הקדמת המתרגמים
המאמר 'שימושיה ושיבושיה של התיאוריה המוניטרית המודרנית' נכתב במשותף על ידי ארבעה כלכלנים בולטים, ששותפים לתפיסה הכלכלית של 'התיאוריה המוניטרית המודרנית' (Modern Money Theory, או MMT): פרופ' מייקל הדסון, פרופ' סטיב קין, פרופ' דירק בזמר וסברי אונג'ו. גישה כלכלית זו מדגישה את יכולתן של ממשלות להשתמש בכלי של הנפקת כסף כדי להשפיע על יצירת ביקושים במשק. בראשיתה, לפני כשני עשורים, ניצבה תיאוריה זו בשולי מדע הכלכלה הממוסד. בשנים האחרונות היא זוכה ליותר ויותר תשומת לב.
המאמר שלהלן מציע "מפת דרכים" להתמצאות בסבך התוכניות הכלכליות הרבות, שעולות על רקע משבר הקורונה, ושיעמדו על הפרק בשנים הקרובות. המאמר מתייחס לתמיכה הגוברת בקרב כלכלנים רבים בעולם, ובכלל זה גם כלכלנים שמרניים, בהדפסת כסף, עמדה שמזוהה עם ה־MMT. כותבי המאמר יוצאים כנגד השימוש לרעה שנעשה בשמה של התיאוריה המוניטרית המודרנית, על ידי מי שמאמצים אותה לכאורה בתמיכתם בהדפסת כסף תוך התעלמות מהשאלה לאילו מטרות משמש הכסף. הטענה המרכזית במאמר היא שככל שהכסף מוזרם למשק דרך המערכת המוניטרית והבנקים (כפי שנעשה מאז המשבר של 2008) הוא בעצם לא מסייע להגדלת הביקוש, אלא להיפך, מקטין אותו ומגביר את המיתון כתוצאה מחובות תופחים. על מנת להשתמש בכלי של הדפסת כסף באופן שאכן יגדיל את הביקוש ויסייע לכלכלה הריאלית של הייצור, יש להזרים את הכסף דרך תקציב המדינה ובאמצעות גירעונות תקציביים. ארבעת הכלכלנים מדגישים כי מרכיב מרכזי ב־MMT הוא הבחנה בין שני מגזרים נפרדים בכלכלה: מגזר ה־FIRE (פיננסים, ביטוח ונדל"ן), ומנגד הכלכלה ה"ריאלית" של הייצור והצריכה, ומסבירים את הניגוד המובנה בין שני המגזרים. הם עומדים על הצורך לבחון לאיזה חלק של הכלכלה מסייעים הצעדים הכלכליים שננקטים.
בהקשר הישראלי: גם בישראל עלו לאחרונה הצעות להדפסת כסף, על רקע משבר הקורונה, כולל מקרב גורמים כלכליים שמרניים. הדפסת כסף הפכה, מאז שנות השמונים של המאה ה־20, לטאבו במסגרת הנאו־ליברליזם שהשתלט על השיח הכלכלי בעולם כולו, אך בישראל זכה הטאבו הזה למעמד מיוחד משעוגן ב"חוק אי ההדפסה" במסגרת התוכנית לייצוב המשק ב־1985. תכנית הייצוב כפתה על המשק הישראלי לא רק מיתון ממושך אלא גם שינוי מבני, לטובת המגזר הפרטי על חשבון המגזר הציבורי ולטובת המגזר הפיננסי על חשבון המגזר היצרני. על רקע המיתון של שנות השמונים ותכנית הייצוב כתבה הכלכלנית הישראלית אסתר אלכסנדר את ספרה, 'כוח השוויון בכלכלה'. במסגרתו הסבירה כי החיסרון בתיאוריה של קיינס היה שלא הבחין בין המגזרים השונים בכלכלה, אלא התבסס על נתונים מצרפיים של המשק הלאומי. מתוך כך הוכיחה את חשיבותו של השוויון לצמיחה הכלכלית. אסתר אלכסנדר וספרה כמעט שלא זכו להד במדע הכלכלה האקדמי. כעת הופכות תובנותיה לנחלת הכלל ומגיעות ללב הדיון הכלכלי העולמי. הדיון המחודש בהדפסת כסף עשוי להוות פתח לשינוי עומק בכלכלה הישראלית, במידה ויערך תוך הבחנה בין הצורות השונות והמנוגדות של השימוש בכסף, כפי שהיא מובהרת במאמר שלפניכם.
