Skip to content

טרור בפרספקטיבה היסטורית

פרד האלידיי

טרור הוא אחד המושגים המבלבלים והשנויים במחלוקת בלקסיקון הפוליטי. הדרך להבנתו היא חיבור בין העבר להווה, בין אלימות מדינתית לאלימות מרדנית ובין תנועות לאומניות לתנועות דתיות.

הבלבול של זמננו

אביב 2004 הביא עימו מפלצות. הפיגועים במדריד, החיסולים בעזה, ההרג בקוסובו, הטבח באוגנדה, הביזה בעיראק והרדיפות בסודן מזכירות לעולם – אם הוא התפתה לשכוח – שהסוגיה המכרעת במאה ה־21 היא שאלת האלימות הפוליטית וגורמיה.

חלק ניכר מהאלימות הפוליטית הזאת ניתן לקטלג כטרור, והיא בכללותה מודל מוכר של המונח הרעיל, הרב־שכבתי, ובסופו של דבר, ההכרחי הזה. השימוש במושג דורש זהירות וכושר הבחנה מופלגים, יחד עם מודעות לפוטנציאל של שימוש לרעה. אך המציאות הדוחקת של זמננו מטילה עלינו את האחריות להפוך את המושג לכלי להבנה ולהארה.

טרור הוא סוגיה מורכבת שאיננה מאפשרת פתרון אינטלקטואלי או פוליטי פשוט. אין, ככל הנראה, נושא שהיה כה חשוב ביחסים בינלאומיים, ושהיחס אליו היה בו בזמן כה מבולבל. אך הצגה בהירה של הבעיה מעולם לא היתה הכרחית יותר, משום שמאז ספטמבר 2001 היא היתה התימה המעצבת של מדיניות החוץ האמריקאית, ובהרחבה משם גם עיצבה את הדיון במדיניות חוץ באירופה, ביבשת אירואסיה, במזרח התיכון ובמקומות נוספים.

טרור איננו בעיה ייחודית למזרח התיכון או לאסלאם. מבחינה היסטורית, יבשת אירופה הייתה החלוצה של אלימות פוליטית בקנה מידה עולמי, היא פיתחה את המלחמה התעשייתית המודרנית ושיחקה תפקיד מוביל בפיתוח אותם מכשירים פוליטיים ייחודיים של פעולה ושליטה מודרניים: רצח עם, עינוי מדינתי מערכתי וטרור.

כיום, אירופאיים מרגישים בצדק שחייהם, שלוות נפשם וערכי הליברליזם והדמוקרטיה הפגומים אך המשמעותיים שלהם, נמצאים תחת איום, וימשיכו להיות תחת איום בשנים הבאות. עידן התמימות שנולד מהשגשוג המתרחב של האיחוד האירופי במשך חמישה עשורים, ומסוף המלחמה הקרה מאז 1991 הגיעו לקיצם, אם לא ב־11 בספטמבר 2001, אז ב־11 במרץ 2004.

אך אל לנו לשכוח שאירופה היא זו שהובילה את העולם בשימוש באלימות פוליטית, ושטרור, והפחד שהוא מייצר, הם סוגיות כלל־עולמיות. ניתן להבין למה פוליטיקאים רבים כל כך בספרד ומחוצה לה מדברים על פיגועי מדריד כמתקפה על ערכים אירופאיים, ומדוע הפרלמנט האירופי,יום לאחר הפיצוצים במדריד, העביר החלטה למען יום אירופאי נגד טרור. אבל אלו תגובות חלקיות ומוטעות: האירופאים שבינינו נושאים גם הם אחריות על התופעה הזו.

חשוב מכך, מטרותיו של הטרור הם לא רק אירופאים, וגם לא רק אמריקאים, אלא גם כל אותם האנשים במזרח התיכון ובמקומות אחרים שמתייצבים כנגד האויב הטוטליטרי והפנאטי הזה, שהוא גם נחוש וסבלני. הבעיה שייכת, ותמשיך להיות שייכת לאורך זמן רב, לעולם כולו. עלינו למסגר את התגובות הבטחוניות, הפוליטיות והמוסריות במושגים אלה.

