ייצור הכסף: איך לשבור את כוחם של הבנקאים

הטקסט שלהלן הוא תמלול של הרצאה שניתנה ב־London School of Economics ב־8 בפברואר 2017.

עשר שנים לאחר הכישלון הקטסטרופלי, הן של מערכת הבנקאות העולמית והן של הכלכלה העולמית, אי­־סדר כלכלי מוביל פעם נוספת לכאוס פוליטי וחברתי.

הדמוקרטיה המערבית על מפלגותיה הפוליטיות, הבנקים המרכזיים שלה, מערכת המשפט, והחברה האזרחית – כל אלה כשלו בהגנה על החברה מפני ההתנהלות הדורסנית של השווקים הפיננסיים – שמורכבת בעיקר משוחרי רנטה; ומפני הפונדמנטליזם של השוק והשפעותיו. בהעדר איגודים מקצועיים מאורגנים, ובמצב שבו הפיננסיאליזציה רוקנה מתוכן ואף השחיתה את המפלגות הפוליטיות – אלה המתפרנסים בעיקר מעבודה ולא מרנטה נקטו בצעדים על מנת להגן על עצמם. והצעדים האלה אינם תמיד נחמדים.

רמות גבוהות של אבטלה או תת־תעסוקה; צניחה בשכר; משברי דיור; רמות מטורפות של אי־שוויון – כל אלה הובילו, כצפוי, לעלייתן של תנועות־נגד בכל הכלכלות המובילות, כפי שחזה קרל פולני בשנות הארבעים. תנועות הנגד הללו מאיימות להמשיך את תהליך ערעור הדמוקרטיות המערביות הרופסות ממילא.

במקביל, חוסר היכולת של הדמוקרטיה והמערכת הפיננסית שלנו להגיב לסכנת שינוי האקלים מסכן את העתיד הממשי של המערכת האקולוגית ומכאן את האנושות כולה. משברים מסוכנים מאיימים על עולמנו. המילה "אפוקליפסה" מצויה על שפתי רבים.

אבל, כפי שטוען הסופר צ'יינה מייוויל בהקדמתו ל"אוטופיה" של תומאס מור, אפוקליפסה ואוטופיה ארוגות זו בזו. בסופה של מציאות מסדר אחד, תמיד ישנו "אופק של תקווה".

דעתי היא שהשיבושים הנוכחיים בכלכלה נגרמים ברובם בשל אופייה הבלתי נראה, חסר השקיפות והמופשט של המערכת הפיננסית הבינלאומית – זו הסיבה לכשל כלכלי חוזר ונשנה. העובדה שהמערכת אינה גלויה לעין ואינה ניתנת להבנה, כלומר שהיא אטומה למראה – משמעה שהחברה לא יכולה לעצב או לשנות אותה. הבורות הרווחת על אודות התנהלותו של המוצר הציבורי החשוב, היינו המערכת המוניטרית שלנו, הפכה את החברה שלנו לפגיעה. בורות זו מאפשרת לאינטרסים פיננסיים שהפקיעו את השליטה על המערכת מידי הדמוקרטיות, להמשיך ולערער את בטחון החברה.

אז נטלתי על עצמי משימה: להשתמש במה שלמדתי מכלכלנים בעלי שם על מנת להסביר את עולם הכסף לנשים, לפעילי סביבה ולציבור הרחב, בעזרת מה שאני מקווה שתהיה שפה נגישה.

הביטחון שלי, שהוא גם תקוותי, מבוסס על ניסיון חיים אמיתי: יובל 2000 (Jubilee 2000) – תנועה חברתית קטנה ודלת משאבים חינכה מיליונים על אודות טבעם המורכב והנפיץ של האשראי והחוב במערכת הפיננסית הבינלאומית. התנועה הניעה אנשים מכל רחבי העולם ליצור שרשראות אנושיות של סולידריות על מנת לדרוש ממנהיגי העולם שמיטת חובות בסך כמאה מיליון דולר (במונחים נומינליים) של 35 המדינות העניות בעולם, עד לשנת 2000. הדבר המרכזי שהניע את אותם מיליונים היה הבנה גדולה יותר של המערכת.

לפני שאמשיך, ארצה לומר זאת: שום דבר ממה שאשתף אתכם בו הערב איננו מקורי. כלכלנים הבינו את טבעו של הכסף מאז ימי הבנקאות של פירנצה והולנד, אולם במיוחד מאז 1705, כאשר אותו גאון סקוטי דגול, ג'ון לו (Law), פירסם את ספרו "כסף ומסחר" (Money and Trade) והמשיך בניסיון ליצור, בגבורה וכמעט לבדו, מבנה מוניטרי ופיננסי יציב לצרפת ולבריטניה. פרופ' אנטוין מרפי מאוניברסיטת דבלין, בביוגרפיה שכתב אודות לו, תרם תרומה משמעותית להחזרת המוניטין הראויים לו. הוא הדגיש את מה ששומפטר, בספרו "היסטוריה של ניתוח כלכלי", יחס ללו: "גאונות וכן, גם עומק חשיבה, אשר ממקמות אותו בשורה הראשונה של התיאורטיקנים המוניטרים בכל הזמנים."

בעקבותיו של ג'ון לו הלכו הנרי ת'ורנטון (1760–1815), הנרי דנינג מקלאוד (1821–1902), ג'ון מיינרד קיינס (1883–1946) – עוד אחד שנמצא "בשורה הראשונה של התיאורטיקנים בכל הזמנים", ושהתיאוריה והמדיניות המונטרית שלו זוכות להתעלמות מבישה – ג'וזף שומפטר (1883–1950), ג'ון קנת גלבריית (1908–2006), היימן מינסקי (1919–1996), וויין גודלי (1926–2010), ויקטוריה צ'יק (1936– ), ג'ף טילי ורבים אחרים.