לאחר שהותקפה על ידי מוניטריסטים ואחרים במשך עשורים, התאוריה המוניטרית המודרנית (MMT) והרעיון שניהול גירעון תקציבי מייצב את הכלכלה במקום לערער אותה, מקבלים לפתע תמיכה מחלקים בספקטרום הפוליטי שבמשך זמן רב התנגדו ל־MMT: המגזר הבנקאי והפיננסי, במיוחד הרפובליקנים. אבל התמיכה הזאת מכוונת ליעדים ששונים פעמים רבות באופן משמעותי ממה שתומכי ה־MMT המרכזיים מצדדים בו.
התאוריה המוניטרית המודרנית פותחה בשביל להסביר את ההיגיון של ניהול גרעון תקציבי כדי להגדיל את הביקוש במגזרי הצריכה והשקעת ההון במטרה לקיים תעסוקה מלאה. אבל הגירעון העצום של התקציב הפדרלי כתוצאה מתוכנית החילוץ של ברק אובמה לאחר ההתרסקות ב־2008, דרך קיצוץ המיסים של טראמפ והחילוץ הפיננסי במהלך הקורונה לא הזרימו כסף לכלכלה כדי לממן השקעות ישירות, תעסוקה, העלאת משכורת ורמת חיים. במקום זאת, יצירת כסף ממשלתית והקלה כמותית כוונו אל מגזרי הפיננסים, ביטוח ונדל"ן. התוצאה היא עיוות של ה־MMT ושל מטרתה המקורית.
על ידי סבסוד המגזר הפיננסי ועלויות החוב שלו, המדיניות הופכת דפלציונית במקום לתמוך בכלכלה ה"ריאלית". ההשפעה של מדיניות כזאת היא העצמת המגזר הבנקאי, אשר התוצר שלו הוא יצירת אשראי וחוב שאופיה הנוכחי איננו יצרני ואף נצלני.
ניתן לראות זאת בבהירות על ידי חלוקה של המגזר הפרטי לשני חלקים: הכלכלה ה"ריאלית" של ייצור וצריכה עטופה ברשת פיננסית של חוב ושאיבת רנטה – רנטה נדל"נית, רנטה מונופולית ורנטה מיצירת חוב פיננסי. הכרה בחלוקה זו חיונית להבחנה בין גרעון ממשלתי חיובי אשר עוזר לשמור על תעסוקה ורמת חיים עולה, לבין הוצאות של ממשלה "שבויה" אשר מסבסדות למגזר הפיננסי את שאיבת הרנטה ודפלציית החוב המביאים לצנע כרוני.
מקורותיה ומטרותיה של MMT
MMT פותחה במטרה להסביר את ההיגיון המוניטרי בניהול תקציב גרעוני כדי לתמוך בביקוש המצרפי. קיינס תרם לפופולריות של ההיגיון הזה בשנות השלושים של המאה ה־20, באמצעות הרעיון של זרימה מחזורית בין מעסיקים לשכירים. הוצאה גרעונית נתפסה ככזאת המאפשרת תעסוקה ציבורית ובעקבותיה הוצאה צרכנית שתספוג מספיק תוצרת כדי להקנות לכלכלה את היכולת לייצר ברווח. היעד של המדיניות היה לשמר (או לשקם) מצב של תעסוקה מלאה.
אבל ייצור וצריכה אינם כל הכלכלה. עם שורשים בתאוריית המימון הפונקציונלי של אבא לרנר, התאוריה המוניטרית המודרנית פותחה באופן רשמי בשנות התשעים על ידי היימן מינסקי ואחרים אשר חיפשו דרך לשלב את המגזר הפיננסי במערכת הכלכלית הכוללת בדרך ריאליסטית ופונקציונלית יותר מאשר הגישה המוניטריסטית של אסכולת שיקגו בצד הימני של הספקטרום הפוליטי. נקודת מפתח בתחייתה של ה־MMT הייתה באבחנה של וורן מוסלר (Mosler) שמדינה המנפיקה מטבע לא "ממסה כדי להוציא", אלא חייבת להוציא לפני שאזרחיה יוכלו לשלם מיסים במטבע של אותה מדינה.
MMT היא תאוריה פוסט־קיינסיאנית גם במובן של קריאה לשימוש בגירעון תקציבי ככלי ליצירת כוח קנייה בכלכלה כדי להגיע לתעסוקה מלאה. פיתוח נוסף של גישה זו הראה כיצד גירעונות כאלו יצרו יציבות במקום האי־יציבות שמקורה בדינמיקה של החוב במגזר הפרטי. בצורתה הקיצונית ביותר, הגישה הזאת טענה שניתן לרפא מיתון פשוט על ידי הוצאה גירעונית. אך חרף ההוצאה הגירעונית העצומה בארצות הברית ובגוש האירו בעקבות ההתרסקות של 2008, הכלכלה בכללותה המשיכה בקיפאונה; רק השוק הפיננסי ושוק הנדל"ן זינקו.