קיימת סיבה נוספת לכך שהכרחי להבין את אופיה הגלובלי של בעיית הטרור: צידה האפל של הגלובליזציה שהאופטימיזם הליברלי נוטה לשכוח. מעבר למערב המשגשג יש עולם שנמנעים ממנו היתרונות של החיים המודרניים, והוא מרגיש זאת. אם ישנה עובדה אחת שדעת הקהל המערבית מוכרחה להתחשב בה, הרי היא מה שניתן לכנות טינה גלובלית: הפיצול העצום והמתרחב בין המערב המפותח ואזורי המשבר והזעם הגדולים המקיפים אותו במזרח התיכון, באמריקה הלטינית, באפריקה ובאסיה.

הצורך להבין את הנקודה הזאת מודגש על ידי ההתנקשות הראשונה בסדרת התנקשויות בעזה של מנהיגי הארגון המיליטנטי הפלסטיני חמאס. השייח' אחמד יאסין היה במלחמה עם ישראל ומזמן קיבל על עצמו את גורלו. הוא גם היה גיבור בעיני עמו, וכעת גם גיבור עבור מוסלמים ברחבי העולם משתי סיבות שנוגעות בלב הזעם של אנשים עניים בעולם הלא־מערבי.

ראשית, הוא התנגד לכיבוש זר וליהירות. שנית, הוא היה מנהיג פוליטי ישר ברמה האישית. כמו האייתוללה ח'ומייני ופידל קסטרו, לא היו לו וילות בז'נבה, חשבונות בנק סודיים, נשים צעירות ומושכות, וגם לא רטוריקה פוליטית זרה וקשה להבנה. עבור מיליונים, הוא היה אדם פשוט, כן ואמיץ וחלקו לו כבוד בשל כך, גם אם הטקטיקות שלו כלפי אחרים היו אכזריות ועברייניות.

הפעולה של ישראל הפכה אותו לגיבור עבור מוסלמים ברחבי העולם, כולל אלו שנמצאים בפזורה האירופית, והתגובה תהיה נוראית וממושכת. יותר מה־11 בספטמבר 2001, תאריך ההתנקשות בו, 22 במרץ 2004, אולי יסמן רטרוספקטיבית נקודת מפנה בהיסטוריה של המזרח התיכון, ובייחוד של המדינה היהודית שכעת פגיעה אפילו יותר.

איננו יודעים עדיין, כפי שאיננו יכולים להיות בטוחים אם הפעולות של אל־קאעידה במנהטן ובפנטגון יתבררו במרוצת הזמן כאירועים היסטוריים־עולמיים, אך למעשה חד־פעמיים, כפי שהיו בצורות שונות הקריסה הפיננסית של 1929, הפצצות האטומיות של 1945 ומשבר הטילים בקובה ב־1962. אך בנוגע ל־11 בספטמבר אנחנו יכולים לומר דבר אחד מעל הכל: זה היה אירוע פוליטי, לא פעולה של השגחה אלוהית או של גורל עיוור, וגם לא ביטוי של אי־רציונליות או של חזרה לדת פרימיטיבית.

כמו התקיפות במדריד ואירועים אחרים שהוזכרו בתחילת המאמר, המתקפות ב־11 בספטמבר 2001 היו תוצאה של גורמים פוליטיים ייחודיים הניתנים לזיהוי שמקורם בהיסטוריה הקרובה של המזרח התיכון, של המלחמה הקרה ושל תוצאותיה, או של שילוב בין כל הדברים יחד. יחסי הגומלין בין הגורמים האלה בשנים הבאות הוא גם זה שייקבע את העתיד. האם יהיו מועדים נוספים כמו ה־11/9 ו־11-M? האם מערך הכוחות סביב אל־קאעידה יצליח להמשיך במערכה שלו? והאם האירוע הזה יגדיר וירעיל את דפוס היחסים הרחב יותר בין המערב לעולם המוסלמי? אלו הן שאלות שנתונות לשיקול דעת ולבחירה פוליטיים.

במילים אחרות, חלק מהתשובות לשאלות הללו מונחות במקום שבו האלימות הפוליטית החלה, בקונטינגנטיות של הפוליטיקה: במנהיגות, באירועים, במאבקי הכוחות ובתוצאות ארוכות הטווח של פעולותיהם של כוחות מדינתיים ולא־מדינתיים.

