רצה הגורל, ובזמן שקראתי את 'סיבות להישאר' (הקיבוץ המאוחד, 2024), ספר המסות החדש של המשוררת והמסאית תהל פרוש, נתקפתי לבטים נדל"ניים. אני כותבת "גורל" בעיקר כדי להדגיש את היעדר הסיבתיות. לא שקריאת המסות עוררה בי את החרדה הכלכלית שפרוש מתארת; אם כבר, שאבתי קורת רוח וסיפוק מן המילים המדויקות והנוקבות שבאמצעותן היא משרטטת את "המציאות הכלכלית־נפשית בישראל". לא, הלבטים הנדל"ניים שלי הם עניין שבשגרה: הימים הם ימי אפריל, והאביב ההפכפך נותן את אותותיו בסטודנטים הירושלמים. כמו רבים, בירכתי על קרני השמש שהואילו בטובן להפציע. כמו רבים, קיללתי את שוק הדירות הארור לקראת מעבר הדירה הממשמש ובא בצעדי ענק.
תהל פרוש היא כותבת מוכרת ומוערכת בזירה הספרותית בישראל מזה שנים. בבהירות שאינה גורעת כהוא זה מהלִירִיּוּת, שירתה ומסותיה עוסקות כאחת במה שמכונה במקומותינו "החיים עצמם": דיור, הייטק, אמנות, הפרטה, עבודה, גוף, נשים וכסף – לא בהכרח בסדר הזה. למען האמת, קשה לטעון שמושאי הכתיבה של פרוש ערוכים בסדר מכל סוג שהוא. הם פולשים זה לתוך זה ומכתימים זה את זה בטבעיות מאחה, מרפאת. עבורי, חלק בלתי מבוטל מהעונג שהסבה לי הקריאה ב'סיבות להישאר' היה קשור באיחוי הזה ממש.
זו הייתה חוויית קריאה יוצאת דופן: ביום הראשון קראתי את שיחותיה האמיתיות והמדומיינות של תהל פרוש עם טייקונים. שלוש שעות אחר כך מצאתי את עצמי גוללת בעמודי הפייסבוק של דירות להשכרה בעיר, תוהה כמה מהן בבעלותם של אותם הטייקונים ממש. ביום הבא קראתי על התופעה שפרוש מכנה "טסטריה" (על משקל היסטריה), במסה שבה היא מבקשת לענות על השאלה "לאן נעלמו הגברים?". יום למחרת נשאלה אותה שאלה בדיוק סביב שולחן ארוחת השישי. כמעט מיותר לציין את האופן שבו התקבלו אצלי בעת הזאת משפטים כמו "אם לכל חפץ שיוּצַר היכנשהו צריך להיות שימוש (אחרת הוא נזרק או נשכח), אז מנקודת מבטו של הנשק – המלחמה היא הכרח ותכלית" (מתוך "מחשבות על חפצי מלחמה").
מספר שבועות קודם לכן שוחחתי עם ילד בן ארבע שדרש ממני במפגיע לשכוח משהו שהתחרט שסיפר לי. לפחות תשתדלי לשכוח, הוא התחנן. הסברתי לו בעדינות שהבקשה שלו גובלת בבלתי אפשרי. "אי אפשר להכריח את עצמך לשכוח, וגם אי אפשר להכריח אחרים לשכוח", עניתי לאכזבתו. אחר כך חשבתי שאולי הטעיתי אותו בחלקה השני של התשובה שלי, כי לאורך הקריאה במסות של פרוש קיננה בי ידיעה שאפשר לנסח בערך כך: "את צודקת, אני יודעת בדיוק על מה את מדברת. פשוט שכחתי מזה, כי ביקשו ממני לשכוח, כי דורשים ממני לשכוח."
