המפנה האוטומטי

"הַמַּנְגְנוֹן שֶׁלָּךְ גָּדוֹל מִדַּי בִּשְׁבִילִי. 

גָּרַמְתְּ לִי לִרְצוֹת לִהְיוֹת קָדוֹשׁ."

(אלן גינסברג)

המערך אוטומטי מקיף היום את כל ההוויה האנושית ואנחנו צריכים לדבר עליו יותר. הוא בא לידי ביטוי מובהק אפילו בתחום כמו המוזיקה, ודרך החוויה שלה אפשר להתחיל להבין את האופן שבו אנחנו מתנהלים – את אופן הייצור החדש ואת ההתרוששות הנפשית שלנו בתוכו כגולם שקם על יוצרו. אינני מציע כאן תזה סדורה. הטקסט שלפניכם הוא אוסף מחשבות המזמינות להמשך מחשבה ושיחה.

מנגינה אחרת

"כִּנְגִינוֹת הַיָּפוֹת דָּעֲכוּ הַכְּפָרִים, כִּנְהִימוֹת לִי עָלוּ הַכְּרָכִים.

מַתִּי. כֵּן, מַתִּי. בִּבְשָׂרִי גַּם אֶחֱזֶה כִּי גָּוַע הָעֶלֶם הַיָּפֶה.

הַכִּנּוֹר שֶׁנִּשְׁאַר מְנַגְּנָן."

(אורי צבי גרינברג)

אני רוצה לדבר אתכם על הכלים שאנחנו משתמשים בהם. הכלים הראשונים שמוזכרים בספר בראשית אינם כלי עבודה אלא כינור ועוגב. שתי נשותיו של למך, עדה וצילה, נתנו חיים לשתי אפשרויות שונות של הקיום האנושי. בניהם של עדה הם יבל, הנווד שרועה צאן, ויובל הנגן. בניהם של צילה הם תובל קין הנפח ונעמה. יבל ויובל מנסים לתפוס את מה שחולף ונודד, תובל קין מחשל מחצבים לקציר ולקרב. אולי במשפחה הזאת נמצא סוף סוף התיקון לריב הישן בין קין להבל, בין בונה העיר לנווד, בין איש השדה לבין רועה הצאן. יש פה מהלך דיאלקטי – קין רוצח את הבל, למך הורג את קין ומביא לעולם את יבל ואת תובל קין כדי לפייס את שני הצדדים. דווקא בלמכיות הלא־תכליתית הזאת העולם מוצא ראשית תיקון שמתחדש שוב ושוב. בהקשר הזה יש טעם לדבר על רצח, לפחות על רצח של אפשרות אנושית מסוימת, רצח של רועים, רצח של נגנים – רצח שצריך להתרחש באופן תדיר כדי שנוכל לבנות את הערים ולחשל את הכלים שלנו.

כלי נגינה הם נקודת מוצא מעניינת לדיון על המפנה האוטומטי, בעיקר כי לא מדברים מספיק על מוזיקה אלקטרונית בשמאל הישראלי. מוזיקה היא אופן ייצור שלם – מערך שלם שמנסה לתפוס תנועות, רטיטות, גלי קול וצלילים, ולהפוך אותם למשהו סדור שאפשר לצרוך – וכמו שאי אפשר להבין את המאה התשע עשרה בלי להאזין לואגנר, כך גם אי אפשר להבין את המאה העשרים בלי להאזין לשטוקהאוזן. אבל שטוקהאוזן הוא לא בדיוק העניין כאן, כי הוא עדיין ניסה לדגום את הקולות המוכרים לנו ולעשות איתם משהו אחר, כמו שבתחילת המהפכה התעשייתית האתגר הראשון היה ללכוד את הפועלים בבית החרושת ולעבוד איתם אחרת. אחר כך באו הסינתיזיירים הראשונים, שניסו לחקות את הכלים האנלוגיים שאנחנו מכירים, והחיקוי היה כל כך גרוע שאנשים התאהבו בזה – זה מקביל למכונות שעוד ניסו לחקות את התנועה האנושית בראשית דרכה. מהר מאוד היה ברור שהעניין הוא לא לחקות שום דבר אלא ליצור צלילים דיגיטליים, משהו לגמרי חדש.