אולם, מאחורי הקביעה הפוליטית הזו של העתיד מונחת שלילת הכוח הפוליטי של אזרחים מן השורה. מידת השלילה במצב הנוכחי גדולה הרבה יותר מאשר במלחמות גדולות שבהן אזרחים מגויסים לחזית ולעורף. כעת רוב תושבי ואזרחי העולם מצומצמים לכדי צופים במלחמות הנוכחיות נגד טרור ובאמצעות טרור. הם לא מסוגלים להשתתף בצורה משמעותית כלשהי בתוצאותיהן.

לפיכך, אם נשים בצד את ההצבעה או המחאה המזדמנת, הם (אנחנו) אסירים לא רק של חוסר האונים הפרטי שלהם (שלנו), אלא גם של טבעו של העימות הזה. זאת מפני שאין הוא רק מאבק צבאי סודי. זהו מאבק שבו תחושות, מיתוסים ורגשות מבולבלים נאבקים כדי להתנסח בדיון הציבורי, ותחושת הביטחון היומיומי בחייהם הפרטיים של משפחות ויחידים נפגעת או מעורערת על ידי כוחות כבירים ועלומים שהם מתקשים להבינם.

ואולם, דווקא עקב האוניברסליזציה הזאת של המצב האנושי בעידן הטרור ומלחמותיו, לא רק שאנחנו יכולים לפתוח צוהר כלשהו להשתתפות, לדיון ולהתבוננות ביקורתית, אלא זאת חובה שמוטלת על אלו שחקרו וחשבו על אופיה של האלימות הפוליטית בעידן הנוכחי. ברוח זו של אמונה ביכולת הפעולה הפוליטית הדמוקרטית של אזרחים – גם כאשר אתגרים משמעותיים וארוכי טווח הופכים בהדרגה להיות תנאי המציאות של כולנו – אני מציע מיפוי קצר זה של הטרור והלקחים שעלינו ללמוד בעולם שלאחר ה־11 בספטמבר.

המודרניות של הטרור

בדיון הפוליטי העכשווי נבלע הטרור בקלות רבה מדי בתוך התופעה הכללית של התנגדות מזוינת לדיכוי מדינתי. התנגדות כזאת הייתה מאפיין מרכזי של העולם המודרני, בייחוד במצבי שליטה של כוחות מערביים או קולוניאליים. היא כללה, בעת האחרונה, את פעולותיו של 'הקונגרס הלאומי האפריקני' (ANC) נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, כמו גם את 'הארגון לשחרור פלסטין' (אש"ף) בפלסטין, כוחות גרילה באפגניסטן, ו'החזית הסנדיניסטית לשחרור לאומי' (FSLN) וה'קונטראס' (הארגונים האנטי־מהפכניים) כאחד בניקרגואה.

הזכות הכללית להתנגד, ובמקרים שבהם קיימת כפייה קיצונית גם לאחוז בנשק, מוכרת באופן כללי בחוק ובשיח הפוליטי המודרני: היא הייתה הבסיס לתמיכה הרייגניסטית בהתקוממויות נגד משטרים קומוניסטים בעולם השלישי במהלך שנות השמונים (באנגולה, בגרנדה ובמוזמביק), כמו גם לתמיכה הקומוניסטית במלחמות שחרור לאומי בשנות החמישים והשישים.

הזכות הזאת היא גם מרכיב יקר ערך במורשת החשיבה הפוליטית, במזרח ובמערב, במשך מאות רבות. המסורת החוקית והפוליטית הנוצרית נתנה כבוד לעיקרון זה. בין מצדדי הזכות הזאת נמצאים גם הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק, האבות המייסדים של ארצות הברית, והזרמים הרדיקלים בעידן האימפריה והנאורות.

הזכות הזאת נוכחת במידה שווה בשיח האסלאמי, שבו מרי – המכונה לעתים קרובות חורוג' (מילולית לצאת כנגד העריץ) – הוא מרכזי למסורת המוסלמית. בתפיסתם של הכוחות ההגמוניים, ובייחוד בדיונים בארצות הברית בעקבות 11 בספטמבר, הזכות למרוד מושמטת בדרך כלל; מדינות לא־מערביות רבות מיהרו לנצל את ההזדמנות בזירה המקומית על גלי הטרנד הגלובלי ולמחוץ התנגדויות פנימיות (עם סלחנות מצידה של וושינגטון) בתואנה שהן כולן טרור.

טרור הוא תופעה פוליטית ומוסרית מובחנת, למרות שהוא כמובן קשור בסוגיה של מרי והתנגדות לדיכוי. טרור מתייחס לסדרה של טקטיקות צבאיות שהן חלק ממאבק צבאי ופוליטי, ושנועדו לאלץ את האויב להיכנע באמצעות שילוב כלשהו של הרג והפחדה.

