1. לכל שלב בהתפתחות הקפיטליזם יש אפקט (Affect) תגובתי מרכזי משלו.
לכל שלב בהתפתחות הקפיטליזם יש אַפֵקְט (תחושה, מנח גופני, דרך התייחסות) מרכזי מסוים שמחזיק אותו. איננו מתכוונים לומר שזה האפקט התגובתי היחיד שפועל. האפקט השלט החדש יכול להתקשר לאפקטים אחרים באופנים משתנים: עובדת במוקד שירות יכולה לחוות שעמום או מצוקה כתוצאה מתנאי השכר, אבל החרדה היא מה שמחזיק אותה במצב הזה, ומונע את השימוש באסטרטגיות ישנות כמו התאגדות, חבלה והשתמטות. לא מדובר במצב יציב. אפקט מרכזי מסוים מצליח להתקיים רק עד שמתפתחות אסטרטגיות של התנגדות המסוגלות לשבור אותו או עד שמצליחים לנסח בבהירות את המקורות החברתיים שלו. מכאן שהקפיטליזם נכנס כל הזמן למשבר ומרכיב את עצמו מחדש סביב אפקטים מרכזיים אחרים בכל פעם. אחד ההיבטים של האפקט המרכזי בכל שלב הוא שזה סוד ציבורי – משהו שכולם יודעים, אבל אף אחד איננו מודה בו או מדבר עליו. כל עוד האפקט המרכזי הוא סוד ציבורי הוא נשאר יעיל, ואסטרטגיות שנאבקות בו לא יוכלו להתפתח.
סודות ציבוריים הופכים בדרך כלל לפרטיים. ניתן להבחין בבעיה רק ברמת הפרט, במישור הפסיכולוגי; הסיבות החברתיות לבעיה נותרות עלומות. כל שלב מאשים את קורבנות המערכת בסבל שהמערכת גורמת. נוסף על כך, הוא מתאר חלק יסודי מההיגיון התפעולי שלו כבעיה מקומית ונסיבתית.
בעת המודרנית (עד התגבשות הסדר שאחרי מלחמת העולם השנייה), האפקט המרכזי היה מצוקה. הסיפר המרכזי במאה התשע־עשרה טען שהקפיטליזם מעשיר את כלל הציבור. הסוד הציבורי בסיפר זה היה המצוקה של מעמד העובדים. חשיפת המצוקה הזאת התבצעה על ידי מהפכנים. הגל הראשון של התנועות החברתיות המודרניות במאה התשע־עשרה היה מכונה שנועדה להילחם במצוקה. טקטיקות כמו שביתות, מאבקי שכר, התארגנויות פוליטיות, עזרה הדדית, קואופרטיבים וקרנות שביתה, היו דרכים יעילות להכניע את העוצמה של המצוקה על ידי הבטחה של רף חברתי מסוים. חלק מהאסטרטגיות האלו עדיין עובדות כשנלחמים במצוקה.
כשהמצוקה הפסיקה לעבוד בתור אסטרטגיית שליטה, הקפיטליזם עבר לשעמום. הסיפר הציבורי המרכזי באמצע המאה העשרים טען שתנאי המחייה השגורים – שהרחיבו את הגישה לצריכה, לבריאות ולחינוך – נמצאים במגמת עלייה. כל האנשים במדינות העשירות היו שמחים, והמדינות העניות היו בדרכן לתהליכי פיתוח. הסוד הציבורי היה שכולם היו משועממים. זה נבע מהמערכת הפורדיסטית שהייתה נפוצה עד שנות השמונים – מערכת המבוססת על עבודות במשרה מלאה לכל החיים, רווחה מובטחת, צרכנות המונים, תרבות המונים, והטמעתה של תנועת העבודה, שנבנתה כדי להילחם במצוקה, בתוך המערכת. בטחון תעסוקתי והסדרי רווחה הפחיתו את החרדה ואת המצוקה, אבל העבודות היו משעממות והורכבו ממשימות פשוטות וחזרתיות. הקפיטליזם של אמצע המאה העשרים סיפק את כל מה שצריך כדי לשרוד, אבל לא סיפק שום הזדמנות לחיים; זאת הייתה מערכת שהתבססה על הישרדות של הזנה בכפייה עד לנקודת הרוויה.
כמובן, לא כל העובדים תחת המערכת הפורדיסטית באמת החזיקו בעבודות יציבות או בביטחון – אבל זה היה מודל הליבה של העבודה, שסביבו המערכת הגדולה יותר התארגנה. היו למעשה רק שלוש עסקאות בשלב הזה, כשהָעִסְקָה של עובדים מסוג ב' – ביטול של זמן תמורת ביטחון – רק הדגימה באופן מיטבי את ההצטלבות בין הפורדיזם לבין השעמום. היום העסקה הזאת הועלמה כמעט לגמרי, והשאירה פער בין עובדים מסוג א' לעובדים מסוג ג' (אלה שיש להם גישה לחברת הצריכה מבפנים, והעצמאות חסרת הביטחון של מי שנמצאים בשולי החברה).