כפי שפרוש כותבת, המסות שלה מתעכבות לא אחת על קישורים גלויים, אשר כמו ב"מכתב הגנוב" של אדגר אלן פו נותרים סמויים דווקא משום שאיש איננו טורח להסתירם. אלו הקשרים שבין הפצצתו האלימה של המרחב הציבורי בידי תאגידים ובנקים לבין צנזורה של אמנות ושירה; הקשרים שבין הבינה המלאכותית לבין העובדים המנוצלים המפעילים אותה; בין החיסכון הפנסיוני של כולנו לבין הרווחים הפיקטיביים בשוק ההון שאינם שייכים לנו. אצל פרוש, לעתים קרובות הזירות המוסוות הללו משיקות אל הגוף. כך, למשל, היא שואלת איך תיראה פוליטיקה ש"זוכרת את ההיריון", את הכפילות שבו. איך תיראה פוליטיקה שלא מצמצמת את עצמה לדאגה לזכויות הפרט, פוליטיקה רחבה שזוכרת שאיננו מופרדים זה מזה, שמייצרת עבור השניים שהם אחד "תרבות של תשוקה שמתממשת, ומתממשת ללא מרדף"?
***
אם לשפוט לפי תוכן הפיד הספרותי שלי, כולם מדברים על תהל פרוש. נכון לכתיבת שורות אלו, "סיבות להישאר" זכה לכתבת שער במוסף הספרים של סוף השבוע ולהמלצה נפרדת בעיתון "הארץ", לביקורות ב־ynet ובמאקו ולניתוח מעמיק בכתב העת תלם, ועושה רושם שעוד היד נטויה. את הסיקור התקשורתי הנרחב יש להבין לדעתי קודם כל על רקע ייחודיותו של "סיבות להישאר" בנוף הספרותי המקומי. ראשונה מייחדת את פרוש הבחירה בז'אנר המסאי, שאמנם צובר פופולריות בשנים האחרונות אבל בכל זאת נותר זר ביסודו לקורא הישראלי הממוצע. לכך יש להוסיף את הסירוב החכם שלה להסתיר, או, לכל הפחות, להצניע, את היסודות החתרניים שבכתיבתה מאחורי ההגנות המקובלות, כלומר מאחורי ספרות מקצועית, נתונים ומשלב לשוני אקדמי.
אמנם, גם כמשוררת פרוש מעולם לא החניפה לקהל ליברלי שָׂבֵעַ. ספרי השירה שלה, 'בצע' (מוסד ביאליק, 2014) ו'יחסי בעלות' (אפיק, 2019), עוסקים באותן הסוגיות הנידונות ב'סיבות להישאר'. ועדיין, שירי משוררים ניתן לפטור כלאחר־יד, ומבחינה זו אין זה משנה אם מדובר בשיר המציית לצורה שירית מקובלת, כלומר מחורזת ובעלת משקל, או בשיר מודרני חופשי יותר וסדור פחות. די בכך שהשורות קצוצות ומנוקדות, כלומר שהטקסט מכריז על עצמו כשיר, וכבר ניתן לייתר את תוכנו כמבע אישי ואמנותי שבינו ובין הצעה פוליטית ממשית אין דבר וחצי דבר. כפי שאירע למוסדות רבים תחת הנאו־ליברליזם, גם השירה פורקה מנשקה על ידי כך שהפכו אותה למוצר ואת קוראיה לצרכנים. קוראי השירה למדו לצרוך את השירה שלהם, וגם המסורים שבהם תופסים את תפקידם לכל היותר כ"משקיעים" הפוקדים את חנויות הספרים העצמאיות. במקביל, העידן המקוון ומבול השירה האינטרנטית שהביא עימו שינה את השדה הספרותי מן היסוד. בספרה 'אינטרנטיקה: תורת השירה בעידן האינטרנט', כותבת נועה שקרג'י על השינוי הזה: "אם הייתי רגילה לחשוב על משוררים כעל אלים אנושיים המחזקים את קיומי היומיומי, פתאום נעשיתי אני לזו המתבקשת לחזק אותם [את המשוררים] בלייקים, בשיתופים ובתגובות."
