משבר האבטלה וקריסת העסקים שחוללה הקורונה נתנו זריקת עידוד לרעיון שקשה שלא להיתקל בו על ימין ועל שמאל: הכנסה בסיסית אוניברסלית (UBI). התומכים הנלהבים מציגים אותו כחזון שזמנו הגיע ויוכל לפתור רבים מתחלואי החברה והכלכלה. חַבַרות עשירות השיגו סוף-סוף שפע שמאפשר להבטיח לכל אחד קיום בכבוד באופן בלתי תלוי בעבודה ובתנודות השוק. ואכן, בתוך הדשדוש של מדינת הרווחה מול הריסוק הנאו־ליברלי, מפתה לראות בהכנסה אוניברסלית את הדור הבא של מחשבה סוציאליסטית.
הרעיון זוכה לתמיכה לא רק מצד השמאל הכלכלי אלא גם מצד הימין (כולל מילטון פרידמן בשעתו) וענקיות הטכנולוגיה והצרכנות, כמו פייסבוק, וולמרט, ועוד. אלא שבגרסה הימנית־תאגידית, הכנסה בסיסית תהווה לא יותר מאשר מכונת הנשמה שתחזיק את רובנו כצרכנים חסרי מוביליוּת בעולם של עבודות קבלן רעועות וללא מנגנוני רווחה. הדבר הזה ברור לתומכים הפחות־נאיביים של הרעיון משמאל. ובכל זאת, לטענתם הכנסה בסיסית, גם אם תגיע בתמיכת הימין והתאגידים, תוכל להוות מנוף בדרך לשינוי דרמטי של הקפיטליזם. בנוסף הם טוענים שהכנסה בסיסית בגרסתה השמאלית לא צריכה לעמוד לבדה אלא להוות חלק מסל צעדים מקיף יותר לארגון אחר של הכלכלה. אבל בכך הם חושפים בדיוק את העובדה שלהכנסה בסיסית יש הגיון שמתנגש עם שאר ההצעות בסל: הגיון מופרט, צרכני ואנטי־חברתי. ההצעה הזו רק מטשטשת ולא מחדדת הבדלים בין תפיסה כלכלית שמאלית וימנית; והמחשבה שאפשר לבנות על התמיכה הימנית ״מתוך שלא לשמה״ היא נאיבית. בשורה התחתונה, זהו רעיון שעושה יותר נזק מתועלת ומוטב להוריד אותו מן השולחן.
אז מהי הכנסה בסיסית אוניברסלית? קיצבה חודשית אחידה ובלתי־תלויה מטעם המדינה, שתאפשר לכל אזרח זכות לקיום בכבוד, ותעוגן כזכות יסוד. אחידה – כלומר עשירים ועניים, נזקקים ושאינם נזקקים, עובדים ומובטלים, כולם יקבלו את אותו סכום בלי הבדל (או רק בהבדל של מדרגות גיל). ובלתי תלויה – כלומר ללא מבחני זכאות או קריטריונים של נזקקות (מקסימום הכנסה, חיפוש עבודה פעיל, מצב רפואי, משפחה חד-הורית, וכדומה).
חסידי הרעיון מונים שלושה יתרונות שבהם נתמקד. ראשית, הכנסה בסיסית אמורה להיות תשובה לעולם העבודה של ימינו: עולם שבו ליותר ויותר אנשים אין משרה קבועה עם ״תנאים״. אנו חיים במציאות שמתאפיינת ביותר עבודות קבלניות, חוזים זמניים, עבודות חלקיות בשכר שאינו מספיק לקיום סביר, ועליה של ״עבודות אפליקציה״ כמו שליחויות ונהיגה (וולט, אובר וכדומה). הכנסה בסיסית אמורה לספק ריצפת הגנה שתהווה תחליף מוצלח יותר לביטחון התעסוקתי שאפיין את עולם העבודה הישן, ולמנגנונים כמו דמי אבטלה והבטחת הכנסה. בנוסף, הכנסה בסיסית אמורה להתאים גם לאלה שנמצאים בצד ה״גבוה״ של סקאלת העבודה: אותם אלה שדווקא מעוניינים להחליף מעסיקים בתדירות גבוהה לצורך קידום אישי, לקחת הפסקות במסלול הקריירה אחד לטובת הכשרה מחדש, ועוד. הכנסה בסיסית תוכל לאפשר את הביטחון הכלכלי הדרוש לשם הניידות התעסוקתית החדשה הזו. ועוד באותו עניין, הכנסה בסיסית אמורה גם לתת תשובה לאבטלה הטכנולוגית שכבר דופקת בדלת. יותר ויותר עבודות הופכות למיותרות או בלתי־יעילות לעומת רובוטים עצמאיים ומערכות אינטיליגנציה מלאכותית. הכנסה בסיסית אמורה להיות מענה קבוע לבעיה הזאת שצפויה רק להחריף.