כיום, המפנה האוטומטי ניכר בכל שלבי ההפקה של כל סוג מוזיקלי שקיים, גם בזה שאנחנו מכנים בטעות "אקוסטי", אבל מפיקים אלקטרוניים לפחות אינם מתביישים בזה. מדובר בעולם אלגוריתמי שלם שהופך את הצלילים לחומר דיגיטלי שאפשר לדגום ולשעתק, עושה להם מוטציות ומסייע לסדר אותם בתחנת עבודה אודיו־דיגיטלית ולהפיק מהם יצירה. חוקרים שסרקו גלי מוח של מאזינים אפילו יודעים להגיד איך לבנות נכון את המתח האידיאלי בין ציפייה לסיפוק כדי ליצור את החוויה המושלמת וסביר להניח שבקרוב כבר יהיו כלים דיגיטליים שיוכלו לתת למפיקים המלצות לבנייה של רצועה אפקטיבית, ואולי אפילו לבנות רצועות לפי העיקרון הזה בעצמם.

לא נראה לי שזה מקרה שמועדון הטכנו הידוע ביותר כיום ממוקם בתחנת כוח נטושה. הטכנו התפתח בדטרויט על החורבות של התעשייה, על ידי פרולטריון שחשב בטעות שככה הוא בורח ממנה – הם הצטרפו לבורגנות רק כדי לראות את הבורגנות הזאת נושמת את נשימותיה האחרונות. קל לראות שהתקליטנים דומים מאוד למנהלים של מפעל. ההצלחה שלהם נמדדת ביכולת להפעיל ארסנל של טקטיקות לניהול אוכלוסין ולהפוך דרכן את הקהל שהתקבץ במקום לאוסף של אנשים צייתניים שיפעילו את הגוף שלהם בהתאם לקצב שהמכשירים מכתיבים. הביטוי האופרטיבי העיקרי הוא היכולת להוציא אנרגיה באופן היעיל והממושך ביותר. בשני המקרים הקונפליקט המרכזי הוא בין הרצון להשקיע את כל האנרגיה לבין הצורך לעשות את זה לאורך זמן מבלי לגרום לבלאי. כמו שפעם השתמשו בסוכר ובקפה כדי לעמוד בתפוקה, בתוך המועדונים משתמשים בסמים. זה קונפליקט שמלווה גם את הבליין שמנסה לחזות את הדרישות הבאות של התקליטן, וגם את התקליטן שמנסה להבין איך הבליין יגיב למה שהוא עושה. מי שמתקשה בזה יכול למצוא לא מעט מדריכים שמסווגים רצועות לפי סולמות ומקצבים ומסבירים איך לעבור מאחת אנרגטית יותר לפחות ואיך לסדר מערך של רצועות שיאפשר את התנועה הזאת.

בסופו של דבר גם התקליטן מוצא את עצמו משועבד לאלגוריתמים שמכתיבים את אופן ההתנהלות שלו. יותר ויותר תקליטנים היום מוצאים את עצמם נטמעים לגמרי במערך דיגיטלי שהם מהווים את האיבר הלא־מודע בו, גם אם אינם מודעים לזה לגמרי. המערך הזה אוסף בשבילם רצועות וממליץ להם על רצועות ואז מנתח בשבילם את הרצועות ואומר להם מה הדרך הכי נכונה להתאים את הקצב של הרצועות השונות. התקליטן, ככל שהוא גרוע, פשוט עומד שם ומזיז את הידיים בהתאם לדרישות של המחשב ומתאמץ לנהל את הקהל בהתאם לדרישות האלו. הניסיונות לתאר את המוזיקה כאסקפיסטית מחמיצים את זה שאין יותר לאן לברוח – ההבדל היחיד בין הפנאי לבין העבודה הוא שמקומות בילוי נמדדים ביכולת לשאוב אותנו לתוך חוויה כוללנית שאפשר למכור לנו, בעוד שהעבודה מנסה לשאוב אותנו לתוך חוויה כוללנית שבה היא יכולה למכור אותנו. אנחנו כועסים על תקליטנים גרועים כמו שאנחנו כועסים על מנהלים חסרי אחריות. דווקא כשהתקליטן טוב מספיק כדי לשדל אותנו לעשות את מה שהוא רוצה אנחנו יוצאים מהמקום מותשים. בפרפרזה לפוקו, אפשר להגיד שלא צריך להתפלא שהרחבה מזכירה לנו מפעל, שהמפעל מזכיר לנו בסיס צבאי וששלושתם מזכירים לנו בתי כלא. אבל ממש כמו שהרחבה עוברת אוטומציה מואצת, כך גם המפעל, הבסיס והכלא עוברים אוטומציה כזאת, גם אם זה נראה כאילו הם עדיין שומרים על הצורה הישנה שלהם.