ככזה, טרור נתפס כהפרה של נורמות ושל כללי הלחימה, באחד משני מובנים. הראשון הוא הפרה של נורמות וכללים המקודדים באופן פורמלי, כמו באמנות ז'נבה ושני הפרוטוקולים הנוספים שלהן משנת 1977, המכסות (גם אם בצורה בלתי מספקת) פעולות טרוריסטיות ולא־סדירות. הפרה במובן השני מתרחשת כאשר קיימים כללים ונורמות בלתי פורמליים ביחס למה נחשב אמצעי לגיטימי בלחימה. הכללים הללו מעורפלים ומאפשרים פרשנויות מוטות (בייחוד במצבים של להט לאומי או דתי), אבל הם גם עמידים ואוניברסליים בצורה יוצאת דופן: הרג של נשים וילדים, של אסירים או של קבוצות של אזרחים הם פעולות שיש הכרה נרחבת בכך שהן פסולות מעיקרן בכל התרבויות, הדתות וההקשרים.

השימוש הראשון בטרור היה על ידי המהפכנים הצרפתיים, במשמעות הפוכה בדיוק לשימוש העכשווי של המונח: ציון אלימות של המדינה נגד העם. כך גם השתמש במונח המנהיג הבולשביקי לב טרוצקי בספר שפורסם באנגלית תחת הכותרת In Defence of Terrorism.

אין לשכוח את ההיבט הזה. בעשורים האחרונים, מדינות הרגו ועינו מספר גדול בהרבה של אנשים והפרו מספר גדול בהרבה של חוקי מלחמה מיריביהם הלא־מדינתיים. אך יש להבחין בין ההכרה הזאת בשכיחות ובעבריינות של טרור מדינתי לבין שתי סוגיות אחרות. ראשית, טרור בתמיכה מדינתית, שמציינת תמיכה של מדינה אחת בפעילות טרוריסטית, ובאופן נרחב יותר בפעילות גרילה, נגד הנציגים והאזרחים של מדינה אחרת. שנית, האחריות המוטלת על קבוצות אופוזיציה בהתקוממות (לגיטימית או לא) כנגד מדינות דיקטטוריות לכבד את נורמות המלחמה – משום שמגיניהם פונים בצורה קלה מדי למתקפה (מוצדקת לעיתים קרובות) נגד טרור מדינתי כדי להסיח את הדעת מפשעי הצד שלהם.

ההיסטוריה המוקדמת הזאת של טרור, הן כמושג והן כתופעה פוליטית, שופכת מעט אור על המשבר הנוכחי והמלחמה בטרור. עלייתו של טרור לא־מדינתי כפעילות פוליטית מודעת – לצרכי תעמולה יותר מאשר כאתגר ממשי למדינה – מאומץ בעיקר במאה שלאחר מכן: התנועות הלאומיות באירלנד, בארמניה ובבנגל הן דוגמאות בולטות. גם אנרכיסטים רוסים השתמשו בטקטיקה הזאת.

בתקופה שלאחר 1945, טרור מלמטה נקשר בדרך כלל למאבקים בעולם השלישי נגד כוח קולוניאלי שנתפס כחזק מדי להתמודדות אך ורק בשדה הקרב, אך כפגיע פוליטית בבית: האצ"ל הציוני, ה־FLN האלג'יראי, המאו מאו הקנייתי, ה־EOKA הקפריסאית, ה־IRA האירי, ה־ETA הבאסקי, אך לא, למרבה החשיבות, וייטנאם.

השכיחות של פעילות מהסוג הזה עברה למזרח התיכון רק בשלהי שנות השישים, כאשר לוחמי גרילה בפלסטין, באיראן ובאריתריאה פנו לתקיפת אזרחים, לחטיפת מטוסים ולחטיפה של פוליטיקאים ושל אזרחים מן השורה. אך חשוב לציין שמקורות ההשראה של הארגונים האלה היו אידאולוגיות חילוניות ולעתים קרובות רדיקליות או מרקסיסטיות־לניניסטיות בתפיסתן העצמית. ארגונים מוסלמיים כמו האחים המוסלמים במצרים ובירדן והפדאין א־אסלאם באיראן ביצעו התנקשויות באינטלקטואלים חילוניים או ביריבים פוליטיים, אבל אלה היו פעולות מכוונות וספציפיות, לא חלק מגיוס חברתי ופוליטי נרחב לתפיסת השלטון.