שנית, הכנסה בסיסית תחולל שינוי משמעותי בדקדוק הפוליטי שלנו. במקום גישה לפיה החברה צריכה לסייע לאנשים על־בסיס נזקקות, נקבל זכות אוניברסלית מסוג חדש לקיום בכבוד. יש כאן שינוי בתפיסת החובה של המדינה כלפי האזרחים: חובתה לא רק לסייע למי שמוכיחים שאינם יכולים להתקיים בכבוד, אלא לממש באופן פעיל זכות שמגיעה לכל אחת ואחד לקיום כזה. הצד השני של העניין יהיה שינוי בתפיסה־העצמית של מי שכיום נתפסים כנתמכים: במקום לתבוע שיכירו בי כנזקק, אני אקבל את מה שמגיע לא רק לי אלא לכל אזרח – דבר שאמור לחזק את תחושת הערך והכבוד־העצמי שלי.
שלישית, הטיעון ה״פוסט־קפיטליסטי״, שהוא מרחיק הלכת ביותר. הכנסה בסיסית – אפילו אם תגיע בתמיכת הימין – תהיה צעד ראשון לקראת עולם עם פחות עבודה ופחות צריכה. בתנאי שוק העבודה שתיארנו, אין טעם להילחם בעבודות גרועות באמצעות חקיקה. לעומת זאת, הכנסה בסיסית שתספיק למחיה סבירה תאפשר לאנשים להעדיף לא לעבוד במקום לעבוד בתנאים גרועים. היא תעניק למועסקים כושר מיקוח מול מעסיקים כדי ללחוץ עליהם לשפר שכר, לצמצם שעות, ועוד. יתרה מזאת, ניתוק הקשר בין קיום בכבוד ועבודה אמור לאפשר לנו לפתוח שתי שאלות שהמרדף הקפיטליסטי אחרי רווחים סוגר בפנינו: האם אנחנו באמת חייבים לעבוד כל כך הרבה בשביל לחיות טוב? והאם אנחנו באמת צריכים לצרוך ולייצר כל כך הרבה דברים מיותרים לשם כך?
אז איפה הבעיה בחזון היפה הזה? ומדוע לומר שהמאמץ של התומכים משמאל להבדיל את עצמם מן התומכים מימין רק חושף את הבעיה?
שאלה ראשונה היא מאיפה יבוא הכסף. התומכים מימין (למשל מכון קהלת) שואפים שהכנסה בסיסית תחסוך למדינה כסף, משום שהיא תאחד לתוכה את ריבוי מנגנוני הרווחה הקיימים והעלות הבירוקרטית שלהם. דמי אבטלה, קצבאות, ביטוח לאומי ואולי אפילו פנסיה – כולם יוחלפו בהכנסה בסיסית. המשמעות המעשית ברוב ההצעות של הימין היא הכנסה בסיסית בגובה מצומצם שלכל היותר מגרד את שכר המינימום (שגם הוא אמור להתבטל). לעומתם, התומכים משמאל טוענים שהמימון צריך להגיע מסדרת צעדים נוספים: סוג חדש של מיסוי על דיבידנדים, על רווחי הון, ועל שימוש במשאבי טבע כמו נפט וגז על ידי תאגידים. מעניין להשוות את העמדה הזו לזאת של הכלכלן יאניס וארופאקיס, שטוען שבמקום לדבר על הכנסה אוניברסלית צריך לדבר על ״דיווידנד אוניברסלי״. מדוע ״במקום״? משום שבניגוד לתומכי ההכנסה הבסיסית, וארופקיס טוען שצריך להפוך את הסדר: השאלה העיקרית היא איך לארגן אחרת את עולם הייצור, התפוקה, הרווח והבעלות, לפני ששואלים איך מארגנים אחרת את עולם ההשתכרות והצריכה.