המכונה היא מלכודת. היא לוכדת את ההון ואת העובד וגורמת לשניהם להפסיק לנוע בשוק באופן חופשי – אבל היא גם מגלמת את ההון עבור העובד שנלכד בה. מבחינתו, כשהוא נמצא בתוך המפעל הוא נמצא בתוך הקרביים של ההון. המובן הבסיסי של המפנה האוטומטי הוא שאם בעבר העובד היה האיבר המודע בתוך הקרביים של ההון, אם בעבר העובדים היו יכולים לפתח את מה שמרקס כינה "אינטליגנציה כללית" כרשת של איברים מודעים בתוך המכונות האדישות, כיום העובדים הופכים ליותר ויותר אדישים בזמן שהמכונות מתחילות "לחשוב" במקומם ולהסדיר בשבילם את סביבת העבודה שלהם, את אופי העבודה שלהם ואת זמני העבודה שלהם, ואפילו לנהל את הפנאי ואת השימוש בגוף שלהם כדי לאפשר שימוש יותר ממושך ואינטנסיבי בגוף הזה בהמשך.

קורה לפעמים שאתה עושה תנועה שלא התכוונת לעשות, התנועה הזאת מתלכדת עם דבר מסוים – צליל מסוים, אפקט או תנועה אחרת, וככל שהם חוזרים, אתה חוזר על התנועה הזאת שוב ושוב ומגלה שאתה דווקא אוהב אותה. המפנה אוטומטי הוא הרגע הזה. לא מדובר בפעילות אינסטינקטיבית טבעית, אבל גם לא לגמרי במשהו שבא מבחוץ – מדובר ביחסי גומלין עם דבר שמפעיל את הגוף שלך וגורם לך לתפקד באופן אוטומטי ולהיענות לתביעותיה של מנגינה שבאה ממקור אחר, מנגינה שהמקור שלה הולך ונעשה אוטומטי בעצמו.

שריפות

"חכו, חכו! זה לא כמו שזה נראה לכם… זה גרוע יותר."

(ד"ר קימברלי שאו)

אפשר לדמות את המפנה האוטומטי לאגדה לפיה העולם הזה מלא חיות של אש שבני אדם אף פעם לא הבינו איך להתמודד איתן. פעם הם פשוט חיו ביניהן, ואז הם התחילו לצבור אותן ולהפיק מהן אנרגיה, כלומר, חשמל. בסוף המהפכה התעשייתית צ'ארלס באבג' ועדה ביירון ישבו והבינו שאי אפשר להסתפק רק בזה. העניין בחשמל הוא שלפעמים הוא חש ולפעמים הוא ממלל, ואם אפשר למול אותו ולחלק אותו ל"חש" ו"מל", כלומר, 0 ו־1 בקוד בינארי, אפשר לגרום למכונות האלו לתפקד בצורה שונה לגמרי. נראה לי הגיוני שהראשון הוא בן של בנקאי והשנייה היא בת של משורר. היה צריך שילוב של קפיטליזם ושל פואטיקה כדי לגרום לזה לקרות. אבל הייטקיסטים אינם קוראים שירה כיום, וכשהם כן קוראים הם קוראים שירה גרועה. בזמן שעבר מאז כל הניסיונות ללכידה של חיות האש אלו הן השתכללו והפכו למגדל בבל המודרני. איננו יודעים את שפת החיות הזאת ולכן אנחנו מתקשים לתקשר בינינו ולשתף פעולה.

כמו הערים, גם החגיגה נולדה מרצח, כלומר, מהקרבת הקרבן. כשהפסיקו להקריב קרבנות בני אדם עדיין המשיכו לחגוג. הם קיבלו את האנרגיה שלהם מהשמש והפכו לכלי שצובר אותה, הם הבינו שהאש נמצאת בתוכם ונשארו ערים לילות שלמים כדי להסתכל על הלבנה ולזכור שיום אחד היא תתחיל להאיר בעצמה מהאור החזק שלה ועבודת הקרבנות תחזור. לא ברור לי מתי בדיוק אפשר היה לקום ולהגיד שהחגיגה כבר איננה אותה חגיגה ושהעבודה איננה אותה עבודה, אבל העולם שלנו התמלא שוב בדברים שאיננו מסוגלים לרדת לחקרם. הטבע כבר איננו נראה לנו כמו משהו אוטומטי – הוא נראה לנו כמו הגורם היחיד שיכול לבצע פעולה פוליטית, כלומר, ליצור מצב חירום, בזמן שהאוטומציה נראית לנו כמו המצב הטבעי. אנחנו חיים בעולם־מכונה.