אני משוכנעת שהתבססות על הידע והחכמה שלהם יסייעו לנו למצוא את אותו "אופק של תקווה". יחד עם הבנה ציבורית גדלה יותר, השינוי המבני של הכלכלה העולמית אכן אפשרי. זו השאיפה של ספרי הצנוע "ייצור הכסף" (The Production of Money).

*             *             *

כיום, "האנשים החזקים" – ובהם גם נשים – שרוכבים על הגל הפופוליסטי, מבטיחים לנו לאומנות ופרוטקציוניזם. הבטחותיהם מבוססות על המודל הריקארדיאני השחוק לעייפה של שווקים ליברליים המבוססים על ויסות עצמי בתחומי הכסף, המסחר והעבודה. במלים אחרות, אלו שווקים שבעבר היו חלק בלתי נפרד מהיחסים החברתיים, ושכעת הם מנותקים בפועל מכל צורה של דמוקרטיה מסדירה. "הפסגות שטופות השמש" שהובטחו לנו התבררו כאשליה.

הגברת תרזה מיי מציעה לכאורה "להחזיר את השליטה" מידי אותם "אזרחי שום־מקום" ששולטים בכלכלה הגלובלית, וזאת באמצעות תיעדוף הכלכלה המקומית, אך במקביל היא מתעקשת שבריטניה תישאר גלובלית.

מציאות החיים במערכת שמעלה על נס את הכלכלה הגלובלית על פני זו המקומית נחשפה לאחרונה באופן בוטה בגורלו של בית־תה קטן, הממוקם במצודת הייקליף שבדורסט. במשך 17 שנה הבעלים והמנהל של אותו בית־תה היה אדם מקומי בשם שון קירני. המועצה המקומית הוציאה מכרז על בית־התה, והחברה שזכתה בו היתה מפלצת גלובאלית – התאגיד 'ארמארק' ששוויו 14 מיליארד דולר. זהו תאגיד שמחזיק ברשותו בתי כלא וחברות הסעדה מכל רחבי העולם, ושהמטה שלו ממוקם בפילדלפיה.

אותה "סערה בבית־תה", כפי שכונתה על ידי הטיימס, היתה דוגמה קלאסית לכך שהמודל הכלכלי בן־ימינו מכזיב את אזרחי בריטניה. הוא מקריב את ה"סרדין" – בית התה שבבעלות המקומית – ל"כריש" בעל העוצמה הגלובלית והניידות הפיננסית. זו איננה תחרות של שוק חופשי. זו שחיטה כלכלית לא הוגנת בעליל של עסק קטן ובר־קיימא.כתוצאה מכך, שון קירני בהחלט יכול להפוך עכשיו לאחד מאלו ש"נותרו מאחור" בשל מדיניות הממשלה הבריטית.

מדכא, אך הפוליטיקאים שלנו – משני צידי המתרס – אינם לומדים מכך דבר. למרות כל הרטוריקה הלאומית, אנו יודעים שהם לא קראו תגר אמיתי על המודל הכלכלי השליט שהוביל להתקוממות הפופוליסטית למען הברקזיט – לא מצד המפלגה השמרנית, ולא מצד אף אחד מהפוליטיקאים. הממשלה תמשיך לעמוד מנגד, כשהון חופשי ומשוחרר מנצל את יתרונו המוחלט בכדי לבלוע את היזמים הקטנים –  ה"סרדינים" של הכלכלה – ולהמיט חורבן על היעדים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים של החברה.

כל עוד מפלגות האופוזיציה ימשיכו לתמוך ב"גלובליזציה" – היינו בליברליזציה פיננסית – לא תהיה קריאת תגר על הממשלה. תמיכתן במערכת הגלובלית הפרועה והבלתי מאוזנת של הקפיטליזם הרנטירי מסבירה את הכישלון של מפלגות סוציאל־דמוקרטיות הן באירופה והן בארצות הברית.

כישלון כלכלי מתמשך – מניע לתנועת־נגד

אין זה מפתיע שציבורים רבים זועמים ומצויים על סף התקוממות. הרי בסופו של דבר העולם סובל מכישלון כלכלי מתמשך מאז המשבר הפיננסי של 2007-2009.

למרות המאמץ הנחוש של הבנקים המרכזיים להזרים כ־500 מיליארד דולר בכל רבעון למערכת הפיננסית הפרטית, כמעין "מכונת הנשמה" לבנקים ולבנקאות הצללים, ולמרות התפוצה העצומה של נזילות המגובה על ידי משלמי המיסים – בנקים מסחריים עדיין חדלי פירעון ואינם ששים לאשר הלוואות. מחדל ההימנעות משינוי מבני בבנקים הגלובאליים ובמערכת הבנקאית משמעו התרחבות המשבר מן המוקד הראשוני שלו – הכלכלות האנגלו־אמריקניות – אל תוככי אירופה, בעיקר לדרומה.

כעת הוא עבר הלאה ופוגע בשווקים המתפתחים. הללו מתמודדים עם בריחה מהירה של הון, עם שינויים תזזיתיים בשערי החליפין, עם רמות גבוהות של חוב תאגידי, עם עלייה בשיעורי הריבית על הלוואות, עם דולר חזק, וכעת – עם פרוטקציוניזם. הברקזיט, דונאלד טראמפ, רודריגו דוטרטה, הגנרל א־סיסי במצרים, ויוליוס מלמה בדרום אפריקה: כל אלה הם ביטויים לדחייה שחש הציבור מאופייה חסר המעצורים, המושחת – פעמים רבות עד כדי הונאה ממש – של המערכת הפיננסית הגלובלית. זו מערכת שמותירה מיליוני אנשים מובטלים, מרוששים ומיואשים, כשבמקביל היא מעשירה באופן בלתי נתפס, וכמעט בלא מאמץ, את המאיון של כלכלת הרנטירים הגלובלית.

תפקידו של מקצוע הכלכלה

וכל אותו הזמן הזרם המרכזי במקצוע הכלכלה נותר מרוחק, שלא לומר מנותק, מכל האירועים וההתפתחויות. כבעלי מקצוע, הכלכלנים אינם לוקחים כל אחריות על המשבר. הם התעלמו לחלוטין משאלתה של המלכה אליזבת מדוע המשבר לא נצפה מראש.