הסוגייה על הפרק היתה תפקידה של הממשלה בכלכלה. המתנגד העיקרי ליוזמות ותשתיות ציבוריות, לגירעונות תקציביים ולרגולציה של השוק, הוא המגזר הפיננסי. תיאורטיקנים מוניטריים מהאסכולה האוסטרית ומאסכולת שיקגו התנגדו נחרצות ל־MMT בטענה שתקציב גרעוני יהיה אינפלציוני, תוך אזכור של האינפלציה בזימבבואה וברפובליקת ויימאר. הם הציגו גירעונות תקציביים (ולמעשה, תכניות ורגולציה אקטיביים של הממשלה) כ"התערבות" ב"שווקים חופשיים".
חסידי ה־MMT הצביעו על כך שניהול עודף תקציבי, או אפילו תקציב מאוזן, שואב הכנסה מהכלכלה, ולכן מצמצם את הביקוש למוצרים ושירותים ומוביל לאבטלה. ללא גירעונות תקציביים, הכלכלה תיאלץ להסתמך על בנקים פרטיים עבור אשראי לצורך צמיחה.
דבר זה התחולל בארצות הברית בשנותיו האחרונות של ממשל קלינטון כאשר הממשל ניהל עודף תקציבי. אך אל מול עודף תקציבי של המגזר הציבורי, מגיע גירעון תקציבי תואם וזהה של המגזר הפרטי. תוצאת המדיניות הזאת הייתה להותיר מימון חוב פרטי או עודף מסחרי כדרכים היחידות שבהן צמיחה כלכלית תוכל לקבל את התמיכה הכספית שהיא זקוקה לה. הדרישות המערכתיות לריבית ופירעון חוב הטמונות במדיניות כזו הן דיפלציוניות, והובילו, בסופו של דבר, לכפייה של דפלציית חוב וצנע כלכלי לאחר משבר החוב של 2008.
גירעונות תקציביים מרייגן עד טראמפ
במידה וממשלות, באמצעות שימוש בגירעון תקציבי, לא מספקות למשק כוח קנייה מספק שמאפשר לו לצמוח, התפקיד של מתן אשראי וכסף למשק נותר בידיהם של הבנקים – תמורת ריבית, ולמטרות שהבנקים מחליטים עליהן (ואלה בעיקר הלוואות לרכישת נדל"ן, מניות ואגרות חוב). מהבחינה הזאת, הבנקים והממשלה מתחרים על מי ימלא את התפקיד של אספקת הכסף והאשראי למשק – ולאילו מטרות.
הבנקים שואפים שהממשלה לא תתערב – לא רק בנוגע ליצירת כסף, אלא גם ביחס למדיניות פיננסית ומדיניות מחירים, מדיניות מיסוי וקביעת כללים להתנהגות תאגידית. המגזר הפיננסי מעוניין להשתלט על מונופולים ציבוריים, על ידי גביית תשלום על שימוש במשאבי טבע או בתשתיות ציבוריות בסיסיות. הוא מסוגל לעשות זאת כאשר לממשלות נוצר מחסור בכסף משלהן, או במטבע חוץ. "מחסור" שהוא תוצאה של מדיניות כלכלית ולא של כורח. (בעבר השתלטות כזאת על נכסים ציבוריים הצריכה מלחמה; כיום חוב במטבע חוץ הוא המנוף העיקרי לכך).
כדי להגיע לעמדת שליטה כזאת, הבנקים צריכים למנוע מממשלות את האפשרות ליצור כסף. התוצאה היא קונפליקט בין אשראי בנקאי פרטי לאשראי ציבורי. כסף ציבורי נוצר למטרות חברתיות, בעיקר כדי לתחזק צמיחה של ייצור וצריכה. אך אשראי בנקאי כיום נוצר בעיקר למימון העברת רכוש ונכסים פיננסיים – נדל"ן, מניות ואגרות חוב.