2. ההתנגדות הנוכחית נולדה מגל התנועות החברתיות של שנות השישים, בתגובה לאפקט המרכזי של השעמום.
אם לכל שלב של המערכת השלטת יש אפקט מרכזי משלו, אז כל שלב של התנגדות זקוק לאסטרטגיות שיאפשרו להכניע את האפקט הזה או להעלים אותו. בעוד הגל הראשון של התנועות החברתיות היה מכונה למלחמה במצוקה, הגל השני (של שנות השישים והשבעים, או באופן רחב יותר [וקלוש יותר], של שנות השישים עד שנות התשעים) היה מכונה למלחמה בשעמום. זה הגל שבו התנועות שלנו נולדו, והוא ממשיך להשפיע על רוב התיאוריות והפרקטיקות שלנו.
בתקופה זאת רוב הטקטיקות מתמקדות בבריחה ממעגל של עבודה־צריכה־מוות. הסיטואציוניסטים שהיו חלוצים בניסוח סדרה שלמה של טקטיקות שהופנו נגד השעמום, הצהירו ש"איננו רוצים עולם שבו ההבטחה שלא נמות ברעב נקנית במחיר קבלת הסיכון למות משעמום." אוטונומיה נלחמה בשעמום באמצעות הסירוב לעבוד, גם בתוך העבודה (על ידי חבלה והאטת הקצב) וגם נגדה (השתמטות ונשירה). צורות המחאה האלו השתמשו בתרבויות־נגד כדי להתקשר לתהליך חברתי רחב יותר של נסיגה מהצורות הרווחות של עבודה משעממת ושל תפקידים חברתיים משעממים.
בתנועה הפמיניסטית, "המחלה של עקרת הבית" הובנה כבעיה מערכתית בשנות השישים. לאחר מכן, צורות נוספות של מורת רוח נחשפו דרך פעולות להעלאת מודעות והן הניבו פעולות וכתבים (החל ב"מיתוס האורגזמה הווגינאלית" וכלה בפעולות המחאה של הרדסטוקינגס נגד הפלות). אפשר למצוא נטיות דומות בתיאטרון המדוכאים, בפדגוגיה הביקורתית, בסגנונות העיקריים של הפעולה הישירה (הקרנבלית, המיליטנטית והפציפיסטית), ובתנועות מאוחרות משנות התשעים, כמו הרייבים, שחרור הרחובות, תרבות של עשה־זאת־בעצמך ותרבות ההאקרים.
המעבר מהתמקדות במצוקה להתמקדות בשעמום היה שלב מכריע בצמיחת הגל החדש של מרד באמצע המאה. אנחנו נמצאים בזנבו של הגל הזה. כמו שהטקטיקות של הגל הראשון עדיין עובדות כשנלחמים במצוקה, הטקטיקות של הגל השני עדיין עובדות כשנלחמים בשעמום. הבעיה היא שאיננו פוגשים עוד הרבה את השעמום כאויב העיקרי שלנו. בגלל זה ההתנגדות המיליטנטית תקועה כרגע במבוי סתום.
3. הקפיטליזם הטמיע במידה רבה את המאבק בשעמום.
המאבק בשעמום חזר להיות רלוונטי באופן חלקי. הקפיטליזם רדף אחרי מי שברח אל מחוץ לתחומי העבודה, ויצר את המפעל החברתי (social factory) – שדה שבו החברה כולה מאורגנת כמו מקום עבודה. המצב הפגיע (precarity) משמש כדי להכריח אנשים לחזור לעבוד בתוך תחום העבודה המורחב שכולל עכשיו את המפעל החברתי בכללותו.
אפשר למנות הרבה דוגמאות למרדף הזה. חברות אימצו מודלים שטוחים של ניהול שדחפו את המועסקים לא רק לעשות את העבודה שלהם, אלא גם להשקיע בה את נשמתם. חברת הצריכה מספקת עכשיו מגוון רחב של מוצרים לקהלים ממוקדים והסחות דעת בלתי פוסקות, שכבר אינם נקבעים לפי טעם ההמון הרווח כפי שהיה בעבר. מוצרים חדשים, כמו משחקי וידיאו ומדיה חברתית, משלבים רמות גבוהות יותר של מעורבות פעילה מצד הפרט ושל גירוי בתנאים של בידוד חברתי. החוויות במקום העבודה הופכות למגוונת יותר על ידי הבחנות בקטנה מידה קטן ועל ידי ניהול ביצועים, דבר הנכון גם עבור אופני העסקה שגרתיים ועבור עבודה עצמאית למחצה בשולי הקפיטליזם. הקפיטליזם עודד את צמיחתן של זהויות משניות ומתווכות שצריך לתחזק באובססיביות – העצמי שמנוסח על ידי המדיה החברתית, הצריכה הראוותנית והלימוד המתמשך לאורך כל החיים. צורות שונות של התנגדות מהשלב המוקדם חזרו להיות רלוונטיות, או שהן שבו לתחייה בצורה לכודה אחרי שצורת המקור שלהן גוועה: לדוגמה, מועדוני הלילה והפסטיבלים התאגידיים החליפו את הרייבים.