מבחינה זו הכלכלנים שונים מאד ממדענים אמיתיים, כמו פיזיקאים ומהנדסי אווירונאוטיקה שלוקחים אחריות על ביטחונם של מיליוני נוסעי מטוסים בשהותם באוויר, ואשר נוקטים בכל אמצעי הזהירות על מנת למנוע התרסקויות.

הכלכלנים מצידם פשוט מושכים בכתפיהם: כאילו שהמשברים המתמשכים הללו כלל אינם קשורים אליהם, אלא הם בתחום אחריותם של פוליטיקאים, של נוטלי הלוואות סאב־פריים או של כוח העבודה חסר היעילות של בריטניה.

גרוע מכך, הם אינם מציעים כל חלופה לדגם הכלכלי השליט העכשווי שהוביל לתהפוכות פוליטיות: הליברליזציה הפיננסית, עליונות המדיניות המוניטרית ומדיניות צנע פיסקלית. התקווה היחידה שמוצעת לנו היא משהו שניתן לכנותו "קיפאון מתמשך".

ייתכן וזה יפתיע את האישה הממוצעת ברחוב, אבל עד למשבר הפיננסי הגדול של 2008 כלכלנים וספרי לימוד בכלכלה המעיטו בערכם של כסף, בנקים וחוב. הכסף נתפס כמעטה לפעילות האמיתית של הכלכלה: מסחר ושירותים.

אפילו כאשר סטודנטים לכלכלה החלו להתקומם ולמחות על העדר התייחסות לכסף, לבנקים ולחוב בתוכניות הלימודים, הרי שהכלכלנים של היום, הגם שלא באשמתם, אינם מצוידים בכלים למחקר ולהוראה של תיאוריה, מדיניות ופרקטיקות מוניטריות. פשוט מעולם לא לימדו אותם על כך.

מאז המשבר הפיננסי היו כלכלנים שניסו להכניס את הכסף לתוך מודלים של שיווי משקל דינמי סטוכסטי כללי (DSGE), אך הדבר לא שינה את תפיסת העולם שלהם, את המודל הכלכלי השליט. כקולקטיב – שיש בו, כמובן, יוצאים מן הכלל ראויים להערכה – הכלכלנים ממשיכים להיכשל בניסיונם לתפוס את טבעם התזזיתי של השינויים שיצק הסקטור הפיננסי הפרטי לכלכלה הגלובלית מאז שנות השישים.

אידאולוגיה

היה זה אדם סמית שטען לראשונה שכסף הוא אמצעי תיווך נייטרלי המסייע לחליפין ב"גלגל הענק של מחזור הסחורות". פול סמואלסון – ההוא מאינסוף המהדורות של "תורת הכלכלה" שפורסמו בכל רחבי העולם, טען:

אפילו בכלכלות התעשייתיות המתקדמות ביותר, אם נפשיט את המסחר עד לחשיפת יסודותיו הבסיסיים, ונקלף את המעטה המסווה של הכסף, נמצא שהוא מסתכם – בין אם ברמת היחידים ובין אם ברמת האומות – בסחר חליפין.

זו אידאולוגיה, לא מדע, לטעון ששוק הכספים דומה לשוק הסחורות, ושלפיכך הכרחי להשאירו לכוחות ההיצע והביקוש ולהימנע מרגולציה ממשלתית.

זו אידאולוגיה, לא מדע, לטעון שבנקאים הם בסך הכול מתווכים בין ציבור החוסכים לבין ציבור הלווים, ולא יוצרים אשראי יש מאין. כך גם לגבי התפיסה שהבנק המרכזי אחראי להיצע הכסף של המדינה, כשלמעשה הבנקים המסחריים הפרטיים בבריטניה אחראים על 95% מהיצע הכסף.

זו אידאולוגיה לטעון שאת הכסף, בדומה למסחר ולעבודה, אסור לנהל, אלא יש להשאירו נייד וחופשי לחמוק ממיסוי ולעבור למקומות שבהם ניתן לייצר רווחי הון בלא כל מאמץ, בדרך כלל באמצעות רנטה מופקעת.

זו אידאולוגיה להתיר לממשלות ולבנקים מרכזיים לשבת בחיבוק ידיים בזמן ששוקי הון ניידים ונטולי מחויבות ממיטים הרס על שווקים של שערי חליפין, אגרות חוב וסחורות.

בנקים מרכזיים מסתייגים מהרחבת השימוש בכלים מקרו־יציבותיים (macro-prudential) שמטרתם לשלוט בזרימת הון באמצעות "פסי האטה", או אפילו לחסום אותה כליל. הם מסתייגים לא משום שהם אינם מסוגלים לעשות זאת, אלא משום שכלכלנים – בקרן המטבע הבינלאומית, בבנק העולמי, בארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD) ובמשרדי האוצר בעולם – מקדמים באופן פעיל ניידות הון בלתי מווסתת וחסרת מעצורים, על אף שבזמן האחרון הם מתחילים לסגת מגישה זו. עד לאחרונה לטעון כנגד ניידות ההון היה כמו לטעון בעד חזרה לגולאג הסובייטי.

זו אידאולוגיה לטעון שניתן לגזור מההיגיון הפנימי של המיקרו־כלכלה מסקנות על המאקרו־כלכלה. או במלים אחרות, לטעון את הטענה המופרכת שאת תקציבי משקי הבית (המיקרו־כלכלה) ניתן לסכום ולהשוות לתקציבי ממשלות (המאקרו־כלכלה) – טענה שבה עושים שימוש להצדקת קיצוצים בהוצאות ממשלתיות.

זו אידאולוגיה לטעון שחוב ציבורי יושב כאבן ריחיים על חובות המגזר הפרטי, כשבזמני משבר החוב הציבורי הוא זה שמסייע בהחייאת המגזר הפרטי שנחלש.