הממשלים הרפובליקנים של רייגן ובוש (1981-1992), ניהלו תקציב גרעוני, אך לא כדי לשלם עבור הוצאות חברתיות, אלא כתוצאה מקיצוצי מיסים, ובראשם מיסוי נדל"ן. כדי "לטפל" בגירעון התקציבי שנוצר בעקבות קיצוצי מס אלו, ה"תרופות" היו קיצוץ תקציבי חריף בהוצאות החברתיות, החל בביטוח לאומי, בביטוח הבריאות (Medicare) ובחינוך. המטרה של איזון תקציבי הפכה להיות מפורשת בתקופת ממשל קלינטון (2000-1993), והנשיא ברק אובמה הקים את "הוועדה הלאומית לאחריות תקציבית ורפורמות" בשנת 2010. שמה של הוועדה משקף את התפיסה שעמדה מאחוריה כי "אחריות" פירושה תקציב מאוזן, תפיסה שדרשה את המשך הקיצוץ והביטול של תוכניות חברתיות.
מתנגדי הוצאות ציבוריות ראו בעליית החוב הממשלתי כתוצאה מהגירעונות התקציביים הזדמנות ומנוף להובלת קיצוצים וצמצום של ההוצאות הציבוריות. רפובליקנים ודמוקרטים רבים חיפשו במשך זמן רב הזדמנות לקצץ את הביטוח הלאומי. המוניטריסטים אנשי אסכולת שיקגו והאסכולה האוסטרית דחפו למדיניות של צמצום ההוצאה הממשלתית והמעורבות הציבורית במשק, תוך הפרטת כמה שיותר מתפקידיה, כדי שהמשאבים יוקצו על ידי "השוק". המשמעות של "הקצאה על ידי השוק", שוק שברובו ממומן על ידי חוב, היא שהמשאבים והממון שמוקצים על ידו מוסטים מהממשלות אל המרכזים הפיננסיים – מוושינגטון לוול סטריט ובמדינות אחרות לסיטי של לונדון, לבורסה של פאריז ולפרנקפורט. למרות זאת, ביקורת על הוצאות ממשלתיות לא הופנתה כנגד הוצאות צבאיות, והממשלה הגיבה למשברים הפיננסיים של הדוט־קום (2000) ושל משכנתאות־הזבל (2008) על ידי סיבסוד כספי וחילוץ של מגזר האשראי והנכסים.
מבחינת תומכי ה־MMT, בדומה לרוב הכלכלנים הפוסט־קיינסיאנים, תפקידם החיובי של הגירעונות התקציביים הוא בהזרמת כסף, כלומר ביקושים, לכלכלה. וכשמדברים על "כלכלה" הכוונה היא לתחום הייצור והצריכה ולא לשוק הפיננסי ושוק הנכסים. את הכלכלה ה"ריאלית" ניתן היה להושיע בכמה דרכים. דרך אחת אפשרית הייתה להחזיר את גובה המשכנתאות (ושיעורי ההחזר) למחירי השוק הריאליים, במקום למחירים שאליהם נופחו. דרך אחרת הייתה פשוט להעניק מענקים כספיים וסובסידיות לחייבים, באופן שיאפשר להם להמשיך לגור בבתיהם. שתי הדרכים הללו היו שומרות הן על יציבות המערכת הפיננסית והן על שיעור התעסוקה ועל מצבם של בעלי הבתים.
אבל אובמה בגד במצביעיו בכך שלא מחק חובות משכנתא מנופחים וחובות אחרים ולא החזיר אותם למחירי שוק ריאליים, ובמקום זאת חילץ את הבנקים. חילוץ הבנקים היה "פיצוי" על יצירת אשראי בצורת הלוואות גרועות (מתן משכנתאות ללווים חסרי הכנסה, עבודה ונכסים), והימורים פיננסיים גרועים על נגזרים שביצעו ברוקרים שהוגדרו כ"בנקים" כדי לקבל אשראי וחבילות חילוץ מהפדרל ריזרב. מאחר שהיכולת של הבנקים ליצור אשראי חדש הוגבלה על ידי המאזנים שלהם, הממשלה נכנסה במקומם והחלה ליצור אשראי משלה. זה נתן לבנקים, לבנקאות הצללים ולמוסדות פיננסיים לא־בנקאיים בוננזה של אשראי – ושפע אפשרויות לרכוש באמצעותו בתים מעוקלים בעלות נמוכה ולהפוך אותם לנכסים להשכרה. מדיניות זו אורגנה על ידי חברת ההשקעות בלקסטון (Blackstone) והפכה את המשבר להזדמנות לרווחי עתק למשתתפיו. ההשפעה של מהלך זה הייתה להחריף את הקיטוב הכלכלי, משום שרף הכניסה עבור משקיע היה 5 מיליון דולר.