4. בקפיטליזם של ימינו, האפקט המרכזי הוא חרדה.
הסוד הציבורי של ימינו הוא שכולם חיים בחרדה. החרדה התפשטה מהמקומות שבהם היא התמקמה בעבר (כמו המיניות) לכל השדה החברתי. כל הצורות של העוצמה, של הביטוי העצמי, של הקשר הרגשי, של הישירות ושל ההתענגות מוכות עכשיו בחרדה. החרדה היא הבורג המרכזי במערכת השעבוד.
רשת הפיקוח מרובת הפנים הנוכחת בכל מקום היא חלק עיקרי מהבסיס החברתי של החרדה. הסוכנות לביטחון לאומי של ארצות הברית (NSA), מערכות טלוויזיה במעגל סגור (CCTV) הנוכחות בכל מקום, דוחות ניהול ביצועים, לשכות העבודה, מערכת הפריבילגיות בבתי הכלא, הבחינות והמיונים הבלתי־פסקים של הילדים הקטנים בבתי הספר. אולם הרשת המובנת מאליה הזאת היא רק השריון החיצוני. אנחנו צריכים לחשוב על הדרכים שבהן מושג נאו־ליברלי של הצלחה שותל את אותם מנגנוני פיקוח בתוך מבני האישיות וסיפורי החיים של רוב האוכלוסייה.
אנחנו צריכים להבין איך החשיפה העצמית המכוונת והרצונית־כביכול – דרך המדיה החברתית, הצריכה הראוותנית והבחירה בעמדות שונות בשדה הדעות – מניחה גם מבע ביצועי לנוכח מבטם המתמיד של האחרים הווירטואליים. אנחנו צריכים להבין איך המבט הזה משפיע על הדרכים שבהן אנחנו מוצאים, מודדים ומכירים אחד את השני, כשחקנים משותפים בביצוע מתמיד שצופים בו כל הזמן. ההצלחה שלנו בביצוע הזה משפיעה בתורה על כל דבר, החל מהיכולת שלנו לזכות בחום אנושי ועד ליכולת שלנו להשיג אמצעי מחייה, לא רק בצורת שכר אלא גם בצורת אשראי. מה שנמצא מחוץ לשדה הפיקוח המְתֻוָּךְ הולך ונסגר, כשהמרחב הציבורי הופך לביורוקרטי ולמופרט, וחלק מתרחב מהפעילות האנושית הופך לפלילי תחת העילות של סיכון, של ביטחון, של מטרד, של איכות חיים, או של התנהגות אנטי־חברתית.
בתוך השדה הזה, שנעשה יותר מאובטח ויותר גלוי, מצווים עלינו לתקשר. מגרשים את מה שאיננו מתקשר. כיוון שאפשר להיפטר מכולם, המערכת מאיימת לנתק בכפייה כל אחד בכל שעה ומונעת חלופות מראש, כך שהניתוק הכפוי גורר נסיגה מהחִבְרוּת, ומוביל למצב מגוחך של חוסר ברירה בין הכלה לגירוש, ששתיהן כבר אינן חברתיות. האיום הזה מתבטא בזעיר אנפין בשיטות המשמעת של ימינו – מהשהייה וחסימה של האינטרנט, דרך פיטורין ושלילה של הטבות – ומגיע לשיאו באופנים דרקוניים של כליאה בבידוד שאפשר למצוא בבתי הכלא. משטרים כאלה הם דרגת האפס של שליטה־באמצעות־חרדה: שבירת כל נקודות הציון של הקישוריות בתנאי סכנה מתמדת, כדי להביא לקריסת האישיות.
האפקט המרכזי הנוכחי, החרדה, ידוע גם כפגיעות. פגיעות היא סוג של קיום רעוע שמבסס שליטה על ידי התייחסות לאנשים כדבר שאפשר להפטר ממנו בקלות. פגיעות שונה מהמצוקה בכך שצרכי המחייה אינם פשוט נעלמים. הם זמינים, אבל הם מעוכבים ומותנים.