בעקבות ה־11 בספטמבר, רבות נכתב על היחס בין דת, במקרה זה האסלאם, לבין פעולות טרור. אבל נדרש כאן מרכיב השוואתי מסוים. כל הדתות מכילות יסודות של כבוד לנורמות ההתנהגות הכלליות בזמן מלחמה, אך גם מכילות רכיבים שניתן להשתמש בהם לטבח, גירוש אתני ושחיטה של אסירים. התנ"ך היהודי־נוצרי, ובייחוד ספר דברים וספר שופטים, מספק דוגמאות טובות לכך. אין מחלוקת על כך שישנם יסודות בטקסטים ובמסורות של העמים המוסלמיים שניתן לקבץ כדי ליצור את האמצעי המודרני של טרור פוליטי, אך זהו איננו קשר הכרחי או ייחודי.

המסקנה המרכזית היא שטרור, כאידאולוגיה וככלי מאבק, הוא תופעה מודרנית, תוצר של התנגשות בין מדינות עכשוויות לחברות המרדניות שלהן. הוא התפתח, במדינות עשירות ועניות כאחד, כחלק ממודל טרנס־לאומי של מעורבות פוליטית. שורשיו בפוליטיקה מודרנית וחילונית; אין בו התקשרות אזורית או תרבותית ספציפית; זהו כלי, אחד מני רבים, לאלה ששואפים לקרוא תיגר על מדינות, ויום אחד, לתפוס את השלטון בעצמם.

האתגר של אל־קאעידה

האידאולוגיה, האסטרטגיה והטקטיקות של אל־קאעידה הן בעלות מאפיינים ייחודיים, ולא רק הרחבה של ההיסטוריה המוקדמת הזאת. מעולם לא בוצעה קודם לכן שום פעולה כמו בה־11 בספטמבר 2001, בין אם רואים בה פעולה יחידנית של טרור מלמטה, מקרה קיצוני של 'תעמולת המעשה', או מהלומה של תנועה מהעולם השלישי נגד עיר מטרופולינית בעולם הראשון. ב־500 שנים של יחסים לא שוויוניים בין הצפון לדרום הגלובליים, זאת הפעם הראשונה, למרבה התדהמה, שאירוע כזה התרחש.

יתרה מכך, אל־קאעידה איננה רק עוד ארגון טרור מודרני שגרתי. האידאולוגיה שלה היא מקרה קיצוני של היברידיות, השואלת מרכיבים מסוימים מהאסלאם הסוני, אחרים מהמחשבה הכיתתית הסונית נגד מוסלמים שיעים, ומערבבת את שניהם עם ניהליזם מודרני, פולחן הגבורה הקיצוני, הקרבה עצמית, מאבק מזוין, רטוריקה נגד הגלובליזציה, ולא פחות חשוב מכך, לאומנות. כמו הנאציזם, זוהי אידאולוגיה שמשגשגת הודות לחוסר הקוהרנטיות המשכר שלה.

במונחים ארגוניים, ניכר שיש לה מבנה שונה מזה של החזית העממית לשחרור פלסטין, מנמרי השחרור של טאמיל או מה־ETA הבאסקי. ביסודה זוהי קבוצה קטנה וקונספירטיבית המובלת על ידי אוסאמה בן לאדן ושותפו המצרי, איימן א־זוואהירי; מסביבם ישנן קבוצות קטנות ועצמאיות למחצה שמגויסות מחלקים שונים בעולם המוסלמי והלא־מוסלמי.

הגישה שלהם היא תולדה של שני מאפיינים שמזינים זה את זה. הראשון הוא התחשיב הרציונלי שרשתות מבוזרות שעוסקות בגיוס כספים וכוח אדם הן חסינות יותר מפני חדירה. המאפיין השני הוא ההסתגלות התרבותית לדפוסים הגמישים של התארגנות, אמון ומחויבות המאפיינים חברות כמו אפגניסטן וחלקים מהעולם הערבי, שבהם עדיין שוררים במידת מה דפוסי התנהגות שבטיים.