ההקלה הכמותית בסך 4.6 טריליון דולר שהפעיל הפדרל ריזרב לא נחשבה כהדפסת כסף, מכיוון שמבחינה טכנית היא הייתה החלפת נכסים – "אשראי תמורת נכסים נטולי ערך". ההשפעה של עסקת ההחלף (swap) הזאת הייתה דומה במידה רבה לזרם של פיקדונות שהגיע לבנקים. הזרם הזה אפשר לבנקים לצלוח בשלום את המשבר, תוך השגת רווחי עתק בשווקי המניות והאג"ח, ומתן הלוואות להשתלטויות על חברות ולפעולות ספקולטיביות שונות.
הגרסה הוולגרית של MMT
השאלה החשובה היא כיצד מודדים את "הכלכלה". עבור המאיון העליון ואפילו עבור העשירון העליון, "הכלכלה" היא "השוק", ובאופן ספציפי שווי השוק של הנכסים שבבעלותם: הנדל"ן, המניות ואגרות החוב שלהם. המעטפת הפיננסית והנכסית הזאת על הכלכלה ה"אמיתית" של ייצור וצריכה גדלה בהתמדה ביחס לשכר ורווחים מתעשייה, בעיקר עקב הזרמת ההון והאשראי הממשלתיים (כמו גם הורדת המיסים על נדל"ן והון). יחד איתה עלו גם הרנטה הכלכלית, הריבית ועלויות השירותים הפיננסיים, המחושבים כחלק מהתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג), כאילו יש בהם תרומה כלשהי לכלכלה ה"ריאלית".
אנחנו עוסקים אם כך בשני תחומים כלכליים: אמצעי הייצור, הון מוחשי ועבודה מצד אחד (התחום שאמור להימדד על ידי התמ"ג), ושוק הנכסים הפיננסיים והנדל"ן, יחד עם חיובי הרנטה שנגבים מתוך ההכנסה מעבודה ומהון ממשי.
הנדסה פיננסית מחליפה הנדסה תעשייתית – ביחד עם הנדסה פוליטית על ידי לוביסטים שמחפשים הקלות מס, פריווילגיות לנטילת רנטה וסובסידיות ממשלתיות. חברות פועלות כדי לקבל אשראי וסיוע ממשלתי לא במטרה להגדיל את הייצור והתעסוקה שלהן, אלא כדי להעלות את מחירי המניות שלהן באמצעות רכישה עצמית ודיבידנדים גבוהים. רכישות עצמיות נקראות החזר הון, כך שגם ברמה המילולית זוהי מדיניות של הפחתת השקעות – שגם מתועדפת על ידי חוקי המיסוי (המס על רווחי "הון" הוא מס נמוך יותר, אם קיים בכלל, בהשוואה למס על דיבידנדים).
חלק ניכר מהבלבול השטחי בין מגזר הפיננסים, ביטוח ונדל"ן למגזר הייצור והצריכה בכלכלה נובע מחזרה על הפשטת־היתר של הנוסחה המוניטרית הבסיסית MV = PT [משמעות המשוואה היא שכמות הכסף (M) כפול מהירות המחזור של הכסף (V) שווה לרמת המחירים (P) כפול כמות העסקאות (T)], כלומר חלוקת הכלכלה למגזר הפרטי והממשלתי. אם מניחים בצד את מאזן התשלומים (המגזר הבינלאומי), הנוסחה אומרת כי הוצאה ממשלתית מזרימה כסף לכלכלה המקומית, ומנגד, עודף תקציבי שואב ממנה כסף.
הבעיה היא שהניתוח הזה, שרבים מתומכי MMT משתמשים בו, אינו מבחין בין הוצאה ממשלתית שמגיעה למגזר הפיננסי ולשווקי הנכסים לבין הוצאה שמגיעה למשק ה"ריאלי" ומשמשת להרחבת התעסוקה והייצור (כולל למשל בניית תשתית ציבורית). ללא הבחנה זו, לא ניתן לדעת אם הגירעון התקציבי הוא פרודוקטיבי ומשמש לתמיכה בתעסוקה ובתפוקה, או שהוא משמש רק לתמיכה במחירי הנכסים וכדי לוודא שנושים לא יאבדו את ערך החזרי החובות כלפיהם – חובות שאינם ניתנים לתשלום והופכים בסופו של דבר לבור ללא תחתית של הגירעון הממשלתי.
הניסיון לשמור את המגזר הפיננסי ותקורת החובות שלו מעל פני המים, משמעותו כפיית מדיניות צנע ומיתון על כל יתר המשק, בסגנון קרן המטבע הבינלאומית. משום כך "MMT למען וול סטריט" הוא אוקסימורון, והוא מנוגד ל־MMT למען תעסוקה מלאה.