הפגיעות מובילה לייאוש כולל; עירור גופני בלתי פוסק שאיננו זוכה לפורקן. יותר ויותר צעירים חיים בבית הוריהם. חלק ניכר מהאוכלוסייה – יותר מעשירית מהאנשים בבריטניה – נוטל תרופות נגד דיכאון. שיעור הלידה צונח כי אנשים נמנעים מהקמת משפחה במצב של חוסר בטחון. ביפן, מיליוני צעירים אינם יוצאים לעולם מהבית (ההיקיקומורי), שעה שאחרים עובדים את עצמם לדעת, פשוטו כמשמעו, תופעה שמקבלת ממדים של מגיפה. סקרים מראים שחצי מהאנשים בבריטניה חווים חוסר בטחון בהכנסות. מבחינה כלכלית, היבטים מסוימים של המערכת החרדתית כוללים ייצור "רזה", פיננסיאליזציה שמובילה לעבדות מבוססת חוב, תקשורת מהירה, זרימה החוצה של הון פיננסי (לרוב למרכזי הצבר ולמקלטי מס) ומעבר לייצור בקנה מידה עולמי. מקומות עבודה כמו מוקדי שירות טלפוניים הופכים לשכיחים יותר – אלה מקומות שבהם כולם משגיחים על עצמם, מנסים לתחזק את ה"נכונות לשרת" שנתבעת מהם, ונתונים תמיד לבדיקות חוזרות ונשנות ולכישלונות אפשריים, הן על ידי דרישה למכסת שיחות והן על ידי מניעה של עבודה יציבה מרוב העובדים (הם צריכים לעבוד שישה חודשים בשביל לקבל עבודה בכלל, וזאת בניגוד למקום לימודים). המשמעות של ניהול תדמית היא שהפער בין החוקים הרשמיים לבין מה שקורה בפועל גדול מתמיד. כמו כן, האקלים שנוצר אחרי האחד העשר בספטמבר מנתב את אותה חרדה מתפשטת לפוליטיקה העולמית.
5. החרדה היא סוד ציבורי.
חרדה ומתח מופרזים הם סוד ציבורי. אם מדברים עליהם בכלל, מפרשים אותם כבעיות אישיות ופסיכולוגיות, ונוטים להסביר אותם בתבניות חשיבה שגויות ובבעיות הסתגלות.
הסיפר הציבורי המרכזי באמת טוען שאנחנו צריכים להיות יותר מתוחים, כדי לשמור על עצמנו "בטוחים" (דרך ניהול סיכונים) ו"תחרותיים" (דרך ניהול ביצועים). המתח והחרדה נוצרים מעודף בקרה באופן כללי, והם מתגברים מכל פאניקה מוסרית, מכל אמצעי נוסף שנוקטים או מכל סבב חדש של חוקים דכאניים. חוסר־בטחון אמיתי ואנושי משמש כדלק נוסף לניהול סיכונים. זה מעגל קסמים, כי ניהול הסיכונים מגביר את התנאים שגרמו לחרדה מלכתחילה (מְיֻתָּרוּת, פיקוח, בקרה נמרצת). בעקבות כך, בטחון המולדת משמש בעקיפין כתחליף לביטחון העצמי. שוב, יש לכך תקדימים: השימוש העקיף בגדולה לאומית כתחליף למצוקה, והשימוש במלחמה העולמית כאפיק לפריקת התסכולים שנובעים מהשעמום.
מנתבים את החרדה גם כלפי מטה. כשאנשים אינם שולטים בחייהם הם מתאמצים להשיג את השליטה מחדש באופן כפייתי על ידי מיקרו־ניהול של כל מה שהם יכולים לשלוט בו. כך, לדוגמה, משווקים להורים טכניקות ניהול כדרך להפחית את חרדתם ביחס לילדיהם ולתפקידם ההורי בעזרת תסריט בהיר שאפשר לעקוב אחריו. ברמה החברתית הרחבה יותר, חרדות רדומות שנובעות מהפגיעות מזינות פרויקטים של בקרה ושל שליטה חברתית. החרדה הרדומה הזאת מושלכת יותר ויותר על מיעוטים.
החרדה הופכת לעניין אישי בכמה דרכים שונות – החל בשיחים של הימין החדש שמאשימים את העניים בעוני, ועד לטיפולים הנפוצים בימינו שמתייחסות לחרדה כחוסר־איזון נוירולוגי או כסגנון חשיבה לקוי. מאה סוגים של שיח "ניהולי" – ניהול זמן, ניהול כעסים, ניהול הורוּת, מיתוג עצמי, משחוק – מציעים לסובייקטים חרדתיים אשליה של שליטה בתמורה לציות גדול מִתָּמִיד למודל הקפיטליסטי של הסובייקטיביות. הרבה שיחים אחרים של מציאת שעיר לעזאזל ושל הפללה מתייחסים לחוסר הביטחון כעניין של סטייה אישית, של חוסר אחריות או של הדרה עצמית פתולוגית. רבים מהם מנסים לתחזק את בניין־העל של הפורדיזם (לאומיות, שילוב חברתי) ללא הבסיס שלו (כלכלה לאומית, רווחה, תעסוקה מלאה). דוקטרינות של אחריות אישית ממלאות תפקיד מרכזי בתגובת הנגד הזו בכך שהן מחזקות את הפְּגִיעוּת ואת המְיֻתָּרוּת. כאן מופיעה גם תעשיית הערך־העצמי, השטף התקשורתי העצום שאומר לאנשים איך להשתמש בחשיבה חיובית כדי להשיג הצלחה – כאילו שהם רק מדמיינים את הגורמים לחרדה ולתסכול. אלה הסממנים לנטייה להפוך בעיות לעניין פרטי, גם אלו הקשורות לעבודה וגם אלו הקשורות לפסיכולוגיה.