וזו אידאולוגיה לטעון שהמגזר הציבורי הוא "האיש השמן", תוך עצימת עין להשמנת היתר החמדנית של המגזר הפרטי.

שלא במפתיע, התפיסות והדגמים האידאולוגיים הפגומים הללו נוחים מאד לאליטה הפיננסית, כמו שסטיאג'יט דאס (Das) טען בספרו "סוחרים, רובים וכסף":

באופן כללי, העולם הפיננסי המודרני אינו נהיר לגברים ונשים מהשורה… רמת ההבנה של בנקאים ורגולטורים רבים אינה הרבה יותר גבוהה… הוא כנראה תוכנן כך. כמו הזאב מ"כיפה אדומה": "כדי שאוכל להונות אותך טוב יותר".

דאס מסביר היטב מדוע כה רבים במגזר הפיננסי שבעי רצון מכך שבמקצוע הכלכלה יש שטח מת בכל הקשור ל'עולם הפיננסי המודרני': כדי שיהיה אפשר להונות אתכם טוב יותר.

הן המשברים הפיננסים החוזרים והנשנים, והן חוסר היכולת של מקצוע הכלכלה להגן עלינו מפני כשלים, מתמצים, לדעתי, בהבנה לקויה מאד של היסוד הבסיסי ביותר במערכת הפיננסית הגלובלית: הכסף.

אז מהו כסף למעשה?

הדבר הראשון שאותו יש להבין בעניין הכסף הוא שלא מדובר רק במטבעות ושטרות בארנק שלכם. גם לא בסכום בבנק ובהעברות הדיגיטליות שאתם מבצעים בכל יום בכרטיסי החיוב והאשראי, או שמועברים מסביב לעולם במיליארדית שנייה. לא. כסף, מעבר לכל דבר אחר, הוא מערכת. מערכת זו היא מבנה חברתי מעשה ידי האדם.

הכסף מצוי בשפע רק כאשר הוא מגובה ברשות ציבורית, במוסדות יציבים הממומנים או מגובים באופן ציבורי – מוסדות הזוכים לאמון. זו הסיבה שהביטקוין, שאותו כורים ברשת האפלה (Dark Web) על בסיס חוסר אמון (לשיטתם של מייסדיו) – איננו כסף… אך זהו דיון להזדמנות אחרת.

המוסדות המרכזיים לכסף כמערכת כוללים את המרכיבים הבאים:

• בנק מרכזי, המוסד היחידי שרשאי להנפיק את מטבע המדינה, להדפיס שטרות ולהטביע מטבעות. הבנק המרכזי מסייע לשמר את ערך המטבע (או יחידת החישוב) על ידי תביעה שהמיסים ישולמו באותו מטבע. הבנק המרכזי גם משפיע על שער הריבית – אשר מחייב את המגזר הבנקאי בלבד.
• יציבות המיסוי ומערכת גביית המיסים עצמה, שמתפקדת כמשאב הקובע ערך המטבע של המדינה. ככל שישנם יותר משלמי מיסים וככל שמערכת הגבייה יעילה יותר – כך המטבע "חזק" יותר.
• מערכת הבנקאות הפרטית אשר יוצרת (או 'מדפיסה') 95% מהיצע הכסף (באשראי ובהפקדות לחשבונות בנק).
• מערכת המשפט הפלילי ומערכת המשפט האזרחי (לצורך אכיפת חוזים).
• מערכת של הנהלת חשבונות, ובמיוחד הנהלת חשבונות כפולה (למעקב אחר נכסים והתחייבויות).

אם מוסדות אלה נעדרים; אם בניית מוסדות אלו נמנעת, כמו במדינות אפריקאיות רבות שעמן עבדתי – בשל האידאולוגיה שחדרה זה מכבר לקרן המטבע הבינלאומית ולבנק בעולמי; או אם מוסדות אלה מושחתים – התוצאה ישירה: פשוט אין כסף.

אם כן, כסף הוא בראש ובראשונה מערכת מעשה ידי אדם. כסף ו'ערכו של הכסף' – שיעור הריבית – הם, אם כן, מבנים חברתיים: מערכות יחסים חברתיות והסדרים חברתיים המבוססים מתחילתם ועד סופם על אמון.

כסף, כפי שטען ג'וזף שומפטר, אינו אלא "התחייבות לתשלום עתידי". והתחייבויות ניתן ליצור, לאשר או לברוא יש מאין. ההתחייבויות שאנו לוקחים על עצמנו נקראות במונחים מוניטריים "אשראי". הדבר הזה שאותו אנו מכנים בשם "כסף" בסיסו המקורי הוא באמונה. המילה אשראי באנגלית היא "credit", ומקורה בפועל הלטיני "credo" שמשמעו "אני מאמין". "אני מאמין – אני בוטח בכך שתשלם עכשיו או בנקודת זמן עתידית כלשהי". אשראי הוא כסף – תביעה למימוש התחייבות. בצדו השני של האשראי ישנה מחויבות – לקיים את אותה התחייבות. התחייבויות ותביעות הופכות לאשראי ולחובות.

בשלב מסוים החלו להנפיק מטבעות ושטרות כדי לייצג את האשראי, כלומר את ההתחייבויות. הם הפכו למייצגים מוחשיים של התביעות והחובות (שבמהרה הפכו רבות מאד), וסייעו לפעולות החליפין בהתחייבויות: אותן אלפים ואחר כך מיליונים של עסקאות שתמכו בפעילות הכלכלית. הם הפכו למשאבים שבאמצעותם נמדד ערכם של סחורות ושירותים, ושעל פיהם נערכו חליפין.

כמובן שחלק מההתחייבויות היו כרוכות ביותר סיכון מאחרות. חלק מהלווים היו פחות ראויים לאמון מאחרים – לפיכך "מחיר" הוצמד להבטחה, מחיר שהשתנה בהתאם לרמת הסיכון של ההבטחה. להבטחות מהימנות היה מחיר נמוך. להבטחות פחות מהימנות היה מחיר גבוה יותר. בוגרי הרווארד בארצות הברית משלמים שיעורי ריבית נמוכים יותר מאשר רקדניות עמוד בפלורידה או מעצבי שיער בשבעה דולרים לשעה במישיגן.