החוב הפרטי הוא הבעיה
כסף הוא חוב. כאשר הממשלה יוצרת כסף ממשלתי לטובת מטרות ציבוריות – כדי לממן תעסוקה והרחבת הייצור – היא יוצרת שגשוג כלכלי. אולם במתכונתה הנוכחית, יצירת חובות על ידי המגזר הפרטי הפכה להיות בעיקר אמצעי למשיכת כסף, ולכן מביאה לאפקט ההפוך – דפלציה של חוב.
ממשלות יכולות לממן חוב ציבורי מבלי לפשוט רגל, כל עוד חוב זה נקוב במטבע המקומי שלהן, מכיוון שהממשלות תמיד יכולות להדפיס את הכסף כדי לממן את החוב הזה. ככל שהחוב הציבורי נובע מהוצאות התומכות בייצור, בתעסוקה ובצמיחה, תהליך זה אינו אינפלציוני. הממשלה נותנת ערך לכסף על יד קבלה שלו חזרה בצורת מיסים. כך שמדיניות מוניטרית קשורה בטבורה למדיניות פיסקלית. הנחת היסוד הקלאסית של מדיניות כזאת הייתה צמצום עלויות העודפות של המשק בעיקר דרך מיסוי רנטות, בניגוד למיסוי שכר ורווחים ממגזר הייצור והצריכה.
הבעיה בימינו היא החוב הפרטי. רוב החוב מהסוג הזה נוצר על ידי הבנקים. אשראי בנקאי זה – החוב שלקוחות הבנקים חייבים לבנקים – נוטה לגדול מהר יותר מאשר היכולת של הלווים להרוויח מספיק כדי לשלם אותו. הסיבה לכך היא שמרבית החוב הפרטי אינו משמש למטרות יצרניות ומניבות הכנסה, אלא למימון העברת בעלויות על נכסים (דבר שגורם לעליית מחירי הנכסים בהתאם לקצב גידול האשראי שמופנה למטרות אלה). שימוש שכזה באשראי – שאין לו קשר לכלכלת הייצור והצריכה – מביא לדפלציית חוב. במקום לספק למשק כוח קנייה (כפי שקורה כשהמדינה מנהלת גירעון תקציבי), החוב הפרטי פועל לאורך זמן לסחיטת ריבית, פירעון ותשלומים נוספים מהמשק.
בסופו של דבר המשכנתא האופיינית, כולל חיובי הריבית שלה, עולה על הערך שקיבל מוכר הנכס. כתוצאה מהריבית המצטברת, חוב המשכנתא הבסיסי נפרע מספר פעמים לבנק. התוצאה היא שהבנקים הפכו למרוויחים העיקריים של הכנסות מנדל"ן (דרך חובות המשכנתא) ובאופן כללי למוטבים העיקריים של רווחי "הון" (כלומר, רווחים מעלייה במחירי הנכסים).
מה שמעניק לאשראי הבנקאי את המאפיינים הכספיים שלו – ומאפשר לחוב להפוך לאמצעי תשלום – הוא נכונות הממשלה להתייחס לבנקים כאל שירות ציבורי ולבטח את הפיקדונות בבנקים (עד לגבול מסוים), ובשורה התחתונה להבטיח את יכולת הפירעון של הבנקים.
גירעון תקציבי שנובע מתוכניות החילוץ של המגזר הפיננסי, משקף את חוסר יכולתו של המשק לשאת את תקורת החוב שצומחת בצורה מעריכית. מכיוון שהתקורה הזאת גדלה כתוצאה מהמתמטיקה של ריבית מצטברת, גודלן של תוכניות החילוץ חייב לגדול – ואיתו הגירעון התקציבי (ותוכניות עסקאות החלף) כדי לממן את גידול היתר של החוב כאלטרנטיבה להשתת הפסדים על בנקים ומשקיעים פיננסיים.
זה מה שראינו מאז המשבר הפיננסי של 2008, באירופה ובארצות הברית. בהובלת המגזר הפיננסי, חלק ניכר מהזרם המרכזי של הכלכלנים אימץ את הרעיון של גירעונות תקציביים – עכשיו שהגירעונות האלו מיטיבים בעיקר עם המגזר הפיננסי, ולא עם האוכלוסייה בכללותה, דהיינו, לא עם הכלכלה ה"ריאלית" שהיתה במוקד התפיסה הכלכלית הקיינסיאנית וה־ MMT.