טענו קודם שאנשים צריכים להיות מבודדים חברתית כדי שהסוד הציבורי יעבוד. זה נכון גם לגבי המצב הנוכחי, שבו התקשורת האמיתית הולכת ונעשית נדירה יותר. התקשורת מסולפת יותר מאי־פעם, אבל מתרחשת יותר רק דרך תיווכה של המערכת. לכן אנשים נמנעים מלתקשר באמת בהרבה דרכים, אפילו כשהמערכת דורשת שכולם יהיו מחוברים ומתקשרים. אנשים גם מצייתים לתביעה לתקשר יותר במקום להביע את עצמם, וגם מצנזרים את עצמם במרחבים המתווכים. באופן דומה, עבודה אַפֶקְטִיבִית איננה משככת את החרדה; היא מחריפה את הסבל של העובדים בזמן שהיא פשוט מסיחה את דעת הצרכנים (חוקרים גילו שהדרישה שעובדים יעמידו פני שמחים גורמת למעשה לבעיות בריאותיות רציניות).
היקף התקשורת איננו חשוב. ההרכבה מחדש – החיבור מחדש – של כוחות חברתיים משחררים לא תוכל לקרות אם אין ערוצים שבהם אפשר יהיה לדובב את הסוד הציבורי. במובן הזה, אנשים בודדים היום יותר מאי פעם. רוב האנשים (כולל הרבה רדיקלים) מתקשים להכיר במציאות של מה שהם חווים ומרגישים. צריך לכמת או לתווך דברים (לשדר אותם באופן וירטואלי), או, עבורנו, לזהות אותם מראש כעניין פוליטי, לאשרר את אמיתותם. הסוד הציבורי אינו עומד בעקרונות הללו, וכך הוא הופך לבלתי נראה.
6. הטקטיקות והתיאוריות שלנו אינן עובדות. אנחנו צריכים טקטיקות ותיאוריות חדשות כדי להיאבק בחרדה.
כשיש גיוסים המוניים ושינויים חברתיים ממשיים, אנשים חווים העצמה – יכולת ביטוי עצמי, תחושה של אותנטיות ושל שחרור מדיכוי או מניכור – הרגשה שיכולה לטפל בדיכאון ובבעיות פסיכולוגיות ביעילות; סוג של חוויית שיא. זה מה שמתחזק את הפעילות הפוליטית.
חוויות כאלו הפכו לנדירות בשנים האחרונות.
אפשר להתמקד כאן בשתי התפתחויות קשורות: פעולת מנע וענישה באמצעות הליכים. טקטיקות מנע עוצרות את המחאות עוד לפני שהן מתחילות, או לפני שהן יכולות להשיג משהו. כיתורים, מעצרים המוניים, עיכובים וחיפושים, הסגרים, פשיטות על בתים ומעצרי מנע הם דוגמאות לסוג כזה של טקטיקות. ענישה באמצעות הליכים מחזיקה אנשים במצב של פחד, של כאב או של פגיעות על ידי שימוש לרעה בנהלים שמשמשים למטרות אחרות – כמו החזקת אנשים במעמד של טרום כתב אישום או טרום משפט כך שהפעילות היומיומית שלהם מופרעת; שימוש במניעת טיסות וברשימות חשודים בביקורת גבולות כדי להטריד מתנגדי משטר מוכרים; פשיטות משטרתיות אלימות; פרסום שלא לצורך של תמונות אנשים בעיתונות; מעצר של אנשים עקב חשדות (לפעמים בהתאם למכסות); שימוש בלחץ פיזי; וְיִדּוּעַ של אדם, ללא כל פעולה נוספת, שהוא תחת פיקוח. ברגע שנוטעים את הפחד מהתערבות מדינתית, הפחד הזה מחוזק על ידי רשת גלויה של פיקוח שמותווית במרחב הציבורי ופועלת כגירויים של טראומה ושל חרדה הממוקמים באופן אסטרטגי.