המרכיב המרכזי הנוסף להבנת אל־קאעידה, מרכיב שמחזיר אותנו לתקופה המודרנית ולהקשר ההיסטורי שבו התנועה הופיעה, הוא המלחמה הקרה, ובייחוד התקופה האחרונה שלה מהפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב־1979 ולאחר מכן. לולא המלחמה הקרה, ולולא התמיכה שארצות הברית וערב הסעודית הרעיפו על כוחות הגרילה האופוזיציוניים באפגניסטן, אל־קאעידה והעולם הטרנס־לאומי של לוחמים איסלאמיים לא היו קיימים.

שנים רבות לפני שאנשי אל־קאעידה החלו לתקוף מטרות מערביות בניו־יורק (1993) ובאפריקה (1998), הם כבר השתוללו באפגניסטן ובתימן, והרגו פקידים, אינטלקטואליים ויריבים חילוניים של הפרויקט הפונדמנטליסטי שלהם. במטרה לאתגר את שני המשטרים הפרו־סובייטים בחלקים המוסלמיים של העולם השלישי, מדינות שבהם משטרים קומוניסטיים רפורמיסטיים ניסו לקדם (בצורה נבערת וצרת אופקים) פרוגרמה חילונית ומודרניסטית, המערב ובעלי בריתו האזוריים פנו מהר מדי למהפכני הנגד של הימין האיסלאמי.

שום ניתוח היסטורי, ולמעשה, שום תחשיב מוסרי בנוגע ל־11 בספטמבר ולמה שהתרחש בעקבותיו, לא יכול להימנע מהקשר המוקדם והמכריע הזה. אל־קאעידה שונאת את המערב, אבל זוהי מדיניות המערב במלחמה הקרה שיצרה בעצמה את המפלצת האידאולוגית, הצבאית והארגונית הזאת. ב־11 בספטמבר 2001 שוליית המכשף היכתה בחזרה. ואם תהיה לה הזדמנות, היא תכה שוב.

הדרך קדימה: ארבעה קווי יסוד

אף אחד לא יכול לחזות איך יתפתחו מסעות המלחמה של אל־קאעידה, וגם לא איך יתפתחו מסעות המלחמה נגד הטרור. יעברו שנים עד שהמשבר הזה יחלוף, ובניגוד למלחמות קונוונציונליות, לא יהיה רגע שבו המלחמה, או למעשה, הג'יהאד, יסתיים בצורה ברורה. האזרחים, במזרח או במערב, הם צופים, וימשיכו להיות כאלה, בקונפליקט הזה. אבל הם (אנחנו) יכולים לנקוט עמדה, לחרוץ משפט ולנסות להשפיע על מדיניות.

לסיכום, אם כן, הנה הצעה לארבעה קווי יסוד לדיון של אזרחים מודאגים ברחבי העולם.

ראשית, יש לגנות את הטרור מכל סוגיו. בו־בזמן, דרושה הכרה רחבה יותר בפרופורציות. שום דיון בטרור מלמטה, של ההיסטוריה שלו ושל מימדיו המוסריים והחוקיים, לא יכול להתקיים ללא הכרה מקבילה בתפקידן של מדינות, בעבר ובהווה, בהפרה של כללי המלחמה ביחסן לאזרחים ולאסירים.

זוהי נקודה שאירועים נוראיים שהתרחשו לאחרונה בבלקן, באינדונזיה וברואנדה, מדגישים בצורה ברורה. פעולותיהן של מדינות תמיד הביאו להיקפים גדולים בהרבה של מוות על רקע פוליטי. אין שום סיבה להאמין שזה ישתנה בראשית המאה ה־21.

שנית, עלינו להתחשב – במידה מסוימת של צניעות וביקורת עצמית – בעובדה שהממשלות המרכזיות של המערב תמכו בעצמן, גם לאחרונה, בקבוצות שהן טרוריסטיות לפי כל אמת מידה אובייקטיבית. הדוגמאות רבות מספור, מה־UNITA באנגולה, שהרגה מאות אלפים במלחמות שנמשכו מאמצע שנות השבעים עד שלהי שנות התשעים, עבור בקונטראס בניקרגואה, הממשלות הימניות באל־סלבדור ובגואטמלה בשנות השמונים, ומעל כולם, המוג'אהדין באפגניסטן.