בשוק השירה המקוון פרוש איננה משתתפת בולטת במיוחד. היא בבירור אינה מייחסת לפרסום שיריה באינטרנט ערך שווה לפרסומם בעיתון או בספריה המודפסים, ומרבית שירתה אינה עונה להגדרת "השירה הדיגיטלית" כפי שנוסחה בידי שקרג'י. עם זאת, המרחב שבתוכו פרוש פועלת הולך ונעשה דיגיטלי; אחדות מהקראות שיריה צולמו והפכו ויראליות, וגם מסותיה פורסמו בבמות מקוונות רבות. המקרה של פרוש אינו ייחודי מבחינה זו; האינטרנט בהחלט מסייע למשוררים רבים להגיע לקהל רחב יותר באמצעות ביטול ההיררכיה של אמצעי הייצור הקודמים, כלומר באפשרות לעקוף את שומרי הסף, ובסופו של דבר – בהפיכת השירה לנחלתם של רבים. לצד כל זאת, אפשר וראוי לזהות גם את האופנים שבהם השירה יורדת מנכסיה כתוצאה מתהליך זה. דוגמה טובה לכך היא זו שמביאה פרוש עצמה באחת המסות – השיר "הו בנק שלי" (מתוך 'בצע'). הוא נפתח כך: "הוֹ בַּנְק שֶׁלִּי זַיֵּן אוֹתִי אַתָּה רוֹצֶה לְזַיֵּן אוֹתִי טוֹב וְאַף טַיְקוּן אַתָּה לֹא רוֹצֶה אַף טַיְקּון לֹא". המשך השיר מגולל כתב אישום חריף כנגד המערכת הבנקאית הנצלנית, המלחמה, הבורגנות, המשטרה וארגוני חברה אזרחית. פרוש כותבת שכשביקשה לקרוא את "הו בנק שלי" באירועי הקראת שירה, המארגנים הסתייגו מהשימוש שלה בשפה גסה וביקשו לצנזר אותו. לעומת זאת, התוכן עצמו עבר בלא צנזורה. מדהים עוד יותר לגלות שהשיר פורסם כמות שהוא בעיתון "גלובס", במה שלכל הדעות לא הייתה מפרסמת כתבה שמציעה ניתוח כלכלי דומה לזה של פרוש. לצד השיר הגדילו ב"גלובס" לעשות והוסיפו את הציטוט הבא של פרוש מתוך ריאיון טלוויזיוני: "אני שקועה בתוך עולם הכסף המלוכלך הזה, אי אפשר להפריד בין אמנות לפוליטיקה." ובכן, בכל מה שנוגע לשירה, מתברר שאפשר. הדבר נכון שבעתיים בנוגע לשירה המכריזה על עצמה בריש גלי כ"פוליטית". אף שמובן שהפרדה מעין זו – כלומר, בין שירה פוליטית לא־פוליטית, או "אישית" – היא הפרדה מלאכותית ושגויה, ושהיא בוודאי אינה עולה בקנה אחד עם עמדותיה של פרוש, הרי שהדיון בהתקבלות מחייב אותנו לתת עליה את הדעת.
עוד בשנתה הראשונה בתואר לומדת כל סטודנטית לספרות להפריד בין הדובר בטקסט לבין מחברו. המחבר הוכרז כמת כבר לפני עשורים, מסבירים לה. כל קשר בינו לבין הכתיבה מקרי בהחלט. תגובה משעשעת לכך אפשר למצוא אצל המשורר ט. כרמי בשיר "מכתב אל האני הלירי": "[הו לירי,] בִּזְכוּתְךָ אֲנִי יָכוֹל לִשְׁכֹּן עָפָר \ וּלְמָחָר – חוּמוּס עִם צְנוֹבָר \ בִּזְכוּתְךָ אֲנִי יָכוֹל \ לָשֵׂאת, לְהִתְנַשֵּׂא, לְהִתְפַּלֵּשׁ, לְהִתְגָּרֵשׁ \ לְהִתְנַקֵּשׁ, לְהִתְנַשֵּׁק, לְהִשְׁתַּנֵּק \ לִצְרֹם וּלְהַנְעִים, לִרְזוֹת וּלְהַשְׁמִין \ לְהִתְכַּחֵשׁ וּלְהַכּוֹת עַל-חֵטְא – \ וְהַכֹּל אֱמֶת!" (מתוך: 'אמת וחובה: שירים', 1993). כרמי מתאר כיצד האני הלירי – ישות ערטילאית ומנותקת מהעצמי הממשי – מתפקד גם כרשת ביטחון. הנימה המבודחת שבה הדברים נמסרים איננה מפחיתה מהרצינות שבהם. הפרדה היא תמיד עניין כבד משקל, והפער בין היחס שפרוש זוכה לו כמשוררת לבין היחס אליה כמסאית מדגים זאת יפה.