סיפורי אימה רבים על השפעות של טקטיקות כאלו מגיעים מראיות אנקדוטליות – אנשים הפכו לשבר כלי אחרי שנים שבהן חיכו למשפט על האשמות שמהן יצאו זכאים; התאבדו אחרי חודשים רבים שבהם לא היו במגע עם חבריהם ועם בני המשפחה שלהם; או חששו לצאת החוצה אחרי מקרים של התעללות. התוצאות אמיתיות ממש כאילו שהממשלה הייתה הורגת אנשים או מעלימה אותם, אבל הן הפכו לבלתי־נראות במידה רבה. נוסף על כך, הרבה פעילים רדיקלים סובלים מפגיעותה של תעסוקה פגיעה וממשטרי ענישה באמצעות קצבאות והטבות. איננו מצליחים לברוח מהייצור הכללי של החרדה.
אם הגל הראשון של המאבקים סיפק מכונה למלחמה במצוקה, והגל השני סיפק מכונה למלחמה בשעמום, מה שאנחנו צריכים הוא מכונה למלחמה בחרדה – וזה דבר־מה שעדיין אין לנו. אם אנחנו מסתכלים מתוך החרדה, עדיין לא ביצענו את "ההיפוך של נקודת המבט", כמו שהסיטואציוניסטים קראו לו – הסתכלות מנקודת המבט של התשוקה במקום מזאת של העוצמה. צורות ההתנגדות העיקריות כיום עדיין עולות מהמאבק בשעמום, וכיוון שהשעמום הוחלף בחרדה הן הפסיקו להיות יעילות.
ההתנגדות המיליטנטית אינה נאבקת בחרדה כיום ואינה יכולה לעשות זאת. היא כוללת לעתים קרובות חשיפה מכוונת למצבים מעוררי חרדה. מורדים מתגברים על החרדה על ידי הפיכה של האפקטים השליליים לזעם, ופועלים מתוך הזעם הזה דרך אפקט הודף של התקפה. זה מספק תחליף לחרדה בהרבה דרכים. עם זאת, קשה לאנשים לעבור מחרדה לזעם וקל לדחוף אותם בכיוון ההפוך בגלל טראומות. שמנו לב לנטייה מסוימת של מורדים לסרב לקחת ברצינות את קיומן של מגבלות פסיכולוגיות בפעילות המיליטנטית. התשובה שלהם נוטה להיות "פשוט תעשה את זה!" אבל החרדה היא כוח אמיתי וגשמי – לא סתם שדים ורוחות. כמובן, לעתים קרובות שורשיה נטועים בשדים וברוחות, אבל ההתגברות על אחיזתם כמעט אף פעם איננה פשוטה כמו הדחייה המודעת שלהם. יש סדרה שלמה של חסמים פסיכולוגיים ששוכנים מתחת לכוח האשלייתי שלהם, חסמים שנובעים בסופו של דבר מאפקט נגדי. להגיד "פשוט תעשה את זה" זה כמו להגיד לבן אדם עם רגל שבורה "פשוט לך!"
המצב מעורר תחושת ייאוש והעדר מנוס, אבל אין זה נכון. הוא מעורר הרגשה כזאת בגלל ההשלכות של הפגיעות – מתח עודף מתמיד, התכווצות הזמן להווה נצחי, מצבו חסר ההגנה של כל פרט שהופרד מהשאר (או מתווך על ידי המערכת), השליטה של המערכת בכל היבט במרחב החברתי. המערכת פגיעה באופן מבני. ההסתמכות על חרדה היא אמצעי נואש, שמשמש אותה בהיעדר צורות חזקות יותר של הליכה בתלם. הניסיון של המערכת להמשיך להתקיים על ידי שימור של אנשים בתחושות של חוסר ישע משאירה אותה חשופה לבקיעים פתאומיים, להתפרצויות של מרידות. אז איך אנחנו מפסיקים להרגיש חסרי אונים?
7. צריך סוג חדש של העלאת מודעות שמתמקד בפגיעות.
כדי לנסח תשובות חדשות לחרדה, אנחנו צריכים לחזור ללוח התכנון. אנחנו צריכים להבנות מערך חדש של ידע ושל תיאוריות מלמטה. זה מצריך שפע של דיונים שמייצרים הצטלבויות דחוסות בין החוויות של המצב הנוכחי לבין תיאוריות של שינוי. אנחנו צריכים להתחיל בתהליכים כאלה דרך השכבה המודרת והמדוכאת – אבל אין סיבה שלא נתחיל עם עצמנו.
כשחקרנו את האפשרויות לפרקטיקה כזאת, המכון בדק פרקטיקות דומות מהעבר. בחנו תיאורים של העלאות מודעות פמיניסטיות משנות השישים והשבעים, ותמצתנו מהם את המאפיינים המרכזיים הבאים:
- יצירה של תיאוריה מבוססת חדשה שמתייחסת לניסיון. אנחנו זקוקים לחיבור מחדש לחוויות ולהתנסויות שלנו עכשיו ולא לתיאוריות מתקופות קודמות. הרעיון כאן הוא שהתפיסות שלנו עצמנו לגבי מצבנו חסומות או מוגבלות על ידי ההנחות המוקדמות השולטות, ועלינו להפוך אותן למפורשות. צריך להתמקד בחוויות שקשורות לסוד הציבורי. צריך לדווח על חוויות כאלו ולאגם אותן – קודם כל בתוך קבוצות, ואחר כך ברמה הציבורית.
