תנטוס עטור הניצחון

הקדמת המתרגם: מייק דיוויס (1946-2022) היה מחבר, היסטוריון ואקטיביסט אמריקאי. הנושאים שאותם חקר ועליהם כתב היו מפעימים בהיקפם: מניתוח חברתי של לוס אנג'לס להשפעת הקפיטליזם על בצורות ורעב בעולם השלישי, ומהאיום הגלובלי שמציבה שפעת העופות להיסטוריה קצרה של מכונית התופת. כאחד המרקסיסטים היצירתיים של דורו, דיוויס שילב במיומנות את משנתו של מרקס עם חשיבה אורבנית ואקולוגית. למרבה הצער, רבות מתחזיותיו הפסימיות התממשו: הגידול העצום בהיקף שכונות המצוקה ברחבי העולם, שקיעתו של מעמד העובדים האמריקאי ואזהרותיו בנוגע להרס הסביבה ולהשפעותיו הבריאותיות והחברתיות. גם המאמר שלפניכם, מאמר שאותו כתב חודשים ספורים לפני מותו, אינו שופע אופטימיות. מאמרו מקונן על ריכוז הכוח האדיר בידיהם של מנהיגים חסרי חזון וחסרי רסן. נותר רק לקוות שתחזיתו האחרונה – ניצחונו של תנטוס – לא תתגשם. תרגום זה מוקדש לזכרו.

האם הגמוניה זקוקה לתוכנית־על? בעולם שבו אלף אוליגרכים מוזהבים, שייח'ים מיליארדרים ואלילי סיליקון שולטים בעתיד האנושי, אנחנו לא צריכים להיות מופתעים מהתגלית שתאוות בצע מולידה מוחות פרימיטיביים. הדבר שנראה בעיניי יוצא דופן בימים המשונים הללו – כאשר פצצות דלק־אוויר ממיסות מרכזי קניות ושריפות משתוללות בכורים גרעיניים – הוא חוסר היכולת של גיבורי־העל שלנו להעניק תוקף לעוצמה שלהם במסגרת נרטיב סביר כלשהו של העתיד הקרוב.

פוטין, לפי כל העדויות, מקיף את עצמו באותה כמות אסטרולוגיה, מיסטיקה ופרוורסיה כמו בני רומנוב בשקיעתם, ומאמין בכנות שהוא חייב להציל את האוקראינים מלהיות אוקראינים, אחרת הייעוד האלוהי של רוּס יהפוך לבלתי אפשרי. יש להרוס את ההווה כדי להפוך את העבר המדומיין לעתיד.

פוטין אינו איש הברזל ואשף הנוכלות שנערץ על ידי טראמפ, אורבן ובולסונרו, אלא פשוט אדם חסר רחמים, נמהר ונוטה לפאניקה. האנשים ברחובות קייב ומוסקבה שצחקו בביטול על האיום עד שהטילים החלו ליפול, היו תמימים רק בציפייתם שאף מנהיג רציונלי לא יסכן את כלכלת המאה ה־21 של רוסיה כדי להקים אימפריה למראית עין על גדות הדנייפר.

אכן, אף מנהיג רציונלי לא היה עושה זאת.

מן העבר השני של האוקיינוס, מנהל ביידן סיאנס בלתי פוסק עם דין אצ'יסון וכל רוחות העבר של המלחמה הקרה. הבית הלבן חסר חזון בשממה שהוא עזר לייצר. כל מכוני החשיבה והמוחות הגאוניים שלכאורה מנחים את אגף קלינטון־אובמה במפלגה הדמוקרטית הם, בדרכם שלהם, בעלי מוחות לטאה לא פחות ממגידי העתידות בקרמלין. הם אינם מסוגלים לדמיין שום מסגרת מחשבתית אחרת להתמודדות עם שקיעתה של העוצמה האמריקאית למעט התחרות הגרעינית עם רוסיה וסין. (כמעט וניתן היה לשמוע את אנחת הרווחה כשפוטין הסיר את העול הנפשי של חשיבה על אסטרטגיה גלובלית בעידן האנתרופוקן.) בסופו של דבר, ביידן התגלה כאותו מחרחר מלחמות המחזיק בהגה השלטון שחששנו שהילרי קלינטון תהיה. על אף  שהמצב במזרח אירופה הוא זה שמטריד אותנו כעת, מי מטיל ספק בכך שביידן נחוש לחפש עימות בים סין הדרומי – ים מסוכן הרבה יותר מהים השחור?