אותו "אני לירי" משמש בזירה הספרותית כרשת ביטחון דו־כיוונית. בהמשך השיר "הו בנק שלי" מופיעה השורה הבאה: "הוֹ אַחַיי! תִּתְעַלְּמוּ מִמֶּנִּי לְמִי אֲנִי עֲמֵלָה כּוֹתֶבֶת שִׁירִים לְמִי לְמִי אוֹכְלִים שֶׁלִּי בַּמִּסְעָדוֹת שֶׁל אֱיָּל שָׁנִי מַחְזִיקִים יָדַיִם בְּאֶצְבְּעוֹת נִשּׁוּאִים שֶׁחוֹתְמוֹת כַּרְטִיסֵי עֲבוֹדָה, מַחְזִיקִים עַל כָּל הַכְּתֵפַיִם כַּלְכָּלָה". לא סתם מעניקה המשוררת לאוכלים במסעדות של אייל שני את כינוי השייכות, לא בכדי הם "שלה". הייתי מהמרת שבבעלות אחוז נכבד מקוראי השירה של פרוש יש יותר מדירה אחת. ועדיין, איכשהו, הדיסוננס הקוגניטיבי מחזיק.
***
הקפיטליזם הוא מערכת גמישה המתמחה בעיכול ובאיכול כל מה שבא עמה במגע, בייחוד כשמדובר בביקורת עליה. ביקורת אנטי־קפיטליסטית נבלעת עד מהרה בבליל התוכן הגדול. אם היא נפלטת בחזרה זה בדרך כלל כשורת רווח הנגרפת לכיסם של מושאי הביקורת. פירוש הדבר הוא שאנחנו "צורכים תוכן" בכל שעה משעות היממה, ובה בעת חיים על פני אדמה תרבותית חרוכה. לנגד עינינו משתרעת שממה לאין־קץ, ועקרות תרבותית ופוליטית פושה בכל. בספר 'ריאליזם קפיטליסטי' (תרגום: תמר הרמן, כנרת זמורה דביר, 2023) ממחיש הפילוסוף מארק פישר את המבוי הסתום הזה באמצעות דמותו של קורט קוביין: "קוביין ידע שהוא היה רק פיסה של מופע ראווה, שדבר לא עובר טוב יותר ב־MTV מאשר מחאה נגד MTV; הוא ידע שכל מהלך שלו היה בעצם קלישאה מתוסרטת מראש, ושאפילו הידיעה הזו אינה אלא קלישאה." בחלוף שלושה עשורים אפשר כמעט להתגעגע לחרדות של קוביין מהתמסחרות, כמעט להתרפק על רגע תרבותי שבו המחאה ההיא נחשבה ל"מוֹכֶרֶת". כפי שמציין פישר, קוביין ושכמותו פינו את הבמה להיפ־הופ, שברובו מאלף את שומעיו להכיר "במציאות" במקום לנסות לשנותה. התרבות הגלובלית הנאו־ליברלית מייצרת שחזור אינסופי של צורות ישנות. במערב אין כל חדש, וכולנו לכודים במבוך מראות מסויט שבו מכל עבר ניבטים אלינו המשכונים (Sequels) והקדמונים (Prequels) לאותם הסרטים מתקופתו של קוביין.
"גלובס" איננו MTV, ו"הו בנק שלי" איננו "Smells Like Teen Spirit". הבחירה לפרסם את שירהּ של פרוש בגלובס – כלומר ב"זירת העסקים של ישראל" הידועה ברשימות נוסח "40 עד 40" ובסיקור כלכלי ימני למהדרין – אינה קשורה כהוא זה לשיר עצמו. בלאו הכי זעקתה של פרוש מוחרשת כשמימין לה קורץ אייטם על זינוק במניות חברה לתחליפי בשר ומשמאלה כתבת פרופיל של "המנכ"לית שהקימה שני מיזמים טכנולוגיים בלי תעודת בגרות". ובכל זאת, מסותיה של פרוש לא תפורסמנה שם, והשיר כן.