פוקו באמת הקשיב לשטוקהאוזן. הוא עשה את זה בנקודת זבריסקי שבעמק המוות, בחודש יוני 1975. הוויכוחים על המשמעות של הלילה הזה ממשיכים עד היום, אבל סיימון וויד שארגן את כל זה מספר שפוקו יצא משם בן אדם אחר. מתארים שהוא שרף שני כרכים של "תולדות המיניות" אחרי החוויה הזאת, והחליט לזנוח גם את התורה של מרקס. אינני יודע אם זה באמת קרה, אבל אני בטוח שזה באמת קרה לכל השמאל. במהלך השנים שקדמו ליוני 1975, או לספטמבר 1973, יותר ויותר אנשים התקוממו ודרשו את השחרור מהעולם הישן ומהסדר התעשייתי. הנאו־ליברליזם צמח כמהפכת נגד שמדכאת את ההתקוממות הזאת. הוא העביר את המפעלים לדרום הגלובאלי (לא, הרובוטים אינם הסיבה להסגת התיעוש), ושם סוף לעבודות מהסוג של תשע עד חמש ולפוליטיקה הישנה של המפלגות והאיגודים. נוצר עולם חדש, מסוכן יותר ושברירי יותר, שעונה לכל הדרישות של "השמאל", ולכן "השמאל" גם אינו יכול להתנגד אליו. והכל בגלל שטוקהאוזן.

ככל שהנאו־ליברליזם החצין את העבודה כלפי חוץ, כלומר, אל מחוץ למדינות המפותחות, הצעד האסטרטגי היחיד שנשאר לו בתוך מדינת הלאום היה כיבוש של העולם הפנימי של האנשים וריקונו מתוכן. זאת בדיוק הסיבה לכך שה"טראנס" שאנחנו חווים נראה כמו שהוא נראה – זאת חוויה ריקה מתוכן. הם רוצים שנעבוד על עצמנו, ויש מערך אוטומטי שלם שמספק לנו מדדים לעבודה הזאת, בעיקר כדי שנתחיל לחשוב על כל החיים שלנו במונחים של ניצול יעיל של זמן, אנרגיה ומשאבים כדי להגדיל את התפוקה. המפנה האוטומטי הוא הגזל הזה של העולם, הנקודה שבה אנחנו מתעוררים לעולם שברור לנו שאיננו שלנו יותר, עולם שאיננו מסוגלים להבין מה מניע אותו ואיך הוא פועל, כי האלגוריתמים החליפו את הסביבה הטבעית ואת הפעולה האנושית, ואפילו מי שתכנת אותם איננו מבין עד הסוף מה בדיוק הם עושים.

דלז וגואטרי מתארים את לידתו של הפרולטריון כהטלה של מום. הם אומרים שיש אלימות מאורגנת שבחסותה בעל ההון לבוש באופן אובייקטיבי, והפועל עירום. אני חושב שהפועלים ניסו להטביל את עצמם לחברה אחרת, אבל הם נמצאים עכשיו בירדן, והם רוצים לעלות לגדה וללבוש את הבגדים אבל אינם יכולים. פועל הוא מי שגזלו ממנו את הידע שלו על איך לעשות דברים, או את הדרכים לעשות אותם, ומאותו הרגע הוא תלוי תמיד במי שכן מחזיק בידע או בכלים. חסידי האוטומציה מנסים לנסח פרולטריון חדש, כמעט אינפנטילי, שהתלות שלו באחרים שיודעים יותר היא תלות מתמדת, והוא אינו יודע אף פעם אם האלגוריתמים יגזרו את דינו למוות או לחיים. לא מדובר רק בתהליכי העבודה, אלא ממש בידע של איך לחיות. כמו שהפועלים בעבר היו צריכים להתמודד עם לידתו של העולם המתועש ועם עליית הכרכים, גם אנחנו צריכים להתמודד עם לידתו של העולם האוטומטי. אז יש לנו פרקריאט שזורקים אותו מהמפעל ומזניחים אותו, והצד השני של זה הוא המעמד הקוגניטיבי, שהשכיל לסגל לעצמו את הפתולוגיה האוטומטית, וויתר על האנושיות שלו כדי להתאים לעולם החדש, אבל גם הוא אינו עומד בקצב שבו הדברים מתרחשים והמחירים שהוא משלם על זה רק ילכו ויגברו, כך שמעבר לכל העצבים עליהם, יכול להיות שהם ראויים בעיקר לרחמים. צריך להבין שכאשר מדברים על המפנה האוטומטי מדובר על נישול אלים.