בינתיים נראה שהבית הלבן השליך לפח באגביות את המחויבות הדלה שלו לפרוגרסיביות. שבוע לאחר הדו"ח המפחיד בהיסטוריה, דו"ח שרימז על ההכחדה הצפויה של עניי האנושות, שינוי האקלים כלל לא הוזכר בנאום לאומה של הנשיא. (איך אפשר להשוות זאת עם הדחיפוּת הטרנסנדנטלית של בנייתה המחודשת של נאט"ו?) ואילו טרייבון מרטין וג'ורג' פלויד הם כעת בסך הכל קורבנות בצד הדרך שנעלמים במהירות מהמראה האחורית של הלימוזינה הנשיאותית, בעוד ביידן ממהר להרגיע את השוטרים שהוא חברם הטוב ביותר.

אבל זו איננה רק בגידה: השמאל האמריקאי נושא באחריות משלו לתוצאה העגמומית. האנרגיות שנוצרו על ידי אוקיופיי, BLM והקמפיינים של סנדרס כמעט ולא נותבו לחשיבה מחודשת על סוגיות גלובליות ולמסגור של פוליטיקת סולידריות מחודשת. גם כוח המחשבה הרדיקלי, שבעבר היה מרוכז כמו לייזר במדיניות החוץ של ארצות הברית (י.פ. סטון, אייזיק דויטשר, ויליאם אפלמן ויליאמס, ד.פ. פלמינג, ג'ון גראסי, גבריאל קולקו, נועם חומסקי… אם להזכיר כמה מהם), לא זכה למלא את שורותיו בבני ובבנות הדורות הצעירים יותר.

גם האיחוד האירופי לא תרם את חלקו למציאת פתרון לבעיות המגדירות את עידננו, ולהנחת יסודות לגאו־פוליטיקה חדשה. גרמניה, ששמה את יהבה על  סחר עם סין ועל ייבוא גז טבעי מרוסיה, חשופה במיוחד לסיכון של איבוד אוריינטציה. הקואליציה הפסיבית בברלין אינה מוכשרת, בלשון המעטה, למצוא דרך אלטרנטיבית לשגשוג. בדומה לכך, בריסל, גם אם התעוררה לחיים באופן זמני בעקבות הסכנה הרוסית, נותרה הבירה של מדינת־על כושלת, איחוד שלא היה מסוגל לנהל בצורה משותפת את משבר ההגירה, את המגפה, או את האנשים החזקים בבודפשט ובוורשה. נאט"ו מורחבת המתבצרת מאחורי חומה חדשה במזרח היא תרופה גרועה יותר מהמחלה.

כולם מצטטים את אמירתו של גרמשי על האינטרגנום, אך עושים זאת בהנחה שדבר־מה חדש יוולד או יכול להיוולד. אני בספק. אני חושב כי במקום זאת מה שאנחנו צריכים לאבחן הוא גידול במוח של המעמד השליט: חוסר יכולת גובר לכל הבנה קוהרנטית של שינוי עולמי בתור בסיס להגדרה של אינטרסים משותפים ולניסוח של אסטרטגיות בקנה מידה גדול.

בחלקו זהו ניצחונה של עכשוויוּת פתולוגית, שכל החישובים שלה מבוססים על השורה התחתונה קצרת הטווח במטרה לאפשר לעשירים ביותר לצרוך בתקופת חייהם את כל הדברים הטובים על פני כדור הארץ. (מישל אגלייטה בספרו האחרון Capitalisme: Le temps des ruptures מדגיש את אופיו חסר התקדים של השסע הדורי הזה.) תאוות הבצע הפכה להיות כה קיצונית שהיא אינה זקוקה יותר להוגים פוליטיים או לאינטלקטואלים אורגניים, רק לפוקס ניוז ולרוחב פס. בתרחיש הגרוע ביותר, אלון מאסק פשוט יוביל הגירה של מיליארדרים אל מחוץ לפלנטה.