- הכרה בממשות ובטבע המערכתי של החוויות שלנו. האשרור שהחוויות שלנו ממשיות הוא חלק מזה. אנחנו צריכים לתת תוקף לכך שהכאב שלנו הוא באמת כאב, שמה שאנחנו רואים ומרגישים הוא אמיתי, ושהבעיות שלנו אינן בעיות אישיות בלבד. המשמעות היא לפעמים העלאה של חוויות שביטלנו או הדחקנו. לפעמים היא קריאת תיגר על הפיכת הבעיות לבעיות אישיות.
- שינוי של רגשות. רגשות שאין להם שם ותחושה כללית של הרגשה מחורבנת משתקות אנשים ונשים. רגשות אלו צריכים להפוך לתחושה של חוסר צדק, סוג של זעם שהוא פחות כעוס ויותר ממוקד, צעד לקראת ביטוי עצמי והפעלה מחדש של ההתנגדות.
- יצירה או ביטוי של קול. צריך להיפטר מתרבות השתיקה שמקיפה את הסוד הציבורי. צריך לחשוף את זה שהתפיסות הקיימות אינן חוק טבע ולאתגר אותן, וצריך לגרש את "השוטרים הפנימיים" מראשינו. התירגול בהשמעת הקול מעביר את נקודת הייחוס לאמת ולמציאות מהמערכת לדובר או לדוברת, ותורם להיפוכה של נקודת המבט – הסתכלות על העולם דרך נקודת המבט והתשוקות של עצמך, ולא דרך אלו של המערכת. תווייתם של חוויות ושל סיפורים שונים ביחד היא דרך חשובה לתבוע מחדש את הקול שלנו. התהליך הזה הוא הבעה וביטוי באותה מידה.
- בנייה של מרחב לא־מנוכר שפחית את הפירוד החברתי. המרחב מספק מרחק קריטי מהחיים של כל אחד ממנו, וסוג של רשת בטחון רגשית שבעזרתה אפשר לנסות להשיג תמורות ולפזר את הפחדים. זה לא יהיה סתם כלי לעזרה־עצמית שמשתמשים בו כדי לתחזק פעילויות קיימות, אלא מרחב לשיקום של נקודת מבט רדיקלית.
- ניתוח והמשגה תיאורטית של מקורות מבניים המבוססים על חוויות דומות. הנקודה איננה רק לדווח על החוויות, אלא לשנות ולהבנות אותן מחדש דרך ניסוח תיאורטי שלהן. משתתפים משנים את המשמעות העיקרית של החוויה שלהם על ידי מיפויה תחת הנחות יסוד אחרות. בדרך כלל עושים את זה על ידי כך שמוצאים בתוך החוויות דפוסים שקשורים לתיאוריה משחררת, ועל ידי התבוננות בבעיות אישיות ובעוולות קטנות כתסמינים של בעיות מבניות רחבות יותר. זה יוצר נקודת מבט חדשה, אוצר מילים של מניעים; אופק אנטי־אנטי־פוליטי.
המטרה היא לייצר את הקליק – הרגע שבו היסוד המבני של בעיות מתחיל פתאום לקבל משמעות בהתאם לחוויות. הקליק הוא מה שממקד ומשנה את צורתו של הזעם. הבנה רחבה יותר יכולה בתורה לשחרר לחצים פסיכולוגיים, ולהקל על אנשים להגיב בזעם במקום בדיכאון או בחרדה. אולי אפילו נוכל לעודד אנשים להצטרף לקבוצות כאלו על ידי קידומן כצורה של עזרה־עצמית – למרות שהן דוחות את האוריינטציה ההסתגלותית של תהליכי הטיפול ובניית הערך העצמי.
התוצאה היא סוג של קבוצת זיקה, אבל אחת שפונה יותר לעיסוק בנקודת מבט ובניתוח ופחות בפעולה. עם זאת, צריך להכיר בכך שהמודעות החדשה הזאת צריכה להפוך לסוג כלשהו של פעולה; אחרת זאת סתם תהיה התבוננות עצמית מתסכלת.
האסטרטגיה הזאת תתרום לפעילות שלנו בכמה דרכים. ראשית, קבוצות כאלו יכולות לספק מאגר של שותפים פוטנציאליים. כמו כן, הן יכולות להכין אנשים למרידות בעתיד. נוסף על כך, הן מאפשרות לשנות את השדה הכללי של מה שקרוי דעת הקהל באופנים שיוצרים הקשרים נוחים יותר לפעולה. קבוצות יתפקדו גם כמערכת תומכת־חיים וכמרחב שאפשר לסגת אליו משקיעה בהווה. הן יספקו מעין זרם של מושגים רדיקליים ומושגי התנגדות שחסרים לרוב האנשים כיום.