מחיר ההתחייבויות הללו, ומכאן של האשראי או של הכסף, נקבע על בסיס אישי כאז כן היום. "מחיר" ההלוואה או שיעור הריבית מעולם לא היה תוצאה של ההיצע והביקוש לכסף. הוא נקבע, תמיד, על בסיס סיכון (על ידי פקידים בבנק או בכל מוסד פיננסי אחר). הבנקאים מכנים את תהליך תמחור ההלוואה או האשראי בשם "הערכת סיכונים".

כיום, לדוגמה, אנחנו יודעים ששער הריבית החשוב ביותר בעולם, שער ה־LIBOR, שהינו קריטי לקביעת ריביות על 800 טריליון דולר בחוזי הלוואות סטודנטים; בחוזי משכנתאות; בהלוואות עסקיות; ובהלוואות להצלת מערכת הבנקאות הפרטית – לא היה שיעור ריבית "טבעי", היינו תוצר של היצע וביקוש לכסף. לא, הוא היה תוצאה של פעילות אנושית ביותר: קביעה, או מניפולציה, של סוחרים או "סוכנים" צעירים נוטלי־סיכונים, רובם גברים, הממוקמים במשרדים האחוריים של הבנקים.

ג'וזפין בלוגס היא עובדת חרוצה ושקולה ויש לה כישורים מעולים. יש לה תואר מאוניברסיטת אוקספורד, והיא במסלול קריירה. היא מחויבת בתשלומים. הסיכון שההתחייבות שלקחה על עצמה לא תכובד על ידה הוא קטן.

ג'ו בלוגס, מצד שני, הוא צעיר בעל נטייה לשתייה מופרזת, עובד במשרה חלקית, וכמו מיליוני סוחרים בשווקים הפיננסיים הוא נוטל סיכונים. כיוון שאי אפשר לסמוך על התחייבויותיו ועל קיומן, הוא יידרש לשלם ריבית על התחייבותו – שימושו בכסף – אם בכלל תאושר לו הלוואה.

אז כסף איננו סחורה, ובמהותו אינו קשור בסחר חליפין. דייויד גרייבר קרא תגר על התפיסה האורתודוכסית של כסף כאמצעי לסחר חליפין כשטען בספרו "חוב: 5,000 השנים הראשונות" שאשראי מעשה ידי אדם ומערכות אשראי היו קיימים מאז ומעולם.

אשראי וחוב, לא סחר חליפין, הם שמאפיינים את החיים הקהילתיים משחר הקיום האנושי. מערכות אשראי היו קיימות בחברות שבהן היו קיימים הכרות קרובה ואמון, ושבהן דמויות שזכו לאמון – כהן הדת, הצ'יף, זקן השבט – תמכו באמון זה. רק כאשר הכפר היה זקוק למקח וממכר עם זרים – היינו במרחב שבו לא היה קיים אמון – רק אז נשענו על סחר חליפין.

בכפרים או בקהילות קטנות שבהן נוצרו התחייבויות, שבהן עסקאות הפכו מחויבויות שאותן יש למלא ותביעות שאותן יש לכבד – בעל סמכות עקב אחריהן, פיקח עליהן ואכף אותן באופן מתמיד, כלומר וידא שהן ההתחייבויות והן התביעות תכובדנה. הכסף ו"מחירו" – שיעור הריבית – הוא בימינו אמת המידה לאמון או להתחייבות. אם האמון נעדר, מחירו של הכסף (או שיעור הריבית) הופך לאמת המידה לחוסר האמון.

כסף, על פי תפיסה זו, וכפי שג'ון לו הסביר לראשונה ב-1705, "הוא אמת המידה שבאמצעותה מוערכים טובין… הערך שעל־פיו הם נסחרים… וכך חוזים הופכים בני תשלום" (הדגשות שלי).

הכסף, בניגוד למה שקורה בסחר חליפין, איננו הדבר שאותו אנחנו נותנים בתמורה לטובין אחרים או לשירותים. כפי שניסח זאת מיטשל אינס (Innes) בכתב העת The Banking Law Journal במאי 1913:

אשראי, ורק אשראי, הוא כסף. אשראי, ולא מתכות הזהב או הכסף, הוא הקניין האחד שאותו מבקשים כל בני האדם, שרכישתו היא המטרה והתכלית של כל מסחר. אין כל ספק בכך שהאשראי עתיק הרבה יותר מן המזומנים.

מזומנים – זהב, מתכת הכסף, מטבעות, שטרות – תמיד היו ייצוגים של התחייבויות, של אמון. הם מעולם לא היו ההתחייבויות או האשראי עצמם.

כדי להבין זאת, חשבי על כרטיס אשראי. ברוב חשבונות כרטיסי האשראי אין כסף לפני שהלקוח מתחיל בהוצאותיו. כל שקיים הוא חוזה חברתי עם בנקאי: הבטחה או התחייבות כלפי הבנקאי להחזיר את תשלום החוב שייגרם כתוצאה מהוצאה באמצעות הכרטיס, ולעשות זאת בזמן עתידי מסוים ובשיעור ריבית מוסכם. וכאשר "כסף" יוצא מכרטיס האשראי שלך, הכרטיס לא מוחלף בעבור המוצרים שרכשת. זאת כיוון שכסף איננו כמו סחר חליפין. הוא אמת המידה שעל פיה מוערכים ונסחרים הטובין. לא, הכרטיס חוזר לתוך ארנקך. כרטיס האשראי והאמון שעליו הוא מושתת הם אלו שמעניקים לך את הכוח לרכוש מוצר או שירות. אם את נחשבת מהימנה – כך לפחות גורמים לנו להאמין – אזי הבנק ינפיק לך כרטיס פלטינום. אם אינך מוערכת כמהימנה – לא יוענק לך כרטיס אשראי כלל. כרטיס האשראי, מרגע אישורו, הוא האמצעי שבו את, המשתמשת, רוכשת כוח קנייה.

