זמן אחרי הקפיטליזם

תשכחו את האמירה הישנה של מרקס על לצוד בבוקר, לדוג אחרי הצהריים, ולמתוח ביקורת אחרי הארוחה – כיום עבור רבים הפעולות הפשוטות של ללכת לישון כשעייפים ולקום רעננים הן בגדר אוטופיה או פנטזיה פוסט־קפיטליסטית. לפני כמאה שנה ארצות הברית אימצה את שעון הקיץ – תחבולה שפותחה במטרה לסחוט את מירב כוח העבודה מן העובדים – כעת אנחנו יכולים לשקוע בכמה הרהורים כיצד חברה אחרת תייצר זמן עבור העובדים.

העולם שבו אנחנו חיים מציב רווח מעל כל דבר אחר, ואלא אם אנחנו אמידים מספיק כדי לבחור שלא להיות חלק מכוח העבודה, אנחנו חייבים לארגן את חיינו סביב הבטחה ותחזוקה של עבודה שמניבה עבורנו הכנסה. מסורת רטורית שלמה התפתחה לה – שנמתחת ממה שמכונה מוסר עבודה ועד "תעשו מה שאתם אוהבים" – כדי להשכיח מאיתנו אמת קשה זו.

המחויבות לרווח מעצבת את חווית הזמן שלנו: דקה אחר דקה, כשאנחנו ממהרים לתפוס רכבת לעבודה; יום אחר יום, כשאנחנו מחשבים אם נשאר לנו מספיק מזון חתולים כדי להימנע מהעומס בסופרמרקט בערב; ועשור אחר עשור, כשאנחנו משקיעים שנים בהתכוננות לעבודה ומזהים את חיי האדם הבוגר עם התקדמות בסולם המקצועי. כל מי שנאלץ לבטל תוכניות עם חברים, להכניס תינוק לפעוטון לפני שהיא או הוא הרגישו נוח לעשות זאת, או לעבוד בזמן שהם סובלים ממיגרנה, יודע עד כמה בלתי סלחניות הן הדרישות לרווח, וכיצד הן לא יניחו לדבר – מטראומה אישית ועד סתם תשישות – לעמוד בדרכן. 

עובדים נלחמו קרבות עקובים מדם על השאלה איזה חלק מימיהם ומחייהם המעסיקים ובעלי המניות יוכלו לתבוע לעצמם. כיום, כפי שאנחנו יודעים טוב מדי, עובדים נמצאים בעמדת חולשה יחסית, כך שמניע הרווח הולך ומשתלט על יותר חלקים מחייהם.

תרבות של עבודת יתר התפשטה בענפים מסוימים, כולל במגזר הפיננסי ובהיי־טק, שלעיתים קרובות מעודדות עובדים להזדהות באופן מלא עם תפקידיהם המקצועיים. שבוע עבודה של שבעים שעות אינו נתפס כסימן לצורך דחוף בעובדים נוספים. הוא מתקבל כדבר מה חסר חשיבות, אם לא כמקור לגאווה.

המשמעות של הפיכת יחסי העבודה בעיתונות ובעיצוב גרפי לפחות ופחות סדירים היא שעובדים מקדישים זמן עבודה רב ללא תשלום בחיפוש אחר עבודות, הגשת מועמדות למשרות, ומיתוג עצמי בתקווה להבטיח לעצמם חלטורות מזדמנות. בינתיים, מעסיקים מקבלים בחינם שלל רעיונות למאמרים ומפרטי עיצוב.

ענפים אחרים, בייחוד השירותים והקמעונאות, אימצו לוחות זמנים לפי שיטת "בדיוק בזמן" (just-in-time) שמשאירים את העובדים בלא כל מושג מתי או כמה זמן הם יעבדו. עובדים אלה אינם יכולים לרשום את ילדיהם למסגרות השגחה רגילות, לקנות חופשי־שבועי לאוטובוס, או לתכנן תכניות עם משפחה וחברים. הם לרוב נתקעים קרוב למקום העבודה שלהם, בשדות תעופה או מרכזי קניות מרוחקים, עם שעות רבות של "זמן מת" בין המשמרות – זמן שהם יכלו לנוח בבית או להנות בו מתחביב כלשהו.

השיטה החברתית והכלכלית שלנו משתמשת במערך מסחרר של שיטות בשביל לשלול ולבזות את הזמן שלנו. כיצד אנו עשויים לחוות זמן בעולם שבו זה לא היה המקרה?

בחברה חופשית מעול הרווח, פנאי יכול להפוך לחלק יותר מרכזי בחוויה האנושית. כיום אנחנו נוטים לחבר בין פנאי לבטלה, ובין בטלה להעדר מוסריות, אבל זה לא חייב להיות כך. ואכן, המילה הלטינית ל"עסקים", negotium, חושפת עד כמה חברות מסוימות נהגו לקחת ברצינות זמן שאינו מוקדש לעבודה. הפירוש המילולי של negotium הוא העדרו (קידומת -neg) של פנאי (otium). במילים אחרות, הרומאים תיארו עסקים באופן שלילי, כדבר שגרתי שעושים כשלא עוסק בדברים המהנים בחיים. בעוד שלא היינו רוצים לחזור אל חברת העבדים הפטריארכלית של רומא העתיקה, אנחנו בהחלט יכולים לקחת את נושא הפנאי יותר ברצינות.

ה־otium המודרני יכלול שילוב של פעילויות פרודוקטיביות (עליהן אפרט למטה) וכן לא מעט "בזבוז זמן". במקום לראות באופן שלילי עיסוקים שהם כביכול בזבוז זמן, נוכל לטעון שהם חלק מהותי מהחוויה האנושית שאליה כולם זכאים, ממש כפי שפול לפראג טען לפני יותר ממאה בספרו 'הזכות לעצלות'.