ייתכן גם שהשליטים שלנו עיוורים משום שהם נעדרי הראייה החודרת של מהפכה, בין אם זו מהפכה בורגנית או מהפכה פרולטרית. עידן מהפכני לובש אולי את מחלצות העבר (כפי שניסח זאת מרקס בחיבורו השמונה עשר בברימר של לואי בונאפארט), אך הוא מגדיר את עצמו על ידי הכרה באפשרויות לארגון מחדש של החברה, הצומחות מתוך כוחות טכנולוגיים וכלכליים חדשים. בהיעדר תודעה מהפכנית חיצונית והאיום בהתקוממות, משטרים ישנים לא מייצרים את בעלי החזון (הנגדי) מטעמם.

(למרות זאת, הרשו לי לציין את הדוגמה המוזרה של נאום שנשא תומא פיקטי ב־16 בפברואר באוניברסיטת ההגנה הלאומית של הפנטגון. כחלק מסדרת שיחות שגרתית על "התגובה לסין", טען הכלכלן הצרפתי כי "המערב" חייב לאתגר את ההגמוניה הצומחת של בייג'ין על ידי נטישת "המודל ההיפר־קפיטליסטי המיושן" ועל ידי קידום "חזון משחרר ושוויוני חדש ברמה העולמית" במקומו. אכסניה ואמתלה משונות, בלשון המעטה, ללימוד סנגוריה על הסוציאליזם הדמוקרטי.)

הטבע בינתיים נוטל חזרה את מושכות ההיסטוריה וגובה פיצויים עצומים על חשבון כוחות, בייחוד תשתיות טבעיות ומהונדסות, שפעם האימפריות חשבו כי הן שולטות בהם. במצב עניינים כזה, ה"אנתרופוקן" עם הפרומתאיוּת המרומזת שלו, נראה לחלוטין בלתי הולם למציאות של קפיטליזם אפוקליפטי.

ניתן לטעון, בתור משקל נגד לפסימיות שלי, שסין רואה למרחוק במקום שבו כל השאר עיוורים. אין ספק שהחזון הנרחב שלה של אירואסיה מאוחדת, יוזמת החגורה והדרך, היא תכנון גרנדיוזי לעתיד שלא נראה מאז זריחת "המאה האמריקנית" מעל החורבן העולמי שהולידה מלחמת העולם השנייה. אבל הגאונות הסינית, ב־1949–1959 וב־1979–2013, הייתה טמונה בנוהג הנאו־מנדריני של מנהיגות משותפת, שהייתה ריכוזית אך רבת קולות. שי ג'ינפינג, בעלותו על כסאו של מאו, הוא התולעת שבתפוח. למרות שהוא הגדיל את כוחה הכלכלי והצבאי של סין, השחרור חסר האחריות של הלאומנות הקיצונית עשוי עוד לפתוח תיבת פנדורה.

אנחנו חיים בגירסה המסויטת של "אישים גדולים עושים את ההיסטוריה". בשונה משיאה של המלחמה הקרה שבה פוליטביורו, פרלמנטים, קבינטים נשיאותיים ומטות כלליים היוו במידה מסוימת משקל־נגד למגלומניה בקרב האליטה, יש מעט מתגי בטיחות בין המנהיגים רמי הדרג של היום לבין ארמגדון. מעולם לא רוכז כוח כלכלי, תקשורתי וצבאי רב כל כך בידיים מעטות כל כך. לכן עלינו לחלוק כבוד לזכר הגיבורים אלכסנדר איליץ' אוליאנוב, אלכסנדר ברקמן ושלום שוורצבארד שאין שני לו.

פורסם ב-Sidecar

תמונה ראשית: Mauricio García Vega / Tanatos (Wikimedia)

תרגום: אדם חפץ