הקנייה באמצעות הכרטיס היא הוצאה שנוצרת יש מאין. "האשראי" הלא־מוחשי אינו אלא אמונה של הבנק ושל המוכרת, שבעלת הכרטיס והבנק שלה יכבדו את סכום התשלום. אמונה שבמקרה של כרטיסי אשראי אינה מגובה בערבון כלשהו. כיוון שכך, כל אשראי וכסף הוא מערכת יחסים חברתית של אמון בין אלו שמבצעים עסקאות: בין בנקאית ללקוחותיה; בין מוכרות לקונים; בין לווים למלוות. כפי שכסף הוא אשראי ואשראי הוא כסף, הרי שגם כל כסף הוא חוב, בדיוק כשם שכל ההתחייבויות הן בו זמנית גם תביעות.

תנועת הכסף הריבוני

רבים מחברי בתנועה לתיקון מוניטרי – בייחוד אלה שבתנועת 'הכסף הריבוני' (Sovereign Money) – מאמינים שחוב וכוחה של מערכת הבנקאות הפרטית ליצור אשראי הם תופעות רעות מאד. והם בהחלט יכולים להיות כאלו. אם מאפשרים לאשראי ולחובות להתרחב אל מעבר ליכולת ההחזר של כלל הלווים – או למעשה של הכלכלה כולה – החוב עלול להפוך לאבן ריחיים על צווארם של הלווים, אשר תגרור אותם לעומקי הייאוש, כפי שאנו יודעים מהניסיון, כמו במקרה של החקלאים ההודים.

אולם, בעוד שלבנקים יש כוח מול הלווים, ואפשרות לעודד לקיחת הלוואות, חשוב לזכור שצריך שניים לטנגו במערכת היחסים הזו. אשראי או חוב לא יכולים להיווצר עד אשר לקוח מגיש בבקשה להלוואה. צריך שניים לטנגו בתהליך ייצור הכסף. כאשר בנק או בנקאות צללים יוצרים כסף, אשראי או חוב – ישנו, ותמיד היה, צד שני לעסקה. בנקים מסחריים פרטיים אינם יכולים ליצור כסף "יש מאין" אם אין לווים. מבחינה זו אלו הלווים שברחבי העולם – סטודנטים, רוכשי בתים, ספסרים, יזמים, בעלי חנויות או ממשלות – הם שמחליטים על 'ייצור הכסף', ואשר הלוואותיהם מרחיבות או מכווצות את היצע הכסף.

אלו אינם הבנקים המרכזיים, כפי שטוענים כלכלנים אורתודוכסים, שיוצרים את היצע הכסף. אמנם הם אחראיים הן על הנפקת הכסף בהטבעת מטבעות ובהדפסת שטרות, והן על ניהול ערך הכסף באמצעות קביעת שער הריבית, אך הבנקים המרכזיים אינם "מדפיסים" את היצע הכסף של המדינה.

לא. בנקים מסחריים, יחד עם לוויהם, הם אלה ש"מדפיסים" את חלק הארי של היצע הכסף של המדינה. בבריטניה בנקאים מסחריים פרטיים אחראיים על 95% מהיצע הכסף. בארצות הברית הם אחראיים על 99% מהיצע הכסף. נתון זה לבדו יכול להסביר מדוע מוניטריסטים בשנות השמונים של המאה ה־20, בניסיונם לשלוט בהיצע הכסף, התמקדו רק במגזר הציבורי והתעלמו מההתרחבות העצומה של האשראי שיצרו בנקאים מסחריים פרטיים עם הסרת הפיקוח המחודשת עליהם. במשמרתם האינפלציה הרקיעה שחקים, כאשר יותר מדי כסף או אשראי רדפו אחרי מעט מדי סחורות ושירותים.

 אך אם נשוב אל היצע הכסף עצמו: יצירתו של הכסף היא תהליך שמתרחש "מלמטה למעלה". אם הלווים חוששים, מהססים וחסרי בטחון, אם הזמנים קשים או בלתי יציבים – הביקוש יהיה מצומצם כפי שהוא כיום. יזמים וכיוצא באלו לא ייטלו הלוואות מהבנקים, כתוצאה מכך לא תיווצרנה הפקדות, והיצע הכסף יתכווץ. כהשלכה מצמצום הצע הכסף ירדו גם הכנסות, מחירים וחסכונות – ונגע הדפלציה יכה בכלכלה. מאידך – אם לווים, יזמים, ספסרים מלאי בטחון, אם הם הופכים פזיזים ושאננים ביחס לאפשרות רווחי ההון הספקולטיביים שלהם – לדוגמה, בשוק הנדל"ן הלונדוני – הם נוטלים יותר הלוואות ובכך מרחיבים את היצע הכסף. כתוצאה מכך, הכנסות, מחירים וחסכנות יעלו. זו לא פיזיקה גרעינית.

כסף נטול חוב

חלק מחברי "כסף ריבוני" סבורים שעלינו לבטל את החוב, להפשיט את הבנקאים מכוחם "ליצור כסף ציבורי חדש" (במילותיה של הסוציולוגית מארי מלור) ולחזור לכלכלה נטולת חוב ומבוססת מתנות. פעילים אלו שואפים להלאים בפועל את היצע הכסף, כך שיורחב או יצומצם על ידי ועדה בראש הבנק המרכזי. באופן זה "כסף ציבורי חדש נטול חוב יוכל להיות מונפק על-ידי רשויות מוניטריות ציבוריות… כמענה לצורך ציבורי". שיעורי הריבית יושארו לגחמותיו של השוק.