ההצעה של וארופקיס דורשת לשים על השולחן את שאלת הבעלות: לחייב בעלות ציבורית מעוגנת בחוק על מניות של חברות, כך שחלק מן הדיבידנדים שלהן יזרמו אוטומטית לקופה ציבורית או אפילו לידי האזרחים ישירות. הואיל וכל חברה נשענת על תשתיות ציבוריות – מכבישים דרך בתי ספר ועוד – בעלות שהיא לגמרי פרטית היא מוסד בעייתי. מה שחשוב הוא שההצעה מבקשת מאיתנו לחשוב לא רק במונחים של שינוי דפוסי המיסוי על רווחים, אלא במונחים של יצירת שותפות מסוג חדש ברווחים. ההבדל הוא בין למסות חברות ובכך לחייב אותן להפריש חלק מן הרווחים לטובת האזרחים לבין הפיכת חלק מן הרווחים לציבוריים מלכתחילה: חלוקה מחדש של התוצר לעומת חלוקה מחדש של הבעלות על הייצור (redistribution לעומת predistribution). מה שחשוב לענייננו הוא שההצעה של וארופקיס אינה ״צינור״ אחר למימון הכנסה בסיסית, אלא הצעה שמערערת באופן ישיר על הנחה יסודית של הכלכלה הנוכחית. הכנסה בסיסית, לעומת זאת, אינה מערערת כלל על הנחות יסוד כאלה.
הנקודה הבאה קשורה לעולם העבודה. מדוע מנכ״לי ענקיות הטכנולוגיה גם הם חסידים של הרעיון? משום שהם עצמם מייצרים לנו עתיד של ״עבודות אפליקציה״ ואבטלה טכנולוגית. לכן, כפי שטוען דייוויד הארווי, מבחינתם הכנסה בסיסית היא רק דרך להחזיק את רוב האוכלוסיה בקיום שיספיק להם כדי להיות צרכנים פאסיביים. מה אם כן הסיכוי שהם יסכימו להכנסה בסיסית שתהיה מספיק גבוהה כדי לאפשר לעובדים את אותו כושר מיקוח שעליו בונים התומכים משמאל? ועוד לא אמרנו מילה על כך שחזון ההכנסה הבסיסית יחול רק על אוכלוסיית העולם הראשון, שתמשיך לצרוך את מה שמייצרים בעולם השלישי, שבו אין העושר החברתי הדרוש להכנסה בסיסית. לכן אין שום טעם לחגוג את העובדה שהכנסה בסיסית זוכה לתמיכה גם מימין, ולחשוב שיש יתרון בכך שהויכוח הוא ״רק״ על גובה הקיצבה. בשביל להתווכח כמו שצריך על ה״רק״ הזה צריך בדיוק לפתוח את השאלות הגדולות שהכנסה בסיסית מנסה לעקוף.
חוקרת העוני אנאניה רוי היא דוגמא לפרדוקס של תמיכה בהכנסה בסיסית. מצד אחד, היא מראה איך הקפיטליזם ״מרמה״: תאגידים כמו וולמרט אינם שחקנים בשוק של תחרות טהורה, אלא מקבלים למעשה סובסידיה מהמדינה. הם משלמים לעובדים משכורת רעב ואילו המדינה דואגת לעובדים האלה להשלמת הכנסה. בפועל מה שמתקבל הוא עיוות של עקרון שכר המינימום והבטחת הכנסה. מה שלא ברור הוא איך הכנסה בסיסית אמורה לפתור בעיות כאלה: מדוע שתאגידים לא ינצלו אותה פשוט כמנגנון מסוג אחר למימוש תרגילים כאלה? מדוע צריך לבנות על תמיכה מימין בהכנסה בסיסית כדי ליישם שינויים בעולם העבודה באופן עקיף, במקום לתבוע את השינויים האלה ישירות? שינויים כמו ביטול העסקה קבלנית לטובת חובת העסקה ישירה; או הכרה בנהגי חברת אוּבר כעובדים לכל דבר, ובחברה כמעסיק שחלות עליו חובות. לא ברור מדוע לחשוב שהכנסה בסיסית תייתר את המאבקים האלה.