בעוד שהפשעים הנוראיים ביותר בוצעו ללא ספק על ידי משטרים רדיקליים שהתנגדו למערב (עיראק, סוריה, איראן), מעט מדינות במזרח התיכון שהן בעלות ברית של המערב – כולל ישראל, טורקיה, מצרים, ערב הסעודית ואיראן בתקופת השאה – פעלו בהתאם לסטנדרטים ולנורמות החוקיות ביחסן כלפי אזרחים ועמים תחת שליטתם. 

בקצרה, לא ניתן להגן על שום שיח או מדיניות שמציגים את אל־קאעידה כמפרה היחידה או המרכזית של חוקי המלחמה, בסתירה למשהו שמכנה את עצמו ללא סייג העולם התרבותי.

שלישית, התנגדות לטרור היא לא זכות בלעדית של מדינות מערביות רבות־עוצמה. טרור, מלמטה ומלמעלה, הוא דבר שאותו חווים אנשים רבים בעולם השלישי במשך עשורים, הרבה לפני ה־11 בספטמבר – בין אם מדובר בלבנון או בישראל, בסרי לנקה או בפקיסטן, באינדונזיה או בקמבודיה, בסיירה לאון או ברואנדה, בארגנטינה או בגואטמלה, וגם, בל נשכח, באירלנד או בספרד.

הקורבנות שנהרגו במנהטן הם רק קצה הקרחון שמתחתיו יש אלפים רבים אחרים: אינטלקטואלים ואיכרים, כמרים ומנהיגי כפרים, חברים באיגודי עובדים ומנהיגי סטודנטים, וגם (באפגניסטן במיוחד) חסידות (וחסידי) זכויות נשים, שנשחטו ומשפחותיהן וחברותיהן הופחדו ורוסקו. זוהי תופעה בעלת מחיר גבוה מאוד, מחיר שנגבה בכל יבשת.

אין בכך כדי למנוע מאזרחי ארצות הברית מלהביע את אבלם ואת זעמם, אבל על הרגשות האלה להזכיר להם שהם קיימים באופן קבוע ביחס לתנועה עולמית בעלת שורשים עמוקים, ושארצות הברית תרמה לשורשים האלה בעצמה במהלך המלחמה הקרה – ושארצם היא חלק מהתנועה הזאת, ולא האדון היחיד במינו והלא־ממונה שלה.

אם כך, ההתנגדות לבן לאדן לא יכולה להיות מבוססת על איזושהי זכות יתר הנובעת מהסבל של ה־11 בספטמבר, בדיוק כפי שהחוויה הייחודית של קורבנותיהם של תאונת דרכים או שוד אלים אינה מזכה אותם לנקמה תוך התעלמות מהנורמות המקובלות. אין גם שום רקורד מערבי טהור בכל הנוגע לתפקיד האלימות והטרור במאה שעברה: זכרו (לדוגמה) את המיליונים שנהרגו על ידי הבלגים בקונגו בסביבות 1900, או המיליונים שנשחטו על ידי צרפת וארצות הברית בווייטנאם בין 1945 ל־1975, בשם תכליות שמאוחר יותר נזנחו.

רביעית, המאבק בטרור, בכל יבשת ובכל הקשר פוליטי ותרבותי, מחייב מימד ביטחוני. אבל הוא גם דורש פרספקטיבה היסטורית, תבונה פוליטית והגנה על אותם סטנדרטים שבשמם המאבק הזה בעצמו מנוהל.

במילים אחרות, אלו שמנהלים את המלחמה חייבים לכבד בעצמם את החוק ולהראות מידה כלשהי של צניעות ופרספקטיבה היסטורית. על אחת כמה וכמה משום שטרור, כמו גלובליזציה, זכויות אדם ויחסים בין ציוויליזציות (קטגוריה אנליטית שאני בדרך כלל ביקורתי כלפיה) הם נושאים שנידונים ומובנים דרך מערך יחסי הכוחות הקיימים בעולם.

יתרה מכך, אין מרחב שוויוני ושליו שבו אפשר לדון בנושאים האלה. העולם שלנו מתאפיין באי־שוויון יסודי וגדל של עוצמה ועושר, על רקע מאות שנים של התרחבות קולוניאלית, תמיכה קליינטליסטית במשטרים אזוריים דכאניים, והתערבויות צבאיות במסגרת המלחמה הקרה. אם כך, יש לדון בנושאים הללו, להבין ולהציב אותם בהקשר שבו, אם לנסח זאת בבוטות, יש חוסר אמון עמוק של רוב אוכלוסיית העולם, כולל יותר ממיליארד מוסלמים, בכוונות ובמדיניות של המערב, ובייחוד של ארצות הברית.