אני מודאגת מההשלכות האוטוריטריות בהעברת כוח כלכלי שכזה לפקידות בלתי נבחרת בבנק המרכזי, שאינה חייבת דין וחשבון. אולם לצורך הדיון, כסף נטול חוב הוא תרתי דסטרי. אין בנמצא כסף נטול חוב, או לחלופין הוא פשוט משהו אחר לחלוטין – מענק או מתנה. אין למעשה סיבה אמיתית לכך שחברה לא תשאף לבנות כלכלה מבוססת מתנות – כזו שכל הפרטים שמרכיבים אותה יסמכו זה על זו בעניין מה שמארי מלור מכנה 'הַפְרָשָׁה' – עבור אוויר נקי וסביבה בטוחה, עבור אספקה של מזון, מעון, מרפא, עבודה ואמנות, או עבור סמארטפון. אלא שנכון להיום, בעוד אנו עדיין נהנים משאריות של תרבות הכוללת מתנות, נכשלנו בבניית כלכלה מבוססת מתנות. הדבר הקרוב ביותר שאליו הצלחנו להגיע הוא משק שבמסגרתו אנחנו, במשותף, נותנים אחד לשני משאבים משותפים – לדוגמה באמצעות חינוך חינם, שירותי בריאות בחינם, דיור מסובסד וכיוצא באלו. אך אפילו בחברה סוציאליסטית, או סוציאל־דמוקרטית, ה"מתנות" החברתיות הללו הן בסופו של דבר תביעות מכולנו – תביעות שמוסדרות באמצעות מערכת מיסוי.

במבנה מוניטרי מפותח – כל הכסף מבוסס על מערכת של תביעות: נכסים והתחייבויות המגובים בבטוחות. כל כסף הוא תביעה כלפי זולת כלשהו – התחייבות להדדיות – או חוב. הכלכלן האיטלקי אנדרה טרצי (Terzi) ניסח זאת במדויק: בכלכלה מוניטרית, חיסכון הוא עניין שונה מיצירת עודפי תירס ומכירתם. את התירס ניתן לאחסן מבלי שהדבר ישפיע על אחרים. רק בהחלטה למכור נוצרת מערכת יחסים עם האחרים. לעומת זאת, חיסכון בכלכלה מבוססת כסף תמיד "משפיע על אחרים", משום שתמיד מדובר בפעולה שמכוננת מערכת יחסים פיננסית עם אחרים: דרישה. ושוב, במילותיו של טרצי:

"בכלכלה מוניטרית, חיסכון איננו דבר כמותי שמישהו יכול להחזיק באופן עצמאי, כמו תירס או זהב או אוסף בולים נדירים. בכלכלה מוניטרית, בניגוד לכלכלות אחרות, חיסכון הוא פעולה ש[מייסדת מערכת יחסים עם אחרים] … בצורה של דרישה פיננסית".

כיוון שכך, כשבמערכת כלכלית מתרחבים החסכונות, אזי בהכרח מתרחבים בה החובות גם הם.

זה מה שכלכלנים אורתודוכסים מתקשים לתפוס כאשר הם נאבקים על קיצוץ החוב הממשלתי, תוך תקוות שווא לצבירת חסכונות. עליהם לעשות את ההיפך המוחלט: על מנת להרחיב את החסכונות, הכרחי שהחוב (בין אם פרטי ובין אם ציבורי) יורחב גם הוא. חסכונות צריכים להיות ממומנים, ואם היצע הכסף התכווץ משום שהמגזר הפרטי איבד ביטחון, אז הדרך הטובה ביותר לממן חסכונות תהיה שממשלות או בנקים פרטיים ינפיקו חוב חדש.

אך אל תפתחו ציפיות. אלו תפיסות מורכבות מדי עבור הפוליטיקאים שלנו, ולכן חברים יקרים, הצנע התקציבי עוד יישאר עמנו זמן מה.

בזמן של כשל או התמוטטות כלכלית, כאשר האבטלה מתרחבת והמשכורות וההכנסות ממיסים מצטמצמות – זו העת שבה הממשלה צריכה להגדיל הן את הפעילות הכלכלית הפרטית והן את החסכונות במשק באמצעות הנפקת חוב.

אם כן חוב הוא חיוני למערכת המוניטרית ולבריאותו של המשק. רק חוב שנוצר בשיעורי ריבית ריאלית גבוהים, הופך חדל פירעון. וכאשר אשראי או חוב משמשים לספסרות, ולא לפעילות מייצרת הכנסה יציבה – אז מתרחש משבר.

מערכות היחסים הללו – של אשראי ושל חוב, בין בעלי התחייבויות מצד אחד, לבין בעלי תביעות או נכסים מצד שני – הן מערכות היחסים החברתיות ההכרחיות לכלכלה מוניטרית. אלו הן מערכות היחסים שמייצרות את האשראי, אחר כך את ההכנסות, ולבסוף את החסכונות הנדרשים להשקעות, לתעסוקה ולכל סוגי הפעילויות המועילות והחשובות. כלכלנים אורתודוכסים תופסים זאת במהופך. הם מתבוננים בכלכלה המוניטרית מהצד השגוי של טלסקופ התיאוריות שלהם.

כיצד להכפיף את הבנקאים לתפקיד המשרתים ולא האדונים

כיום מי שמפעילים את המערכת המוניטרית הבינלאומית עושים זאת בדומה ל"שוליית הקוסם" של גתה. בהעדר מקבילה לקוסם, היינו הדמוקרטיה הרגולטורית, נוכלים ונוטלי סיכונים פיננסיים גורמים לחורבנות תקופתיים בכלכלה העולמית מאז 1971, והורסים את חייהם של מיליוני בני אדם. ובואו נהיה ברורים: אין דבר כזה רגולציה גלובלית יעילה. שאלו את אנשי הביטקוין – זו הסיבה שבגללה הם פועלים ב'רשת האפלה'.

השאלה היא זו: מי צריך לשלוט במערכות היחסים ובמוסדות הפיננסיים שנבנו באופן חברתי ומגובים באופן ציבורי? רשות פרטית נטולת מחויבות שוחרת רנטה? או רשות מפקחת, דמוקרטית וציבורית?