תמיכה שכזאת ביצירת כסף ממשלתי לא יכולה להיחשב ליישום של MMT, מכיוון שמטרתה הפוכה כמעט לחלוטין. כפי שהגירעונות התקציביים של תקופת רייגן שימשו כחלק הראשון במהלך להסגת הוצאות חברתיות (כמו ביטוח לאומי, ביטוח בריאות, חינוך ועוד), כך משמשים הגירעונות של תקופת אובמה-טראמפ כדי להזהיר כי הכלכלה צריכה לשמור על "יציבות" פיסקלית, על ידי הסגת תוכניות חברתיות במטרה לממן את החילוץ של המערכת הפיננסית. וול סטריט נהפכה באופן פלאי לשם נרדף ל"כלכלה" כולה. כוח העבודה והתעשייה נתפסים כנטל מיותר על המגזר הפיננסי ועל שאיפתו לסימביוזה עם הפדרל ריזרב ומשרד האוצר.
שלטון האוליגרכיה
אם וול סטריט תחולץ שוב על חשבון הכלכלה ה"ריאלית" של הייצור והצריכה, המשמעות תהיה שאמריקה הפכה מדמוקרטיה לאוליגרכיה פיננסית. באופן אירוני, ההיגיון הראשוני הוא הטענה שיוזמה ממשלתית מטבעה פחות יעילה מהמגזר הפרטי, ולכן יש לצמצם אותה ככל האפשר ("לממדים קטנים מספיק כך שניתן יהיה להטביע אותה באמבטיה", לפי הלוביסט גרובר נורקוויסט). אך הפקרת האחריות על הקצאת המשאבים למגזר הפיננסי מובילה לחובות שמביאים למשבר, שבתורו דורש התערבות ממשלתית בסדרי גודל חסרי תקדים כדי "להחזיר את הסדר", שמוגדר כהצלת הבנקים והמשקיעים הפיננסיים מההפסדים. את זה ניתן לעשות רק דרך השתת ההפסדים הללו על הכלכלה כולה.
כיום, המגזר הפיננסי – בנקים ומשקיעים פיננסיים – ממלאים את התפקיד שמילאו בעלי הקרקעות במאה ה־19. התשלום שגבו על השימוש בקרקע – הרנטה – הפך את בריטניה ואירופה לכלכלות עם עלויות גבוהות, משום שהמחירים היו מעל עלויות הייצור. בכך עסקה כל הכלכלה הקלאסית – התאמת מחירי השוק לעלויות הייצור החברתיות והכלכליות הממשיות. רנטה כלכלית הוגדרה כעלות עודפת ומיותרת, שהיוותה תשלום על פריווילגיות: קרקע שעברה בירושה ומונופולים שנושים ביתרו מתוך התחום הציבורי או זכו בהם כפיצוי חוקי על מימון חובות מלחמה.
מעמד הרנטיירים, לא רק שהיה המוטב העיקרי של העודף הכלכלי, הוא גם שלט בממשלה, דרך הבית העליון – בית הלורדים בבריטניה, ומוסדות דומים ברחבי אירופה. כיום, מעמד התורמים שולט בפוליטיקה בארצות הברית, דבר שהועצם באופן דרמטי דרך הפסיקה שאפשרה לתאגידים לתרום לבחירות (Citizens United). המשרות הפוליטיות הופרטו ונמכרות למרבה במחיר: וול סטריט והמגזר הפיננסי.
הגאות בשוק המניות ושוק האג"ח אחרי המשבר של 2008 העלתה את מדד הדאו ג'ונס מ־8,500 ל־30,000 נקודות. הקפיצה הזאת נוצרה על ידי התמיכה של הפדרל ריזרב, הרבה מעל המחירים ש"השוק החופשי" היה מתמחר. לפני ההקלה הכמותית, המניות בארצות הברית נפלו רק מעט מתחת לערך השוק הממוצע שלהן במאה הקודמת. ההקלה הכמותית ניפחה אותן לרמות חסרות תקדים בהיסטוריה, פרט לרמות שלהן בבועות של 1929 ו־2000. גם אחרי הנפילה בעקבות הקורונה, מחירי המניות עדיין גבוהים יחסית למחיריהן בראשית שנות השמונים.
הדרך הטובה ביותר להבין את התוצאה של המדיניות הזאת היא לחשוב עליה לא כבועה, אלא כשלפוחית, שהתקווה היחידה שלה לשרוד מבלי להתפוצץ, היא אם הממשלה תמשיך לתמוך בה נוכח כלכלה שמצטמצמת דרמטית בעקבות השלכות הקורונה.