במסה "תן לי דירה!" פרוש שופכת את חמתה על איל הון זחוח. באותה תקופה פרוש עבדה בעמותה חברתית וכך הזדמנה לפגישה אקסקלוסיבית עם מנכ"לית העמותה, מנכ"ל משרד הרווחה וכמובן עם אותו טייקון. פרוש מתארת כיצד האיש מופתע בכנות מכך שמצב שוק הדיור הישראלי בכי רע, וכי נדרש מהם להסביר לו מדוע אנשים רבים אינם יכולים "פשוט לרכוש דירה". עבורי רגע השיא במסה לא היה טמון באיבוד העשתונות של פרוש, אלא בצניחתה בחזרה למושב, למציאות: "המשרתת קפצה והוציאה מטפחת ומחתה את הזיעה ממצחי, ועוזרת מנכ"ל משרד הרווחה מחאה לי כפיים. המנכ"לית של העמותה הזדקפה בכיסאה ומילמלה שהיא לא צפתה את זה כשהזמינה אותי להצטרף כי עד היום התנהגתי למופת, אבל צריך לסלוח לי כי אני אמנית, וככה זה אמנים, חוסר ההיגיון בדרך כלל תורם לאמנות." נשאלת השאלה, האם הייתה המנכ"לית מתייחסת לפרוש כ"אמנית" אלמלא היו באמתחתה "רק" ספרי שירה? איך היא הייתה מגיבה אליה כיום?
אנחנו חיים בעידן שבו אמנים נתפסים כיצורים אקסצנטריים ואקזוטיים במקרה הטוב, וכבטלנים שערורייתיים במקרה הרע. מבעד לעדשת האידיאולוגיה הנאו־ליברלית, המקדשת אחריות אישית כערך עליון, הבחירה להיות אמן בהיעדר גב כלכלי מבית מתבררת כבחירה לא־רציונלית וילדותית. כל עוד יצירתו של אדם אינה מאפשרת לו להתפרנס בכבוד – והרי מדובר בגביע קדוש שבו זוכים רק מתי־מעט – התמסרותו לחיי רוח ולאמנות ממוסגרת כהיאחזות אומללה ברעיונות רומנטיים של מתבגרים, כאלה שמוטב היה להתפכח מהם.
הילדותיות עוברת כחוט השני גם בכתבות ובביקורות על 'סיבות להישאר'. בין שמדובר בצליל אברהם שהעטירה שבחים על פרוש, ובין שהיה זה דור בביוף שמצא את כתיבתה "ממורמרת", דומה ששוררת תמימות דעים באשר למבט "הילדי" של פרוש על המציאות. אברהם כתבה ש"הטון הוא לא טון שכלתני יודע־כל, כפי שמקובל לעתים קרובות בסוגה, אלא מבט תמה ומשתומם, ילדי לפעמים, על מה שהפך להיות חוקי הטבע של המציאות הישראלית." (הארץ, 2.4.24). דור בביוף כתב ש"יש לה את האומץ לבטא מחשבות כלכליות רדיקליות כל כך שהן נראות כמעט ילדותיות" (מאקו, 3.4.24). למעשה, אפילו פרוש עצמה זיהתה בעבר את עצמה כיַלְדִּית, בראיון שערך עימה יוני ליבנה לפני עשור: "יש בי משהו ילדי שלא מוכן להפסיק לשאול למה. למה זה ככה ולא אחרת, ומי קבע, ואיפה הצדק" (מיטת סדום – יוני ליבנה, 18.7.2014). לענייננו, העובדה שהמקטרגים מכנים אותה "ילדותית" והמקלסים "ילדית" זניחה. האם הילדותיות של פרוש טמונה בהעזתה לעסוק בסוגיות כלכליות בלי תואר בכלכלה? האם היא טמונה בעקשנות שבה היא שבה לאותן הסוגיות?
***
הנחתן של נשים בכפיפה אחת עם ילדים היא מאבני היסוד של הפטריארכיה. העברתה של האישה מהאב לבעל מחייבת את שימורה במצב ילדות נצחי שבו היא משוללת זכויות, נטולת סוכנות על גופה ועל חייה. כלומר, זוהי דרך יעילה לוודא שהאישה נותרת תלויה בחסדי הגבר "למען טובתה". שלא במקרה, האשמה באינטפנטיליות היא תגובה טיפוסית לכל הזדהות שמאלית פוליטית בעשרות השנים האחרונות, כפי שמגולם יפה באימרה הנפוצה "מי שלא היה קומוניסט לפני גיל 18 אין לו לב. מי שנשאר קומוניסט אחרי גיל 18, אין לו שכל". השימוש באותה אסטרטגיה מקטינה מאפשר להבחין, שוב, בברית הכרותה בין הנאו־ליברלים לבין שמרנים. שני הכוחות, שלעתים נתפסים בטעות כמנוגדים זה לזה, נתלים במוסד המשפחה כדי להחליש נשים ומנגנוני רווחה כאחד.