למדיניות ולרגולציה נדרשים גבולות. מדיניות פנסיונית, מדיניות משפט פלילי, מדיניות מיסוי, מדיניות להגנה על נכסים רוחניים – לכולן נדרשים גבולות.

הון פיננסי מתעב גבולות. בדומה לשוליית הקוסם, אנשי ההון הפיננסי הגלובלי רוצים להיות חופשיים להשתמש בקסם בריאת הכסף על מנת להציף את הכלכלה הגלובלית בכסף "קל", גם אם יקר, ובאותה נשימה להרעיב את הכלכלות על ידי צמצום כל מימון בר השגה. והם רוצים שיהיה להם "החופש" לעשות זאת, בהעדרו של הקוסם עצמו – הכהן, הצ'יף, זקן השבט – הדמוקרטיה הרגולטורית.

אם אנו מעוניינים לחזק את הדמוקרטיה, הרי שאנו חייבים להכפיף את הבנקאים לתפקיד משרתיה של הכלכלה. השליטה בהון, כלומר שליטה ביבוא וביצוא שלו, היא כלי חיוני לצורך כך, ותמיד תהיה כזו. במלים אחרות, אם אנו באמת רוצים "להחזיר לעצמנו את השליטה", נצטרך להחזיר את ההון שהפליג מאיתנו למרחב הגלובלי בחזרה לחוף מבטחים. זו הדרך היחידה להחזיר את הסדר והשליטה לכלכלה המקומית, אך גם לכלכלה הגלובלית.

שנית, בהינתן העובדה שאת הבנקאות הפרטית מגבים מוסדות במימון ציבורי, ברור שבכלכלה מקומית רשות ציבורית, אחראית ודמוקרטית היא זו שצריכה לנהל את מערכות היחסים המוניטריות בזהירות הראויה, ולא רשות פרטית. זו צריכה להיות המקבילה לראשי שבטים מהימנים מקומיים, הידועים כיום כ"רגולטורים".

הסמכויות שלהם חייבות לכלול את היכולת להבטיח שבהלוואות, באשראי או בחוב יעשה שימוש לפעילות יצרנית מצמיחת תעסוקה, שמולידה הכנסות – לצורך החזרי חוב ותשלום מיסים. ספסרות יכולה להוביל לזינוק מעריכי ברווחי הון, אך היא גם יכולה להוביל להפסדים קטסטרופליים. כסף, הלוואות ואשראי לצורכי שחירת רנטה, ספסרות והימורים  – צריכים להיות בלתי קבילים.

אין להעמיס על כספי הלוואות שיעורי ריבית ריאלית גבוהים שלא יאפשרו החזר. גם כאן, את שיעורי הריבית להלוואות מכל הסוגים – קצרות טווח וארוכות טווח, או במונחים ממשיים: בטוחות ובעלות סיכון – צריכה לנהל רשות ציבורית ולא פרטית, אם השאיפה היא שהלוואות תהיינה בנות־קיימא ובנות־החזר, ושחוב לא יוביל לכשל מערכתי.

קיינס הסביר כיצד ניתן ליישם זאת באמצעות "תיאוריית העדפת הנזילות" שלו, שעודנה רלוונטית עבור מעצבי מדיניות על אף שהיא זוכה להתעלמות מצד הממסד המקצועי בשל העובדה שהיא כוללת רשות ציבורית ולא פרטית לשליטה על הכסף.

אל לנו לשכוח שהמערכות הפיננסיות המקומית והבינלאומיות הן מבנים חברתיים מעשה ידי אדם. מכאן שכפי שהחברה יצרה אותן, כך היא יכולה לעצב אותן מחדש – כפי שאמנם התרחש ב"תור הזהב" של הכלכלה בשנים 1945–1971.

החדשות הטובות הן שבניהול נכון, כל אותן תביעות, התחייבויות ומערכות יחסים שמכוננות את המערכת המוניטרית שלנו יכולות להיות אינסופיות. מערכת מוניטרית בגיבוי ציבורי יכולה לספק את כל צרכי החברה, ובכלל זה גם את המעבר הנדרש והיקר מאד לכלכלה שאינה מבוססת על דלקי מאובנים. תחת מערכת מוניטרית יציבה אין סיבה שאי־פעם יהיה מחסור במימון.

בניגוד לכך, החכמה, הבינה, והכוח הפיזי של בני האדם – סופיים; מוצרים כמו זהב, פולי סויה ואפילו נפט – סופיים; משאבים כמו מים צלולים ואוויר נקי – גם הם סופיים. אלה המגבלות האמיתיות שלנו. ליכולות של מערכות היחסים החברתיות שלנו – אין מגבלות כאלו.

ואלה ששולטים במערכת מצמצמים או מרחיבים את המגבלות לשימוש במערכת המוניטרית להגשמת צרכי החברה. האם זו צריכה להיות רשות פרטית בלתי אחראית ושוחרת רנטה? או רשות ציבורית, דמוקרטית, ורגולטורית?

אני עומדת על דעתי שכדי לקחת את השליטה מידי מהבנקאים ולהחזיר אותה לעצמנו, יש צורך בשליטה של רשות ציבורית – הדמוקרטיה הרגולטורית שלנו, המתנהלת במסגרת גבולות המדינה. מערכת מוניטרית יציבה יכולה לספק את כל המימון שלו זקוקה החברה. בניהול נכון לעולם לא יהיה מחסור בכסף עבור התוכניות הדחופות שלה. העובדה שישנה אפשרות ממשית לשימוש במודעות ציבורית וברצון פוליטי על מנת לשקם מערכת שכזו היא הסיבה שבגללה אני רואה "אופק של תקווה", שיכול לסייע לנו להתרחק מאפוקליפסה ולנוע אל עבר אוטופיה.

תרגום: דודני אורסתיו

תמונה ראשית: Marco Verch / Piggy bank with hammer