אנחנו יכולים לחשוב על דברים מופלאים כשאנחנו מניחים לראש שלנו לשוטט בחופשיות. למשל, הפיזיקאי הבריטי פיטר היגס, שזכה בפרס נובל בשנת 1980 על גילוי האופן בו חלקיקים תת־אטומיים רוכשים מסה, תולה את פריצת הדרך שלו ב"שלווה ושקט" ומניח שהדרישות המתישות של האקדמיה בימינו לפרסום ללא הרף לא היו מאפשרות לו להגיע אל התגלית, או אפילו, אם היה צעיר יותר, שתהיה לו קריירה אקדמית בכלל.

אנחנו חייבים לשמור על הבטלה גם מפני אלה שינסו ללכוד את חלומותינו בהקיץ לצורך עשיית רווח. רוב הגחמות שלנו לא יהיו מועילות או מאירות עיניים כמו אלו של היגס, אבל זה לא הופך אותן לפחותות ערך עבור עצמנו. רובנו לא יודעים כיצד זה ירגיש לבזבז זמן בלא התחושה המציקה שאומרת לנו שאנחנו אמורים בכלל לעשות משהו אחר. מה אם היינו חופשיים לגלות?

בתוך שוק גלובלי, הפועל ללא הפסקה בקצב מטורף, זמן ריק שכזה יכול לגרום לתחושת ניכור עמוקה – מצב שנגרם לאנשים משולי החברה שאינם יכולים לעמוד בקצב, כפי שברוס או'ניל מתאר בספרו The Space of Boredom: Homelessness in the Slowing Global Order. ספרו של או'ניל עוסק בקהילות של דרי רחוב בבוקרשט, שבה, שני עשורים לאחר נפילת הקומוניזם, השגשוג שחמק מרוב הרומנים מדיר רבים מהחברותיות הקפיטליסטית של צריכה וייצור.

אנחנו נוכל לנצל את הזמן האיטי, הריק הזה, ולתבוע אותו לעצמנו, לפתח דרכים לקיים יחסים אנושיים אחד עם השנייה שאינם מרוכזים סביב צריכת סחורות. אם באמת יש פחות עבודה לעשות, אנחנו יכולים לסדר מחדש את השבועות והחודשים, להעריך ולהשתמש כראוי בזמן החופשי הזה, בעוד אנחנו מבטיחים שכולם יזכו לקיום מכובד מספיק כדי להנות ממנו. להלך ללא מטרה מוגדרת ולשוחח עם השכנים שלנו יכול להיות פשוט מקסים, אם אנחנו לא מתביישים בזה שיש לנו את הזמן לכך.

כמובן שרבים מאיתנו כן נהנים לעשות דברים פרודוקטיביים בזמן הפנוי שלנו, כמו יצירה, אימון בני נוער בספורט, בישול, ואפילו סידור ערימות עצי הסקה, מתברר. חלק גדול ממה שהופך תחביבים למהנים הוא העובדה שהם חופשיים מעקרון הרווח, מתבצעים על ידינו בקצב שמתחשק לנו, ומאפשרים לנו להתנסות, לפשל, לפרוש ולהתחיל מחדש.

כיום, תחביבים נדחקים אל תוך החלקים הקטנים של הזמן שלנו שאינו מוקדש לדרישות העבודה והטיפול. אפילו אז, הם נגישים רק לאלו שיכולים להרשות לעצמם את את החומרים והציוד שהם דורשים. גישה רצינית לזמן פנוי תוכל להרחיב את המודל של תנועות נוער לאנשים בכל הגילאים, הקמת מגרשי הוקי, יאכטות וחדרי חושך מאויישים העומדים לרשות כל מי שרוצה ללמוד ולהתאמן.

לא הכל ישתנה בעתיד הפוסט־קפיטליסטי שלנו. עדיין נצטרך לגדל מזון, ללמד ילדים, לבנות ולתקן. עדיין תהיה לנו אחריות, אבל נוכל להשתחרר מהלפיתה של עקרון הרווח על הזמן שלנו. אנחנו נשאל את עצמנו כיצד לחלק את הזמן בצורה העונה על צרכי החברה, בעוד אנו מעניקים לעובדים את מרבית יכולת ההגדרה העצמית.

נמשיך לרסן בקביעות את הרצונות המיידיים והספונטיים שלנו, אבל נעשה זאת למען רווחתנו הכללית ולא למען הרווחים של הבוסים. בתי חולים עדיין יפעלו מסביב לשעון, והגינות בסיסית תרתיע התנהגות אנטי־חברתית, כמו כפיית הטעם המוזיקלי שלנו על שכנינו באמצע הלילה. המטרה היא לא להתמכר לגחמות האינדיבידואליות – "אני עושה את מה שאני רוצה מתי שאני רוצה" – אלא לטפח מקצבים יומיומיים, עונתיים ותקופתיים המאפשרים לקהילה לשגשג בשלמותה.

האם עדיין נחיה את חיינו בהתאם לשבועות עבודה ומסלולי קריירה? רבים אולי אכן יעשו זאת. אבל במקום לחפש את האיזון בין חיים לעבודה, אולי פשוט יהיו לנו חיים: הזמן שלנו עלי אדמות בו פעילויות החיים – החלמה, גידול ילדים, חברות, חלומות בהקיץ, שכול – יקבלו את מקומם הראוי לצד העבודה.

פורסם בג'קובין

תמונה ראשית: Georges Seurat / A Sunday on La Grande Jatte (Wikimedia Commons)

תרגום: בועז גרפינקל