המפנה האוטומטי איננו שינוי טכנולוגי דטרמיניסטי, אלא מצב פוליטי שהיה זקוק לטכנולוגיות מסוימות כדי להסדיר את עצמו, ולא מדובר בהכרח בקדמה טכנולוגית אלא בשינוי של אופן ההתנהלות שלנו עם הטכנולוגיה. אינני יודע מה זה "אבטלה טכנולוגית", אני חושב שהאבטלה היא נשק פוליטי שמכוונים אלינו בלי שום קשר להתפתחויות טכנולוגיות כאלו ואחרות. המיתוס הזה מציע לנו נחמה, הוא מספר לנו שעוד מעט כולם יהיו דפוקים כמונו והמצב ישתפר, או אומר לנו שאנחנו נמצאים על תיבת נוח שהשכילה לנווט את מצבה קדימה בזמן שכולם טובעים. מעל לכל, הוא מנסה לנסח את הסדר הנאו־ליברלי, את הפגיעה בתיעוש, את לידתו של מגזר הייטקיסטי מנותק ואת השינוי בהליכי העבודה הבטוחים כמצב טבעי שאנחנו צריכים פשוט לזרום איתו או אפילו לעודד כדי שלא נשאר מאחור. כמובן, יש את הסיפור שלא מספרים לנו, אבל הוא לגמרי שם – האלימות שבה משתמשים כדי לכפות את המצב הזה, בנשקים אוטומטיים לבקרה על פעילויות של אנשים ובטכנולוגיות לניהול אוכלוסין, והאליטות שמצאו דרכים מיטביות להרוויח מהרנטות על הפטנטים שהן רושמות והפלטפורמות שהן מציעות לעבודה בלי שום התחייבות כלפי העובדים. המיתוס האוטומטי, להבדיל מהמפנה האוטומטי, הוא פנטזיה או חלום בהלות על עולם ללא צורך בעבודה, או בעובדים – פתרון על דרך ההשמדה למאבק המעמדי הישן. אנחנו ממשיכים לנהל את המערכה בזמן שהשדה כולו נשרף.

גלמים

"כשילד מחזיק צעצוע הוא עושה מה שהוא רוצה… אם אתה מביא גיטרה לתינוק הוא יקפוץ עליה, ירסק אותה, יחבוט בה. הוא לא ינגן אקורדים, הוא לא יבצע יצירה קלאסית יפה. הוא יראה מה כל הדבר עושה."

(ג'נסיס פ. אורידג')

"וְלָמָּה זֶה לֹא נְדַבֵּר אֵפוֹא כִילָדִים?"

(פרידריך ניטשה)

לפעמים עולה התהייה אם המציאות שאנחנו חווים היום באמת קיימת או שמדובר באחד מסרטי האימה שהפיקו ברפובליקת ויימאר. הקולנוענים האלה הבינו יותר טוב מכולם את הסוג הזה של ההלם שאני מדבר עליו וניסו לתת ביטוי לחיים בעולם מאוים ומוזר. אבל את השורשים של האוטומציה לא צריך לחפש אצל ד"ר רוטוואנג אלא אצל ד"ר קליגרי, לא בסרט "מטרופוליס" שעם כל העתידנות שלו עדיין לא הצליח לדמיין את הקריסה של התעשייה במערב, אלא ב"קבינט של ד"ר קליגרי", בדמות הסהרורית של צזארה שהפעילות האדישה שלו מזרה אימים בציבור. אם הסרט האחרון ניסה להזהיר אותנו ממשהו, או שלפחות מבינים אותו ככה בדיעבד, הרי שמדובר בקריסה של היכולת לפעול בתוך חברה אדישה, ובתעשיית פנאי שהופכת אותנו למפלצות. ובכל זאת, שני הסרטים האלה מגלים לנו את הכפילות האנושית – הרי אין בן אדם בנפרד ממכונה, יש בן אדם שהופך למכונה ומכונות שהופכות לבני אדם. כמו האדם־מכונה, גם המכונה־אדם מסוגלת להנהיג מרידות.