העובדה ההיסטורית הזאת חייבת להשפיע, – גם אם היא לא תשנה לגמרי את התוצאה, על ניסוח המדיניות כלפי העולם הלא־מערבי כיום, כולל אותן ארצות שבהן, כפי שנטען, קיימת בעייה של טרור. בשורש התופעה הזאת של טינה גלובלית מונחת סוגיה שנמצאת גם בליבו של הטרור: הכבוד, או היעדרו, לעמדותיהם ולאנושיותם של אחרים.

כאן, על פני הציור האלים של המודרניות, אימפריאליזם וטרור משלבים ידיים וכופים את המדיניות והעמדות שלהם על אלו שאינם מסוגלים להגן על עצמם, בעודם מכריזים על צדקתם ההיסטורית בשם מטרה או פרוייקט פוליטי כלשהו שהם ניסחו לבדם. ניתן להביס את הטרור רק אם נתגבר על היהירות המרכזית הזאת, שבולטת בהכפפה של אסיה, המזרח התיכון ואפריקה לפני כמאה שנה, כפי שהיא ניכרת כיום בפיצוץ האכזרי והמכוון של אזרחים במועדוני לילה, מסעדות וחנויות. יש לכל זה קשר קלוש ביותר לדתות או לתרבויות שונות, גם אם ניתן לנסח את הסוגיות בצורות ובשפות שונות.

האתגר המרכזי העומד בפני העולם נוכח ה־11 בספטמבר וכל אותם מעשי טרור שקדמו לו או יבואו בעקבותיו, הוא ליצור סדר גלובלי שמגן על הביטחון, יחד עם מימוש השאיפות לשוויון ולכבוד הדדי שהמודרניות בעצמה עוררה והצהירה עליהן, אך עד כה נכשלה בצורה מרהיבה לממש אותן.

טרור, אם כן, הוא בעיה עולמית, הן בסיבותיו והן בהשפעתו. יש להתייחס אליו בהקשר גלובלי וקוסמופוליטי. אירופה ככל הנראה תהיה שוב קורבן שלו, אך אירופה היא גם ארכיטקטית של אלימות פוליטית, ויש לה תרומה היסטורית ומוסרית לסוג כזה של שימוש לרעה בהתנגדות פוליטית.

כל בני האדם, בין אם אירופאים ובין אם לאו, נעולים בעימות שימשך לאורך עשורים ולא ברור מה תהיה התוצאה שלו. אזרחים זקוקים לחמישה דברים כדי לעסוק בו: הבנה ברורה של ההיסטוריה; הכרה בממשותה של הסכנה; מנהיגות פוליטית אינטליגנטית ואיתנה; בנייה של תמיכה רחבה בחברה האירופאית והעולמית בהתנגדות לאיום החדש והמשמעותי הזה; ומעל הכל, ההגנה הטובה ביותר שלנו, מחויבות לערכים ליברלים ודמוקרטיים.

המשורר ויליאם בטלר ייטס כתב בשירו "ההתגלות השנייה" (1921; תרגום: זיוה שמיר):

הַכֹּל קוֹרֵס; צִיר הָעוֹלָם נִשְׁבַּר;

תֵּבֵל – זִירָה לְתֹהוּ מִשְׁתַּלֵּחַ;

בְּשׂוֹא גַּלֵּי דָּמִים בְּמֶרְחֲבֵי אֵין-סוֹף

טֻבְּעוּ כָּל גִּנּוּנֵי תְּמִימוּת וָסֵדֶר;

הַצַּדִּיקִים אִבְּדוּ אֱמוּנָתָם

וְלֵב הָרְשָׁעִים נִמְלָא מִשְׁנֵה עֱזוּז וָמֶרֶץ.

אנחנו חייבים, ועדיין יכולים, להוכיח שהוא טעה. העתיד נותר פתוח.

המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה ב־Goodenough House בנובמבר 2003 ואורגנה על ידי ה־Goodenough Trust.

פורסם ב־openDemocracy

תמונה ראשית: Wikimedia Commons

תרגום: אדם חפץ

פיגומים

פרד האלידיי (1946-2010) היה חוקר של יחסים בינלאומיים ושל המזרח התיכון, וחבר מערכת של כתב העת New Left Review.