ברגע-מפתח במסה "השפה המזוינת פוגעת ברגשות הציבור" פרוש מצביעה יפה על כך שהפוסלים במומם פוסלים: "המרחב [הציבורי] נשלט על ידי כסף, מעליב באינפנטיליות המופנית כלפינו. זוהי אינפנטיליות פרסומית ותקשורתית שעיקרה בפנטזיית תשתית שבה נשים מרוטשות מדברות כמו תינוקות אל גברים תינוקיים שיודעים הכל." כלומר, אין צורך בהיות־ילדה כדי לתהות לפשר התשתית שמונחת בבסיס המציאות הכלכלית שלנו; ההיפך הוא הנכון. הנאו־ליברליזם רואה בבני אדם יצורים אנוכיים ותחרותיים שדולקים אחר סיפוק היצר בכל רגע נתון. כדי לתחזק את הצמיחה האינסופית יש לרדד את התפיסה העצמית של הפרטים בחברה לכדי צרכנים. במקום השתתפות פעילה בקבלת ההחלטות הנוגעות לקהילה הפוליטית, כולנו מתבקשים להותיר בידי מומחים למיניהם את השליטה בחיינו, בטענה שאלו הם "המבוגרים האחראים", היחידים שביכולתם להשליט סדר בכאוס.
במסותיה של פרוש מוקעים בזה אחר זה כל אותם "מבוגרים אחראיים" שמעלו באמון הציבור. אלו הן מארגנות פסטיבלי השירה שמבקשות לגונן על הנשים הערביות מהשפה בשם הרב־תרבותיות, זהו מנכ"ל משרד הרווחה המצטמק מכיסאו לנוכח בעלי ההון והשררה. "למה בעצם אני כותבת לך?", תוהה פרוש בפתח המסה "שאלה גלויה לפרשן כלכלי בכיר" – "הרי יכולתי, כפי שעשיתי בפעמים קודמות כשקראתי אותך, לחלוף הלאה ולשכוח. אבל אני משוררת וזהו תפקיד שמביא עימו אחריות." גם תפקיד הקוראת מביא עימו אחריות. כשאנחנו קוראות את פרוש, אפשר להיזכר שהידע מצוי גם אצלנו, ולא פחות חשוב מכך – שהאחריות נחה גם עלינו. אחריות לשאול למה, אחריות לברר, לחקור, לוודא. לא כמו ילדים, אלא כמו מבוגרים שיש להם מה ללמוד מילדים.אם נשים אוחזות בידע מסוכן שיש להדיר, להדחיק ולהשכיח, אצל ילדים הדבר נכון פי כמה וכמה. ילדים, למשל, אינם צריכים לחוות היריון כדי לחוש את הכְּפִילוּת, את אי־הנפרדות שלנו זה מזה. לא במקרה הם יודעים לשוחח עם עצמם ולפנות אל עצמם במידת הצורך. ישנם בספרות הילדים ילדים חכמים רבים שאפשר לפנות אליהם כדי להיזכר בכך, אבל אין טובה מבילבי בת־גרב, שהיא ילדה ומבוגרת בעת ובעונה אחת. כשבילבי פוגשת לראשונה את טומי ואניקה, הם מופתעים מאוד לגלות שאין לה אמא או אבא שגרים איתה בבית. אניקה שואלת: "אז מי אומר לך מתי ללכת לישון בערב ודברים כאלה?" ובילבי מסבירה "אני אומרת לעצמי. בהתחלה אני אומרת פעם אחת בקול חביב ביותר, ואם אני לא מצייתת, אז אני אומרת עוד פעם בקול מחמיר, ואם אני עדיין מסרבת לציית, אז אני חוטפת מכות. אתם מבינים?" (תרגום: דנה כספי, זמורה-ביתן, 2009).
תמונה ראשית: גרפיטי בצפון טופיקה (ספריית הקונגרס)
יובל אונגר היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון, ובוגרת תואר ראשון בספרות כללית השוואתית מהאוניברסיטה העברית. חברת מערכת הפודקאסט "קריאת השכמה". קוראת, כותבת, עורכת וגרה בירושלים.