העובדה שמעצימה את החרדה היא שאף פעם לא ברור לנו מה "השוק" רוצה מאיתנו, שהתביעה לציות מקושרת למערך של עקרונות עמומים שלא ניתן לקבוע אותם מראש. בימינו אפשר להחליף אפילו את האנשים הצייתניים ביותר, ככל שנכנסות לתמונה עוד טכנולוגיות חדשות של ניהול ושל ייצור. אחד התפקידים של דיונים בקבוצות קטנות ושל העלאת מודעות שלהן היא בנייתה של נקודת מבט שדרכה אנשים יכולים לפרש את המצב.
אחת הבעיות העיקריות תהיה שימור ההתחייבות לפגישות סדירות בתנאי לחץ מתמיד של קשב ושל זמן. התהליך הזה מתנהל בקצב איטי יותר ובקנה מידה אנושי יותר ממה שמקובל בתרבות של ימינו. עם זאת, העובדה שהקבוצות האלו מציעות הפוגה מהמאבק היום־יומי, ואולי גם סגנון שקט יותר של קשר ושל הקשבה שמקל על לחץ הקשב, יכולה להפוך אותן למוקד של משיכה. משתתפים יצטרכו ללמוד לבטא את עצמם בדיבור (במקום במופע ניאו-ליברלי שנגזר מהכפייה לחלוק מידע נדוש), ולהקשיב ולנתח.
בעיה נוספת היא המורכבות של החוויות. אפליות ששונות רק מעט אחת מרעותה מקודדות בקפיטליזם של המסמנים (semio-capitalism) וכך נוצר בידול רב־עוצמה בין חוויות אישיות. בעיה זאת מקנה חשיבות מיוחדת לחלק האנליטי בתהליך.
חשוב מכול, התהליך צריך לבסס טענות חדשות בנוגע למקורות של החרדה. הטענות האלו יכולות לספק תשתית לצורות ולטקטיקות חדשות של מאבק ולהחיות את הכוח הפעיל ממצב ההדחקה הנוכחי שלו: מכונה למאבק בחרדה.
הערת סיום: הדיון המוצע כאן איננו רלוונטי לגמרי עבור הדרום הגלובלי. התנאים המסוימים של הדרום שבהם הצורות המרכזיות של החברה הקפיטליסטית מתרכבות על גבי שלבים מוקדמים יותר של הקפיטליזם או של מערכות קדם־קפיטליסטיות, במקום להחליף אותן לגמרי. לכן מאבק שמתארגן סביב הצירים של המצוקה ושל השעמום יהיה יעיל יותר בדרום. הדרום חווה מגוון ייחודי של אופני פגיעות ושל חוסר ביטחון, והוא שונה מאלו של תקופות קודמות: ניתוק עצום בכפייה של נתחים אדירים העולם מהקפיטליזם הגלובלי (במיוחד באפריקה), ובהתאם לכך – גידול מאסיבי של המגזר הלא־רשמי, שמאפיל עכשיו על המגזר הרשמי כמעט בכל מקום. המגזר הלא־רשמי משמש כר פורה לפוליטיקה אוטונומית, כמו שמתבהר ממקרים כמו העיר אל אלטו (עיר שהתארגנה באופן עצמאי ממשכנות עוני והפכה למרכז של תנועות חברתיות בבוליביה), המרד הזפטיסטי (שהוביל לאוטונומיה של קהילות מקומיות במחוז צ'יאפס במקסיקו), ותנועות כמו Abahlali baseMjondolo (תנועה אוטונומית של מתיישבים לא־רשמיים בדרום אפריקה). למרות כל זאת, הדרום נתון פעמים רבות לסוג של פגיעות וחוסר ביטחון קולקטיביים, למשל כשהמדינה יכולה לשטח משכנות עוני בדחפורים, לנשל סוחרי רחוב, או לנקוט אמצעים חמורים נגד פעולות בלתי־חוקיות – והיא באמת עושה זאת לפעמים. כפי שנוכחנו לראות, ההקרבה העצמית של סוחר רחוב שהיה נתון לסוג כזה של נישול מטעם הממשלה היא זאת שהציתה את המחאה בסידי בוזיד, מה שהתרחב מאוחר יותר לאביב הערבי. תסיסה עצומה מסיבות דומות נעשית רווחת יותר ויותר גם בסין. כמו כן, במקרים רבים נשלט הסקטור הזה על ידי כנופיות בעלות מדרג פנימי או על ידי אגפים מרושתים של מפלגות סמכותניות (כמו האחים המוסלמים).
תרגום: אורי שוסטר
פורסם ב־Plan C
תמונה ראשית: Your fear is their power – freedom of speech wall art (Wikimedia)