אז השאלה שאנחנו עומדים בפניה היא מה יינצל: אמצעי הקיום הבסיסיים של הכלכלה או האוליגרכיה הטורפנית שחיה חיי מותרות על בסיס אמצעי הקיום המתכווצים האלו?
כל זה הוסבר כבר על ידי הכלכלנים הקלאסיים בתיאוריית הערך של העבודה, שנועדה לבודד את הרנטה הכלכלית ויתר הוצאות התקורה שאינן הוצאות ייצור (שנתפסו במאות ה־18 וה־19 בעיקר כהוצאות של המעמדות האמידים על שירותים).
בין סחורות לנכסים
מבלי להבחין בין מגזר הפיננסים, הביטוח והנדל"ן לבין הכלכלה ה"ריאלית", אין כל דרך להסביר את ההשפעה של גירעון תקציבי על אינפלציית נכסים ועל אינפלציה במחירי סחורות.
הנה פרדוקס לכאורה. אשראי בנקאי נוצר בעיקר כנגד בטחונות שנרכשים באמצעות אשראי – בעיקר נדל"ן, מניות ואגרות חוב. ההשפעה של הגדלת ההלוואות כנגד הנכסים האלו היא העלאת מחיריהם – בעיקר מחירי הדיור, ובנוסף מחירי ניירות הערך. ככל שמחירי הדיור גבוהים יותר, רוכשי בתים חדשים צריכים לקחת הלוואות גדולות יותר ויותר כדי לקנות בית. הצורך שלהם לשלם חלק גדול מהכנסתם כדי להחזיר את ההלוואות האלו, משאיר פחות ופחות הכנסה פנויה לרכישת סחורות ושירותים.
ההשפעה של העלייה במחירי הנכסים, שנוצרת בעקבות מתן הלוואות על ידי הבנקים, היא אפוא ירידה במחירי הסחורות במידה שבה עלויות האשראי הבנקאי מצמצמות את היכולת של הלווים לרכוש סחורות ושירותים. ההשפעה הדפלציונית הזו של אשראי בנקאי מסתיימת במשבר חוב, משבר שעליו הממשלה מגיבה בחילוץ המגזר הפיננסי באמצעות שילוב של הדפסת כסף ועסקאות החלף עם הבנק המרכזי (שאינם מופיעים כהדפסת כסף). זה בדיוק ההפך ממה שמבוטא בנוסחה הטאוטולוגית MV = PT, שמודדת רק את כמות הכסף החדש שמוכנס למחזור (M), מבלי להתייחס לשאלה לאיזה הוצאות הוא משמש. ללא התייחסות להבחנה בין השימוש באשראי בנקאי לרכישת נכסים (ולכן לתרומה לאינפלציה במחירי הנכסים) לבין הוצאות גירעוניות של הממשלה, הן הנוסחה המוניטרית הישנה והן הניגוד של ה־MMT בין המגזר הציבורי לפרטי, מתעלמים ומזניחים את הצורך להבחין בין עסקאות "העושר והחוב" של מגזר הפיננסים, הביטוח והנדל"ן, לבין האופן שבו מתרחשות הוצאות של שכר ורווחים בכלכלת הייצור והצריכה.
ייצור הכסף ה"אנדוגני" על ידי המערכת הבנקאית המסחרית, היא בצורת חוב נושא ריבית. היקף החוב הזה גדל בצורה מעריכית, וסופג וסוחט עוד ועוד מההכנסות של התעשייה והעובדים. התוצאה עבור הכלכלה בכללותה היא דפלציה של חוב.
אפשר לסכם זאת כך:
תן לאדם דג, והשבעת אותו יום אחד;
למד אותו לדוג, ותאבד לקוח.
אבל אם תיתן לו הלוואה לקנות סירת דיג ורשת, בסופו של דבר הוא ישלם לך עם כל הדגים שהוא יצליח לדוג. הוא יהיה משועבד לך באמצעות החוב שלו.
תרגום: גל רקובר, יאיר רביב ותום נבון
פורסם ב-CounterPunch
מייקל הדסון הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת מיזורי, קנזס סיטי, ועמית מחקר במכון לוי לכלכלה בבארד קולג'.
סטיב קין הוא פרופסור ועמית מחקר במכון לאסטרטגיה, חוסן וביטחון ביוניברסיטי קולג' בלונדון.
דירק בזמר הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת חרונינגן בהולנד.
סברי אונג'ו הוא כלכלן מאיסטנבול.