע בידי האנרכו־סינדיקליסטים הראשונים), ההבחנה בין שכר לבין רווחים תתבטל, והדמוקרטיה תיכנס, סוף סוף, גם למקום העבודה. כלים דיגיטליים שיתופיים חדשים יעמדו לרשותנו כדי לסלק את כל המכשולים שיפגעו ביעילותה של הפירמה התאגידית־סינדיקליסטית הדמוקרטית הזו. בנוסף לדמוקרטיזציה של החברות, מהלך מסוג זה יוביל גם לסופם של שווקי המניות, ויסלק את הצורך בחובות עתק למימון מיזוגים ורכישות.

כבר כיום, כמה מהבנקים המרכזיים מהרהרים באפשרות של מתן חשבון בנק בחינם לכל אזרח בגיר. אם רעיון זה יתממש בחברה שאין בה שווקי מניות, למה שמישהו ירצה חשבון בבנק פרטי? מרגע שתיעלם תופעת מינוף החוב, הקשורה בשווקי מניות ובבנקאות פרטית, כך תיעלם גם הבנקאות המסחרית. גולדמן זקס ודומיהם ייכחדו – בלי שנצטרך אפילו להוציא אותם מחוץ לחוק.

נניח שניקח רעיון זה צעד אחד קדימה, ונציע כי הבנק המרכזי יעמיד לזכות כל חשבון כזה מענק חודשי קבוע (דיבידנד אוניברסלי בסיסי). מכיוון שכולם ישתמשו בחשבון הבנק שלהם בבנק המרכזי כדי לבצע תשלומים בתוך גבולות המדינה, הרי שרוב הכסף שיודפס בידי הבנק המרכזי יעבור ממקום למקום בתוך ספר החשבונות הראשי שלו. בנוסף, הבנק המרכזי יוכל להעניק לכל התינוקות הנולדים קרן נאמנות, שתשמש אותם כשיגדלו.

באופן הזה, האנשים יהנו משני סוגי הכנסה: הדיבידנדים שמתקבלים בחשבון הבנק המרכזי שלהם, והכנסות מעבודה בחברה תאגידית-סינדיקליסטית. אף אחת משתי ההכנסות לא תהיה חייבת במס – כלומר, סופו של מס הכנסה ושל מע"מ. במקום זאת, הממשלה בחברה מטיפוס כזה תמומן באמצעות שלושה סוגי מס: מס בגובה 5% על כל הפדיון של החברות התאגידיות-סינדיקליסטיות, מס פחמן, והכנסות מהחכרת אדמות (ששייכות כולן לקהילה בכללותה) למטרות פרטיות, מוגבלות בזמן.

מרגע שמאמצים עקרונות אלה, קווי המיתאר של סוציאליזם של שוק כמעט ומשורטטים מאליהם. לאחר שיהפכו חופשיים משלטון התאגידים, לאחר שישתחררו מההשפלה שמדינת הרווחה כופה על חסרי האמצעים, לאחר שיתגברו על משחק משיכת החבל שבין רווחים לבין שכר – יוכלו האנשים והקהילות להתחיל לדמיין דרכים חדשות להשתמש בכישוריהם וביצירתיות שלהם.

סיכום

חברים, ניסיתי להמחיש את הסיבות בגללן האינטרנציונל הפרוגרסיבי הוא חיוני ברגע הנוכחי שלנו בהיסטוריה.

בהתייצבנו מול המשימה המפרכת של מאבק בשני סוגי הסמכותנות המחריבים את העתיד שלנו, אנו זקוקים: לתכנית משותפת של מה עלינו לעשות ברחבי העולם; למסגרת הסתכלות משותפת, שתדריך את הקמפיינים שלנו ותמריץ את הפרוגרסיבים בעולם כולו, בדרך ליישום התכנית המשותפת שלנו; לארגון בינלאומי משותף, שיתאם את הקמפיינים שלנו. ואחרון חביב, אנו זקוקים לרצון משותף לדמיין פוסט־קפיטליזם – ביחד. האינטרנציונל הפרוגרסיבי הוא הזדמנות ייחודית להתמודד עם האתגר הזה. ברחבי העולם. ביחד!

תרגום: אורי וולטמן

תמונה ראשית: Yanis Varoufakis at Brookings / BrookingsInst