בעיה נוספת הציג הכלכלן זוכה הנובל אמרטיה סן, כאשר נשאל האם הכנסה בסיסית היא רעיון טוב עבור הודו. תשובתו היתה שלילית, משום שבהודו אין שירותים ציבוריים מספקים כמו חינוך ובריאות. אבל מה שנכון להודו נכון גם אצלנו: אפילו אם תהיה לנו הכנסה בסיסית, מה יישאר ממנה במציאות שבה גם ככה מדינת הרווחה במגמת ייבוש ואנו נאלצים להוציא יותר מכיסנו על בריאות, חינוך ותשתיות? הכנסה בסיסית עלולה גם להחריף את הבעיה: מדוע שבתי ספר ובתי חולים ייבנו מכספי ציבור במקום שכל אחד יצרוך את שירותיהם באמצעות הקצבה המובטחת שלו? גם כאן, הכנסה בסיסית מנסה לדלג מעל הרישוש החברתי שמביא הנאו־ליברליזם לרוב האוכלוסיה ולא באמת מטפלת בבעיות היסוד. הכנסה בסיסית מבקשת לכאורה לקשור בין צמיחה כלכלית לבין קבלת קיצבה אישית. אבל מה שהיה צריך להבטיח הוא את הקשר בין צמיחה לבין מדדי רווחה. למשל, הצמדה של כמות המורים והרופאים לגידול בתמ״ג. דרישה מסוג כזה גם היא מבקשת לסמן את אותו הבדל חשוב שהכנסה בסיסית לא מסמנת: ההבדל בין כלכלה מכוּונת רווח לכלכלה מכוונת רווחה; בין שגשוג שנמדד רק במדדי מניות ודירוגי אשראי לכזה שנמדד בראש ובראשונה בקיימוּת חברתית.
לבסוף, המחשבה על הכנסה אוניברסלית כעל זכות יסוד אולי נשמעת כמו תוספת משמעותית לקטלוג הזכויות שלנו: זכות שאמורה להיות לא רק אינדיבידואלית אלא חברתית וכלכלית. למעשה העניין הפוך. הכנסה בסיסית היא זכות מסוג ״לכל אחד מגיע״. לעומת זאת, זכויות כמו שכר מינימום, העסקה ישירה וזכות ההתאגדות מציגות תביעה מסוג אחר לגמרי: תביעה לארגון אחר של יחסי התלות וההדדיות החברתיים, ושל התשתית הקהילתית של החיים. אלו זכויות שנועדו לעצב ולקבוע גבולות ליחסי כוח בין קבוצות ומעמדות. הן לא רק מטילות חובה על המדינה בלי קשר לשאלה מהי גישתה הכלכלית־חברתית, אלא מעצבות בדיוק את הגישה הזאת. המחשבה על הכנסה בסיסית כזכות בסיסית משרתת תפיסה מופרטת וצרכנית של זכאות. לעומת זאת, הצעות אחרות שהזכרנו כאן נועדו ליצור מנגנונים ומוסדות שמעצימים את כולנו. ההגיון הפוליטי שלהן הוא לא ״מגיע לי לקבל״ אלא ״מגיע לי להיות שותף״. ההצעות האלה לא דורשות שהמדינה ״תפסיק להיות קמצנית״, אלא שהיא תתבסס על חוקים, מוסדות ומנגנונים שיהפכו אותנו לשותפים של רווחה כללית.
לסיכום, גם מי שחושבים שהם מגנים על גרסה שמאלית של הכנסה בסיסית ומצליחים להבדיל אותה מן הגרסה הימנית והנאו־ליברלית למעשה מכשילים את עצמם. כאשר הם מודים שהכנסה בסיסית צריכה להיות חלק מסל פתרונות, הם רק מעידים על כך שלעומת הפתרונות האחרים, הכנסה בסיסית פשוט לא מסמנת ויכוח משמעותי בין שתי התפיסות הכלכליות. צריך גם לנתק את הדיון בהכנסה בסיסית מהשאלה האם הממשלה צריכה להעניק מענקי חרום בעקבות הקורונה. הגישה הנפסדת של מענק אחיד לכולם מתעלמת מן הפער המעמדי החדש שיצרה המגפה, וימשיך ללוות אותנו בעתיד הנראה לעין: הפער בין ״חיוניים״ ו״לא־חיוניים״.
הכנסה בסיסית, ועמה ההבטחה הריקה של עולם ללא עבודה, היא ניסיון לתחמן את הקפיטליזם במקום להציב לו הגיון חלופי. אלה שרואים בה סוס טרויאני שאפשר להכניס לתוך הנאו־ליברליזם עלולים לגלות שדווקא הם אלה שמקבלים את הסוס במתנה. בשורה התחתונה, זוהי הצעה שרק מסיטה את הדיון למקום שבו לימין יש יתרון מובנה, במקום להחזיר אותו למקום שהשמאל צריך לעדכן כדי לתבוע מחדש.
תמונה ראשית: Free Money sculpture / Dustin (flickr)
נווה פרומר הוא מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. מחקריו עוסקים בשאלות של אי־צדק ואי־שוויון מבניים מנקודת מבט של תיאוריה ביקורתית מרקסיסטית, ובמגבלות של תמונת העולם הליברלית להמשיג שאלות כאלה.