מהן האפשרויות הפוליטית של המפנה הזה? איני בטוח שיש לי תשובה מספקת. אני יכול להגיד שברור לי שאנחנו חייבים לפעול בתוכו. המשימה שלנו היא לצאת מההלם והאדישות ולחשוב איך מנסחים מחדש את הפעולה הפוליטית ואת המרכיבים המסורתיים שמאפשרים אותה – השותפות, נחלת הכלל, המרחב הציבורי, הפנאי – ואיך עושים את זה בעזרת הכלים הדיגיטליים שעומדים לרשותנו. אנחנו נצטרך להיאבק על כל זה כדי להבין מחדש מה הערך שלנו ושל מה שאנחנו עושים. ובכל זאת, הפתרון צריך להיות כמעט שמרני – אנשים צריכים לקחת פסק זמן, לחשוב ולדבר אחד עם השני על הדברים שהם חושבים עליהם, כדי להתמודד עם מצב שמעודד אותם להפסיק לחשוב, ולהתנהג במקום לפעול. אנחנו צריכים לחשוב על מה המקום שלנו בעולם החדש שנוצר כדי לדעת איך לתבוע עליו את הבעלות הכללית שלנו ולגרש את מי שתובע עליו בעלות כבר עכשיו. דווקא כאשר נשחרר את החיות של האש נבין שאפשר לקיים חזון של שותפות שמתגברת כמו אש שמעבירים מנר לנר ולא יודעת מחסור – אבל כשהאש אוחזת במזבח זה לא הזמן להתלהבות, זה הזמן לעבודה מדודה ושקולה לנגד העולם והקהל. אין לפועלים דבר לאבד זולת אלגוריתמים, ויש להם עולם ומלואו להרוויח.

אפשר לחשוב עכשיו דווקא על המקובל ר' אליהו בעל שם מחלם שהפליא לעשות נסים וידע גם הוא לצרף אותיות לחומר, וכך הוא יצר את הגולם שיעזור לו במלאכות הבית או יגן על הקהילה היהודית. הוא הבין שעם הזמן הגולם ילך ויגדל ושבשלב מסוים יהיה צריך לקרוע ממנו את הקלף עם השם הקדוש שנקבע במצחו ובכך להשיבו אל העפר. אבל הגולם הלך וגדל עד שהוא עבר בגובהו את הרב, וכשהרב החל להיות מאוים הוא הורה לגולם לחלוץ את נעליו כדי שיתכופף וניצל את ההזדמנות כדי לקרוע ממצחו את הקלף. כשעשה את זה הגולם אכן התפרק באחת לערמה של עפר, והרב נמחץ תחתיה ונפטר. משנפוצו באזור הסיפורים על הגלמים שנעשים בחלם קרה דבר מוזר – תושבי העיירה עצמם החלו להיות מזוהים בעיני הסובבים אותם כגלמים.

כשאני מדמיין את סוג האקטיביזם הנחוץ לנו כיום אני מדמיין את הדרך שבה ניצחו את הגולם בסרט של פול וגנר. זה לא קרה בתחבולות. בזמן שכל הילדים ברחו ממנו באימה, ילדה קטנה ניגשה אליו ורצתה לשחק איתו. הוא הרים אותה על זרועותיו, והיא תלשה את הקמע שהיה נעוץ בלבו כדי לבחון את הקמע מקרוב. ברגע שהיא עשתה את זה הגולם התמוטט.

מילות סיום

אנחנו עדים להתפתחותו של אופן הייצור חדש, שתואם באופן מושלם את מידותיו של הסדר הנאו־ליברלי ומנסה לעצב גם אותנו לפי מידותיו, כסובייקטים וכחברה. האוטומציה והשינויים באופי העבודה הם חלק מרכזי מזה – לא רק כשינוי טכנולוגי, אלא כריקון של העולם הנפשי שלנו, וההחלפה של הפעולה הפוליטית ושל החוויה האנושית בהתנהגות אדישה וריקה ממחשבות. הפעילות הפוליטית שתנסה לגבור על זה צריכה לחזור לאידיאלים הישנים, אבל לעשות את זה בתוך העולם חדש ולא להתכחש אליו – גם הוא, בסך הכל, מכיל אפשרויות חדשות.

תמונה ראשית: סצינה מתוך הסרט ד"ר מבוזה